יום שבת, 22 באוקטובר 2022

ולא יחדלו ללחום, מזרח ומערב, על גבולות חזי / שיר 28 גבולות ווילס / מתוך: הנער משרופשייר / אלפרד אדוארד האוסמן

כרוניקה 2, דוד מיכאלי, 1992

"...ולא יחדלו להילחם מזרח ומערב על גבולותיו של חזי..."

אלפרד אדוארד האוסמן (A. E. Housman, 1859-1936), היה משורר אנגלי וחוקר לטינית. ספר השירים של האוסמן A Shropshire Lad   - הנער משרופשייר (1896) זכה להצלחה גדולה בקרב הנוער האנגלי כאשר פורסם. בספר ששים ושלשה שירים הדנים במאבק, בהרג ובאבדן נמשכים.
השיר המובא כאן נקרא גבולות וולס  The Welsh Marches poem, אך מופיע בספר כשיר 28 ללא כותרת poem XXVIII [28]  ונקרא לעתים על שם השורה הראשונה: High the vanes of Shrewsbury gleam "מגובה כנפי שבשבות שרוסברי זהרורים".

במקור באנגלית האוסמן חרז כל שתי שורות כך שבכל בית נמצא שתי חריזות. הבתים עצמם בני 4 שורות כל אחד יכולים להזכיר אולי את "המרובעים" של עומר כייאם שתורגם באותה תקופה ע''י פיצג'רלד וזכה להצלחה. בתרגום העברי לא נשמרה החריזה המדויקת של האוסמן.

 

גבולות ווילס  The Welsh Marches poem

מאנגלית: דוד מיכאלי 

 

מֵעַל שַׁבְשְׁבוֹת שְׁרוּסְבֶּרִי לְהָבִים

נִחָתִים עַל זֶרֶם הַסֶּבֶרְן;

גִּשְׁרֵי נִסִּים מַצְרִיחִים

מִזְרַח וּמַעֲרַב אֶת הַמַּיִם חוֹצִים.

 

שַׁחַר דִּגְלוֹ בָּאָרֶץ כּוֹבֵשׁ 

נִכְנַס בַּשַּׁעַר הָאַנְגְּלִי:

הַלַּיִל עוֹלֶה, הָעֶרֶב מוּבָס,

מְדַמֵּם עַל פְּנֵי דֶּרֶךְ וֵיְלְס.

 

זְמַן כֹּה רַב מֵאָז הַתְּבוּסָה מְדַמֶּמֶת

אֶת מִטַּת הַכְּלוּלוֹת שֶׁל אִמִּי מַקִּיפָה

שָׁם הַרְחֵק מִשְׁתֵּה הָעוֹרְבִים

עַל הַבַּיִת הַפָּתוּחַ שֶׁל הַמִּלְחָמָה;

 

עֵת מִשְׁתַּפֵּל הַסֶּבֶרְן אֶל מְרוּצַת בִּילְדְווֹס

צָבוּעַ בְּמוֹתוֹ שֶׁל אָדָם,

מְשֻׁטַּחַת עַל קֶבֶר אָחִיהָ

הֲסׇקְּסוֹן לַשִּׁפְלוּת אוֹתִי דָּן.

 

זֶה מִכְּבָר נָדַם צְלִיל הַקְּרָב

בּוֹ הֵחֵל הָעָוֶל מִקֶּדֶם;

זֶה מִכְּבָר דָּמָם קוֹל דְּמָעוֹת  

שֶׁל בֶּכִי נוֹשָׁן שֶׁל פְּגִיעָה לֹא נִגְמֶרֶת.

 

בְּתוֹךְ לִבִּי לֹא גָּוַע,

הַקְּרָב הַנָּם לִגְדַת הַסֶּבֶרְן;

וְלֹא יַחְדְּלוּ לִלְחֹם, מִזְרָח וּמַעֲרָב,

עַל גְּבוּלוֹתָיו שֶׁל חָזִי.

 

עֲדַיִן הִנֵּה הַצְּבָאוֹת לְלֹא הֶרֶף

נוֹגְשִׂים, מִתְגּוֹלְלִים בְּזֵעָה וְדָמִים;

הוֹרְגִים הֵם, הוֹרְגִים, לְעוֹלָם לֹא מֵתִים;

וּבְמַחְשַׁבְתִּי כָּל אֶחָד מִתּוֹכָם הוּא אֲנִי.

 

אֵין הֶבְדֵּל בָּנוּ, אֵין לַחֲזֹר בָּנוּ 

הַקֶּשֶׁר הַיּוֹצֵר בָּשָׂר אֶחָד מִשְּׁנַיִם

חוֹלֵי שִׂנְאָה, חוֹלֵי כְּאֵב

נִשְׁנָקִים – מָתַי נִטָּבַח אֲנַחְנוּ?

 

מָתַי אָמוּת וְאֶשְׁתַּחְרֵר

מִטָּעוּיוֹת עָשָׂה אָבִי?

כַּמָּה זְמַן עוֹד, כַּמָּה זְמַן, עַד אֲלֻנְקַת מֵתִים וְאֶת חוֹפְרִים

יַרְדִּימוּ אֶת קִלְלַת אִמִּי?

 

שרוסברי Shrewsbury- בירת מחוז שרופשייר על גדת נהר הסוורן 

סברן  Severn – נהר בגבול וולש

בילדווס  Buildwas – כפר בוולש 

Marches - שטחי ספר / גבולות

 

The Welsh Marches A. E. Housman

High the vanes of Shrewsbury gleam
Islanded in Severn stream;
The bridges from the steepled crest
Cross the water east and west.

The flag of morn in conqueror's state
Enters at the English gate:
The vanquished eve, as night prevails,
Bleeds upon the road to Wales.

Ages since the vanquished bled
Round my mother's marriage-bed;
There the ravens feasted far
About the open house of war:

When Severn down to Buildwas ran
Coloured with the death of man,
Couched upon her brother's grave
The Saxon got me on the slave.

The sound of fight is silent long
That began the ancient wrong;
Long the voice of tears is still
That wept of old the endless ill.

In my heart it has not died,
The war that sleeps on Severn side;
They cease not fighting, east and west,
On the marches of my breast.

Here the truceless armies yet
Trample, rolled in blood and sweat;
They kill and kill and never die;
And I think that each is I.

None will part us, none undo
The knot that makes one flesh of two,
Sick with hatred, sick with pain,
Strangling—When shall we be slain?

When shall I be dead and rid
Of the wrong my father did?
How long, how long, till spade and hearse
Put to sleep my mother's curse?

 

יום חמישי, 20 באוקטובר 2022

בכלוב עם אחיותיי

 


בכלוב עם אחיותיי

 

בִּכְלוּב עִם אַחֲיוֹתַי    

מִתְנוֹעַעַת אֶל שְׁחִיטָתִי

אֵם וְאָחוֹת שֶׁהָיִיתִי

הַיְּהוּדִיָּה שֶׁאֶהְיֶה

אָבִי אֵיךְ עֲזַבְתָּנִי

אִי-יְדִיעָתָם אֵינָהּ סְלִיחָה

יום רביעי, 19 באוקטובר 2022

פחד / שנאה

קשישה בת שבעים, מוכה ע''י צעירים

פחד

 

רַגְלַי טוֹבְעוֹת עֲקֵבוֹת שְׁחֹרִים מִתְפַּשְּׁטִים

הַזֵּעָה מִצְטַבֶּרֶת בַּחֲרִיץ הָעַכּוּז

בָּתֵּי הַשֶּׁחִי שֶׁלִּי מַסְרִיחִים

שְׂעָרִי מִטַּנֵּף מִתְמַלֵּא קַשְׂקַשִּׂים

דָּבוּק מִסְתַּבֵּךְ לְרַגְלַי

נִגְרָר מִתְלַבֵּט וְנוֹעֵץ צִפָּרְנַיִם

הַפַּחַד שֶׁלִּי חֲסַר לֵב, לָבָן, בְּלִי עֵינַיִם.

זְעָקוֹת רָצוֹת הָלוֹךְ וְחָזוֹר

מִפִּי הַטַּבַּעַת שֶׁלִּי לִגְרוֹנִי

בַּאֲגַם שֶׁל פַּחַד מִשְׁתַּקֵּף אוֹר עֵינַי

וְלִבִּי שׁוֹקֵעַ לַצַּד הַשֵּׁנִי.

מַכּוֹת שֶׁל חַשְׁמַל בְּיוֹם חֹרֶף

שָׂמוֹת אֶת קוֹלִי עַל מַדָּף

מְפֻתָּל וְחָרוּק מְאֻמָּץ וּפָתוּחַ  

לָנֶצַח.

לְיָדוֹ נִשְׁעֶנֶת שׁוּרָה שֶׁל קוֹלוֹת

בְּמִגְרַשׁ גְּרוּטָאוֹת מִפְלַצְתִּי

הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם

נוֹהֲמִים הַשְּׁכֵנִים מִסְתַּכְּלִים

לְאָחוֹר וְלַצַּד

כְּשֶׁאֲנִי נִגְרָר מְחֻשְׁמָל מְנֻפָּח

וְגַפַּי מִזְדַּקְּרוֹת

וְהַפֶּה הוּא קָצֶה שֶׁל צִנּוֹר

הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם הֵיכָן הֵם

הָרוּחַ נוֹשֶׁבֶת בַּלַּיְלָה

שׁוֹתְקִים הֶעָלִים

מֻתָּכִים אֲרוּזִים מֻדְבָּקִים

מֻשְׁקָעִים אֶל שְׂדוֹת נֵפְט שֶׁל הַנֶּצַח הַבָּא

אֲנִי וְהַפַּחַד

אֲנִי וְאַתָּה.

 

1984

 

 


השנאה

 

כְּשֶׁאֲנִי מִתְפַּשֵּׁט וְנִכְנָס לַמִּקְלַחַת

שׁוֹטֶפֶת אוֹתִי הַשִּׂנְאָה

בְּזֶרֶם חָזָק שֶׁל אָפֹר הִתְרַגְּשׁוּת

וְשֶׁל פַּחַד.

אָז נִהְיֶה לִי בּוֹר בְּבִטְנִי

וְעוֹרִי מַאֲדִים בְּרוּחַ נוֹשֶׁבֶת

עוֹצֵם אֶת עֵינַי

מִתְנַדְנֵד לִי לְמַעְלָה

אֶל תּוֹךְ זְרָמִים שְׁקוּפִים וְחַדִּים

בְּאָפֹר וְצָהֹב וְסָגֹל וְשֶׁל פַּחַד.

הַשִּׂנְאָה נוֹפֶלֶת עָלַי וְרוֹעֶפֶת

מְנַקָּה מַקִּיזָה מְגַבֶּשֶׁת

צִפָּרְנַי מִתְקַלְּפוֹת מִשְּׁיָרִים

אֲנִי עוֹצֵם אֶת עֵינַי בְּשִׂמְחָה

וּפוֹסֵעַ לְתוֹךְ מִישׁוֹרִים

מִישׁוֹרִים וּשְׁטָחִים נְקִיִּים

וְנֶגֶב נִפְרָשׂ בְּצִבְעֵי לְבֵנָה

יָבֵשׁ עִם חוֹל מְאַוֵּשׁ בִּנְשִׁיבוֹת שֶׁל שִׂנְאָה.

פְּלָטוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ בְּצֶבַע צָהֹב חֲצִי מֵת

מַבָּט קַר שֶׁל עַיִשׁ סָגֹל עִם פַּסִּים אֲפֹרִים.

רְחָבוֹת לְבָנוֹת מַמְתִּינוֹת לְצוֹפֶה

לְהַבִּיט אֶל אֹפֶק רָחוֹק וְדוֹמֵם לֹא מֻתְוֶה.

 

1984


יום שלישי, 11 באוקטובר 2022

בובה / מאת: דבי כץ

 
דבי עשב, משוטטים, 2022


בובה

מאת: דבי כץ

במרתף מצאו רק בובה סמרטוטית עם יד אחת קשורה בחוט אדום, זוג רגליים יחפות, ארוכות משהו, מחוברות לגוף ברפיפות, את הראש אפשר היה לסובב לכל הכיוונים, השיער היה בהיר ומאובק והשמלה הייתה פעם לבנה, אפילו קצת קרועה. כשלחצו לה על הבטן, לא נשמע קול, גם לא לחש, גם כשהפכו אותה. וכמה זמן היא מונחת שם? ואם הייתה שייכת פעם? היו עוד הרבה שאלות שנשארו בלי תשובה. וכן, היו לה עיניים כחולות.

בדיוק עכשיו הלו"ז שלי מלא, מלא, ממש גולש על גדותיו. בת-שבע דוחקת בי לקבל את המשימה. מספיק לשבת בבית ולשקוע באלבומים ישנים וזיכרונות מרים. היא מכינה דייסה לתינוקת, הדייסה גולשת, נשרפת...הריח מזכיר ילדות אבודה, מוסד לילדים זקנים, בית-חולים, ריח מחלות, תה שחור, מדים, גדרות, גבולות, שלג, זאבים משוטטים, מידרון, תהום. ולינוצ'קה שנעלמה. לינוצ'קה שסחבה איתה לכל מקום עגלת בובה מרופטת, אבל בלי הבובה. וכן, היו לה עיניים כחולות.

אני תמיד מתחיל בתחנת רכבת. נבלע בהמון הגודש את הספסלים והמסדרונות הארוכים. הכל מתחיל ונגמר בתחנת רכבת. גם החלומות. הרמקול מכריז בקול צורם על רכבות נכנסות ויוצאות, הפעם בעברית, הנשמעת לי משום מה כשפה זרה. שפה זרה אבל באורח-פלא, מובנת. כאן אני מרגיש כמו בבית. אנשים נכנסים ויוצאים...נכנסים ויוצאים... יוצאים – אדום, נכנסים – ירוק. תרמילים, צרורות שנארזו בחיפזון, מזוודות בצבע חום מתקלף, כובעים, מטפחות-ראש, הכל מרחף במין ערפל כחלחל, הקור נושב פנימה דרך חלונות פעורים. לפעמים, דרך המהומה והצעקות, נשמעים צלילי פסנתר מרוחקים...

"כוס-תה?" –מלצרית חיננית, ארוזה במדים שחורים וסרט לבן, כמו מתנה מכתובת לא ידועה, מביאה לי כוס-תה בספל חרסינה לבן, תה שחור. היא לא שואלת "אדוני רוצה עוגייה?" -כן, לא, אני לא רוצה עוגייה, אבל אוהב ששואלים אותי אם אני רוצה עוגייה...עוגייה בטעם של בית שהיה... "רוצה קצת דבש עם קינמון? מתאים לתה שחור..."  מעניין, מה היא יודעת על תה שחור, אולי מנסה להפגין קצת יותר מאדיבות. "אתה כל-כך כזה...כזה... עושה רושם שלא רגיל לנסוע ברכבות...רציתי להציע עוגייה אבל חשבתי, איש כזה, מעיר אחרת, שמסתובב במקומות חשובים..."

"כן, היו מקומות, לא כאן, שם, רחוק, איפה שהרכבות..."

"אה, אדוני, אתה מחכה לרכבת? יש לך כרטיס? עוד מעט סוגרים את הקופה"

"לא, תודה, אני לא קונה כרטיס, לא עוזב כל-כך מהר, אני נשאר בינתיים, יש לי פגישה".

ושוב צלילי פסנתר מהדהדים. ניזכרתי. לינוצ'קה הייתה מקשקשת על הפסנתר ובשנה האזרחית החדשה עשתה לנו בבית ממש קונצרט. אני לא אהבתי לנגן, רק להקשיב...ושוב ריח של דייסה שרופה.  

אני נשאר לשבת במקומי והמלצרית, קצת בחוסר חשק,  זזה הלאה. מאחורי העיתון היומי אני צופה, דרוך, עוקב, בולש. זה יכול להימשך שעות, לרגע לא מאבד ריכוז, גם אם המחשבה נודדת לגלקסיה אחרת, מעורפלת, שם החודשים והשבועות זולגים, מתמוססים באיטיות שיכולה להוציא אותך מדעתך, בתוך השלג השחור, בידיים חשופות. בת-שבע צודקת, כמעט מהרגע הראשון הייתי מקצוען, סוג של שורד.

ואז הוא מופיע. איש אפור, בלי שום קו או סימן ייחודי, עטוף היטב במעיל צמר, שמגיע לו עד הברכיים, בודק כל יוצא ונכנס בעיניים שדומות לחרוזים שחורים, המשייטות מצד לצד בזריזות יוצאת דופן. הפעם מגיעה חיילת במדים, חיוורת, קטנטונת, נכנסת בירוק. הוא אוחז בה ובמזוודה שלה, מוביל את שתיהן לאי-שם. אני משרטט בראש מפה של כניסות ויציאות, בדרך-כלל בתחנות-רכבת של ערים מרכזיות, וזאת כמעט תמיד מישהי מאד צעירה, לפעמים במדים, לפעמים אני מנחש, סטודנטית, תלמידת-תיכון, או סתם משוטטת. ככה זה נמשך כבר כמה זמן וככל שהזמן עובר הוא נעשה יותר ויותר מוכר, לא רק בסטטוס של חשוד, כמושא של חקירה מתמשכת, אלא כמי שהגיח מתוך עבר לגמרי מטושטש, עבר שהיה אולי משותף לשנינו, בסוג של עולם מקביל, שהלך ושקע בתהום של שיכחה קטיפתית ומנחמת.

ואני שואל את עצמי, איך יסתיים כל זה? בשדירה אפילה? בצליל צורם של פסנתר? בנפילה אקראית על פסי הרכבת? באושר קטן? בכוס תה עם פרוסה של לימון?

בשעת-ערב מאוחרת, בחדר האורחים הצפוף שלנו, בת-שבע מקפלת כביסה, התינוקת ישנה בחדר הילדים עם דלת חצי פתוחה וכך אפשר לשמוע את הנשימות שלה, ואני מתקתק את הדו"ח היומי. בת-שבע מזמזמת לעצמה שיר שאני לא מכיר. ההסקה פועלת היטב אבל לי קר, יושב עטוף במעיל הגשם של בת-שבע...בחוץ מטפטף...

אותו מסע לא הסתיים אף פעם. אמא ולינוצ'קה נעלמו ביער, ביחד עם זאבים משוטטים...  

יום שישי, 7 באוקטובר 2022

כתוב בהורוסקופ... / דבי כץ

 

אנשים בקרון, דוד מיכאלי, 1992


כתוב בהורוסקופ... 

מאת: דבי כץ

המדרגות הצרות מטפסות למעלה מתוך חצר ככה מוזנחת, הענפים הערומים של הסיגלון נוגעים לא נוגעים במעקה החלוד, ואני נוגעת לא נוגעת, ודלת הברזל הכחולה נעולה.

N קפץ למאפייה לקנות פיתות, אצל השכנים משפצים וחתיכת סיד מקולף עפה לי לתוך העין, ואצלי בהורוסקופ כתוב שיש לי חוש ליופי והרמוניה, ככה, יופי והרמוניה, ו- N, אפילו שהוא איש מדעי בהחלט, מאמין במזלות, ואיזה מזל שהאשה הבהירה במסגרת מתה בדיוק, אבל ככה בדיוק, כשהופיעה הזאת'י מהטלוויזיה...

המרפאה שתולה על ראש בניין מעוקם בקצה השוק, ובדרך צריך להידחף בין אנשים ממהרים עם סלים ועגלות. למטה יש מאפייה של פיתות וכעכים, אבל מי יכול לאכול בייגל'ה כשהחסק'ה שלו זזה כל הזמן...חסק'ה מכוסה חלודה זאת המצאה שלי, N חושב שיותר מתאים לדבר על "ספינת החיים", לפעמים הוא אוהב להשתמש בביטויים, ככה, מגונדרים. לא חושבת שהוא כל כך מצליח לעקוב מתי הגל מזנק גבוה ומתי צונח למטה...ובדיוק עכשיו החסק'ה ממש תקועה בבוץ...

N מקבל את הפציינטים שלו על-יד שולחן כתיבה גדול בצבע חום קצת משופשף, מעל השולחן צופה, בשחור-לבן, תמונה של זיגמונד פרוייד, ועל השולחן ערבובייה של דפים, ספרים, כלי כתיבה, וגם אשה וילד במסגרת כסף מעוטרת. זה צילום של אשה צעירה ובהירה, על כתפה נשען ראש של ילד קטן ומתולתל. אני מסתכלת באשה הבהירה ושואלת את עצמי, איך זה שבגיל כל-כך צעיר, נראית לי 40 בערך, נגמרו החיים הבהירים האלה, והילד המתולתל הזה, עם פנים של מלאך ועיניים תמימות, איך הוא הגיע לכאן...

N ניגש למטבחון להכין כוס תה. אני מקרבת את ראשי אל האשה בצילום, כלכך בהירה, עם שיער רך ופנים ככה חלקות ונקיות, בטח מאנגליה, רופאה או משהו, אולי מורה לאנגלית, איך מתה ככה פתאום, עם היופי הדוקר שלה, וכמה נעים יהיה להרגיש את האצבעות הקרות שלה, את השפתיים הקרות, את הבטן הקרה, את כפות הרגליים היחפות, והילד המתולתל, המחותל, החתול...

אחרי חודשיים N עובר לדירה של זאת'י מהטלוויזיה, שהיא חצי מהגיל שלו ושיכול להיות אבא שלה. ואחרי שלושה חודשים הם מתחתנים בחוג מצומצם, כמו שאומרים, ואם כבר מדברים על זה, אין פה איזה עסק חשוד של צרות-עין או קנאה. הוא אף פעם לא היה הטיפוס שלי. קצת מקריח, ממושקף, לא גבוה, ואיך שהוא מתלבש ברשלנות ככה לא מפריע לי במיוחד, אבל כשאני מסתכלת על הנעלי-ספורט המגושמות שלו, תמיד נדמה שהגרביים המסתתרות שם בפנים לא עברו כביסה כבר כמה זמן. לא שיש ריח או משהו, אבל הרגשה כזאת'י של גרביים לא מכובסות. והחיוך שלו. חיוך כזה, חצי עקום, חצי מזמין, חיוך שחשבתי פעם, שבא ככה מתוך טוב-לב, חיוך של אבא, ואפילו שנתקעתי איתו כל-כך הרבה זמן, איך יכולתי לעזוב את האשה שבתוך המסגרת, שנשארת פה לבדה כל לילה, עם השולחן ועם התיקים ועם זיגמוינד פרוייד על הקיר, והילד על הכתף, וצריך לשמור על המתולתל, המחותל, החתול הקטן, תולי, תולי, תולי-תול, תו...

N חוזר עם כוס תה. אני לא אומרת "לא, תודה" אבל לא שותה, מקסימום מחזיקה את הכוס בין האצבעות, להתחמם כאילו, אומרת ש-קר, אומרת ש-חם, הכוס לא נקייה, קצת דביקה, מי יודע מי הדביק פה את השפתיים שלו, אומרת תודה, ואף פעם לא שותה...

אני תמיד מגיעה מוקדם. אז בקיץ אפשר לשבת על ספסל בחצר, מתחת לסיגלון. בחורף אני עולה לגזוזטרא, המחוברת לחדר ההמתנה, משם אפשר להשקיף לחצר. אדון מבוגר מתכונן להפליג למכולת עם מקל ההליכה שלו, תוק-תוק דופק המקל במרצפות המצולקות, תוק-תוק. ממול, במרפסת – אשה בחלוק ומטפחת חובטת מזרונים ישנים. תוק-תוק מקל הליכה, הך-הך מזרון ישן. ילדים חובשי-כיפות ומסולסלי-פיאות רודפים במעגל אחרי חתול בלתי-נראה, חתול, חתלתול, תולי-תול, מושיטים לי לשון אדומה, ככה, מלמטה למעלה. ריח-בישולים מגיע מהחצר, אשה צעירה יוצאת לתלות כביסה.

קר מאד בחוץ. אני עוצמת עיניים כדי להתרכז במנטרה הסודית שלי, יופי והרמוניה...יופי והרמוניה...והתמונה מתפזרת באור הכחול, מקל תוק-תוק, מזרון הך-הך, ילד רודף חתול רודף ילד רודף חתול, מרפסת תלוייה, כביסה רטובה, סיגלון נוגע לא נוגע, נוגעת לא נוגעת...

אוקטובר, 2021

 

 

 

 

עכשיו התפילה

Floating leaves / David Michaeli / 1995
 

עכשיו התפילה 

מניח רשת מלים 

על בור זיכרונך

Now my prayer

Is a network of words

Over your memory hole

יום שני, 3 באוקטובר 2022

"הר דרך בית זמן" או, איך להתמודד עם כל מיני דברים מוזרים? סיפור על גבוה, רחוק, יפה ועמוק / טיפול שטח / המכון ללימודי שטח

מדף בית הוצאה לאור שמחים להודיע על ספר חדש: "הר דרך בית זמן" או, איך להתמודד עם כל מיני דברים מוזרים? סיפור על גבוה, רחוק, יפה ועמוק. כתיבה וציורים: דוד מיכאלי. 38 עמודים. כריכה קשה. 

להזמנת הספר: madaf2@gmail.com


הר, דרך, בית, זמן הוא סיפור שיר המתאים לכל גיל. בשער הפנימי כתוב: "איך להתמודד עם כל מיני דברים מוזרים" וגם, "סיפור על גבוה, רחוק, יפה ועמוק". זהו מסע רב שנים במדבר שהמחבר זיקק לסיפור-שיר עם תחושה של חכמת חיים מוכרת בעלת גוון של איכות נצחית.

רקע דפי הספר הוא בצבע אבן חול, עם רצפי קוים ונקודות שמעלים תחושות של מרקמים טבעיים, מרחב וחלל. כתמי קשתות לבנות עם סימוני כוכבים יוצרים תחושת אופק. דמויות כחולות מסמלות מצבי התמודדות שונים עם איורים קטנים בלבן של יצורי מדבר קטנים.

לסקרנים מעולמות החינוך והטיפול, לטקסט הפשוט יש רובד עמוק של חוויית התמודדות, אוריינות ומסוגלות עצמית. החלוקה להר, דרך, בית, זמן יכולה לתרום להתמצאות במצבי חיים שונים ועד לשינוי נקודת מבט. מודל הוראה זה הוא נדבך מרכזי בתוכנית לימודי טיפול שטח במרכז האקדמי לווינסקי-וינגייט ובתוכנית לטיפול שטח שהתקיימה בעשור האחרון בסמינר הקיבוצים. 

לחצו כאן להרצאה על המודל התיאורטי ביוטיוב 


מדף בית הוצאה לאור תרמו את "הר, דרך, בית, זמן" במהדורה תלת-לשונית מיוחדת בסווהילית, אנגלית ועברית ליוזמה חינוכית למדעים של ישראל-קניה בשם ubia yedidim  המשותפת למכללת לוינסקי בתל-אביב ותיכון לבנות במחוז נאקורו בקניה שבאפריקה. המתרגם לסווהילית הוא הנרי וואיטינדי ( Waitindi ) מנאקורו. 


הקשיבו ביוטיוב: טל קרביץ הלחין ושר את הטקסט של הר דרך בית זמן עבור פרויקט אוביה-ידידים.


יוזמת ubia yedidim   המסע הראשון לקניה

יוזמת ubia yedidim  יצאה לאור בתחילת שנת 2022 מתוך פגישות זום בין ד"ר רונית רוזנשיין ממכללת לוינסקי וטאביטה ג'ושוע מתיכון לבנות נאקורו, בתיווכה של דבי שגיא המהווה את ראש הקבוצה. ד"ר רונית רוזנשיין היא ראש תוכנית המצוינות בקמפוס האקדמי לוינסקי וינגייט. לשעבר, ראש המרכז הארצי למורי ביולוגיה ומורי מדעי הסביבה במכון ויצמן, סגנית מנהלת בתיכון למדעים ומורה לביולוגיה. בהמשך חברו לקבוצתנו גם ד"ר יעל צורן, מומחית להתפתחות מקצועית של מורי מדעים וג'ון שגיא טכנולוג מזון.

השיחות עם טאביטה התקיימו בהתחלה סביב הצורך של בית הספר לעבור לתוכנית המוצעת על ידי משרד החינוך הקנייתי: Competence Based Curriculum. לאחר הבנת הצורך פנינו למספר גורמים מקצועיים שהרחיבו את האפשרות לתרום לפיתוח הוראת המדעים בתיכון נאקורו בפרט  מתוך כוונה בעתיד לתרום להוראת המדעים במחוז נאקורו בכלל.

הגורמים שתרמו עד היום לפעילות שלנו הם:

המרכז האקדמי לוינסקי וינגייט

א. תומך בנסיעה של ד"ר רונית רוזנשיין

ב. פועל להרחבת הפעילות באמצעות שיתופי פעולה גם עם ראשי התוכניות להוראה אנגלית, מוסיקה, מתמטיקה ורב תרבותיות. נערכה פגישה ראשונה עם ראשי התחומים הללו שכולם הביעו את רצונם ליצור קשר עם מורי בית הספר כדי להציע להם תוכניות לימודים חדשניות שפותחו במרכז האקדמי. האפשרות הזו הוצגה בקצרה למנהלי תיכון נאקורו ותוצג בהרחבה בביקורנו הקרוב.

ג. סטודנטים של תוכנית המצוינות נפגשו באופן רציף אחת לשבוע במשך כסמסטר בשנה הקודמת עם תלמידות התיכון ובשנה הבאה הפעילות הזו תורחב לסטודנטים נוספים שיחנכו לאורך תלמידות מתיכון נאקורו. ראשית הם ילמדו יחד עם התלמידות על התרבויות הישראלית והקנייתית באופן הדדי ובמהלך השנה הסטודנטים יעזרו לתלמידות בנושאים לימודיים. 

מכון ויצמן למדע תרם ציוד מדעי משומש ופרטי אומנות מתוך תערוכות אומנות מדעיות שנערכו במכון ויצמן למדע

המפקחת על הוראת הביולוגיה ד"ר אירית שדה אפשרה לפרסם את הפעילות  בכנס מורי הביולוגיה וכך  נוצר קשר עם המורים ובתי הספר הבאים:

תיכון כרמל זבולון תרם שני מיקרוסקופים וציוד מדעי

תיכון ליידי דייויס והמורה ד"ר ענת קציר תרמו 18 מיקרוסקופים (אותם לא הספקנו להכניס למשלוח הנוכחי)

תיכון לאו בק בחיפה והמורה מלי בר יצרו פרויקט הוראה ולמידה משותפת בין תלמידי המגמה לביולוגיה ותלמידות תיכון נאקורו בנושא נושא מרכזי בתוכנית הלימודים: אקולוגיה. הפרויקט המשותף כבר התחיל וניתן לראות את ההתחלה שלו כאן לתוכנית זו תצטרף גם המחלקה לחינוך של אוניברסיטת חיפה

תיכון חדש בהרצליה והמורה ד"ר חיים גבע הספיל ילמדו יחד עם טאביטה ג'ושוע ותלמידי כתה י' את נושא משבר האקלים יחד עם ארגון TiME

המכון ללימודי שטח בהוד השרון יחד עם מדף הוצאה לאור בגבעתיים פיתחו ויצרו את הספר "הר, דרך, בית, זמן" המתאים לילדים ולמבוגרים. הכותב והאמן הוא דוד מיכאלי. הספר מציג בשפה נגישה וידידותית מודל עריכת מצבים ופיתוח יכולות אוריינות שמהווה נדבך מרכזי בתוכנית לימודי טיפול שטח במרכז האקדמי לווינסקי-וינגייט. בתיווכה של דבי שגיא הספר תורגם לאנגלית וסווהילית והופק כתרומה עבור מיזם ubia yedidim    במהדורה תלת-לשונית. 

הקשיבו ביוטיוב: טל קרביץ הלחין ושר את הטקסט של הר דרך בית זמן עבור פרויקט אוביה-ידידים.

בביקורנו הקרוב נלמד את הצרכים הנוספים של תיכון נאקורו ובתי ספר נוספים ונרחיב את פעילותינו בהתאם.

להזמנת הספר וליצירת קשר ליוזמת ubia yedidim

ראש הקבוצה: דבי שגיא  050-627-8923  

המרכז האקדמי לוינסקי וינגייט:  רונית רוזנשיין 054-552-5855 

הגב' טביטה ג'ושוע מנהלת היה''ס התיכון לבנות בנאקורו, קניה

ד''ר רונית רוזנשיין מהמרכז האקדמי לוינסקי, עם חבילות הציוד שנתרמו

תלמידה עם המיקרוסקופים שנתרמו למיזם 

סגנית שגריר ישראל בקניה נוטעת עץ בחצר ביה''ס בנאקורו לכבוד המיזם 

הנרי וואיטינדי מתרגם הספר "הר, דרך, בית, זמן" לסווהילית עם הספר ועם ד''ר יעל צורן

הצוות הישראלי של המיזם בנאקורו. משמאל לימין: ד''ר רונית רוזנשיין נציגת המרכז האקדמי לוינסקי, דבי שגיא ראש הקבוצה, ג'וני שגיא טכנולוג מזון, ד''ר יעל צורן מומחית להתפתחות מקצועית של מורי מדעים. 



שנה טובה וגמר חתימה טובה! מדף בית הוצאה לאור והמכון ללימודי שטח

 מה עשינו בשנה שעברה? 

ספרים: 

אבן מים -  שירים  https://www.mendele.co.il/product/evenmaim/

שטח הישרדות ותושיית שדה מאת ניר גור  https://www.mendele.co.il/product/shetakhhisardut/

הר דרך בית זמן   https://www.youtube.com/watch?v=4u-hjRAYLck

סרטים: 

הר דרך בית זמן - המודל התיאורטי של טיפול שטח  https://www.youtube.com/watch?v=xUr-Bw0La4E

הדרך לשדה בוקר אנימציה https://www.youtube.com/watch?v=V93DfdWePI4

מדונה מספר 10   https://www.youtube.com/watch?v=vd-NZ3p1sxo&t=36s 

שתהיה שנה טובה!

The fish tune David Michaeli