איציק פטיש / כפר מנחם / צילומים

איציק פטיש צילומים

ירוק חומוס
צהוב חיטה

הבאר בתל א ספי-צפית

פרשת ענת קם / נועם שיזף / מגזין אחר

נכתב ע''י נועם שיזף עבור מגזין אחר בעריכת רון מייברג

http://theothermag.com/

ענת קם, גיבורת הפרשה, גרה בקצה הרחוב שלי. ביום חמישי, עם הסרת צו איסור הפרסום והכותרות הראשונות על ה"חיילת-מרגלת", התגודדו כמה אנשים לפני דלת הכניסה לבית שלה (כתובתה נחשפה וצולמה במהדרות החדשות), וצלצלו בטירוף באינטרקום, ככל הנראה כדי ללמד את הבוגדת לקח. אלא שלבית המדובר יש שתי כניסות, כך שהקורבן של הזמזומים ההיסטריים הייתה משפחה תל אביבית תמימה. אלו הם פניו של הפטריוט הישראלי כיום: אידיוט וולגרי.
באווירה הרעילה הזאת, דיון רציני בנושאים כמו חופש דיבור, חסיון עיתונאי ודמוקרטיה הוא סחורה ללא קונים. אלפי מלים כבר נשפכו בנושא, אבל שום דבר לא שיחק לטובתה של ענת קם כמו הופעתו של אביה, נכה צה"ל, אצל יאיר לפיד ביום שישי בערב. אפילו רוני דניאל היה נרגש; "להפיל על הילדה ריגול? מישהו בפרקליטות איבד פרופורציות", הוא אמר. דניאל צודק כמובן, אבל רק הפרקליטות חתומה רק על חלקה הקטן של התסבוכת הזאת. הכתובת האמיתית היא הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין, ואיתם קשה מאוד להתעסק.
צריך לומר דברים במפורש: היה כאן ניסיון לעצור, לחקור ולשפוט אזרח ישראלי על אחת העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין, בדלתיים סגורות ותחת צו איסור פרסום דרקוני במיוחד. יש היגיון מסוים בצווי איסור פרסום שמוטלים בזמן חקירות, כדי לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה; איסור פרסום על קיומו של משפט הוא אופרה אחרת לגמרי: זה תרגיל מהספר של משטרים שמעלימים אנשים באמצע הלילה. אם הדברים היו תלויים בדיסקין, גם היום לא היינו יודעים מי זו ענת קם ואיפה אורי בלאו. ההתנהלות של השב"כ בפרשה הזו גרמה אפילו לשפרד סמית' מפוקס ניוז להשוות את ישראל לקובה; וכשפוקס ניוז יורדים על מצב זכויות האדם שלנו, אנחנו בצרות.
שירותי הביטחון הכללי של מדינת ישראל אף לא היססו לפרוץ לביתו של כתב עיתון הארץ ולגנוב את מחשבו האישי; זוהי פרקטיקה מוכרת למדי כשמדובר בפעילי שמאל, אולם עד כה היא לא הופעלה ביחס לתקשורת. כפי שחגי מטר העיר בצדק, לשב"כ לא היתה שום בעיה להשיג צו חיפוש או החרמה למחשבו של אורי בלאו – אותה שופטת שחתמה על איסור הפרסום היתה מוציאה בכיף גם צו חיפוש סטנדרטי – אלא שככל הידוע, בקשה שכזו כלל לא הוגשה. הפריצות לבתים ובזיזת המחשבים נועדו ללמד את הדיסידנטים – ובמקרה שלנו, את כלי התקשורת – את חוקי המשחק האמיתיים. למרבה הצער, אזרחי ישראל בוחרים להריע בימים אלו דווקא למי שמנסים לגזול את חירותם, מה שמוכיח שוב ששיעורים היסטוריים נלמדים באופן אישי בלבד.
בין חמשת המועמדים לסרט התעודה הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון היה גם "האיש המסוכן ביותר באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון". אם הייתי ממונה על לוח השידורים בערוץ 2, הייתי מקרין את הסרט הזה מדי ערב. אלסברג היה פקיד במכון מחקר של משרד ההגנה האמריקאי, שהדליף ב-1971 לניו יורק טיימס דו"ח סודי ביותר, בן 7,000 עמודים, על המלחמה בווייטנאם. בין השאר נחשף שם כיצד שיקרו מנהיגי ארצות הברית לציבור אודות תוכניות המלחמה שלהם, עד כמה הם זלזלו בחיי אדם – במיוחד של הווייטנאמים – וכמה ציני היה יחסם למלחמה.
כמו דיסקין, שאמר ש"האויב היה שמח לשים את ידו על המסמכים שהודלפו", קבע הנשיא ניקסון ש"אלסברג העניק תמיכה וסיוע מוראלי לאויב", והטיל צו איסור פרסום תקדימי על המסמכים. אלא ש-16 עיתונים נוספים התייצבו לצידו של הניו יורק טיימס ופרסמו קטעים מהדו"ח, ובסופו של דבר בית המשפט העליון ביטל את הצו, במה שנודע כפסיקת חופש הביטוי החשובה ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
אלסברג היה מתומכיה של מלחמת וייטנאם בתחילת דרכה, והסרט ממחיש היטב את תהליך ההתפכחות שהוא עבר, עד להכרה שאין דרך לנצח, ושאין סיבה להישאר שם. הנקודה המעניינת היא שהוא לא היחיד שחשב כך: למעשה, הרבה מאוד אנשים בצמרת הבינו שטוב כבר לא יצמח מווייטנאם; אלסברג היה היחיד שדיבר. חכמים גדולים שיודעים לזהות בזמן שהספינה שטה לכיוון הקרחון אף פעם אינם חסרים; הבעיה היא במציאת אלו שיהיו מוכנים להשליך את גורלם מנגד ולהסתער על ההגה.
אפילו באווירה הפרנואידית והמוטרפת של ארצות הברית בתחילת שנות השבעים, עדיין עמדו לגיבורי פרשת מסמכי הפנטגון כמה מההגנות שהדמוקרטיה האמריקאית העניקה לאזרחיה. ניקסון לא העז לשלוח את האף.בי.איי לחטט בתיקים הרפואיים של דניאל אלסברג ובטח לא לרדוף אחרי כתבי הניו יורק טיימס; לשם כך הוא הקים את "צוות השרברבים" של הבית הלבן, שמאוחר יותר נתפס בפריצה השלומיאלית לווטרגייט והביא על הנשיא את סופו. כשהעניין נחשף, מהלכיו האפלים של ניקסון גם הביאו לזיכוים של אלסברג ושותפיו.
פרשת "מסמכי פיקוד מרכז" שלנו תופסת כיוון אחר, ולא רק בגלל ההבדל בין אישיותו של דניאל אלסברג, שהיה מוכן ללכת לכלא לכל החיים בשביל לעצור את המלחמה, לזו של ענת קם. כשהמסמכים נחשפו בארצות הברית, הם גרמו לציבור לחשוב מחדש על וייטנאם; סיפור ההדלפה היה הדרמה המשנית. בישראל הדברים הפוכים: פקידה שהדליפה דיסק לעיתון הופכת למרכז הפרשה, ואילו הרמטכ"ל והאלופים ששיקרו לבג"צ על חוליות החיסול ששלחו הם לא יותר מתפאורה. הס מלהזכיר את שלטון החוק; בית המשפט אינו תובע את כבודו שחולל בידי הגנרלים, וכך גם שרידיו המהוססים והמבולבלים של השמאל, הנמצאים במגננה מתמדת, שרויים תחת הפוסט טראומה של קריסת הסכמי אוסלו והאימה שמה יצטיירו שוב כלא-פטריוטים. המרחב הציבורי הישראלי מתנהל כשטח מוכה-אסון, וכך מוסט הדיון מהרמה העקרונית לשלב הטיעונים לעונש: האם ענת קם היא טלי פחימה חדשה או קורבן לטעות בשיקול דעת?
כמו עם אלסברג בשעתו, גם על מניעיה של ענת קם רוחשות שמועות. אומרים שהיא רצתה לקבל עבודה בקבוצת הארץ, ובאותה נשימה מאשימים שהיא פעלה "ממניעים אידיאולוגיים", כאילו מדובר בסוג של מגיפה. בחשבון ההיסטורי כל זה נטול חשיבות. בדיעבד, אין זה משנה מדוע טרומפלדור נלחם בתל חי והאם יגאל עמיר רצח את רבין כדי לסכל את הסכמי השלום או בשביל להרשים את מרגלית הר-שפי. מעשיהם של אנשים הם הקובעים.
באחד הרגעים היפים בסרט על מסמכי הפנטגון, נזכר עורך דינם של אלסברג ושותפיו בהתייעצות שקיים עם פסיכולוג לקראת תהליך בחירת המושבעים למשפט. אותו פסיכולוג ייעץ לצוות ההגנה לנסות שיהיו כמה שפחות גברים בגיל העמידה בחבר המושבעים. אנשים בגיל העמידה, בעלי משפחות וקריירות, נאלצו בחייהם להתפשר עם מצפונם לעתים על מנת להתקדם ולהצליח. אותם גברים למדו לחיות עם ההכרעות הללו, הסביר הפסיכולוג, והם יתעבו בכל לבם את הנאשמים הצעירים שבחרו לפעול אחרת. אלו האנשים שירצו לראות את אלסברג נרקב בכלא עד יומו האחרון.
מדינת ישראל מנוהלת על ידי גברים בגיל העמידה שיודעים שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך, אבל עושים הכל כדי להימנע מההכרעות המתבקשות. מדובר בחדשות רעות מאוד עבור צעירים אידיאליסטים.

השושנים הזהובות של הסוואנה / דוד מיכאלי

אריות הם

השושנים הזהובות של הסוואנה
תפרחות של תנועה ודם
נחות עצומות בצללים
בין השמשות
מול הזבובים
נעלמות עכשיו
במצלמות תיירים
נשמות השושנים הזהובות
של הסוואנה
בנשיקות קטיפה
יבשות גדולות עטופות בכחול
כורעות אל אדוות העשב
ללא קול

האנושיים / דוד מיכאלי

האנושיים

בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. זננזיב. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בוקר שלמחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.

למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף תמיר ודק וקשה. בגיל עשר כבר הייתי ער לכך. בפניה שכן זעם קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וזהירות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הגרמנים היו לוקחים במחנה הריכוז את הבנות שנראו טוב, ושולחים אותן לצבא כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.

זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את החתול הגוסס, את הקבצן, את המחסום, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. אם במקום אמונתך תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט.

כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול חדשני בלסד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה יסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו, מתאבכים בקשת צבעים דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. כי אסור לא לדעת.

פרימו לוי ששרד את אושוויץ כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לביו מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.

ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום שמתבטא בשילוש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, "פסל האחריות". אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב גילה פרנקל במחנה הריכוז.

ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי גם זה אפשרי. ההודאה והנכונות להקרבת האחר למען הישרדותך משנים את תודעתך לנצח כי כך החלטת.

יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח. נקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו.

אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המשך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."

הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול האנושי, ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. מהותו היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח" תודעת הזוועה הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה יקרה לרבבות. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית. הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו ובמילים אחרות הנכונות לבטל את המשמעות היא ביטול הנשגב. אין הבדל בין הקטן לגדול. רצח הנשים במשפחה הוא הטבח בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ. להפוך את האנוש לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. הניסיון להבין או לחיות כסביל הוא מותרות אינטלקטואליים של בטוחים ובריחה מעימות. הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים זהות, ההחלטה תקבע אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.

ער הלילה / דבי עשב

הירח מלא, הבט!
מכל התמורות והגלגולים
לא נותרה זולת קרן ירח
מזהירה על מצח-
חד-קרן.
שורשיי מתלפפים בפאתי
הים,לשם כף פעמיי.
אך בהעדרו נופלת
ונחלשת דעתי
אלמלא חילצתי את
החלומות,
מגנה על זכותם ללוותני
בהזיזי הרים,במחילות
המילוט שחפרתי,
בחיוך שכבשתי בצבא רב
ובקרבות עקובי דם:
הרי היו טרף בגיהינום
שלי, לזעזועיי נפש של
שכחה.
נופלים קורבן לנחשולים
מטבעים של חוסר אמונה
וצער היה נותר ראשי על
כתפיי כקישוט ממולא
נוצות.
איבדתי את ראשי מתוך
ידיעה שאפשר לשרוד
בלעדיו.
באו קורים,עטפו ואספו
אותי,
מערסלים ומרחיקים
משאגות חיות נוראות.
-מקצה האור עד קצהו-
אומרת לעצמי ונרדמת.

רטטים / דבי עשב

רטטים מבקשים לנוע
מפקודת בראשית
משולחת רסן בפריצות
תאבת חיים הנמסכת אל
אותה ריקנות המתמלאת
אהבה חסרת בושה ופשר.
קול קטן מתוך מורא של
דממה,
צל קלוש, מהסס, קו אור
הגולש מכנפיי
השמש, פעימת-לב, רחש
העפעפיים הנפקחים, צער
עתיק המתקתק ניצוצות
של גבול, של זמן...
רוטטת, גוועת...
מכל הדמעות כולן
תו שגוי, תמיד שגוי, תמיד
נכון.

כשהעפעפיים צונחים / דבי עשב

צילום: בננה ביץ ת''א / ארי אברהמי

כשהעפעפים צונחים אט אט והחוטים הדקיקים מתהדקים אל המרכז אני מציירת מפה חדשה ומעיפה אותה אל שמים כהים.
בין יקיצה ליקיצה המפה משתנה:
זה הזמן שאזניי קשובות- ובהיפתח השערים,צילם אוסף את כל הקווים המפריעים,את ייאוש החומות המקיפות,הרוח פורמת את המרחב ומטילה מעט ממני מעט מן המקום-
כי רק התמצית עוברת אל מקום ההתחברות והנקודות מתלכדות אל חוט השני שקשרתי לחלון.
שיוכלו המרגלים לגשש דרכם מסמטאות אפלות אליי-זונה של חזיונות אל נהרה קורנת מדמיון חסר שחר-הוא הוא השחר המקיץ השכם והערב והשכם
ההודף ללכת הלאה,הלוך וצעוד,דוחף קדימה את דברי השיר עד תום.

שרית שופן / רישומים

הליצן האחרון חושב על מאמא רוסיה / אלדד פריבס

last 2 clown show befor going back to mama russia

10.4-- 20:30

8.5 -- 20:30

TZAVTA TEATER -- TLV