ג'אנג סאן-פנג VS בודהידהרמה / פרק מתוך נמר בהיר דרקון אפל / אבי מוריה, דוד מיכאלי (עורך)

גַ'אנְג סַאן-פֶנְג   

גַ'אנְג סַאן-פֶנְג מתואר בסיפורים העממיים כדמות יוצאת דופן, גבוהה ומזוקנת, בעלת עיניים רחבות, חובש כובע קש רחב[1]  ועם מברשת לגירוש זבובים. הוא מתואר כבעל גובה של למעלה משני מטרים, עצמות של עגור, עומד כעץ אורן, שפם דמוי חנית ובעל יכולת לעבור אלף לִי[2] ביום. הוא נחשב לאלכימאי דאואיסטי שהשיג חיי אלמוות והיה לוחם אגדי ועלילות הקסם שלו כוללות מעוף בשמים על גבי עגור ויכולת להימצא בו-זמנית במספר מקומות. הסיפורים אודות גַ'אנְג סַאן-פֶנְג מעניקים לו הילת אֵל.

מסופר כי גַ'אנְג ג'וּן-בָּאוֹ[3]  היה שמו המקורי, כי היה שווה נפש לתהילה ועושר, דחה משרה רשמית, ויתר על נכסיו ונדד כנזיר, ישב בהר חוּאָה ולאחר מכן בהר ווּ-דַאנְג. הוא נולד על פי המסופר בשלושה תאריכים, בשנת 960, בשנת 1247 או בשנת 1279, ושב לחיים בנס בסביבות 1390. הוא חי על פי המסופר בשושלת סוֹנְג המאוחרת, בשושלת יוּאַן, בשושלת מִינְג. שלושה קיסרים שלחו לחפש אחרי הדמות האגדית להזמינה לארמון אך זו לא נמצאה מעולם. גַ'אנְג סַאן-פֶנְג הועלה לדרגת קדוש בשנת 1459 בידי הקיסר יִינְג דְזוֹנְג[4]  משושלת מִינְג. בבֵּייגִ'ינְג, קיים אולם "סַאן-פֶנְג בן האלמוות" במקדש "הענן הלבן" המפורסם של כת הצ'וּאַן גֶ'ן הדאואיסטית. שמו של  גַ'אנְג סַאן-פֶנְג מופיע תכופות ברומנים וסרטי ווּ-שִׂיָא על גיבורים לוחמים כמורה רוחני ומומחה באמנויות לחימה.

סיפור רווח הוא שגַ'אנְג הגה את הטָאי-גִ'י צ'וּאַן לאחר שחזה בקרב בין עגור לנחש.

מסופר כי גַ'אנְג סַאן-פֶנְג חשב שאמני לחימה השתמשו בכוח רב והותשו בזמן קצר. לתפיסתו, או לתפיסת המספר, היה הדבר מנוגד לעקרון הדאואיסטי של התֹּאַם עם הזרימה הטבעית ופגע בבריאות. לכן שילב תרגולי בריאות וקרב כרעיון של תרגול פנימי עם חיצוני: "כוח רך או מקבל" להגנה ו"כוח מתפרץ" להתקפה. בסוף הטקסט המיוחס לגַ'אנְג סַאן-פֶנְג, ה"טָאי-גִ'י צ'וּאַן גִ'ינְג" על פי גרסאות אחרות, רשום:

"קטע זה נמנה על הכתבים שהשאיר מייסד התורה גַ'אנְג סַאן-פֶנְג מהר ווּ-דַאנְג שכיוון לכך כי המוכשרים תחת הרקיע ישיגו אריכות ימים ולא מיומנות בלבד[5]".

אגדת גַ'אנְג סַאן-פֶנְג תואמת את הנוף האמוני בזמן שושלת מִינְג: השפעת הדאואיזם, בני האלמוות וטכניקות חניכה סודיות לטיפוח עצמי. יהא הכותב אשר יהא, הוא משקף היטב את רוח התקופה. גַ'אנְג סַאן-פֶנְג, פטרונה האגדי של אסכולת ווּ-דַאנְג והטָאי-גִ'י צ'וּאַן, בעל יכולות על-טבעיות, מייצג את המורה העילאי וממלא תפקיד מקביל לתפקידו המיתולוגי של בּוֹדְהִידְהַרְמָה, פטרונה האגדי של אסכולת שָאוֹלִין. מזמננו שלנו אנחנו יכולים לצפות על שתי פסגות ניצבות ומשקפות אחת את האחרת, צפון ודרום, בודהיזם ודאואיזם.

אגדת גַ'אנְג סַאן-פֶנְג משקפת גם את הנוף הפוליטי בזמן שושלת מִינְג. סטנלי הנינג במאמרו המצוין "בורות, אגדות וטָאי-גִ'י  צ'וּאַן"[6] גורס כי באגדת גַ'אנְג סַאן-פֶנְג קיימים שלושה שלבים:

השלב הראשון לפני 1669 – בשלב זה מופיעה הטענה כי גַ'אנְג היה דאואיסט בן-אלמוות.

השלב השני שלאחר 1669 – בשלב זה מופיעה הטענה כי גַ'אנְג ייסד את האסכולה ה"פנימית" של אמנויות הלחימה.

השלב השלישי אחרי 1900 – ובו מופיעה הטענה כי גַ'אנְג הוא מייסד הטָאי-גִ'י  צ'וּאַן.

הנינג אומר כי אגדת  גַ'אנְג התפתחה במהלך שושלת מִינְג, על רקע היחסים הקרובים של שליטי מִינְג הראשונים עם נזירים דאואיסטים, שהנבואות שלהם תמכו במייסד השושלת. לא ידוע דבר על גַ'אנְג, למעט תיאורו כנזיר נודד בעל יכולות קסם, שייסד את הטָאי-גִ'י צ'וּאַן, מת ושב לחיים. חייו, בהתבסס על תיאורים שונים, השתרעו על פני כארבע מאות שנים.

הקיסר יוֹנְג לֵה הוציא סכומי כסף ניכרים לשקם מנזרים שנפגעו במלחמות בהר ווּ-דַאנְג שנחשב למקום המועדף על גַ'אנְג. יוֹנְג לֵה יזם חיפוש בן שלוש עשרה שנים למצוא את גַ'אנְג האגדי. היה זה חלק מסיפור כיסוי מתוכנן לאתר את הקיסר גִ'יאֶן וֶן, קורבן ההפיכה של יוֹנְג לֵה. הן הקיסר גִ'יאֶן וֶן והן גַ'אנְג מעולם לא נמצאו. לבסוף, בשנת 1459, יזם קיסר מִינְג בשם יִינְג דְזוֹנְג מהלך שבו קידש את גַ'אנְג החמקמק[7].

בכל התקופה הזו לא נרשם שום קשר בין גַ'אנְג לאמנויות לחימה למרות שמידע מסוג זה היה נכלל בדרך כלל ברשומות היסטוריות[8].

האזכור הקדום ביותר של גַ'אנְג סַאן-פֶנְג כמומחה אמנויות לחימה נמצא בתקופת שושלת צִ'ינְג בחיבור משנת 1669 ששמו "הספד לוַאנְג גֶ'נְג-נַאן", שחובר בידי חוּאַנְג דְזוֹנְג-שִׂי.

 

 

 

---

[1]  בכתב העת ווּ-יָאנְג שפורסם במאה התשע-עשרה סיפרו שני כפריים כי כובעו היה למעשה מְצִילָּה שרק תושבי הכפרים (שהיו מפורסמים בייצור מצילות) הורשו להקיש בה.

[2]  בערך 580 ק''מ.

[3]  Zhang Junbao 張君寶

[4]  明英宗, Reign:1435-1449, 1457-1464 Yingzong of Ming  

[5]  כתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן ג'ינג, מדף, 2005.

[6]   "Ignorance, Legend and Taijiquan". Journal of the Chen Style Taijiquan Research Association of Hawaii, Vol.2, No.3, Autumn/Winter 1994, pp. 1-7.

[7]  ד.מ.: ייתכן שבניית האגדה של גַ'אנְג סַאן-פֶנְג בנתה את האגדה של בּוֹדְהִידְהַרְמָה בהמשך.

[8] הסינולוגית אנה סיידל ציינה כי: "הביוגרפיות והאגדות אודותיו חסרות אפילו את הרמז הקלוש ביותר להיותו לוחם... אנו יודעים קרוב לאפס על אודות קיומו ההיסטורי ומחשבתו של גַ'אנְג סַאן- פֶנְג".

 Seidel, Anna. "A Taoist Immortal of the Ming Dynasty: Chang San-feng".

In: "Self and Society in Ming Thought" (ed. DeBary, William T).

NY: Columbia University Press, 1970, pp. 483-531.    

 

על התרגום מסינית של כתבי המופת של הטאי ג'י צ'ואן ג'ינג / דוד מיכאלי / מדף בית הוצאה לאור / מהדורה שניה 2018

 

על התרגום מסינית של כתבי המופת של הטאי ג'י צ'ואן ג'ינג

---

התחלתי בתרגום כתבי המופת של הטאי-ג’י צ’ואן בשנת 1990, כאשר התחלתי להורות אמנות זו. תרגמתי מאנגלית עבור עצמי את האסופה "תמצית הטאי צ'י צ'ואן" של לו, אין, אמקר, פו מארה''ב, שהציגו את הפסוקים במתכונת שירה. בשנת 2001 שברתי את רגלי בעבודתי במדבר וניצלתי את חודשי ההחלמה להשלמת התרגום מהנוסחים באנגלית של יאנג ז'ווינג-מינג מבוסטון ושל ג'ואו דזונג-חואה מניו ג'רסי. מצאתי קטעים בגיליונות Bamboo-Tablet שנערכו בידי סטיוארט א. אולסון ושכפולים ישנים חסרי שם שקיבלתי מאחי ניצן מיכאלי. מצאתי עוד קטעים בספרים של משפחת יאנג, ג’נג מאן-צ’ינג, יו קוואנג ולבסוף, החל משנת 2003, ברשת.

מצאתי הבדלים מתונים של פירוש, עריכה (על פי נושאים או כרונולוגית), תוספות ושמות. היו נקודות שגרמו למבוכה קבועה. למשל, ההתייחסות לקצה הקודקוד, הנושא של צ'י וחוסר כוח (וו יו-שיאנג, 20[1]) שלכאורה מנוגדים, ומושגי הכרה וכוח שונים. מכאן כבר קצרה הדרך להחלטה להתבונן במקור הסיני עצמו. ''אין סקרן שלא יוכל להבין זאת'' אומר וואנג דזונג-יואה. את הטכסטים בסינית עליהם עבדתי, השגתי מספרו של יאנג ז'ווינג-מינג ''סגנון יאנג למתקדמים'', מספרו של ג’ואו דזונג-חואה ''הדאו של הטאי-ג’י צ’ואן'', מעותק יפני בצורת מגילה יפהפייה שהושאל לי באדיבותו של פרופ' יעקב רז ומאתרי רשת שונים. הטקסט מופיע בדרך כלל כפסקה רציפה. כאן חילקתי אותה למשפטים והוספתי הערות.

העריכה שבחרתי לאסופה זו אינה כרונולוגית אלא הגותית: שלוש היצירות הראשונות שבספר מופיעות קבע כיצירות יסוד והן בעלות מבנה וסגנון דומה של שירה הוראתית. ההתייחסות לתודעה מתעצמת מיצירה ליצירה. החל מאבן היסוד של ה''טאי-ג’י צ’ואן ג'ינג'', שנהוג ליחס אותו לג'אנג סאן-פנג, דרך ה''טאי-ג’י צ’ואן לון'', שתרגמתי אותו כ"מאמרות"[2], בעל הראיה הקוסמולוגית, המיוחס לוואנג דזונג-יואה. וכלה ב''רוח הדברים'' של וו יו-שיאנג מיודענו. היצירה החותמת חלק זה, ''שיר המהות והיישום'' של ג’נג מאן-צ’ינג, מאוחרת הרבה יותר ומיקמתי אותה כרביעית, גם משום שהיא שואפת להשתמש בתבנית השירה ההוראתית של היצירות הראשונות, ואולם בעיקר משום שהיא נוגעת בעקרונות פילוסופיים ודוחקת את גבול התפיסה. היא שונה בסגנונה היוצר תחושה של פנייה אישית.

מכאן מתחיל חלק בעל אופי מאמרי יותר שכלולים בו ''עשרת הדגשים'' של יאנג צ'אן-פו. מיקמתי אותם, למרות שכרונולוגית הם מאוחרים יותר, כמבוא למאמרים הממצים של לי אי-יו בעל הגישה הפרטנית לעיבוד התנועה. החלק הזה מסתיים עם ''שיר שלושה עשר המצגים'' שמחברו אינו ידוע.

החלק האחרון בספר הוא מגוון של יצירות ממחברים בלתי ידועים. היצירות מעבדות ומשכתבות את הנושאים של שלושת הפרקים הראשונים. מחזור צ'יאן לונג, שיש לו תחביר עם אופי מסכם והעוסק באותם מוטיבים של ה"מאמרות" (לון), חותם פרק זה כסיכום. כאפילוג מופיעה יצירה בעלת רוח דאואיסטית המיוחסת למורה בשם יה דא-מי.

נספחי הספר כוללים: רשימה כרונולוגית של המחברים, פירוט ראשי התיבות של המעירים, מילון מונחים, טכסטים בסינית (כל החומר המתורגם), ביבליוגרפיה ומאמר קצר על תרגול. 

חשיבה שיטתית מאפיינת את כל היצירות. מתוך ההנחה כי בכל פסקה של שירה הוראתית קיים היגיון תוכני ומבני, שמרתי על הרצף בפסקאות, בפסוקים ובתווים. במקרים רבים מצאתי סימטריה תחבירית, הקבלות וחזרות מבניות.

פתחתי שורה חדשה במקרים אלו: עם הופעת פיסוק, על מנת להבדיל בין הנחה ומסקנה, או, להשגת מקצב תמונתי של המושגים. בסוף ארבעת הפרקים הראשונים מופיעה הגרסה הרציפה באותיות קטנות על מנת לקבל התרשמות חזותית בדומה למקור ולראות את הקשר שבין הפסקאות. מספרי הפסוקים בשלושת הסיכומים הראשונים מיועדים להתמצאות ואינם נמצאים במקור.   

תמונת הנוף של השפה הסינית היא תיאטרון של מצגים וסימולים. פשטותו היחסית של התחביר משמשת במה ליריעה עשירה ודחוסה של תמונות-מילים חד-הברתיות הניצבות כעצמים, מבנים של הנחות ומסקנות, הקבלות וסימטריות שונות, אופי פתגמי, מצלולים ומחוות. כמשתמש בשפת עבר, בחנתי את המונחים הסיניים כשורשים דרך שבעת חלונות בנייני הפעולה העבריים להאיר אותם מהיבטים שונים. בדומה ניסיתי להתבונן בצירופי המונחים. מתוכם הופיעו קווים של רעיונות בהירים. יכולתי לשמוע קולות של הוגים מן העבר, מושגים, הנחות ותהיות דוגמת ''עילת העילות'', ''ההכרה הקובעת את ההוויה'' ולהיפך, ''אחדות ניגודים'' ועוד.

על מנת לנתק את המונחים ממשמעותם הסמלית המקומית ולהעבירם למצב אוניברסלי, נטלתי לעצמי את החירות להתבונן בהם מצד כיווני התנועה והמתח: אדמה כבסיס, שמיים כמרחב ואינסוף, מים כזרימה, היקוות וחילחול וגו'. זהו המגדלור של התרגום: תנועה ומתח.

בסיועו של אבי מוריה עדכנתי את התעתיק הסיני מ"ווייד-ג'יילס" הישן ל"פין-יין" הפונטי המודרני. שם הספר הוא כתבי המופת של הטאי-ג’י צ’ואן ג'ינג. Jing 經 משמעו ספר, כללים, חיבור קלאסי או כתב מופת כמו בספר ה''אי-ג'ינג'' או ב''דאו דה ג’ינג''. ג'י 極 ji משמעו קיצון, קוטב, ציר, במובן בראשיתי של בריאת התופעה, תחילת ההתחלה, הייחודיות – הסינגולריות שממנה נפרש כל עץ התופעות. טאי 太 Tai משמעו הכי, הגדול במובן של המידה העליונה ביותר, המד העליון. טאי-ג'י, מילולית: הקוטב העליון, או בגסות, הכי קוטב. משמעו הייחודיות המייחדת ומסמנת תחילתה של התהוות, תחילת הבריאה, העיקרון הבראשיתי היוצר הבדלה בין יש לאין, הפיצול הראשוני, הקיטוב הראשוני, ההתמיינות הראשונית, אם כל התנועות, או האירוע הקיצוני שבו מופיעה התנועה לראשונה מתוך הלא כלום, ולפיכך כל הדברים, זרימת חלוקתם ואיחודם, עיקרון הספוג בכל רגע של קיום. צ'ואן משמעו יד, אגרוף. Taijiquan.  

המונח ''צ'י'' 氣  qi, מפורש בסינית כאדים, גז, אוויר, אווירה. מונחי פעולה אפשריים יכולים להיות: זרימה, דחיסה, פעימה, לחץ, שחרור, שניתנים לשימוש גם ביחס לרגשות. כמהות שניתן להתוודע אליה באמצעות נשימה, בחרתי להשתמש במונחי ''הנשימה'' או לחילופין ''הנשמה'', גם בגלל מהות הנושם והנשימה וגם בגלל פירושי הנשימה בתורות שונות בעולם כעקרון חיים. הסבר נוסף נמצא בפרק הראשון ובמילון המונחים.

למונח ''ג'ינג'' 勁 jing, שמקובל לתרגמו ככוח פנימי, בחרתי בהמלצתו של ניצן מיכאלי להשתמש במושג ''כוח חי'' כביטוי לכוח מחובר ולא מנותק ממקור ושורש. עם זאת המושג מתורגם לעתים כגל או מתח ובמהדורה זו גם כ"זרימה פנימית".

למונח ''לי'' 力  liבחרתי להשתמש ברוב הפעמים במילה ''כוחניות'' שהיא פשטנית מה, אולם משרתת כראוי את הרעיון של שימוש ביכולת וכוח פיזיים היכולים לגרום לעיוורון תודעתי.

המונחים "הדיפה" 掤 peng, ו"ללכת עם" 走  zou, הינם ייחודיים לתרגול האמנות ועלפי אולסן אינם מופיעים בפירוש זה במילונים המקובלים. הסבר מצורף בגוף הספר. במילון המונחים בנספח מופיעים הן המקור בסינית והן התעתיקים באנגלית.

היה מענג להתייחס תחילה לתרגום מילולי ישירות מהמקור ולגלות משמעויות שאינן מופיעות בתרגום מקובל ומוסיפות רבדים של תפיסה. לדוגמה, נכתב בתווים המקוריים: ''אין / קשה / לא / הרס'' (וו יו-שיאנג, 4) אשר תורגם בנוסחים שונים ברוח של עימות כדוגמת ''אין דבר קשה שלא יוכל להורסו'' פירוש שאכן קיים כפתגם אך אולי משמעותו האמיתית היא שכל דבר קשה מתפורר. בהערה המצורפת לשיר מופיעה גרסת התרגום: ''שאינו קשה אינו נחרב'' פירוש שנמנע ממושגי עימות ושומר את ההקבלה הפנימית של השורה. מכאן זורח קשר אל פסוק מהדאו דה ג’ינג, 76, ''הקשה והחזק הם מלוויו של המוות, הרך והחלש הם מלוויהם של החיים''. מכאן נבע גם פירושו של הפסוק המוקשה בדרך כלל, במקור, מילולית: ''יש / צ'י / אדם / אין / לי'' (וו יו-שיאנג, 20) ותרגומו ''עם הנשימה אדם מתרוקן מכוחניות'' (תובנה לתרגום זה שרתה עלי באחד משיעורי הבוקר שלנו). טסוטומו אושימה ציין כי ברגע השאיפה היריב מנוטרל. אותו עיקרון של "או-או" מופיע בהיפוך באמרה הבודהיסטית: "כשהדהמה הכוזב מופיע הדהמה האמיתי נעלם..." כמובן שישנן דוגמאות נוספות המהדהדות את הדאו דה ג’ינג כמו ''היש הנולד מן האין'' מול ''מוחלט ועילאי יש מאין נצחי'' (וואנג דזונג-יואה, 1), ''העשייה הנעשית מעצמה'' מול ''שינויי הגוף קורים מעצמם'' ו''היד אשר איננה יד'' (ג’נג מאן-צ’ינג), ועוד ''הגבוה רואה בנמוך את יסודו'' (דאו דה ג’ינג, 39) מול ''כוונה למעלה מכילה את רעיון הלמטה'' (ג'אנג סאן-פנג, 7,8). ''הדרך מוליד את האחד, האחד מוליד את השניים, השניים מולידים את השלושה, השלושה את ריבוא הדברים'' (דאו דה ג’ינג, 42) מול הפתיחה של ג’נג מאן-צ’ינג ''עילת העילות, שני המופעים, ארבע ההתגשמויות…'', סיומות כמו ''יש לחקור זאת'', ''לפי זה'', מופיעות במזרח בכתבים שונים כדוגמת הדאו דה ג’ינג וספר חמש הטבעות. כמה הערות נסמכות על ספר אמנות המלחמה של סון דזה עפ''י התרגום לאנגלית של ס. ב. גריפית. רוח המשפטים ב''שיר המשמעות האמיתית'' מזכירה את רוח השירים ביצירה "אילוף הפר[3]". אצל לי אי-יו מופיעה התבנית התחבירית המסורתית המופיעה בדרך כלל בשמונה היגדים מן התוצאה אל הסיבה.  

ההיצמדות לתווי הטכסט הסיני המקורי הניבה בכמה מקרים שוני מהמשמעויות בתרגומים המקובלים לאנגלית. ציינתי את המקובל במסגרת ההערות המצורפות.

הציטוטים בעברית מהדאו דה ג’ינג נשענים על תרגומם של דן דאור ויואב אריאל בהוצאת מפעלים אוניברסיטאיים ועל תרגומם של יורי גראוזה וחנוך קלעי בהוצאת מוסד ביאליק. הציטוטים מויגנייאנה בהאיראווה – השיווה של התודעה, עפ''י תרגומו המצוין של אמיר אור (הליקון 21, 1997).

מפתח ראשי התיבות של בעלי ההערות והציטוטים בספר נמצא בפרק נספחים.

השתמשתי בגוף זכר כביטוי כללי מטעמי נוחות ואין כל העדפה של זכר על נקבה ולהיפך. אולי ראוי לנצל הערה זו ולציין כי האיכות הנשית נדרשת כערך בלימוד וכבר נאמר בדאו דה ג’ינג, 10: ''…שערי רקיע נפתחים ונסגרים, התוכל להיות נקבה?…''. 

ידיעתי בשפה הסינית מעטה ביותר ומתמצה במושגים פילוסופיים ותנועתיים של אמנות הטאי-ג’י צ’ואן. לפיכך השתמשתי בהכשרת העיצוב והאמנות שלי כאשר הגדלתי את הטקסטים בסינית כסדרה גרפית של סימניות על דפי 3A והתחלתי לתרגם כל סימניה בנפרד ולרשום את פירושיה המילוניים השונים שיכלו להיות משלושה פירושים ועד כשלושים. בעזרתו של ד''ר גד ישי מאוניברסיטת חיפה, נכונותה ועזרתה של הגב' צ'אנג שו חן מורתי לסינית וגם בעזרתה של הגב' נמורה היסאקו עמיתתי לתרגול התאפשר לי לבדוק את התרגום המילוני לכל תו מהכתבים בנפרד, גם במטרה לנסות להתבונן במרכיבי היסוד של המונחים. אז, ניסחתי את המשמעות ההוראתית, בניסיון ללכוד את רוח הדברים. זאת מתוך ההנחה התמימה כי ''אם שהניסוחים שונים הפעולה זהה תמיד'' כפרפרזה על אחת האמירות שבכתבים. לימים, לאחר שהספר יצא לאור, גיליתי כי זו הייתה שיטתו של המשורר עזרא פאונד בתרגומיו הסיניים ושמחתי להיתלות, בדיעבד, באילן גדול.

המורה ניצן מיכאלי כמומחה לטאי-ג’י צ’ואן וד''ר גד ישי כמומחה לסין והגותה הואילו ובקרו, העירו ודנו אתי על מושגים רבים של תנועה ותודעה, סגנון, מקצב ופירושים. החל משנת 2002 נסתייעתי רבות במילון הרשת הממוחשב של Chinese Character Dictionary.

נתמזל מזלי לפגוש את מר זאב פוקס שהעיר והשלים. זאב פוקס גם שידך ביני לבין אמן הלחימה אבי מוריה שסייע לי רבות כעמית ושותף לדיון, בהפניה למקורות ובהגהה. עבודת העריכה שלי בשנים 2005-2018 על ספרו המפורט "נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות" אפשרה לבחון, לדייק ולאשר פרטים שונים במבואות כאן. "נמר בהיר דרקון אפל" הוא ספר חובה להכרת הרקע ההיסטורי, התרבותי והמקצועי שבו צמחה השירה ההוראתית הסינית הקשורה לאמנויות הלחימה. ספריי "הערות זמניות על תנועה", ו"תשעת נקבי הפנינה" יכולים להשלים לקורא/ת את תמונת התוכן והרעיונות הפילוסופיים והיישומיים של אמנות הפעולה והמפגש.

מתוך ההתנסות בטאי-ג'י צ'ואן, ומתוך עיסוקי המתמיד בהתבוננות, עיצוב, שטח ומרחב, נתבהרו לי מעט מעט הפעולה וכיווניה. ברצוני להביא את הידע הזה אל ההרקה מסינית לעברית.

מסקנות מוטעות וטעויות בתרגום הן באחריותי המלאה.

דוד מיכאלי 

מהדורה שנייה גבעתיים 2018

 

 

[1]  הסימוכין המופיעים בספר: תחילה שם המחבר ולאחריו מספר הקטע המוזכר.

[2]  בקשר ישיר ל"מאמרות" של קונפוציוס – לון יו 論語. ומתוך השערה שהשם המקורי של היצירה נקבע מתוך זיקה זו.

אצל ג'ואו דזונג-חואה ''לון'' בפרק 2 מתחלף עם ''ג'ינג'' ואולי זה מהדהד את הטענה של משפחת לי כפי שהיא מופיעה אצל דוגלס וויל.

[3]  Taming The Bull ''איש תופס פר'' תורגם לעברית ע''י יעקב רז ודן דאור.

 

אל גן האהבה הלכתי ויליאם בלייק / שירי ניסיון / 1794

אל גן האהבה הלכתי

ויליאם בלייק / שירי ניסיון / 1794 

עברית: ד.מ.

 

אֶל גַּן הָאַהֲבָה הָלַכְתִּי,

וְמָה שֶׁלֹּא רָאִיתִי אֵי פַּעַם, רָאִיתִי:

בַּיִת לִתְפִלָּה נִבְנָה בַּמֶּרְכָּז בֵּינוֹתָיו

הֵיכָן שֶׁשִּׁחַקְתִּי עִל יְרַק עֲדָנָיו.

 

וְשַׁעֲרֵי הַבַּיִת הַזֶּה סְגוּרִים הָיוּ

וְ"אָסוּר לָכֶם". עַל הַדֶּלֶת חָרְטוּ;

אָז פָּנִיתִי אֶל גַּן הָאַהֲבָה

שֶׁפְּרָחִים מְתּוּקִים רַבִּים כֹּה נָשָׂא

 

וְרָאִיתִי כִּי נִמְלָא בִּקְבָרִים

וּמַצֵּבוֹת שָׁם בִּמְקוֹם הַפְּרָחִים

וְאַנְשֵׁי דָּת גְּלוּמִים בְּשָׁחֹר הוֹלְכִים וְחַגִּים

אוֹחֲזִים שִׂמְחוֹתַי תְּשׁוּקוֹתַי בְּחָחִים.

זוגיות של מקלות אכילה

 

זוּגִיּוּת שֶׁל מַקְלוֹת אֲכִילָה

 

נְתוּנִים:

אֵשֶׁת הַשַּׁגְרִיר הַיַּפָּנִי בָּכְתָה

מַפַּל סוֹיָה וְעוֹר, סַלְמוֹן וְחַזֶּרֶת

 

לָבַשְׁתִּי שְׁחֹרִים וְהִלָּה נְמוּכָה, גִ'ינְגֶ'ר לָבָן וְאָבָק

הִיא נָגְעָה בִּכְתֵפִי הַזָּרָה

 

הִיא לָבְשָׁה נְמָשִׁים וְשַׁרְשֶׁרֶת סְפָרִים שְׁמֵימִית

בִּתְנוּעַת נְיָר הֵסַרְתִּי רְבָב מִגַּב כַּף יָדָהּ בֵּין אֲגוּדָל לְמּוֹרָה

 

אֲנִי רַב תְּחוּמִית הִיא אָמְרָה

אֲנִי בֵּינְתְחוּמִי אָמַרְתִּי

 

הַשְׁעָרוֹת:

מְצִיצַת אֲגוּדָל גּוֹרֶמֶת לְפִתּוּחַ קוֹגְנִיטִיבִי

וּמוֹטוֹרִיקָה עֲדִינָה עִם עֹנֶג סְגִירַת מַעְגָּל

 

מַסְקָנוֹת:

מַקֵּל הָאֲכִילָה מְקַנֵּן בַּשֶּׁקַע בֵּין הַבֹּהֶן לָאֶצְבַּע

מִסְגָּר תְּאוֹמוֹ מְצַמְצֵם חָלָל רֵיחָנִי, דִּמְיוֹנִי,

רֵיק

שֶׁל תְּפִיסָה

שיטפון

 שיטפון  

שִׁטָּפוֹן מִתְחוֹלֵל כַּאֲשֶׁר הַקַּרְקַע רְווּיָה וְנֶאֱטֶמֶת.

קַרְקַע רְווּיָה וַאֲטִימָה הִיא חֲלַקְלַקָּה מְאוֹד

לִפְנֵי הַשִּׁטָּפוֹן מַגִּיעָה רוּחַ

אַחֲרֵי הָרוּחַ מַגִּיעַ רַעַשׁ

הָרַעַשׁ מִתְגַּבֵּר 

אַחֲרֵי הָרַעַשׁ מַגִּיעִים הַמַּיִם, הַבֹּץ, הַסְּלָעִים

עַכְשָׁו יֵשׁ לְהַמְתִּין רוּחַ,

עַכְשָׁו יֵשׁ לְהַמְתִּין רַעַשׁ,

עַכְשָׁו יֵשׁ לְהַמְתִּין

עַד תֹּם הַסְּעָרָה.

בלוז שבת אחה''צ

Leaves / David Michaeli 

 

בלוז שבת אחה''צ

 

שעון השבת מראה על אחת עשרה וחצי

למרות שעדיין מצב הרוח שלי אופטימי

אני כבר חשה את הידיעה המדכאת

שביום החופש והשחרור שלי

אין לי בעצם מה לעשות

אני אשה. גופי רותח

אני אוהבת מוזיקת רוק חזקה

ובני הוא כבר גדול

אני שונאת את שבת אחר הצהריים

אני שונאת את שבת אחר הצהריים

היכן כל ההבטחות של חיי

הערב שיורד הוא חיי המתבזבזים

אני בוכה כי אינני יכולה לעצור את זה

הדיכאון של שבת אחרי הצהרים

השבת נגמרת כמו כל חיי עד עכשיו

אני מרגישה מרומה

איני יכולה לעצור את זה

אף אחד לא יכול לעצור את זה

כמו הוסת

ההבטחה נוזלת בין ידי

אל תספרו לי על המציאות

אל תראו לי סרטים

אל תנסו להרדים אותי.

זאת ההבטחה של ילדותי

אני החיילת הטובה שלכם בחיים

איך יכולתי להיות כזאת מטומטמת

מי אתם שם מאחורי מסך החיים

אני לא מסוגלת להבין אתכם צוחקים

כלואים בין חתיכות האוכל שלכם

האם גם אתם סובלים

מהבלוז השמימי של סוף החיים

במוצאי השבת שלא קיימה את הבטחתה

היכן הדלת החוצה ידידי

מצפה לדפיקה בדלת כל חיי

אינכם יכולים להציע לי נחמה

מחר כבר אקבור את עצמי בעבודה

עד לבלוז של השבת הבאה

כמה אפשר לטמטם את הראש עם חפצים

כמה סרטים כבר אפשר לראות

הו, בסוף אתכווץ לאט כשאני משחקת ברידג'

שערי צבוע כחול עורי אינו חדש יותר

על מנת להשתיק את הקולות הדומעים בראשי

אשר מספרים לי בשבת אחרי הצהרים

כי חיי מטפטפים בין הסדינים הבהירים

כאשר הדלת שותקת

״הלב החושב" / נאומו של הסופר דויד גרוסמן טקס הענקת פרס ארסמוס באמסטרדם

הלב החושב

נאומו של הסופר דויד גרוסמן

טקס הענקת פרס ארסמוס באמסטרדם

"לפני 61 שנה, כשהייתי ילד בן שמונה, הייתה לי התגלות קטנה. זה קרה באוטובוס קו 18, בירושלים, כשנסעתי בשעת בוקר מוקדמת לבית הספר שבו למדתי. הרדיו באוטובוס היה פתוח, ושודר בו ריאיון עם הפסנתרן ארתור רובינשטיין.

המראיין שאל, 'מר רובינשטיין, ביום החגיגי הזה, כשאתה בן 75, האם תוכל לסכם את חייך במשפט אחד?' ורובינשטיין לא היסס, ואמר, 'האמנות עשתה אותי אדם מאושר. בזכותה ידעתי אושר'.

אני זוכר איך נדהמתי ואפילו נבוכותי: בילדותי, בשנות החמישים, כְּשֶצֵל העבר עוד ריחף בכבדות מעל לראשים, המילה 'מאוּשר' לא הייתה משהו שאדם אמור לומר בציבור. אני חושב שלא הכרתי אפילו אדם אחד – בחוג החברים של הוריי - שהיה מעז לטעון, ועוד בקול רם, שהוא או היא מאושר.

כמה שנים אחר כך, קראתי את הכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. שם, בתיקון השני להכרזה, קראתי על "הזכות לרדוף אחר אושר". חשבתי אז - קצת בקנאה - על החירות הנועזת שהאמריקנים הרשו לעצמם, על הזכות לרדוף אחר האושר. נזכרתי בנוסעי האוטובוס של ילדותי. אנשי השכונה שלי, שכונת הפועלים, אנשים קשֵי יום, שסיפור חייהם הקשה, ולפעמים הטרגי, היה חרות על פניהם בקווים עמוקים.

המילה המדהימה, 'אושֶר', התגלגלה באוטובוס כמו מטבע זהב, ואני – בעיני הילד שהייתי - הבטתי במטבע הדמיוני וידעתי: אני רוצה את הדבר הזה שמר רובינשטיין אמר, אני רוצה את האושר המיוחד הזה. אני רוצה להיות אמן.

יותר מ- 60 שנה חלפו מאז. האמנות – הכּתיבה - הביאה לי אושר גדול, כמו האושר שאני חש היום כאן, אתכם. האושר של מי שהקול שלו נשמע וזוכה להכרה. האושר של מי שמרגיש מובן.

גם כאשר הכתיבה גרמה לי סבל וכאב, היה זה סבל שהייתה לו משמעות, סבל של מגע עם חומרי חיים אמיתיים, ראשוניים, רלוונטיים לי. הספרות, הַּכּתיבה, לימדו אותי את העונג של לעשות דבר דק ומדויק בעולם עבה, עכור.

אני אדם חילוני בתכלית. אינני יכול להאמין באלוהים שיעזור לי לעמוד מול התוהו של הקיום. והנה, הכתיבה לימדה אותי את הדרך לחוות, בו-זמנית, תחושה מחרידה של אַין, של צלילה לתוך אובדן ושלילה מוחלטת של החיים; ביחד עם הרגשה חריפה של חיוניות, של מלֵאוּת החיים וחיוב שלהם.

גם אחרי אסון שקרה לי, כאשר משפחתנו איבדה במלחמה את בננו אורי, למדתי שהדרך המאפשרת לי לעמוד בכפילות הזאת, כפילות האין והיש – שהיא בעיניי מהות הקיום האנושי - היא להיות שרוי ככל האפשר בממד של יצירה, של אמנות.

גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים, הנושא של פרס ארסמוס השנה הוא 'תיקון עולם'. זהו מושג יהודי עתיק, בן למעלה מ-2000 שנה. אינני יודע אם ארסמוס מרוטרדם הכיר את המושג הזה, אבל אין ספק שדרך חייו ואורח חשיבתו היו מכוונות אליו ופעלו ברוחו.

המושג 'תיקון עולם' מתאר תו מהותי בזהות היהודית: השאיפה והמחויבות להיטיב ולשפר את עולמנו; תחושת אחריות מוסרית כלפי כל אדם, יהודי ושאינו יהודי, והדאגה גם לצדק חברתי וגם לאיכות הסביבה.

הלוואי ויכולתי לומר שתוצאות הבחירות האחרונות בישראל מבטאות עמדות כאלה, הומאניות, שוויוניות, מוסריות. הן לא. ואף על פי כן, אני מזכיר לעצמי שוב ושוב, שיש בישראל עדיין אנשים רבים, שעבורם הייאוש-משינוי איננו אפשרות. שהאפאתיה או האסקפיזם הם מותרות שהם אינם יכולים ואינם רוצים להרשות לעצמם.

אנחנו כאן. וגם אם המפלגה שלנו הובסה, האמונות והערכים שלנו לא נוצחו, והם חיוניים כיום יותר מאי-פעם.

אתם אולי מכירים את האנקדוטה על אותו אזרח אמריקני, שבזמן מלחמת וייטנאם היה עומד בכל יום שישי במשך כמה שעות מול הבית הלבן עם שלט מחאה נגד המלחמה. יום אחד ניגש אליו עיתונאי ושאל אותו בחיוך מלגלג: "אתה באמת חושב שאם תעמוד כאן תשנה את העולם?" "לשנות את העולם?" התפלא האיש, "אין לי שום כוונה לשנות את העולם. אני רק מוודא שהעולם לא ישנה אותי".

כמי שחי כל ימיו באזור אסון אני יודע כמה קל להתפתות ל'עולם', כלומר לציניות, לאפאתיה, לייאוש, ומשם קצרה הדרך לפנאטיות דתית, ללאומנות, לפשיזם.

כשאני חושב על נשמה חופשית באמת, שיכולה להיות לי מופת במאבק בייאוש, אני חושב על האישה היהודייה ההולנדית, הנועזת, חשופת-הנפש, שחיה כאן באמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה, בזמן השואה; אני חושב על אתי הילסום, אשר הלכה מרצונה להיאסר במחנה הריכוז ווסטרבורק, ובסופו של דבר נרצחה באושוויץ.

אתי הילסום, שהצליחה להישאר בת-חורין גם בתנאֵי השעבוד הקשים ביותר; שכּל הווייתה הייתה תנועת הנפש נגד כוח הכובד של הייאוש.

וכך כתבה ביומנה: "הייתי שוכבת בלילות על דרגשי, בין נשים ונערות נוחרות קלות, חולמות בקול, בוכות בלחש; נשים שבשעות היום היו אומרות, 'אני לא רוצה לחשוב', 'אני לא רוצה לחוש, אני עוד אשתגע'; בלילות האלה היה ממלא אותי לפעמים רוך עצום, והייתי שוכבת ערה (...) ואומרת בלבי, "מי ייתן ואהיה הלב החושב של המחנה (...), הלב החושב של מחנה ריכוז שלם." (מתוך: 'השמיים שבתוכי', עמ' 146; תרגום: שולמית במברגר. הוצאת 'כתר'.)

כולנו, כל אחד מהיושבים כאן באולם, חיים ברגע זה בתנאים טובים ומיטיבים בהרבה מאלה שבהם כתבה אֶתי הילסום את השורות ההן. ובכל זאת, כולנו יודעים גם, שבכל רגע אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שבו יאבַד לנו החופש, ויכתרו אותנו שרירוּת ועריצות, מחלות הגזענות, הלאומנות והקנאות, או התנהגות ברברית, בריונית, כזו שמַפנה כיום רוסיה כלפֵּי אוקראינה, התוקפנות שמאיימת ממש בימים האלה לפגוע בשלום העולם.

אם יגיע רגע כזה, או דומה לו, אם אי-פעם – בנסיבות שקשה לשער אותן כעת - יתהפך עלינו עולמנו, כמו שקורה כיום למיליוני אזרחים אוקראינים, לא הרחק מכאן, האם נזכור, האם נהיה מסוגלים לדבוק במרד הפרטי וההרואי הזה- לא להפסיק להיות הלב, הלב המרגיש, הפעור, החשוף, וגם לא להפסיק לחשוב?

להיות הלב החושב. שוב ושוב, הלב החושב. ״