הערות על יחסות ויחסיות / דוד מיכאלי

inner construction of a woman contemplates at a fish pool / david michaeli / 2001

הערות על "אם, אז, יחסות ויחסיות"


את אי-הנחת הראשונה שלי, או אולי נכון יותר, את רתיעת הסלידה שלי שהייתה אינטואיטיבית, בלתי מנומקת ותמימה, חשתי בשנת 1979 בשיעור במסגרת הלימודים העיוניים בבנין הישן של בצלאל בירושלים. בכיתה ישבו בעיקר תלמידות המחלקה לאמנות. הנושא היה תיאוריה של האמנות ואל תוך הנמנום והאטימות של איש צעיר, שלא ממש עמד על דעתו, בשעות אחה''צ החמות, הסתנן לראשונה המושג רלטיביזם כתפיסה פילוסופית.

אינני יודע מדוע דווקא המושג הזה עקץ אותי אבל משום מה התעוררתי ופתחתי בויכוח עם המרצה. לא יכולתי לסבול, שמרן שכמוני, את ההנחה שהוצגה שבה הכל יחסי ואין שום ערך מוחלט וכי למעשה הכל מותר. לאחר כמה חילופי משפטים נרגשים נוכח סטודנטיות מהפכניות מרושלות בקפדנות, הרלטיביסטיות הטריות, הַרְפּיוֹת תמימות שעקבו בעיניים לוהטות אחר דברי המרצה הנלהב שהיום אולי אפשר לכנותו פוסט-מודרניסטי, סיכמו כולם חוות דעת. אהה, הם אמרו. הוא ממש לא רלטיביסט. הוא רומנטיקן.

*

המושגים שאליהם אני רוצה להתייחס כאן, הם מושגי היחסות האיינשטיינית (RELATIVITY) והיחסיות (RELATIVISM) שהופיעה כצִלה. הבדל של אות יוד אחת. קוצו של יוד. לשם כך נחזור מעט אחורה לניוטון ותפיסת העולם החדש שלו: באופן פשטני מאוד אפשר לומר שבעיצוב העולם ותפיסתו ניסח ניוטון בפיזיקה שלו תמונה של "תורת שדה" שכבשה את העולם, או אולי מצאה עולם בשל לקראתה, ובנתה אותו כתמונת מרחב מכיוונים ותנועה, המבוססת על כבידה. הציבור חש שיש תשתית ליקום ובימה הגיונית למציאות ואירועיה, ותפס את עצמו כקהל. האל שבמכונה או אולי במבנה היה רציונאלי לפתע, ניוטון היה שליחו ותופעות העולם היו ההצגה.

הסרגלים הניוטוניים היו קשיחים, מכאניסטיים, ברורים וסיבתיים כמניפסט של טכנולוגיית הזמן ההוא, זמן המהפכה התעשייתית וגאון המכניקה, והיוו את המסגרת המושגית לתקופה של ההשכלה או כפי שמכנים אותה היום, "נאורות". ההנחה הרציונאלית של "אם-אז" ושכפוליה הייתה צלולה ברורה ובטוחה, והציגה תוצאות מוכחות כמו נס מעשה מרכבה מסובך, שבו רכבת כבדה נוסעת בביטחון ובמהירות על גשר פלדה. מאז ועד היום, דרך אגב.


עבור היומיום שלנו ניוטון עדיין תקף. אם תקשיבו היטב תשמעו את זמזום הגלגלים: אם-אז-אם-אז-אם-אז... שבונים את הטכנולוגיה הנאורה, אם כי את הנהג נתקשה יותר למצוא. לאור הצלחתה המוכחת בשדה החומר המשוכפל, גויסה ההנחה "אם-אז" גם אל השדה של יחסי אנוש. הטכנולוגיה ותוצריה, יחד עם פלאי חווית התנועה התעשייתית והאורבאנית המתעצמת והמשתכפלת, מהווה גם מסלול רווח וגמול מהיר שקל לנתקו משיקולי טוב ורע, מוסר ויחס אנושי, לטובת יעילות ותוצאה שבה מושגים כמו אנרגיה וחומרי גלם חלים באלימות על בני אדם.

הפוטוריסטים האיטלקיים (1909) כג'וקרים של תקשורת מודרנית הגדירו את העתיד שאנו חיים בו היום במילים: "פלדה, גאווה וקצב מסחרר", לצד "המלחמה היא ההיגיינה האולטימטיבית" והתרשמות עמוקה מיופייה של המלחמה הטכנולוגית במסות גדולות.

בא איינשטיין (1879-1955) ויחד עם חוויית התנועה המתעצמת בעולם ואצלו בפרט ויחד עם חוויית שמו שלו כ"אבן-אחת" (שארהיב עוז ואניח כי היה לה תפקיד נכבד בבניית תודעה מובהקת של ייחודיות באישיותו, ייחודיות במובן של Singularity - מושג של סטיבן הוקינג שמשמעותו היא נקודת מקור שממנה נפרש יקום או מימד חדש), הניח את עצמו על המרחב ועיקם אותו. הסרגלים הניוטוניים הקשיחים הפכו לדינאמיים, ונקודת המבט שלנו, יחד איתנו כמובן, הפכה מעתה לחלק פעיל בעיצוב המרחב, כשותפה פעילה ובעלת תפקיד במערכת אקולוגית דינאמית מורכבת ומשולבת שבה דבר משפיע על דבר והצופה משפיע על הנצפה.

אלוהים הבוחן, שנעלם מן היציע הטראנסצנדנטי הגבוה שבו היינו רגילים לפנות אליו כאשר לא הבנו מה קורה על הבימה, הופיע למעשה מחדש בנו עצמנו. בקהל. לא פלא שלא ממש הבנו מה קורה, לא פלא שהוקסמנו ונלחצנו. היחסות באה לעולם שהמתין לה, והעולם השתנה מיד. המושג הזה הכה גלים תרתי משמע בכל מקום ואיינשטיין נתפס בצדק רב כנביא ומעצב מציאות. הוא היה אדם מאמין והכיר בטוב ורע. הוא היה מענטש. אבל מה לטוב ורע ולתיאוריות פיזיקאליות?

היחסות היא מושג קשה לתפיסה והסלנג שלו בשימוש פופוליסטי נתפס כיחסיות. מ"רלטיביטי", שמשמעו דינאמיקה הוליסטית של חומר ואנרגיה, ל"רלטיביזם", שמשמעו מוסר ושיפוט יחסיים. הטרגדיה של העניין היא שהיחסות משמעה: כל-דבר-משפיע-על-כל-דבר וזה מטיל עלינו כיחידים אחריות בהיקף שלא שיערנו. זאת, כאשר היחסיות שמשמעה הכל יחסי, דהיינו, שום-דבר-לא-קשור-לשום-דבר-ואין-משהו-מוחלט, מאבדת את חוט השדרה של הקיום, מתירה מאיתנו את האחריות ובזאת גם מבטלת את הנשגב משום שלכל אותו ערך. היחסיות הופכת אותנו לפרטים בדידים בעלי קשר רופף, אם בכלל, וניתנים להחלפה, והיא נותנת מסד ותשתית אידיאולוגית להפרטה ולהפרעה הקיצונית שאנחנו חווים כיום בעולם מושגי של תרבות שליטה צרכנית. ובכן, מושג היחסות הוא אבן דרך ראשית בעיצובו של העולם של היום כמהות הוליסטית, יחד עם פירושה המהופך – צילה הבו-זמני, מושג היחסיות, המפריט ומפריד במקום לחבר, שכבש את העולם כהגות של תודעה אלימה.

*

אבן דרך נוספת בעיצובו ופירושו של העולם היחסי וכחלק מן העובדה שאלוהים נעלם מן היציע, או המוחלט מן הלב, היא הופעתו של הגורו פרויד (1856-1939). זיגמונד פרויד עיצב ומיצב את מוסד הגורו בפורמט המערבי שלו, והעולם המערבי שחיפש כוהנים עם השינויים הקהילתיים של העיר והמכונה, היה בשל לקראתו או לקריאתו: מודל של אב-רוחני-אזרחי-מערבי-מודרני-טכנולוגי.

ברמת המיצג, המודל הבורגני של פרויד הזכר הפטריארכאלי, המקשיב, המיני, הדוגמאטי, עם העומקים של התת-מודע, כורסת המטפל ורקע הספרייה, הפך להיות המודל המוביל של המורים הרוחניים בעידן התקשורת והשפע. אפשר לומר אולי, שמכיוון שהאל נעלם מן היציע, החלטנו לשחק את תפקידו.

כדאי להתעכב מעט על התפקיד ואביזריו. כורסת המטפל המגדירה את היושב בה, לעיתים על חשבון תודעתו, משכפלת מיצג של כוהן ומזבח או חזן וארון קודש, או כומר ושולחן המיסה. אם יש אל אזי יש מאמין - ולהיפך. זהו סוג של סימביוזה, תכנות ומשחק תפקידים של מקום, שולט ונשלט. נמצא את המופע הזה בכורסת המנהלים עם האיש שבה במדי כהונה פוליטית, עסקית או בטחונית ולשכת הכוהנות המשמשות לידו, החוקר ומנורת החקירות כעין האל המסנוורת התובעת חשיפה ווידוי, וכמובן כסא המנחה הטלוויזיוני ומפיקותיו, עם העין הכל-רואה המשדרת כל. את הקטורת והנרות המסורתיים החליפו פריטים כמו מקטרת וסיגר, ומאוחר יותר טלפון ומיקרופון כמיצג של אותות אור, קול ועשן ואותות אלקטרוניים שסמלו תקשורת עם הנשגב ובשפה פשוטה שליטה מרחוק. בזיכרוני משנת 1975 בסלוודור שבברזיל נוכחות כוהנות המקומבה, שחורות, גדולות, לבושות לבן, מעשנות סיגר ענק ללא הפסק כאמצעי תקשור. הסייבורגים האלו, של שחקן ותפאורה תואמת, ניצבים מול הייצוג של המקבל את החסד או הייסורים, המתוודה, המרואיין, המטופל, האסיר, המעונה, או הציבור בתיווך העין המשדרת, ומאפשרים להציג עוצמה של ידע פנימי בלעדי, להעניק חסד אלוהי - מלכותי או ייסורי דין במגע או במחווה, וגם לאחוז בפריבילגיה של להיות בלתי מובן וסתום כמייצגי סמכות ויכולת כערכים העומדים בפני עצמם.

פרויד היה מעצב מושגי מחונן, שסידר את כל העולם המערבי ומחשבתו בחתך חדש ונאור אך יצר כנסיה חדשה. הוא הטעין אל השפה המדוברת של התקשורת החדשה, המבוססת על שכפול דוהר, את מושג התת-מודע המהווה ניסוח וערוץ תקשור למרחבי אין-קץ יצירתי; את מושג המניעים שפתח מרחב טיפול וסובלנות להתמודד עם הפראות המודרנית כמעין מיסיונריה חדשה, והכשיר דרך מושג הקתרזיס את מושג ה"טראנס" המודרניסטי כסוג של הארה או גאולה כשמתח קו בין הגלוי לנסתר ואִפשר לכל מי שבא אחריו לפרש, לדמות או לתאר את הישויות שהתגוררו בנעלם. התת-מודע הפרוידיאני, כחלק מתפיסה מטריאליסטית ומפת-נפש מכניסטית של רוח התקופה, סיפק בסופו של דבר תשובה אמונית.

ממאגר מיתי המקשר בין בני האדם הפך התת-מודע הפך למאגר דיבוקים שאינו בשליטתנו, לפחות כך אנחנו אוהבים להצהיר, ולהרשאה תרבותית של התפרצות רגשית בלתי מבוקרת. במקום שנעלה בערוץ חד-סטרי של טראנס לשמיים, קיבלנו, כנהגי או אולי צרכני תודעה דמוקרטים צעירים, ערוץ דו-סטרי שבו יורדות אלינו גם מפלצות. לבורגנות הצמאה לרוח היה זה גם סוג של בידור ספיריטואליסטי.

המניעים, שכבודם במקומם מונח, היו מניפסט נפשי בעל זיקה למרחב היחסותי העמוק והמתעקם, רב הפנים והזמנים. אך ממש כמו הטרגדיה של היחסות וצילה הנורא - היחסיות, אנחנו חווים גם כאן את "בא לברך ונמצא מקלל" - קללה הבלעמית מהופכת: המניעים החליפו בקלות מפחידה את המוסר המוחלט, וסיפקו סיבתיות לוגית המפתה להתעלם מעקרונות מוסר ולהימנע מעימות. הם הפכו את היחסים ליחסיים בנקיפת אצבע או אם תרצו - בנעיצת הקוץ של היוד המיותרת.

הנביאים והמעצבים עצמם, תפיסתם ורעיונותיהם, אינם הסיבה לתהליך ולאירועים. הם סוכני השפה שמבטאים את מה שהבשיל זה מכבר בתודעה ובביטוייה הטכנולוגיים והתרבותיים. עם הופעתם של מושגים מכריעים ששינו את פני התודעה המערבית, בו-זמנית יחד עם צלם, שנפרש עלינו כמִשְגים תודעתיים מכריעים לא פחות, אנחנו נלחמים על פירוש ובחירה.