לאט, לפתע, עוזבת
התשוקה
לְאַט, לְפֶתַע,
עוֹזֶבֶת הַתְּשׁוּקָה
קַוִּים חֲרוּצִים, שִׁנֶּיהָ בִּבְשָׂרֵנוּ
כִּתְרֵי קְרִינָה,
מַכְתְּשִׁים בַּיֹּפִי,
בְּפִתּוּל חֲסַר
אֲוִיר, אֹפֶק בָּשָׂר
רְאוּת מְצֻיֶּנֶת.
קָפֶה שֶׁל בֹּקֶר
וְעִתּוֹן וּזְוָעוֹת וְגִנָּה
עוֹד מְעַט עֶרֶב
וְעוֹד מְעַט בֹּקֶר
מִסְתַּכְּלִים
בְּהֵחָבֵא אַחַת עַל הַשֵּׁנִי
בְּכַעַס נוֹרָא,
בַּחֲנִיכַיִם חֲסוּמֵי
תַּאֲוָה
וּבְחֶסֶד שֶׁאֵין
לוֹ קָצֶה
האם
תרקדי עם קירח?
הַאִם
תִּרְקְדִי עִם קֵרֵחַ?
הֲתִרְצִי
בְּרֹאשׁוֹ הַמַּבְרִיק?
הֲתִתְּנִי
לוֹ יָדֵךְ מְתוּקָה מִתְעַלֶּפֶת
תְּשׁוּקָתֵךְ
אֶל גּוּפוֹ תַּאֲרִיק
הֲתִרְצִי
לְהַבִּיט בַּיָּרֵחַ?
כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ
תִּשְׁקַע בַּמֶּרְחָק?
תִּשְׁמְעִי
אֶת קוֹלוֹ נָמוּךְ מְגַחֵךְ
בִּטְנֵךְ
תְּפַרְפֵּר וְתִצְחַק.
"כַּסִּי
אֶת רֹאשִׁי" הוּא יֹאמַר,
וְאַתְּ
אֶת כְּנָפֵךְ תִּפְרְשִׂי.
הַצְּלָלִים
יִתְאָרְכוּ לַיָּרֵחַ
וְגוּפֵךְ
יִתְחַבֵּק עִם קֵרֵחַ.
"הַשֵּׁל
אֶת בִּגְדִי" כֹּה תֹּאמְרִי,
"רַק
שֵׂעָר יִשָּׁאֵר עַל רֹאשִׁי,"
וְהַיֶּתֶר
קֵרֵחַ גַּם הוּא
וּתְשׁוּקוֹת
מַחְלִיקוֹת יִפָּגְשׁוּ.
עֲנָפִים
בָּרִקּוּד הַנּוֹצֵץ
יְכֻסּוּ
בְּשֶׁלֶג צָחֹר,
וּבַבַּיִת
הַחַם הָאָפֵל הַסָּגוּר
תִּזְרַח
בְּהִירָה קֶרֶן אוֹר.
"הַאִם
תִּרְקְדִי עִם קֵרֵחַ?"
"כֵּן,
כֵּן, כֵּן," כָּךְ אֹמַר לוֹ מִיָּד
"כִּי
אַתָּה אֲהוּבִי
כֹּה
מַצְחִיק וּפִרְאִי
וְאִתְּךָ
בְּבִטְנִי, הַיָּרֵחַ."
מארי חצי תלויה
כתבה מרגרט אטווד, מתוך: בוקר בבית השרוף.
תרגם לעברית: אסף בס. - http://archive.is/BkKod
19:00
הייתה באוויר שמועה
משייטת, תרה אחר עורף
להיתלות בו. אני חלבתי את הפרה ודלת
האסם הייתה פתוחה אל השקיעה.
לא חשתי את המילה הדייקנית קולעת
ונכנסת, ככדור רך, פנימה.
לא חשתי את הבשר הנמחץ סוגר
עליה כמים, מעל אבן ידויה.
אני נתליתי בשל חיי, לבדם.
בשל עיניים כחולות ועור צרוב שמש,
חצאיות בלויות, כפתורים בודדים,
חווה מעושבת, רשומה על שמי שלי,
ותרופה בטוחה ליבלות.
אוה, כן, ושדיים,
ואגס מתוק, החבוי בגופי.
כל אימת שישנם דיבורים על שדים,
גם לאלו נמצא שימוש.
20:00
החבל היה אילתור.
עם הזמן הם כבר יחשבו על גרזנים.
הופ! ומעלה אני נישאת, כפרי שנשל במהופך,
תפוח מושחר שנדחף חזרה אל העץ.
ידיים כפותות וסחבה בפי,
דגל מונף כהצדעה ללבנה,
אלה זקנה, לה פני עצם, תשליל עתיק,
אשר בעבר היתה נוטלת דם תמורת מזון.
אנשי העיירה משרכים דרכם הביתה
נרגשים מתצוגת השנאה שלהם.
רשעותם המהופכת חוצה, ככפפה
ואני, העוטה אותה.
21:00
השביסים באים לבהות,
החצאיות הכהות, גם כן,
הפנים הנישאים אל על, בתווך,
פיות מהודקים כל כך, שהם מחוסרי שפתיים.
אני יכולה להביט מטה, אל תוך חורי העיניים
ואל נחיריהן. אני יכולה לראות את פחדן.
את היית חברתי, את גם כן.
אני ריפאתי את תינוקך, גברת,
ואת שלך, לא רעיה, הדחתי מתוכך,
כדי להציל את חייך.
עיזרו לי לרדת? אינכן מעזות.
אבק שבי עשוי לדבוק בכן
כרכילות, או כפחם.
ציפורים מטות אחרי רבים,
כאותיות פורחות באוויר, אף שעורבים,
ככלל, יחידים במינם.
באסיפה כמו זו שכאן,
המקום הבטוח יותר הוא הרקע,
מעמידות פנים שאינכן רוקדות,
העמדה היותר בטוחה שנוח להפנות ממנה אצבע.
אני מבינה. אינכן יכולות לחסוך
דבר, יד מושטת, פת לחם, סריג,
מפני הקור, מילה אחת
טובה. אלהים יודע
שאין בסביבה הרבה מאלה. אתן
צריכות הכל, לעוד ימים קרים.
22.00
ובכן אלהים, מאחר שאני כבר כאן למעלה,
עם קצת זמן להרוג, אולי, על הידיים,
ורחוקה כבר מכל שגרת היום הטיפשית
של מלאכת היד, ומלאכת הרגל,
וההליכה אל לול התרנגולות ,
נוכל שנינו להמשיך בוויכוח
בו התחלנו בעבר, אודות הרצון החפשי.
האם בבחירה אני משתלשלת,
כפימתו של תרנגול הודו, מעץ
זה שהוא למעלה מאדיש?
אם הטבע היא האלפבית שלך,
איזו אות הוא חבל זה?
האם גופי המתעוות מאיית ונקרא כ"חסד"?
אני כואבת, לפיכך הנני.
אמונה, צדקה ותקווה הן שלשה
מלאכים מתים, הנופלים כמטאורים או
ינשופים בוערים, על רקע
אטום ונשגב של רקיע פניך.
24:00
גרוני מתוח כנגד החבל
חנוק ממילים ואוויר;
אני מסתכמת בפקעת שריר.
הדם גואה ותופח בגולגלתי,
שיני החשוקות שומרות אותו בפנים.
אני נועלת שיניים על היאוש.
המוות יושב, כעורב על כתפי,
ממתין לסלק הקלוף-לפות של לבי,
שיתפרץ, כדי שיוכל
לאכול את עיני,
או כשופט,
ממלמל אודות פרוצות ועונש,
ומלקק את שפתיו
או כמלאך אפל
מתחבל בעומק נוצותיו המבריקות,
לוחש לי להיות קלה על עצמי. לנשוף בפעם האחרונה.
בטחי בי, הוא אומר, מגפף
אותי, מדוע לסבול?
פיתוי, לשקוע מטה
אל ההגדרות הללו.
להיות קדושה מעונה במהופך,
או מזון, או זבל.
לוותר על מילותי שלי עבור עצמי,
סיוגיי שלי.
לוותר על לדעת,
לוותר על מכאוב.
להרפות.
2:00
מתוך פי בא ויוצא, במרחק מה
מעצמי, צליל כרסום דק
שהיית עשוי לבלבל עם תפילה אלא
שתפילה איננה עצורה.
או שמא, אדוני?
יתכן שזה קרוב למוות בחניקה, יותר
מאשר חשבתי בעבר. אולי היא
השתנקות, קריאה לאוויר, תפילה.
האם אותם אנשים בחג השבועות
רצו בלהבות שיפרצו מתוך ראשיהם?
האם הם ביקשו להיזרק על הארץ,
ולמלמל, כעופות קדושים,
בעיניים חורגות מתוך ארובותיהן?
כמו שלי ממש, כמו שלי ממש.
יש תפילה אחת בלבד: והיא איננה
על ברכים בכותונת לילה נקייה,
על השטיח הרכוס
אני רוצה את זה אני רוצה כך.
הו, הרבה מעבר לכל זאת.
קרא לזה אנא, קרא לזה רחמים.
קרא לזה, עוד לא, עדיין לא
כששמי שמיים מאיימים להתפוצץ
פנימה, באש וברצועות בשר תלוש והמלאכים מקרקרים כעורבים.
3:00
הרוח מבעבעת בקרב העלים סביב
לי העץ מזיע ליל
ציפורי ליל ציפורים זועקות אל תוך
אזני כלבבות דקורים לבי
מגמגם במלבושו המתנפנף גופי
שלי מתנדנד מדלדל בכוח
הולך ואוזל מתוכי הרוח מזיעה
בתוך גופי קורעת
את המילים אני קופצת את
לא מחזיקים האגרופים
קמע או דיסקית של כסף ריאותי
חובטות כאילו טובעת אני קוראת
אותך כעד אני לא
עשיתי שום פשע נולדתי אני נשאתי
ילד אני נושאת מה שיום ילד אשא אני
איוולד זהו פשע שאני בו לא
אכיר עלים ורוח
אחוז בי עוד אני
לא ארפה.
6:00
השמש עולה, עצומה ורועמת,
לא עוד דימוי לאלהים.
טעות בכתובת. אני הייתי שם, בחוץ.
הזמן הוא יחסי, תנו לי לומר לכם.
אני חייתי מילניום.
הייתי רוצה לומר ששערי הלבין
בין לילה, אלא שלא כך.
תחת זאת, היה זה לבי
שהפך צח, כעוף מכובס.
כמו כן, גבהתי, בערך בשבעה סנטימטרים.
זה מה שקורה כשאת נסחפת בחלל,
מקשיבה לגוספל של הכוכבים
המלובנים מחום.
שביבים של אינסוף נוקבים ככברה את מוחי,
התגלות של חירשות.
בקצה חבלי,
אני מעידה על הדממה.
אל נא תאמרו שאני כפוית טובה.
הרוב, תהיה להם מיתה אחת בלבד.
לי יהיו שתיים.
8:00
כאשר הם באו לקצור את הגוויה
(פתחי את פיך, עצמי את העיניים)
לחתוך מהחבל את גופי התלוי,
הפתעה! כמה לא צפוי,
אני חיה עדיין.
ביש מזל חבר'ה,
אני מכירה את החוק.
לא תוכלו להוציא אותי להורג
פעמיים על אותו דבר.
כמה מצחיק.
נפלתי אל מצע התלתן
שאפתי אותו פנימה ובחיוך מלוכלך, חשפתי
את שיני, לעומתם.
אתם יכולים כבר לדמיין איך זה הלך.
כעת עלי רק להשקיף
עליהם מבעד לכחול השמיים של עיני.
הם רואים את זדון ליבם
בוהה נכוחה
במצחם, ופונים אחורה.
קודם לכל זאת, לא הייתי מכשפה.
כעת, אני אכן אחת כזו.
אחר כך.
גוף העור שלי מתמלא וניפחת
סביב לגופי האמיתי,
הילה רכה.
אני מרפרפת על פני שבילים ושדות
ממלמלת לעצמי כמטורפת,
פה מלא תארי שם עסיסיים
וגרגרי פטל סגול.
אנשי העיירה צוללים ראש, הישר אל תוך השיחים
כדי לסור מדרכי.
מיתתי הראשונה חגה סביב לראשי
הילה מעורפלת,
אות כבוד על המסה בה נוסיתי.
אין חוצה ובא במעגל הזה.
מאחר שנתליתי על דבר מה אותו
מעולם לא אמרתי,
אני יכולה עתה לומר כל שביכולתי לומר.
קדושה נוגהת על אצבעותיי המלוכלכות
אני אוכלת פרחים וצואה,
שני פנים של אותו הדבר; אני אוכלת עכברים
ואומרת הלל, גידופים
זורחים ופוקעים בנתיב ליל שימורי
כבועות מקסימות.
אני מדברת בלשונות,
קהלי הוא הינשופים.
קהלי הוא האלהים,
כי מי עוד, לעזאזל, יוכל להבין אותי?
מי עוד כמותי, מת ושב?
העולם מבעבע מתוכי החוצה,
חוליה אחר חוליה של אפשרות מתפתלת.
היקום מותר מתוך פי
מלא וגדוש כולו, מלוא חלל פנוי.
נטלי גוטמן
בני הצעיר שואל
ברטולט ברכט
בְּנִי הַצָּעִיר שׁוֹאֵל אוֹתִי: שֶׁאֶלְמַד מָתֶמָטִיקָה?
לָמָּה, אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר. שֶׁשְּׁתֵּי פְּרוּסוֹת לֶחֶם הֵן יוֹתֵר מֵאַחַת
תְּגַלֶּה גַּם כָּכָה.
בְּנִי הַצָּעִיר שׁוֹאֵל אוֹתִי: שֶׁאֶלְמַד צָרְפָתִית?
לָמָּה, אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר. הַמְּדִינָה הַזֹּאת שׁוֹקַעַת. רַק
שַׁפְשֵׁף בְּיָדְךָ אֶת הַבֶּטֶן וּתְמַהּ
וְיָבִינוּ אוֹתְךָ.
בְּנִי הַצָּעִיר שׁוֹאֵל אוֹתִי: שֶׁאֶלְמַד הִיסְטוֹרְיָה?
לָמָּה, אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר. לְמַד לִתְקֹעַ אֶת רֹאשְׁךָ בַּאֲדָמָה
אָז אוּלַי בַּסּוֹף תִּשָּׁאֵר.
כֵּן, אֲנִי אוֹמֵר, לְמַד מָתֶמָטִיקָה,
לְמַד צָרְפָתִית, לְמַד הִיסְטוֹרְיָה!
תרגם ה. בנימין (בנימין הרשב)
מתוך הספר 'גלות המשוררים', שירי ברכט בשנים 1956-1914.
במקור מופיע בספרו של ברכט 'הזמנים החשוכים'.
מופיע באתר הספרייה החדשה בעריכת מנחם פרי
נטלי גוטמן
...לוחם ומאהבת, לוחמת ומאהב, אלו הכוחות הראשוניים שעל כל מחפש ומתרגל להכירם במפגש, לחוות אותם ולרקוד אתם. אמנויות הקרב שונות, אמנות האהבה אחת. ואז, השער. האני הוא התבוננותו של האל בעצמו. (מתוך ההקדמה)
1
אֱמֹר לִי הַנַעֲלֶה, מָה הִיא עֲשִׂיַית
הָאַהֲבָה?
הַקְשִׁיבִי תְּמִימָת יֹפִי:
אָהֲבָה
כְּעֲשִׂיָה
הִיא
אָמָּנוּת וְשָׂדֶה נִלְמָד.
עֲשִׂיַית
הָאַהֲבָה הִיא מַעֲשֶׂה הַכָּרָתִי
הַדּוֹרֵשׁ
תִּרְגּוּל אִמּוּן וְהַתְמָדָה
עִבְרִי
מִמַּצַּב
סָבִיל שֶׁל זְרִימָה
לְמַצָּב
פָּעִיל שֶׁל זְרִימָה
זוֹהִי
מַשְׁמָעוּת הָעֵר
אָהֲבָה
הִיא
הִשְׁתּוֹקְקוּת,
הִתְבּוֹנְנוּת,
הִתְכַּוְונוּת,
הַקְשָׁבָה,
הֵיעֲנוּת
הֲיִי
הַרְפַּתְקָה
שֶׁל
יְחָסִים וְחִבּוּר
עַל
פְּנֵי הַזְּמַן וּמֵעֵבֶר לוֹ,
הַקֶּסֶם שֶׁל עֲשִׂיָיה לְלֹא עֲשִׂיָיה
אָז
מַקְדִי
אֶת הַמַּאֲמָץ עַל הַהַחְלָטָה
כְּשַׁעַר
כְּנִיסָה מִתְמַשֵּׁךְ
לֹא
עַל אֹפֶן הַפְּעֻלָּה הַנּוֹבֵעַ מִמֶּנָּה
וּמִתְחוֹלֵל בְּעַצְמוֹ
2
יְרִיבִי,
סַפֵּר לִי, מַהוּ מְחוֹל הַהִשְׁתּוֹקְקוּת?
אֵם
סְעָרָה וּדְמָמָה הַקְשִׁיבִי:
כָּל
מִפְגָּשׁ בֵּין שְׁנֵי גַּלִּים
יוֹצֵר
חֹמֶר.
כָּל
מִפְגָּשׁ בֵּין שְׁנֵי גּוּפִים
יוֹצֵר
גַּל.
זִכְרִי
הַקְּרִיאָה
הָרִאשׁוֹנִית שֶׁלָּנוּ הִיא
הַכֵּר
בִּי.
הַכֵּר
בִּי
הִיא
הָאֲמִירָה הַיְּסוֹדִית שֶׁל הַצּוּרָה.
הֵן
הַחוּשָׁנִיוּת
וְהֵן
הַתְּחוּשָׁה
קַיָּמוֹת מֵעֵבֶר לַמִּגְדַּר.
בְּהִתְקַיֵים
תְּמוּנַת גּוּף
מִתְקַיּיֶמֶת
תְּמוּנַת עַצְמִי
מִשְּׁתֵּיהֶן
יַחְדָּו אָז תִּפְרַח
נוֹכְחוּת
וּדְעִי,
הָאַהֲבָה הִיא אַכְזָרִית כִּי הִיא בּוֹחֶרֶת
3
אִישִׁי, עֲנֵה לִי,
בִּרְאוֹתִי אוֹתְךָ גּוּפִי חַג הַרְחֵק מִמֶּנִּי, כֵּיצַד אַגִּיעַ אֵלָיו?
צָיֶּידֶתּ
הַבִּיטִי, עִקְבִי אַחַר הַמִּפְגָּשׁ:
עָלַיִיךְ
לְהַכִּיר בְּעַצְמֵךְ
לֶאֱהֹב
אֶת עַצְמֵךְ
לִפְנֵי
שֶׁתּוּכְלִי לֶאֱהֹב
אֶת
הָאַחֵר.
בְּחוּשָׁנִיוּת
מִצְאִי אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל עַצְמֵךְ
הַכִּירִי בִּמְלוֹאוֹ
כָּל חֵלֶק אֶפְשָׁרִי בְּגוּפֵךְ
צְרִי בְּרוּחֵךְ מַפָּה זוֹרֶמֶת
שַׁעֲרֵי כְּנִיסָה
וִיְצִיאָה בְּתוֹכֵךְ.
זַהִי בְּעֹנֶג הַמַּגָּע
מִרְקָם, נֶפַח וּמִשְׁקָלִים בְּגוּפֵךְ
זַהִי אוֹר וְצֶבַע
הַמְיַיחֲדִים אֶת אֲבָרַיִיךְ,
עִקְבִי אַחַר הַשִּׁנּוּיִים
הֶחָלִים בָּהֶם
זַהִי
שְׂדוֹת מֶתַח
שׁוֹנִים
בָּךְ וְעַד אֵלַיִיךְ
הִתְּעַנְגִי
עַל קִיּוּמָם
וְהַמַּעֲבָרִים בֵּינֵיהֶם
4
אֱמֹר
יוֹצֵר, כֵּיצַד רוֹקֵד הַחֹמֶר,
מַהִי
תַּעֲלוּמַת הַגּוּף הַפּוֹעֵל?
מְחוֹלֶלֶת
מְעַצֶּבֶת הַבִּיטִי:
בַּגּוּף
חֲמִשָּׁה מִרְקָמִים יְסוֹדִיִּים
שֵׂעָר,
עוֹר, שְׁרִיר, עֶצֶם, פְּנִים הַפְּתָחִים
בְּגוּף
חֲמִשָּׁה מִקְּצָבִים יְסוֹדִיִּים
נְשִׁימָה,
עִיכּוּל, דֹּפֶק, רְאִיָּה, רוּחַ
הָרוּחַ
עָלֶיהָ תַּחְלִיטִי הִיא פֹּעַל הַיּוֹצֵא
מִסִּכּוּם
הַמַּרְכִּיבִים
וּרְאִי,
בְּגוּף
קַיֶּמֶת אַבְחָנָה בְּרוּרָה
בֵּין
תְּחוּשַׁת יֵשׁ
לִתְחוּשַׁת
אֵין.
בַּמַּגָּע
עֲלַּיִיךְ
לִבְנוֹת אֶת תְּחוּשַׁת הָאַיִן כְּדֵי לִיצֹר אֶת הַיֵּשׁ.
זִכְרִי
פְּעֻלָּה
וְחֹמֶר תָּמִיד מְחַפְּשִׂים אֶת הֶחָלָל הַיּוֹצֵר אוֹתָם בְּקִיּוּמוֹ
5
אָדוֹן
הַפְּעֻלָּה אֱמוֹר לִי, מַהִי זִכְרִיוּת?
נָעֲלָה
וְיוֹצֶרֶת הַקְשִׁיבִי:
זִכְרִיוּת
הִיא
גַּל מִתּוֹךְ יָם שֶׁל מַהוּת נִקְבִּית.
הָאֶחָד
מַתְּנֶה בְּקִיּוּמוֹ אֶת הַשֵּׁנִי.
הַפְּעֻלָּה
יוֹצֶרֶת
אֶת הַצּוּרָה מֵעֶצֶם קִיּוּמָהּ
הַצּוּרָה
זוֹכֶרֶת פְּעֻלָּה.
בַּתְּנוּעָה
יֵשׁ אַבְחָנָה שֶׁל צוּרָה וְחָלָל
בְּדוּמָם
אֵין אַבְחָנָה.
פְּעֻלָּה
הִיא מְשִׁיכָה, זְרִימָה אֶל הַמָּקוֹם.
אָהֲבָה
הִיא הַכִּוּוּן וְהַדֶּרֶךְ הַנִּפְתָּחִים לְפָנַיִךְ.
כָּל פְּעֻלָּה
יוֹצֶרֶת אֶת הַצּוּרָה
וְנָעָה דֶּרֶךְ הַחֹמֶר הַמִּתְעַצֵּב
בְּגַל
נִמְצֵאת בִּמְקוֹמֵךְ
דַּרְכֵּךְ עוֹבֵר
גַּל הַחֹמֶר הַחוֹלֵף
הָאֲנִי
הוּא
הִתְבּוֹנְנוּתוֹ
שֶׁל הַקַּיָּם
בְּעַצְמוֹ
6
הַנַעֲלֶה,
כֵּיצַד
חוֹלֶפֶת הַפְּעֻלָּה בְּגוּפִי?
הַטֹוָה
אֶת הָעוֹלָם הַקְשִׁיבִי לַזֹּאת:
בְּגוּפֵךְ
תִּשְׁעָה נְקָבִים פְּעִילִים,
וְעוֹד
שְׁלוֹשָה.
הַנְּקָבִים
בְּגוּפֵךְ קְשׁוּרִים בֵּינֵיהֶם
בְּיַחֲסֵי
גוֹמְלִין שֶׁל מִבְנֶה וּמֶתַח.
בְּהִיפָּתְחֵךְ
פְּעֻלָּה
עַל נֶקֶב אֶחָד
תַּשְׁפִּיעַ
עַל
כָּל הָאֲחֵרִים.
זַהִי
בְּגוּפֵךְ
אֶת
הַנְּקָבִים וְהַקְּשָׁרִים
בֵּין
הַפְּתָחִים.
הַנְּקָבִים
הֵם שְׁעָרִים
לשְׁעָרִים
תַּפְקִידֵי כְּנִיסָה וִיצִיאָה.
בְּחוּשֵׁךְ
אֶת הַגַּל הַחוֹלֵף בְּתוֹכֵךְ
רְאִי
אֶת גּוּפֵךְ זוֹרֵם
אָז
מוּדָעוּתֵךְ
תִּתְעוֹרֵר.
אַךְ
אַל
תַּפְסִיקִי לִנְשׁוֹם
לְאַחֵר
שֶׁתַּפְסִיק הַפְּעֻלָּה,
צִלְלֵי
הַתְּחוּשָׁה יוּטְּבְּעוּ
כְּזִיכָּרוֹן.
וּדְעִי
פְּעֻלָּה
תּוֹקְפָנִית לְאֹרֶךְ זְמַן,
תִּגְרֹם
נֶזֶק לַזְּרִימָה הַאִישִית
בְּקָּבְעָה
תַּבְנִית זִיכָּרוֹן שֶׁתְּהַוֶּה מַחְסוֹם
לַזְּרִימָה
הַגְּדוֹלָה
7
הַשּׁוֹמֵר, עֲנֵה לִי
כֵּיצַד אֲטַפַּח אֶת חָצֵר בֵּיתִי?
הַקְשִׁיבִי אֲהוּבָה:
טַפְּחִי אֶת הַשְּׁעָרִים
וּסְבִיבָתָם תָּמִיד.
הַטִּפּוּל
בַּשְּׁעָרִים
הוּא
בְּאֶמְצָעוּת
נוֹזְלִים,
שְׁמָנִים, מַגָּע.
מִטִּבְעוֹ
גּוּפֵךְ הַחַי
יוֹצֵר
נוֹזְלִים וּשְׁמָנִים.
עַל
פִּתְחֵי הַגּוּף לִהְיוֹת
לֹא
חַמִּים מִדֵּי
לֹא
קָרִים מִדֵּי
לֹא
יְבֵשִׁים מִדֵּי
לֹא
לַחִים מִדֵּי
עֲלֵיהֶם
לִהְיוֹת מְאֻזָּנִים
מִשּׁוּלֵי
גּוּפֵךְ
תָּבוֹא
הַיְּדִיעָה עַל לִבָּתּוֹ
הַשְגִיחִי
בְּצִפָּרְנַיִךְ, שַׂעֲרוֹתַיִךְ,
אֶצְבְּעוֹתַיִךְ,
כַּפּוֹתַיִךְ, רַגְלַיִךְ,
בְּפִתְחֵי
הָרֹאשׁ וְהַגּוּף.
כָּל אֵלּוּ חַייָּבִים תְּשׂוּמֶת לֵב
8
עֲנֵה
לִי רַב הַחֶסֶד,
כֵּיצַד
נוֹגְעִים בָּעוֹלָם?
רַבַּת
פָּנִים עֲנֻגָּה
וְאַכְזָרִית הַקְשִׁיבִי:
הַכִּירִי
הֵיטֵב אֶת שְׁמוֹנַת סוּגֵי הַמַּגָּע:
חִכּוּךְ,
לְחִיצָה, הַקָּשָׁה, אֲחִיזָה,
צְבִיטָה,
נְעִיצָה, פְּעִירָה, מְשִׁיכָה.
לְכָל
פְּעֻלָּה שָׁלוֹשׁ רָמוֹת יְסוֹדִיּוֹת:
עֶלְיוֹנָה,
בֵּינַיִם, עֲמֻקָּה.
דְּעִי,
לְכָל
נְגִיעָה, אַף הַקַּלָּה בְּיוֹתֵר,
יֵשׁ
אֶת אַחַת הָאֵיכֻיּוֹת שֶׁל הַמַּגָּע,
וְאֶת
אֶחָד הָעֳמָקִים.
כָּל
מַגָּע וְכָל פְּעֻלָּה הֵם מַחְזוֹר
הַכּוֹלֵל
הַתְחָלָה, שִׂיא וְסִיּוּם.
הֵן
בַּמַּגָּע בָּאַחֵר, וְהֵן בַּשִּׁימּוּשׁ בְּגוּפֵךְ,
הַיְּדִיעָה
קוֹבַעַת אֶת עֹמֶק הַמַּגָּע וְאֶת אֵיכוּתוֹ.
הִיזָּהֲרִי
חֲסַר
הַיֶּדַע יִשְׁתַּמֵּשׁ רַק בְּמִידַּת
כַּפּוֹת
הַיָּדַיִם
הַיֶּתֶר נִשְׁאַר מוּאֲפַל בְּתוֹדָעָתוֹ.
הַדֶּרֶךְ
לְהָאִיר שָׂדוֹת נוֹסָפִים בְּתוֹדָעָתְךָ
הִיא
לְהָאִיר אֶת כָּל גּוּפֵךְ.
זִכְרִי
הַדֶּרֶךְ
נוֹבַעַת
מֵהַחְלָטָה
הַמְּבִיאָה
לַהֲבָנָה
הַמְּשַׁנָּה
אֶת מֻשָּׂג הַמִּפְגָּשׁ.
בִּמְקוֹם
חֲסִימוֹת
כְּדֵי
שֶׁהָאַחֵר לֹא יַגִּיעַ
וְיִגַע
בְּגוּפִי,
אֲנִי
חוֹשֵׂף וּמַגִּישׁ אֶת גּוּפִי אֶל גּוּפוֹ.
אָז
שִׁנּוּי
מֻשָּׂג הַמִּפְגָּשׁ
יַהֲפֹךְ
אֶת גּוּפֵךְ לְמוּדָע וְחַי
בִּמְקוֹם חָסוּם וּמְכֻוָּץ
9
אֲדֹנִי,
עֲנֵה לִי עַתָּה, כֵּיצַד אֶגַּע בֶּחָלָל?
הַקְשִׁיבִי
הָרוֹאָה:
כָּל
הַפְּתָחִים בְּגוּפֵנוּ
מְמַסְגְרִים
מֻשָּׂג שֶׁל חָלָל.
זֶהוּ
הֶחָלָל שֶׁל מֻשָּׂג הַצּוּרָה.
צְרִי
פְּעִימָה
בֶּחָלָל
שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת.
הַדְגִישִי
אֶת תְּחוּשַׁת הֶחָלָל וְעָמְקוֹ
עַל
יְדֵי מַעֲבָר אוֹ אֲחִיזָה בַּמִּסְגֶּרֶת.
צְרִי
פְּעִימָה
בֶּחָלָל
שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת
הִתְּבּוֹנְנִי
בַּפְּעִימָה
הַנּוֹצֶרֶת בַּפֶּתַח הַקָּשׁוּר אֵלָיו.
אָבְּדִי
אֶת עַצְמְךָ לַגּוּף שוּתָּפֵךְ.
תְּחִלָּה
סִגְרִי
וְאָז
עִזְבִי,
מוּדָעַת.
תְּנִי
לַפְּעִימָה
הַמְּשֻׁתֶּפֶת
לְהָנִיעַ
אֶת הַמִּסְגֶּרֶת
הַמֻּרְכֶּבֶת מִמֵּךְ וּמִשוּתָּפֵךְ
10
אַלּוּפִי,
מַהִי הָרוּחַ בַּמִפְגָּשׁ?
רַבַּת
פָּנִים אֲפֵלָה, חוּשִׁי:
חַלְּצִי
אֶת הַטּוֹרֵף מִבֵּן זוּגֵךְ וְלִכְדִי אוֹתוֹ.
אַף
עַל בֵּן זוּגֵךְ לְחַלֵּץ אֶת הַטּוֹרֶפֶת
הַנֶּחְבֶּאת
בָּךְ, אָז עָלָיו לְאַלֵּף אוֹתָהּ.
הֲיִי
גּוּר. הֲיִי אֵם.
הֲיִי
יֵשׁ. הֲיִי אֵין.
אָז
אֶהְיֶה אָב. אֶהְיֶה גּוּר.
אָז
אֶהְיֶה יֵשׁ. אֶהְיֶה אֵין.
מוֹפִיעָה
נֶעֱלֶמֶת
קִרְאִי
לְבֵן זוּגֵךְ בִּתְנוּעָה
קִרְאִי
לְבֵן זוּגֵךְ בָּרוּחַ
קִרְאִי
לְבֵן זוּגֵךְ בַּקּוֹל.
נַתְּבִי
אֶת נְהֲמָתֵּך.
טָפְּחִי
אֶת רָעָבוֹנֵך.
וּרְאִי
הָרוּחַ מְעַצֶּבֶת אֶת עוֹלָמֵךְ
11
הָעִלָּאִי
הַמֻּחְלָט הָשֵׁב לִי: מַהִי רוּחַ הַגּוּף?
הָעִלָּאִית
הַקְשִׁיבִי:
פַּתְחִי
וְטַפְּחִי תְּחוּשַׁת עֹמֶק בְּאֲבָרָיִךְ הַפְּנִימִיִּים.
הָרְחִיבִי
אֶת תְּחוּשַׁת גּוּפֵךְ.
הָרְחִיבִי
אֶת אֲבָרָיִךְ.
שַׂחֲקִי
עִם תְּחוּשַׁת הַפְּתָחִים בְּגוּפֵךְ.
חוּשִׁי
אֶת אֲבָרָיִךְ הַחֲלוּלִים.
הִשְׁתַּמְּשִׁי
בָּעֲצָמוֹת כְּמוֹלִיכוֹת תְּחוּשָׁה מִקָּצֶה אֶל קָּצֶה.
פִּתְחִי
וְהַרְחִיבִי אֶת הַשְּׁרִירִים סְבִיב הַשִּׁדְרָה.
הִשְׁתַּמְּשִׁי
בִּפְתִיחָה וְצִמְצוּם הַפְּתָחִים
לְנִיתּוּב
הַתְּחוּשָׁה וְהַמַּהוּת אוֹ לִקְלִיטָתָהּ.
אָז
הִשְׁתַּמְּשִׁי
בּקּוֹל לְנִיתּוּב הַמַּהוּת הַנִּטְעֶנֶת בָּךְ.
הִשְׁתַּמְּשִׁי
בַּחִכּוּךְ לְהַעֲצִים אֶת תְּחוּשַׁת הַזְּרִימָה.
אָז
טַעֲמִי.
תְּנִי לְאֲבָרָיִךְ לְהַבְשִׁיל.
אָז
גִרְמִי להַבְשָׁלָה בְּאֱבְרֵי שוּתָּפֵךְ
12
שׂוֹחָה
בְּחָלָל, טַפְּחִי אֶת הֶחָלָל בְּתוֹכֵךְ.
בַּגִּישָׁה,
חוּשִׁי אֶת הֶחָלָל בֵּינֵךְ לְבֵין שוּתָּפֵךְ לַתְּנוּעָה.
בְּנָגְעֵךְ,
תְּנִי לַחָלָל לְהַבְשִׁיל
אָז,
אִכְלִי
אוֹתוֹ.
כַּאֲשֶׁר
בֵּן זוּגֵך נִכְנָס לַחָלָל שֶׁלָּךְ אוֹ לְהֵפֶךְ,
מִתְקַייֶּמֶת
מַהוּת אַחַת בִּלְבַד.
שוּתָּפֵךְ
וְאַתְּ יוֹצְרִים מִסְגֶרֶת לֶחָלָל.
צְרִי
פְּעִימָה מְשֻׁתֶּפֶת לַחָלָל עִם שוּתָּפֵךְ.
הַרְחִיבִי
אֶת גְּבוּלוֹת הֶחָלָל שֶׁל שוּתָּפֵךְ לַתְּנוּעָה
וְהִיכָּנְסִי
אֵלָיו.
דְּעִי,
הַנְּשִׁיקָה
הִיא שַׁעַר הָרוּחַ
13
מוֹלִיךְ
הָרוּחַ וְהַפְּרִי עֲנֵה לִי:
מַהוּ
סוֹד הָרוּחַ?
הַקְשִׁיבִי
כַּלַּת הָעֲנָנִים:
תְּנִי
לַמַּגָּע לַחֲלוֹף דֶּרֶךְ גּוּפֵךְ, גּוּפְכֶם הַמְּשֻׁתָּף
הִתְּבּוֹנְנִי,
תְּחוּשָׁתֵך עוֹטֶפֶת אֶת שְׁנֵיכֶם.
אֵינֵךְ
אַחְרָאִית עַל עַצְמֵךְ וְעַל שוּתָּפֵךְ לַתְּנוּעָה.
הָנִיחִי
לַתְּחוּשָׁה לָנוּעַ כְּאָרִיג בָּרוּחַ אוֹ פְּנֵי מַיִם.
כָּל
מַגָּע מַזְרִים גַּל בְּכָל הַמֶּרְחָב.
הַתְּחוּשָׁה
מַגִּיעָה
לְכָל קְצוֹת הַגּוּף.
פִּתְחִי
אֶת תְּחוּשָׁתֵךְ
אָז
יָנִיב
הַמַּגָּע גַּל מִתּוֹךְ הָעֹמֶק.
אַל
תְּסַוְּגִי אֶת רְגִישׁוּתֵך, הַחִילִי אוֹתָהּ עַל כָּל הַדְּבָרִים
שֶבְּנִמְצָא.
וּדְעִי,
יֵשׁ
לָחוּשׁ אֶת הַעָצְמָה הַקָּשָׁה שֶׁבָּעֵץ
אֶת
תְּחוּשַׁת הַחַיִּים שֶׁבָּעֵץ הַחַי
אֶת
הַמִּרְקָם הַמָּתוּחַ וְהַנָפִיץ שֶׁל הַתַּפּוּחַ
אֶת
צְפִיפוּת הַמַּתֶּכֶת
אֶת
הַחוֹם וְהַקֹּר שֶׁבַּתְּמוּנָה
אֶת
חַיַּי הָאֵיבָר שְׁבּו אַתְּ נוֹגַעַת
אֶת
הַנּוֹכְחוּת שֶׁל שוּתָּפֵךְ.
אָז
מַהוּתֵךְ,
נִפְתַּחַת בְּתוֹכֵךְ
חוֹלֶפֶת
אֶת גְּבוּלוֹת גּוּפֵךְ הַנִּרְאֶה
בְּאֶמְצָעוּת
תְּשׁוּקָתְךָ.
אָז
כַּאֲשֶׁר
אַתְּ נִפְתַּחַת, שוּתָּפֵךְ נִפְתָּח.
הַגִישִי
אֶת גּוּף הַתְּחוּשָׁה שֶׁלְּךָ אֶל גּוּף הַתְּחוּשָׁה שֶׁל הָאַחֵר וְחַבְּרִי
אוֹתוֹ אֵלָיו.
זִכְרִי
גְּבוּל הַצּוּרָה חַי
14
יוֹצֵר
כָּל, עֲנֵה לִי
מָה
הִיא רוּחַ הַיְּדִיעָה?
מַלְכַּת
הַשָּׂדֶה הַקְשִׁיבִי:
אֵין
חֲלֻקַּת תַּפְקִידִים. אֵין שׁוֹלֵט וְנִשְׁלַט.
אֵין
אֵיבָרִים חֲשׁוּבִים יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת.
יֶשְׁנָהּ
חֲתִירָה לַמֶּרְכָּז.
מִטִּבְעֵךְ
לָחוּשׁ אִם הַחִבּוּר הוּא נָכוֹן וְטוֹב.
בְּיָדֵךְ
לָחוּשׁ הַאִם נִקְלַטְתְּ. הַאִם הוּפְרֵית.
פָּעֳלִי
בְּהַתְאָמָה לַזְּמַן בַּיְּמָמָה.
פָּעֳלִי
בְּהַתְאָמָה לַזְּמַן
בְּחֹדֶשׁ.
פָּעֳלִי
בְּהַתְאָמָה לַזְּמַן בַּשָּׁנָה.
יֵשׁ
לָנוּעַ בְּמוּבָנִים שֶׁל כֵּהֶה וּמוּאָר.
חוּשִׁי
בְּמוּבָנִים שֶׁל אָפְקִי וְאַנָכִי.
חוּשִׁי
אֶת מִּישוֹרֵי הַתְּנוּעָה בַּמֶּרְחָב.
חַפְּשִׂי
אֶת הַצְּלִיל הַמּוֹבִיל שֶׁל הַמִּפְגָּשׁ.
עַתָּה,
הַכִּירִי בַּנּוֹכְחוּת. גְּעִי בַּנּוֹכְחוּת.
זִכְרִי,
הַכָּרָה בְּנוֹכְחוּת הָאַחֵר
אַל
לָהּ לְבַטֵּל אֶת נוֹכְחוּתֵך.
אוֹתָהּ
מַהוּת, אוֹתָהּ נוֹכְחוּת
נִקְלֶטֶת
בַּהֵיבֵּטִים הַשּׁוֹנִים שֶׁל הַחוּשִׁים.
לַמִּפְגָּשׁ
יֵשׁ טַעַם, צְלִיל, צוּרָה וְגָּוֶן.
זִכְרִי,
הַדִּמּוּי הוּא מַכְשִׁיר.
אַל
לָךְ לְהִיצָמֵד אֵלָיו. הַשְאִירִי אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיִיךָ.
לְכִי אֶל מֵעֵבֶר לוֹ, לָעוֹלָם
15
קוֹרֵא
הַזְּמַנִּים, אֶמוֹר לִי
מַהִי
רוּחַ הַקְּרִיאָה?
סְפִינַת
הַזְּמַן הַקְשִׁיבִי:
בַּטְּאִי
אֶת עַצְמֵךְ רָחָב וּפָתוּחַ.
נִקְבִיוּת
קוֹרֵאת בְּכָל אֹפֶן אֶפְשָׁרִי.
זִכְרִיוּת
נָעָה בְּעִקְבוֹת קְרִיאָה.
הַנָּתִיב
יוֹצֵר פְּעֻלָּה.
כָּל
הַחוּשִׁים מְכֻוָּנִים לִקְרִיאָה אֶפְשָרִית.
שְׁנֵיהֶם
מְאָרְחִים
שְׁנֵיהֶם
אוֹרְחִים
שְׁנֵיהֶם
רוֹצִים תּוֹדָה
הִשָּׁמְרִי
קְרִיאָה
חָסוּמָה לְלֹא יְכֹלֶת בִּטּוּי
תַּהֲפֹךְ
אֶת כִּוּונָה לִשְׁלִילָה.
הִשָּׁמְרִי
קְלִיטָה,
הַאֲזָנָה וּנְכוֹנוּת לִקְרִיאָה,
אֲשֶׁר
אֵינָן מִתְמַמְּשׁוֹת,
יוֹצְרוֹת
תוֹבְעֲנוּת וּפְגִיעוֹת
אָז,
הֵן הוֹפְכוֹת אֶת כִּוּוּנָן פְּנִימָה
לַחֲסִימָה
שֶׁל קְלִיטָה.
הָרֵיחַ
קוֹרֵא לִי.
הַצְּלִיל
קוֹרֵא לִי.
הוּא
קוֹרֵא לִי לֶאֱכֹל.
הוּא
קוֹרֵא לִי לֶאֱהֹב.
הוּא
קוֹרֵא לִי לִפְעֹל.
הֵם
מַזְהִירִים אוֹתִי מֵעוֹלָמוֹת שֶׁאֵינָם שֶׁלִּי.
אֲנִי מֵרִיחַ, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אֲנִי רוֹאֶה, אֲנִי בָּא
16
הַמְּפַרְנֵס,
עֲנֵה לִי
מַהוּ
מְזוֹן הָאַהֲבָה?
נוֹרָאָה
הַקְשִׁיבִי:
הֲזָנָה
הִיא הַכְנָסַת הָאַחֵר אֶל גּוּפִי.
אֲנִי
מְמַזֵּג אוֹתוֹ בְּגוּפִי.
כַּאֲשֶׁר
גּוּפִי מוּזָן
אֲנִי
מְחַפֵּשׂ קֶשֶׁר.
כַּאֲשֶׁר
גּוּפִי אֵינוֹ מוּזָן
אֲנִי מְחַפֵּשׂ מָזוֹן
17
חֲסַר
הַצּוּרָה בַּעַל כָּל הַצּוּרוֹת,
מַהִי
רוּחַ הַיֹּפִי?
יַלְדָּה
וָאֵם, הַקְשִׁיבִי:
גְּעִי
בַּמֻשְׁלָם, הַתְּמוּנָה תֻּשְׁלַם
מַסְלוּלֵיהַ
שְלֵמִים וּתְמִימִים.
בְּמַגָעָהּ
וּבִמְחִיצָתָהּ
הַדֶּגֶם
הֲלֹא מֻשְׁלָם נִרְפָּא, מְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ
אָז
תָּבוֹא הֲקָלָה שֶׁל תִּיקּוּן וְרִפּוּי.
בֶּהֱיוֹתֵךְ
הַיֹּפִי הַמֻּשְׁלָם
בַּעֲלַת
כֹּחַ מֻשְׁלָם שֶׁל שְׁלֵמוּת
הִזָּהֲרִי
לְבַל תִּפָּגְעִי מִנוֹאָשוּת הַמִּשְׁתּוֹקֵק
לְהִיתֲּקֵן
בְּעַצְמוֹ.
מִפְגָּשׁ
אֱמֶת הוּא אֱמֶת.
מַבָּט
פְּנִימָה לְתוֹךְ עַצְמֵךְ.
הַמִּפְגָּשׁ
וְהַמַּגָּע הוּא הוּא הַמֻּשְׁלָם
הַמִּפְגָּשׁ
הוּא הַפִּעְנוּחַ
בְּסַקְרָנוּת
לְכִי לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמֵךְ
הַיֹּפִי
וְהַשְּׁלֵמוּת נוֹבְעִים אֶחָד מִתּוֹךְ הַשֵּׁנִי.
קֶצֶב
סָדִיר, הִגָּיוֹן, מִבְנֶה שָׁלֵם. לֵב.
הַמֻּשְׁלָם
הוּא אֵרוּעַ.
הַצּוּרָה
הִיא אֵרוּעַ.
הַיֹּפִי
הוּא אֵרוּעַ וְעֻבְדָת הַקִּיּוּם.
יֵשׁ
לִזְכֹּר זֹאת.
