הערות על שפה

 

David Michaeli / 1977 

הערות על שפה (1)

המילה "שפה" בעברית קשורה במקור לקצה, שוליים או גבול. המילה "שפה" יכולה לציין את קצות הדברים, השוליים והגבולות כמו "שפת המדרכה", "שפת הנהר", או "שפת הכלי" (שולי הכלי). 

גם השורש ס-פ-ה קשור כמו למילה "סף" כשפת פתח, גבול או קצה שאפשר לצאת או להיכנס דרכו הן פיזית והן מטאפורית. בין הטיות המילה "סף" נמצאת גם המילה "נספה", כסיום החיים.

מכאן גם ה"שפתיים" של הפה האנושי המהותיות להפקת דיבור וכממשק פיזי לתקשורת ומכאן "שפה" לתיאור הפקת הצלילים לעולם המהווים מערכת המילולית האנושית לתקשורת, ומכאן גם שהשפה היא גבול בין עולמות פנימיים וחיצוניים

 

הערות על שפה (2)

השפה ממסגרת את העולם באמצעות מושגים, שמות ותיאורים. באמצעות מתן שם לתופעה, כמו אש, אנו לא רק מתארים אותה אלא מעניקים לה קיום במרחב התודעתי. במובן הזה, השפה יוצרת את העולם לא דרך הפיזי, אלא דרך התודעה. כך, שברובד עמוק יותר, השפה היא לא רק כלי להעברת מידע או לתקשורת בין בני אדם, אלא כוח מעצב של תפיסת העולם של הקבוצה ושל היחיד כאמצעי יסודי לפרשנות המציאות, לגיבוש זהות ולהתפתחות תרבותית. נרטיבים קולקטיביים, מיתוסים, חוקים ורעיונות הופכים ליסוד המארגן של חברה. לפיכך, שפה יכולה להיות גם כלי של כוח ושליטה וזה אשר מגדיר את השפה מגדיר את המציאות. עם זאת, כפי שטען לודוויג ויטגנשטיין, "גבולות שפתי הם גבולות עולמי". כלומר, היכולת להבין, לדמיין ולפעול בעולם תלויה במגבלות ובכוחות של השפה שאנו משתמשים בה.

 

הערות על שפה (3)

כוחות השפה נתפסו באופן מסורתי כמאגיים. השפה כיכולת חיה של הפשטה, הסמלה ועיצוב היא מאפיין אנושי של יצירה והתמרה של תחושה והתרשמות אימרסיביים לייצוג שאינו אימרסיבי, אלא נפרד. פירוק המציאות למנות של מילים וסמלים מאפשר לבנות את המציאות במערכים שונים על פי רצונו של היוצר. קסם. השפה מאפשרת לנו את ההתבוננות. אך בו-בזמן זהו נתיב דו-סתרי. הצירופים החדשים אכן מרכיבים מציאות שבה יכולים אנו לטבוע בקלות מפחידה. כל זרם תחבירי זמין יכול להציע היגיון שמפתה להיאחז בו כפיתרון למבוכה ופחד קיומיים, זאת, כאשר לכלי ההיגיון לכשעצמו אין מחוייבות כלשהי לטוב ורע. לפיכך המחבר הוא קוסם והמילים והסמלים הם קמיעות אשר היודע אותם אוחז בכוח על בעליהם. לכן באגדות העבר השמות הפרטיים היו מקודשים ומוסתרים. הקריאה בשם היא אמנות.  

הערות על שפה (4)

זרם המעמקים של השפה והפעולה האדירה של קריאת השם מומחשים בתרבות ההינדית ככוח אלוהי ראשוני באמצעות ואצ', (Vāc) , אלת הדיבור והשפה, או "הביטוי הקדוש" שהיא ישות נעלמת ללא פנים וצורה - דבר חריג באיקונוגרפיה ההינדית. המלכה האלה היא ביטוי של הפעולה והיחס שבראו את היקום. היא ראשונה לכל האלים ומעניקה להם את היכולת לברוא ולפעול. ב"ריג-וודה" נמצאים הימנונים המוקדשים לואצ' כ"אם היקום" שמרחמה המצוי מתחת למים נובעים כל היצורים.

"בְּרִיהַסְפָטִי! כְּשֶׁהֵנִיעוּ הֵם אֶת רֵאשִׁית הַדִּבּוּר, בְּנוֹתְנָם שֵׁמוֹת,

נִגְלָה סוֹדָם, זֶה הַסּוֹד הַטָּהוֹר מִטָּהוֹר וְהַצָּפוּן מִכָּל מִשְׁמַר,

דֶּרֶךְ הָאַהֲבָה.

 

כְּשֶׁעִצְּבוּ הָרוֹאִים אֶת הַדִּבּוּר בְּמַחְשַׁבְתָּם,

בְּנַפּוֹתָם אוֹתוֹ כְּגַרְגְּרֵי חִטָּה בִּכְבָרָה,

גִּלּוּ חַבְרֵיהֶם אֶת חֲבֵרוּתָם,

אוֹת שֶׁל בְּרָכָה נֶחְקַק בְּדִבְרֵיהֶם.

 

בְּעִקְבוֹת הַקָּרְבָּן הֵם פָּסְעוּ אַחַר דֶּרֶךְ הַלָּשׁוֹן,

וּמְצָאוּהָ בְּמַעֲמַקֵּי הָרוֹאִים,

אָחֲזוּ הֵם בָּהּ וֶהֱפִיצוּהָ בֵּין רַבִּים.

פֶּה אֶחָד שִׁבְּחוּהָ שִׁבְעַת הַמְּזַמְּרִים.

 

זֶה שֶׁהִתְבּוֹנֵן לֹא רָאָה אֶת הַלָּשׁוֹן

וְזֶה שֶׁהִקְשִׁיב לֹא שְׁמָעָה.

הִיא חוֹשֶׂפֶת עַצְמָהּ כְּאִשָּׁה אוֹהֶבֶת, לוֹבֶשֶׁת פְּאֵר,

הַמְּגַלָּה גּוּפָהּ לְבַעֲלָהּ.

כך, על פי התיאור השירי, מתוך פעולת הקשר והיחס הפנימיים שבין הישויות, מתוך פעולת האהבה, נולד השם. התודעה.

(הערה זו וציטוט ההמנון מתבססים על ספרו של שלמה בידרמן, מסעות פילוסופיים במזרח ובמערב)

 

הערות על שפה (5)

אם נראה שיש כאן סתירה (תודה לאסף) בין העובדה שמשהו חייב להיות קיים ויש לראותו, לשמעו או לחוש אותו בטרם יינתן לו שם, לבין נתינת השם כבריאה ראשונית הקודמת לכל, אזי, התשובה היא שמדובר בתעלומת ההתחלקות הראשונית שבין האין ליש, ובתורת הסוד היהודית סוד הצמצום, ובתורת הקוונטים המודרנית קריסת האפשרויות, ובשפה העברית פניו הכפולים של השורש ע.ל.ם. שהם העולם והנעלם. סיבוב הגלגל או הגילגול התמידי שבין האין ליש יוצר את התופעות. וכפי שכל פעולה תובעת צורה כך כל תופעה תובעת קריאה בשם, אחרת היא מתקיימת עבורינו כשד שאינו מוגדר. ואם יש משהו בפסקה הזאת, הרי הוא הסטת המיקוד מן התופעה אל הפעולה, קרי, היחס. מן השם אל פעולת הקריאה. מן החלקים אל פעולת ההתחלקות, מן המתחלפים אל פעולת ההחלפה, מן המשתנים אל פעולת ההשתנות, מן הקיום אל פעולת ההתקיימות, ובמינוח ההינדי זהו המחול, הקיומי או היקומי, הגדול; ה"לִילַה רָאזָה". כך, שאם השפה היא גשר בין תופעה לתודעה, אפשר להכיר בכוחה של השפה לא רק כביטוי תיאורי אלא כבריאה, אבל לא של תופעה, כמו בפירוש השכיח, אלא של יחס. כך אנו יכולים לשנות וליצור את עולמננו במילה או אמירה .  

הערות על שפה (6)

"ויאמר אלוהים ויהי אור". הסטת המיקוד מן התוצאה, מן התופעה של האור, אל פעולת האמירה לכשעצמה, כישות מתווכת בין הבורא לבריאה, מזכירה לנו את הכוח האלוהי הראשוני של ואצ' ההינדית, וגם מאפשרת להצית את דימיוננו; מה עוד אנו יכולים לומר. שדה אפשרויות אינסופי. זה אכן מאגי. ואכן האמרה המפורסמת של הקוסמים למיניהם; "אַבְּרָאקָדַבְּרָא" אינה אלא שיבוש הגייה של קסם עתיק יותר, של המלים העבריות: אֶבְרָא כִּדְבָרָא. דהיינו אבצע את פעולת הבריאה כפי שאומר. בדיבור.  

לגבי הדיבור, המשפט הראשון במסה של יוחנן הוא: "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלוהים, והדבר היה אלוהים". בויכוח של לאקאן בשנת 1995 עם גברת X המסתורית שידעה עברית, (הסיפור הנהדר הזה מופיע בבלוג המחסן של גדעון עפרת), ניסה לאקאן למסגר את האמירה הנ''ל של יוחנן, באמצעות מושג "הלוגוס" היווני כאובייקטיבציה רציונאלית מטאפיזית, כשטען כי המשמעות היא "בראשית הייתה המילה" ומשם המשיך כי מתבקש שייכתב "בראשית הייתה האמירה" שהרי אלוהים החל את מעשה בריאתו באמירה "ויהי אור" ולפיכך זו יכולה להיחשב לנקודת פתיחה ברורה של עץ סיבתי. לאקאן, פריק לוגיקאני, חתר אל הפרשנות של "בראשית הייתה השפה" בניסיון למקם את קיום השפה לפני הבריאה בדומה לאידיאה האפלטונית. הדינמיקה מזכירה את אמירתו של הסוציולוג האמריקאי מאסכולת שיקגו וויליאם אייזק תומס "אם גברים מגדירים מצבים כאמיתיים, הם יהיו אמיתיים בתוצאותיהם". מזל שהייתה שם אישה. X טענה כנגד לאקאן כי "הדבר" על פי ההבנה היהודית, משמעו דיבור בורא של התהוות תמידית, דבר שמשמעו סופרפוזיציה קבועה; הכל צפוי והרשות נתונה.

הערות על שפה (7)

עצם הדיבור של הדבר מפצל אותנו מן הדבר עצמו כמתבוננים. זו קריאת השם. אנו צפים מעל התופעה ובו בזמן במרחב שבו התודעה מתגלמת ומתקפת את התופעה במילה ובצליל המשפיעים על המציאות הפנימית והחיצונית ככוח בלתי נראה. זהו הדיבור הבורא ובתרבויות שונות אלו ההברות של הניגון, הקידוש, הפיזום, התפילה, הלחש, הסוד, המילים-המנטרות שמשקלן הסגולי גדול והן שולחות גלים או כורכות סביבן מרחב. כך שזה אכן קסם. אֶבְרָא כִּדְבָרָא.

הַדָּבָר יוֹצֵר אֶת הַשָּׂדֶה בְּעֶצֶם הוֹפָעָתוֹ.

הַדָּבָר יוֹצֵר אֶת הַשָּׂדֶה בְּעֶצֶם קִיּוּמוֹ.

הַבְּרִיאָה הִיא הַבּוֹרֵא

הַבּוֹרֵא הוּא הַבְּרִיאָה.

הָאֱמוּנָה יוֹצֶרֶת אֶת הַמּוֹרֶה

הָאָמָּן יוֹצֵר אֶת הָאֱמוּנָה.

הַפְּעֻלָּה בְּקִיּוּמָהּ מְקַיֶּמֶת

אֶת הַתַּבְנִית וְהַכִּוּוּן

כְּקַוֵּי הַיְּקוּם.

הַתְּפִיסָה יוֹצֶרֶת בּוֹזְמַנִּית

אֶת הָאֲנִי וְאֶת הַמְּצִיאוּת

הֵיכָן הִנְּךָ?

(תשעת נקבי הפנינה, 61)

משקל סגולי משפיע זה נעלם עם שיטפון המילים המהיר הצרכני והצרחני של העת הכתובה והמחושמלת, המדוברת את עצמה לדעת. ועדיין כל קריאת שם באשר היא, מודעת ושאינה מודעת, מחילה עלינו אחריות.

 

הערות על שפה (8)

המילה "שם" לכשעצמה כדבר שאינו ספציפי אלא יכול להיות כל-דבר, כל-תופעה, היא אחת מכינוייו של האל. פעולת הקריאה של השם היא מיוחדת. "בעל השם" ביהדות הוא אותו אדם המכיר את שמותיו המפורשים של האל ולפיכך ברשותו הכוח המאפשר להשתמש בהם לטוב או לרע. השימוש בצירופי שמות להגנה או לברכה או לקללה הוא מסורת עתיקה שימיה כימי קסם השפה עצמו. שינוי אות אחת בשם יכול להשפיע על מצב קיומי. כמו מאברם לאברהם. יש סיפור נהדר של אסימוב שבו מסופר על התערבות על היקף השינוי שיכולה לחולל תוספת של אות אחת לשם של מישהו. בשרשרת הנסיבות שבסיפור זה מנע מלחמת עולם. זה דומה לקומפוזיציה כימית או ביולוגית כמו גנטיקה, כאשר שינוי זעיר של סדר משנה מבנה ותפקוד.

חיים נחמן ביאליק: הֵצִיץ וָמֵת

 חיים נחמן ביאליק: הֵצִיץ וָמֵת

הוּא נִכְנַס אֶל גִּנְזֵי הַפַּרְדֵּס וּבְיָדוֹ לַפִּידוֹ –

וַחֲמִשִּׁים לַפַּרְדֵּס שְׁעָרִים,

וּבְכֹל נְתִיבוֹתָיו חַתְחַתִּים: תְּהוֹמֵי תְהוֹמוֹת

וְהַרְרֵי הָרִים;

וְלַהַט הַחֲרָבוֹת בַּשְּׁעָרִים, וְאַחֲרֵי הַמְּזוּזוֹת

הַנְּחָשִׁים לְמוֹ-אָרֶב –

וְהוּא עָבַר שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם, פָּסֹחַ עַל-נְחָשִׁים

וְחָמֹק מִתַּחַת לֶחָרֶב.

לִפְנַי וְלִפְנִים נֶחְפַּז לָבֹא וּלְפָנָיו לַפִּידוֹ.

מִשְׁתָּאִים, מַחֲרִישִׁים

נָסוֹגוּ תַרְשִׁישִׁים: עַז-נֶפֶשׁ, הֲיַהֲרֹס לָבֹא

עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים?

הוּא יַהֲרֹס! – וַיָּבֹא אֶל גִּנְזֵי הַגְּנָזִים,

לֹא-דָרַךְ עוֹד זָר שָׁם,

וַיַּחְתֹּר עַד-גְּבוּלוֹת אֵין גְּבוּלוֹת, מְקוֹם הַהֲפָכִים

יִתְאַחֲדוּ בְשָׁרְשָׁם.

וַיּוֹסֶף וַיַּחְתֹּר, וַיִּמְצָא הַיָּשָׁר בַּשְּׁבִילִים –

הֶעָקֹם,

וַיֵּט בּוֹ, וַיָּבֹא בְּאַחַד הַזְּמַנִּים עַד-מָקוֹם –

אֵין זְמַן וְאֵין מָקוֹם.

עַד כְּלוֹת אוֹר עִם-חֹשֶׁךְ הִגִּיעַ, עַד אַפְסֵי הַתֹּהוּ,

לֹא-שָׁלְטָה בָם עַיִן –

וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, הָאַחֲרוֹן – אֲהָהּ, אֵל מִסְתַּתֵּר –

מָה רָחוֹק עֲדַיִן!

וְדֹעֵךְ הַלַּפִּיד וְדֹעֵךְ. הַדְּרָכִים מִשְׁתַּבְּשִׁים,

הַשְּׁבִילִים מִתְעַקְּלִים –

וְכֻלָּם רַק פְּרֹזְדוֹר לִפְרֹזְדוֹר – וְאֵי אַחֲרוֹן הַשְּׁעָרִים?

וְאֵי עֶצֶם הַטְּרַקְלִין?

וּכְבָר עָיְפָה נַפְשׁוֹ מֵחֲתֹר. לֹא-נֶאֱמַן אוֹר עֵינָיו

וְרוּחוֹ לֹא נָכוֹן;

וַיְהִי כִּי לֹא-יָכֹל עוֹד לֶכֶת עַל-שְׁתַּיִם קוֹמְמִיּוּת –

וַיִּזְחַל עַל-גָּחוֹן.

וּבְלַחֲכוֹ עָפָר, עַל-שְׂפָתָיו עוֹד תְּחִנָּה אַחֲרוֹנָה

בּוֹעֶרֶת בְּלִי-חָשָׂךְ:

"לוּ אָבֹא עַד שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, אַךְ-רֶגַע לוּא אָצִיץ

מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ."

הַתְּפִלָּה נִשְׁמָעָה; וּבְטֶרֶם הַלַּפִּיד הַדּוֹעֵךְ

עַד-קִצּוֹ יַגִּיעַ –

וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כְּלִיל אַבְנֵי הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר,

לְפָנָיו הוֹפִיעַ.

רוֹעֶדֶת הַיָּד, מֻכַּת זֹהַר הָעָיִן –הֲלִדְפֹּק?

עוֹד רֶגַע הִתְאַפֵּק,

וּפִתְאֹם הִתְחַזֵּק וַיָּעָז, וַיָּקָם מִזְּחֹל –

וַיִּתְדַּפֵּק.

אָז יִכְבֶּה הַלַּפִּיד, וְדַלְתוֹת הַשַּׁעַר נִפְתָּחוּ –

וַיָּצֶץ שָׁם פְּנִימָה,

וַתִּצְנַח גּוּפָתוֹ, וּבְצִדָּהּ אוּד עָשֵׁן, וַתִּגְהַּר

עַל מִפְתַּן הַ בְּ לִ י מָ ה.

אני חלילך / Your flute I am / David Michaeli

 

אֲנִי חֲלִילְךָ

בְּכָל כּוֹחִי

נִגַּנְתִּי אוֹתְךָ

אֱלֹהַי

Your flute I am

With the utmost of my might

I played Thee,

My Lord 

 

David Michaeli / 1993

אסור לשמים להיות כחולים The sky must not be blue

אסור לשמים להיות כחולים

תִּקְרָה נְמוּכָה

נוֹשֵׁם מִשְׁקָל

וְחֹשֶׁךְ רֵיק בְּבֵית הַבְּלִיעָה  

רֵיק מַבִּיט הַחוּצָה רֵיק

 

פַּסֵּי הַגְּרִירָה שֶׁל גּוּפֵךְ

מַמְשִׁיכִים לְהִמָּתַח בְּתוֹךְ רֹאשִׁי      

אֵפֶר קַר, טוֹעֵם אֶת הַמִּלָּה אוֹיֵב

הָעֹרֶף מִתְקַשֶּׁה

 

עֵינֶיהָ

כְּוִיּוֹת חֹשֶׁךְ

עַל הַשֶּׁלֶט בְּיָדֶיהָ

נוֹתְרוּ רַק שְׁמוֹת בַּעֲלָהּ, בְּנָהּ        

 

אֶצְבְּעוֹתַי בְּפִי, תַּפּוּחֵי הַזָּהָב שֶׁל הֶעָבָר,

שִׁנַּי מִתְנוֹעֲעוֹת בַּחֲנִיכַיִם  

מִנְהָרָה, נִקְבָּה, מְחִילָה, בְּחִילָה, חֶמְלָה,

מִן הַחֲשֵׁכָה נִלְחֶצֶת הַחוּצָה רוּחַ

 

אָסוּר לַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת כְּחֻלִּים –

הַשָּׁמַיִם חַיָּבִים לְהִשָּׁאֵר כְּחֻלִּים

אָסוּר לַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת כְּחֻלִּים –

הַשָּׁמַיִם חַיָּבִים לְהִשָּׁאֵר כְּחֻלִּים

 

מוֹסְרוֹת כְּאֵב –

מִשָּׁבוּעַ לְשָׁבוּעַ –

אֶצְבְּעוֹת

חֹשֶׁךְ

The sky must not be blue   

Low ceiling.

Breathing weight and empty darkness In the gullet.

Void looks out.

The scuff marks of your body Continue to stretch inside my head

Cold ash.

Tastes the word Enemy.

The back of the neck is stiff

Her eyes are burning dark.

On the sign in her hands only names remain

Her man, her son

My fingers in my mouth  

The golden apples of the past     

My teeth are moving in my gums

A tunnel, a hole, a burrow, nausea, compassion   

From the darkness a wind is pressed out

The sky must not be blue   

The sky must remain blue

Transmitting pain from week to week   

Fingers of darkness

 

של סילברסטיין / תרגומים דוד מיכאלי / Shel Silverstein

 

"שאלת זברה" / של סילברסטיין

 

שָׁאַלְתִּי אֶת הַזֶּבְּרָה

הַאִם אַתְּ שְׁחוֹרָה עִם פַּסִּים לְבָנִים?

אוֹ לְבָנָה עִם פַּסִּים שְׁחֹרִים?

וְהַזֶּבְּרָה שָׁאֲלָה אוֹתִי,

אוֹ וְאַתָּה טוֹב עִם הֶרְגֵּלִים רָעִים?

אוֹ הַאִם אַתָּה רַע עִם הֶרְגֵּלִים טוֹבִים?

הַאִם אַתָּה רוֹעֵשׁ עִם רְגָעִים שְׁקֵטִים?

אוֹ שֶׁאַתָּה שָׁקֵט עִם רְגָעִים רוֹעֲשִׁים?

הַאִם אַתָּה מְאֻשָּׁר עִם כַּמָּה יָמִים עֲצוּבִים?

אוֹ שֶׁאַתָּה עָצוּב עִם כַּמָּה יָמִים מְאֻשָּׁרִים?

הַאִם אַתָּה מְסֻדָּר עִם כַּמָּה מִנְהָגִים מְרֻשָּׁלִים?

אוֹ שֶׁאַתָּה מְרֻשָּׁל עִם כַּמָּה מִנְהָגִים מְסֻדָּרִים?

וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד

וְהִמְשִׁיכָה וְהִמְשִׁיכָה.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁאַל זֶבְּרָה

לְגַבֵּי פַּסִּים

שׁוּב.

 

“Zebra Question” by Shel Silverstein

 

I asked the zebra

Are you black with white stripes?

Or white with black stripes?

And the zebra asked me,

Or you good with bad habits?

Or are you bad with good habits?

Are you noisy with quiet times?

Or are you quiet with noisy times?

Are you happy with some sad days?

Or are you sad with some happy days?

Are you neat with some sloppy ways?

Or are you sloppy with some neat ways?

And on and on and on and on

And on and on he went.

I'll never ask a zebra

About stripes

Again.

 

 

 

 

המקום בו המדרכה מסתיימת / של סילברסטיין

 

יֵשׁ מָקוֹם בּוֹ הַמִּדְרָכָה מִסְתַּיֶּמֶת

וְלִפְנֵי שֶׁמַּתְחִיל הָרְחוֹב,

וְשָׁם גָּדֵל הַדֶּשֶׁא רַךְ וְלָבָן,

וְשָׁם הַשֶּׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת צִבְעָהּ אַרְגָּמָן,

וְשָׁם צִפּוֹר הַיָּרֵחַ נָחָה מִמְּעוֹפָהּ

כְּדֵי לְהִצְטַנֵּן בְּרוּחַ הַמֶּנְטָה.

בּוֹאוּ נַעֲזֹב אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבּוֹ הֶעָשָׁן שָׁחֹר נוֹשֵׁב

וְהָרְחוֹב הָאָפֵל מִתְפַּתֵּל מִתְכּוֹפֵף.

עַל פְּנֵי הַבּוֹרוֹת שֶׁבָּהֶם פִּרְחֵי הָאַסְפַלְט גְּדֵלִים

נֵלֵךְ הֲלִיכָה מְדוּדָה וְאִטִּית,

וְנִרְאֶה לְאָן חִצֵּי הַגִּיר הַלְּבָנִים הוֹלְכִים

אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ הַמִּדְרָכָה מִסְתַּיֶּמֶת.

כֵּן נֵלֵךְ הֲלִיכָה מְדוּדָה וְאִטִּית,

וְנֵלֵךְ לְאָן שֶׁחִצֵּי הַגִּיר הַלְּבָנִים הוֹלְכִים,

עֲבוּר הַיְּלָדִים, הֵם סִמּוּן, וְהַיְּלָדִים, הֵם יוֹדְעִים

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַמִּדְרָכָה מִסְתַּיֶּמֶת.

 

 

Where the Sidewalk Ends

By Shel Silverstein

 

There is a place where the sidewalk ends

And before the street begins,

And there the grass grows soft and white,

And there the sun burns crimson bright,

And there the moon-bird rests from his flight

To cool in the peppermint wind.

Let us leave this place where the smoke blows black

And the dark street winds and bends.

Past the pits where the asphalt flowers grow

We shall walk with a walk that is measured and slow,

And watch where the chalk-white arrows go

To the place where the sidewalk ends.

Yes we'll walk with a walk that is measured and slow,

And we'll go where the chalk-white arrows go,

For the children, they mark, and the children, they know

The place where the sidewalk ends.

יעקב גלאטשטיין / משורר בניו-יורק / אסופה / 1911-1971 / תרגם מיידיש בינימין הרשב

מארק שגאל / הצלובים /  1944/  גואש וצבעי מים על נייר / מוזיאון ישראל ירושלים / בהשאלת ויקטוריה באבין

האנשים שלהלן / יעקב גלאטשטיין

תרגם מיידיש בינימין הרשב

סָבִי פַּעַם הִרְבִּיץ בִּי אֶת הַלֶּקַח הַבָּא: 

עִם הָאֲנָשִׁים שֶׁלְּהַלָּן אַל לְךָ לָלֶכֶת לְבַדְּךָ 

בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה – 

עִם גּוֹי הָעוֹבֵר לְיַד פֶּסֶל יֵשׁוּ 

וְאֵינוֹ מִצְטַלֵּב. 

עִם חֶנְוָנִי הַמִּתְעַקֵּשׁ לְדַבֵּר עַל יֹשֶׁר. 

אֲבָל סַכָּנָה אֲמִתִּית הִיא עִם אִישׁ, 

הָאוֹמֵר שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ

שֶׁלְּשׁוֹנוֹ תֹּאבַד 

וְעַמּוֹ יִגְוַע. 

וּבְיוֹתֵר יֵשׁ לְהִשָּׁמֵר מִפְּנֵי אֶחָד כָּזֶה 

שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ אֲפִלּוּ חַיָּיו שֶׁלּוֹ, 

שֶׁהוּא מַקְרִיבָם בְּלִי הֶרֶף עַל מִזְבֵּחַ 

הָאֱלִיל שֶׁקּוֹרִין לוֹ אֱנוֹשׁוּת. 

אָדָם הַקּוֹפֵץ מֵעוֹרוֹ 

כְּדֵי לְהַקְרִיב אֶת פַּרְוָתוֹ שֶׁלּוֹ, יַלְדִּי, 

לֹא יָחוּס עַל אִישׁ 

וְקֹדֶם כָּל בְּוַדַּאי יָשָׁר 

בְּשִׂמְחָה יַקְרִיב אוֹתְךָ רִאשׁוֹן. 

שֶׁעַל כֵּן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ בְּפֵרוּשׁ, 

שֶׁיֵּשׁ לְהִזָּהֵר מְאוֹד, יַלְדִּי. 

***

קִיבְּיֶה

 

כַּעַס, נְקָמָה, עָשָׁן.

מַחֲנֶה קָטָן עִם רֶצַח בָּעֵינַיִם.

מְזֻיָּנִים בְּחֵץ-וָקֶשֶׁת,

בְּלַיְלָה בּוֹגְדָנִי

אַחַי הִשְׁמִידוּ בְּלִבָּם

הָרַחֲמִים,

וּקְלַף חַיַּי נִפְסָל.

אֱלֹהַי מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ הַסַּבְלָנִי,

עַל גְּבוּרָה חֲשׁוּכָה כָּזֹאת

מִי יִמְחַל.

 

ב

עַמִּי, עַם הָרַחֲמִים,

הַיְּהוּדִי שֶׁל חַיַּי כֻּלָּם.

לֹא אָמִיר אוֹתְךָ תְּמוּרַת

מַחְסְנֵי הַגְּבוּרָה בְּגָדְלָם.

עִם אָבִי הַטּוֹב

עַל אַדְמַת פּוֹלִין הַזָּרָה.

כַּמָּה טוֹב שִׁנַּנְתָּ בִּי,

מֵאָז יְמֵי הַחֶדֶר.

גַּאֲוָתִי, עַמִּי הַנִּבְחָר.

חֹזֶק גָּלוּתִי יָקָר.

אַל תִּשְׁתַּחְרֵר מִדָּלֶת אַמּוֹתַי הַצּוֹדְקוֹת.

אַל תֵּלֵךְ בִּשְׁבִי הָעוֹלָם

וְעַל יָדֶיךָ שַׁרְשְׁרָאוֹת מְדַמְדְּמוֹת.