נטלי גוטמן
שבוע בלי זעקה
בעיר נמל בוקר ערב,
הכתובת על גופי, ים על גבי,
כגבר שאנחנו מחפשים.
אם ראיתם אחד נמק בנפשי, שימו לו פתק מתכלה בים. לילות ילך לאיבוד מכאביו לנפשי, יימצא על גופי, כמעט גיבור טובע.
זהו שבוע הספר, אין זעקה,
נגמרה כמו אלוהים בשואה,
בין היוצרים לרוצחים יושבת בביתה תרבות חיה בלידה שקטה. מיתוסים נמים בין סדיניו של אל,
היא מרככת קדושה, כל עימות ייעצר,
כסתירה לאמנות.
רוצח ידרוש פיצוי, לא תהיה תשובה,
אנשים עם אלוהים, כתינוקה
משיבים אהבה.
מהעולם הבא שסופר יצר במוות קל,
ספר נכתב, אלוהים עזב, מתרחק מיוצרו.
סופרים לא יכולים לכתוב למאושרים שלא קוראים*.
ואל תכתבו ספרים, מרינה צויטאיבה זעקה מהדממה
של משוררים מתאבדים, עשו חיים.
אהיה גבר לנפשי, עשו חיים,
עשו צעירים, מזנקים, חונכים את החוף
החודר לבדולח הים, עשו עצם החיים,
חיים
הם
שמשבשים מחשבת החולדה
שיש לה בית בישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה