Tales about manhood and memory / The Wall
יום חמישי, 9 ביולי 2020
Tales about manhood and memory / The Wall
Tales about manhood and memory / The Wall
סיפורים על גבריות וזיכרון / חבצלות המים
חבצלות המים
איננו ולא כלום.
נפלנו
אל החושך ולשמד.
אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה
אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון
אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.
(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט)
הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו
שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו
להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת
לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה
קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר
של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!
ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ
להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום
ועדיין לפני הצהריים.
פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות,
נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על
פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים
במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי
לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך
שאור השמש כהה בו.
המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד
שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו
שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת
הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים
וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח
לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו
מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות
נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת
עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות
עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה
לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.
בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה
בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה
הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות
הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק
בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק.
הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה
פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.
פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו
וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל
את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב
פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.
יום רביעי, 8 ביולי 2020
בריאות ומזל
יום שישי, 3 ביולי 2020
יום רביעי, 1 ביולי 2020
סיפורים על גבריות וזיכרון / הכפית
יום שלישי, 30 ביוני 2020
יום שבת, 27 ביוני 2020
שימוע / דבי עשב
מתרדמה ארוכה.
ושמא הייתי זקוקה לסטירה הזו ששמה שימוע, עלוב, חסר בסיס, כדי לשמוע את עצמי צוחקת בקול, בלי סיבה ולהשתטות כמו שיודעת.
הכוח השקט הזה משייט,זזה הצידה כדי לא להפריע לו למלא אותי. הוא חם ולח כמו הקיץ.
בבת אחת הכל מתבהר לי. החיצים שנורים אכן הופכים לפרחים והניחוח מחייך.
החיים הם פרח, המוות הוא פרח, הפחד משניהם גם הוא פרח.
אלה הפרחים שעשויים מאותו חומר שאני עשויה.
אני הפרפר שעף ומוצץ את הצוף משלושתם ולו רק ליום אחד ארוך.
רחוב הרצל 3 שירים 1984 Herzl street
1
ילדי הצג פתוחים ומחליפים צבעים, כחול לבן כחול,
ובגני הילדים כבר מקלידים תק תק ת''ח ת''ט.
הדגל מתרומם וחצוצרה נשמעת, הדי נאום רחוק, ומלך מרושע ובת פרעה כורעת,
עשן עולה אצל המשרפות.
הצג כבר התמלא עכשיו צופן גיבוי, הכל עובר לזיכרון, הכל הכל חסוי.
בבוא שעה נשים דיסקט, מסך יואר פתאום. תופיע הרשימה.
ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.
ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.
כל ילד בתורו לפי הגיל אוחזים אותו בסנטרו ומרימים למעלה את הראש
ואז עם אבן קודש פצל חדוד, נוגעים, נוגעים בלחי.
ולפי האות עם הצפירה חורצים עד צאת הדם, את תו הזיכרון בגרות נקם.
ועם חנית מתנת השבט, זה סמל של זכרות דוקר,
כמו שריטה על התקליט בתום כל סבב נזדקר.
כי זהו צופן שורטני, אנחנו הגברים שלו
וכל צפירה וכל איום תמיד תמיד נזכור אותו
אנחנו המצפון של העולם, אנחנו הדיסקטים של העם, כל גבר בתורו תכנת.
ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.
ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם ייקום לעד.
2
עיר יד שנייה
אוויר רוטט שרוב, עולה נפרד מעל הרחובות, מיתר אחר מיתר ניתק, הנשל מתפצל.
ובתנועות קטנות של עור שחום ושן צוהבת של חרק דחפור, קולפת לה העיר את המדרכת.
נערמות בלטות אפורות, אבני שפה מכסי ביוב, ריהוט ישן בעגלה,
עמוד וטלוויזיות בלי חיבור חשמל
ספרי לימוד, צעצועי תינוק ודשא שנקצר מכבר.
עצים זזים, חוטים, בובות נכות וליצנים במדרחוב מול הקהל.
מעקפים אבות עורקים ומסתמים פותלים חרוץ צהוב רצים כמשוגעים מתחת אבן משולבת
טרה קוטה טרה רוסה וגרוסת ונהמה תולה כאד רחוק מאוד.
והיא בנויה על חול ונשובה כמוהו רוחות מעבר ים ושמלתה עכשיו היא חול חדש
מונח לקראת המסיבה שנקבעה והיא התפאורה, המחזה, והקהל והביקורת
פשוטה פשוקה פטומה ומלחיתה ברוח קיץ
עיר יד שנייה.
3
כלב מלחמה
קפיצי חלק יפה מוכן לכל דבר, שיניים חשופות ומחשבה שטוחה, מובן לו כל דבר,
שוכב על המגש עם חברים אפיים, אני בשר טרי עם קרום על העיניים.
אני בשר טרי עם קרום על העיניים רוצה לטרוף ולהשמיד.
אני קורבן עולה, שופך את הקרביים, נחשו אצלי עתיד.
שנים של התניה פינוק ועטיפת שומן כבדה
אני מוגן אני חזק אני רק ממלא תפקיד
כי אלה השנים של הבשר
וזה הזמן שהוא צועק ורץ
וזה הזמן לקחת את הגבר ולעצב חייל פרש ורץ
ומובילים אותי ביד, אני פועל לפי הריח, רעב ויחם סימניי, שנותיו של הבשר.
אני רוטט בועט שילחו אותי קדימה, אתם המובילים יודעים לאן אגיע.
אתם קובעים לי את הדרך, אני מכיר תודה. אתם חסרי שיניים אני עושה המלאכה.
אלו הן שנים טובות, שנים של פעולה, סוף סוף נגמר בית ספר
ושם בקצה הדרך יש לוח מטרה.
אבל, זה בן דמותי מוטל לצד הדרך ורק פניו חיות על המרקע
והפנים שלו אומרות לי, היי, והפנים אומרות היי כלב מלחמה
כשאחרים אומרים לי היי תרוץ, תרוץ מהר אנחנו באמת אומרים תודה
תודה רבה תרוץ תודה רבה רק אל תפסיק לרוץ תודה









