קירקה / דוד מיכאלי

קִירְקֶהּ

 

בַּסְּפִינָה לְבָנָה שֶׁל גֶּבֶס

שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָהּ עַל קְצָווֹת הַגַּלִּים

מַכְלִיב אוֹתָם לְרִקְמָה מִתְנוֹעַעַת

רַגְלִי שְׁבוּרָה, דָּם עַל רַקָּתִי. מֵהֵיכָן לָהּ אֶת שְׁמִי?

אָבִיהָ הָיָה נַגָּר כָּךְ אוֹמְרִים וְאִמָּה הִיא תּוֹפֶרֶת

שְׁחוֹר עֵינָהּ עֲנָנִים מְכַסִּים אִי פְּלָדָה

הִיא חַיָּה בְּמִקְלָט גַּרְעִינִי וְכַאֲשֶׁר הוֹבִילָה אוֹתִי לְשָׁם

הֻשְׁמַד הָעוֹלָם שֶׁבַּחוּץ, בִּפְנִים

עַל שֻׁלְחַן הַגְּזֵרָה הַגָּדוֹל

מָצָאתִי אֶת אֻנּוֹת חֲבֵרַי לַמַּסָּע מֻגְדָּלוֹת לִפְרָטִים,

פְּתִיל מְדִידָה אָדֹם מְפֻתָּל לְיָדָן.

הִיא נָגְעָה בִּי לְרֶגַע בְּיָד מְעֻצֶּבֶת שֶׁוִּתְּרָה עַל הַכֹּל

סְפִינַת גֶּבֶס לְבָנָה הִתְפּוֹרְרָה שׁוּב לְחוֹל

מִמֶּרְחַקִּים חָצָה כְּאֵב חָד שֶׁל צְחוֹק,

צְלִיל הַדְּלָתוֹת הַכְּבֵדוֹת,

אֶת רֶשֶׁת הַשָּׁמַיִם שֶׁטָּוְתָה זְמַן כֹּה רַב

כַּאֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לַקַשְׂווֹת הַמְּתוּחוֹת

שֶׁל שְׂפָתֶיהָ