תסתכל / מורן בצר

אישה.ציפורים. דוד מיכאלי woman. birds. David Michaeli 1992

יושבים מסביב לשולחן. כמה חברים. גם אתה ואני. שיחה נעימה. עולים כל מיני נושאים. אתה מדבר אליי ואני מדברת אלייך. כמעט כל הזמן. גם שאנחנו מסתכלים על אנשים אחרים. אתה מדבר אלי דרכם. מעביר מסרים סמויים במילים גלויות. מסמן לי תשוקות נסתרות. עונה לשאלות שאינני שואלת. אני מקשיבה היטב לתשובות שאתה מספר למי שיושב מולך. שנינו מתייחסים לאותם סימני שאלה שעולים בשיחה, בודקים עד כמה הדעות שלנו דומות. מדי פעם מצליבים מבט. ניצוץ עובר וחוזר. אני לא בטוחה שאני מפרשת אותו נכון, גם כאשר אין אפשרות לפרש אותו אחרת. כוסות יין נמזגות, מזיעות בחום של שעת בוקר מאוחרת. הנוזל הזהוב מטעה. קריר אך מלהיט את הגוף. הייתי רוצה שכל האנשים ייעלמו, שנישאר רק שנינו, רכים מיין, זועמים מתשוקה שנאלצה להמתין.
אסור לי להיות ברורה מדי. עלי לשחק. אנשים מבוגרים משחקים. במילים. במה כבר נשאר לנו. את ארגז החול השארנו בים. אם את אישה את יכולה יחד עם המילים לשחק בשיער או לשרטט באצבע ארוכה שפת כוֹס במעגלים איטיים. אם אתה גבר אתה יכול לגעת באישה בכוונה לא מודעת לעצמה או להשהות את המבט שלך שניה נוספת מהמקובל בעומק עיניה. ושני המינים יכולים להשתמש במילים ביחס הפוך לכוונה. מרתק. והנה אנחנו מרותקים, בשרשראות כסף עדינות כמעט שקופות לאיזו נקודה לא ברורה בחלל. כוֹס שנייה התרוקנה ושלישית מתמלאת. היין פחות קר, שעת בוקר מאוחרת הופכת להיות שעת צהרים מוקדמת. האוויר חם ועומד. דחוס ולח. אני מחייכת יותר מדי ולשוני קלה. הרמזים מתעבים, נדמה לי שהם מתחילים להיות מובנים גם לאחרים שהם לא אתה. מרגישה חשופה. התנועות שלי איטיות וחדות. צריכה ללכת לשירותים רק לא בטוחה איך אצליח לעשות זאת. צחקוק פנימי שובב מערבל לי את הדם, פניי סמוקים, עיניי נוצצות. הגוף שלי מעביר מסרים ללא ידיעתי. תחושה נעימה של אובדן שליטה. אנשים נשענים אחורה על הכיסאות, אנחת סיפוק מהולה בתרעומת על כך שהקיבה התמלאה כשיש עוד כל כך הרבה אוכל טעים על השולחן. מתפשטת ריקוּת מחשבה שלאחר ארוחה. הגוף מנהל את המצב. חם לי. אני נדבקת לעצמי. הייתי רוצה להידבק אלייך. שני גופים מזיעים עולים ויורדים. ניקיון משמע; כל דבר במקומו. זיעה על סדינים ספוגי תשוקה נמצאת במקומה. מעסיקה את הפה בדיבורים, את הידיים שומרת היטב. גם זה, גם אלה אלייך כמהים. עצמים בחום מתרחבים, הגוף שלי רפוי, ארוך. מצליחה לקום. נכנסת אל פנים הבית, קרירות מבורכת. מחפשת רצפה להפקיר בה את גופי. שייאסף אל עצמו. מרפה מהצורך להיות בשליטה. רק אני בחדר. עוצמת עיניי מבקשת רגעים של שקט. ללא שאלות ויותר מכך ללא תשובות. התשובות מפחידות אותי ולכן אני ממשיכה לשאול. כאשר אני שואלת נדמה לי כי אני מתקדמת. לעיתים, אני מזכירה לעצמי, יש לעצור. תודה ליין, למזגן ולרַצָף. אני כבר לא כאן. אתה ממשיך לדבר אלי בחוץ, לא יכולה לסבול שתשומת הלב שלך מופנית לאחרים. לא נותר מרחק גדול בינינו. כל צעד יכול להוביל להרס של גשר ישן נוסף, שיותיר אותנו שוחים במים סוערים. מִבְנִים עדינים של קשרים סביב לבי שיש לפרום ולקשור מחדש. עלי להיזהר במה שאני מבקשת. המציאות מתחילה מן הדמיון. מעניין מה אתה מבקש. תסתכל עלי אם זה כן.