לאחר, כך וכמו

לאחר

לְאַחַר הַשִיטָפוֹן נִשְאָר בֵּית הַזְמָן, מְטוּפָּח.

עִם שַחַר,

הַלִיכָה מְנוּמְנֶמֶת, שְקוּלָה, בֵּין סַלְעֵי רַהִיטִים

נִיווּט זָהִיר אֶל הַמַּים וְהָאֵש.

קְרִיאָה בְּקַפֶה שָחוֹר

מַעֲלָה עַנְנֵי נוֹצָה מוּכָּרִים

עַל פְּנֵי רָקִיעַ בּוֹקֶר מְאוּכְלָס

מָטוֹס אַפוֹר צַף אַט אֶל קִינוֹ

מְצוֹקֵי חַזִי שְקוּפִים דָרְכָּם

שֶמֶש וְרוּחוֹת הוֹרַי

חַלוֹנִי רוֹאֶה אֶת חַלוֹנוֹ שֶל בְּנִי

כך וכמו

וְכַך, נאֹמָר, כְּמוֹ הַלֶחֶם וְחוּמוֹ

וּכְמוֹ, הַחֶמְאָה וְצִינָּתָּה, וְהַמֶּלַח

וּכְמוֹ, הַקָּפֶה הַשָחוֹר, בְּבוֹקֶר, לֵידָּה

וְנאֹמָר, כְּמוֹ תְּעָלוֹת הַיוֹנִים שֶל הַסִידָן

וּכְמוֹ גֵיאוּתוֹ שֶל הַקוֹרְטִיזוֹל, הַיָד הַאוֹחֱזֶת

וּכְמוֹ הַקֶסֶם בֵּין סִינַפְּסָה - לְאֲחֶרֶת, בַּעֶרֶב

וּבֶטָח, נאֹמָר, כְּמוֹ הַכָּד וּפְנִימוֹ

וּכְמוֹ, הַהֶיעֲדֵר, הֱשֳלֵם אֶת נוֹשְאוֹ

וְכַך, כְּמוֹ, תָו לְתָו, תּוֹפָעָה לְאַחֶרֶת

וּמִתּוֹך כְּמוֹ, כָּך, צְלִילוֹ, וּלִּשְמּוֹ, הַלֳּילָה

כָּנָּף נֶעְדֶרֶת

כִּי, הַרוּחַ אֵינָּה נוֹשֶבֶת

הַרוּחַ נִמְשֶכֶת

שיר סתיו

ראשה הצחור

שותתת ריח מתוק

חבצלת החוף

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 20

שבוע 3. תם פרק שלישי. לוצרן שוויץ. הפכנו להיות שלישיה. 

יום עם שמש שקרנית. נראה חם אבל קר. ביגוד ארוך כל היום. יום רכיבה קל. לפתע מגיחה באופק חומת הרים ארוכה ורחוקה. האלפים. הנה הם מחכים (גם) לנו. כבר 20 יום בדרך אליהם. כל כך רוצה להגיע להתחכך עם מדרונותיהם. בדרך חולף על פני אישה זקנה שנעזרת ההליכון ומתקדמת בצעדים קטנטנים. נוצר תמונה זו בתודעתי, אשלוף אותה בעליות הארוכות באלפים, צעד קטן ועוד צעד קטן, בהתמדה, אחד ועוד אחד בדרך אל מחוז חפצי. תמונה שהיא עוד עוגן של יציבות מול טלטלותיו של פחד עקשן שלא מרפה. 

בדרך עוצרים לקפה בקונדיטוריה מאד שוויצרית. מראה המתוקים שובה עין. רצינו משהו קטן, אבל  אין. הכל עשיר בסוכר ושנינו נמנעים מאד מהסם הלבן. לא מתפתים, מזמינים רק קפה. האם זה קשה לא להתפתות? איך מייצרים יכולת עמידה מול פיתויים? להחליט לא בעיה. לבצע לעיתים זה לא קל. לשימחתי יצאתי למסע אחרי שינוי תזונתי בריא. קל לי לתחזק אותו במסגרת האפשרי בלי להשתגע. כמעט לא ניזון ממתוק. מקל על ההרגשה ועל המשקל. לנייד כל כך הרבה קילומטרים, מסה שמורכבת מ: אופנים 14 ק''ג, גוף 69, ציוד לחודש 8 קג, מים 1 ק''ג - סהכ 92. למה להוסיף עוד? האם ניתן לצמצם? לא ממש. עד היום חשבתי שהפריט היחידי המיותר, הייתה מגבת קטנה שמתייבשת מהר. היום גם היא כבר לא הייתה מיותרת. הגענו לאגם גדול, באורך של כ 6 קמ. עצרנו לצילום. גידי החליט שהוא לא יכול לחזור לארץ בלי טבילה. מין "דת" שמחייבת טבילה בכל מקווה מים. נפוצה בקרב זן מיוחד של תושבי ישראל. קפץ, ויצא בשלום ומחייך. כל זמן זה אני בוחן את עצמי. הרגשתי שלם עם ההחלטה לא להכנס. למה לסכן בריאותי? אני אוהב לשחות, אוהב מים קרים, בייחוד בים בחורף. הפעם עם השמש המשקרת, חשבתי שעדיף לא להכנס. גידי סיפר שהמים לא קרים. זה נתון חדש. שוקל שוב את צומת ההחלטות והפעם לא עומד בפיתוי. נכנס. נהנה. באמת לא קר, אפילו לא רציתי לצאת. 

כך זימן לנו המסע באותה עיר, 2 פיתויים. האחד מתוק ומכביד. השני רטוב ומרענן. באחד יש לעמוד מולו איתן ויציב, בשני, כדאי לשנות עמדה והחלטה. כך מראה נסיוני במפגש עם השניים.

מגיעים ללוצרן, דירה קטנטנה, תם פרק זוגיות 2. מצטרף אלינו רמי ועכשיו זו שלישיה. התחלה טובה: "שלושה בדירה אחת". שניים במיטה זוגית, אחד בספה.

זה הזמן לסכם פרק 3. התחיל בהתרגשות, כרמים, בציר שאיפשר ריחוף נטול אלכוהול. המשיך במעבר לארץ הררית, מטבע שונה, תקשורת אחרת, אוויר פסגות. ומה באשר לזוגיות הרכיבה? אין לי את היכולת לבחון את שנבנה קורה. א ו בעיצומו של תהליך. הרית מצוין. אני יודע שזהו מסע משמעותי ביחסים ביננו. אני נהנה משותפות זו, מקבל ממנה הרבה. לבד לא הייתי הוגה ועושה זאת. הקשר הולך ונבנה בעשייה יום יומיות, פחות בדיבורי עומק, סוג אחר של תקשורת, לא חופרת אלא מתגלגלת.

מחר מתחיל פרק 4, והוא מתחיל ביום מנוחה. זו נחוצה, גם אם לא מורגשת. ואז יתחיל הטיפוס. האתגר הגדול: מזג האוויר. החורף החליט לבצע "סיור הכנה", וביום שאנו אמורים להגיע לשיא הגובה, צפוי להיות גשום מאד עם תחזית גם לשלג. נראה טוב לעין מטיילת במכונית, נשמע לא טוב לרוכבים. כבר נפלה החלטה שלא נכנסים להלך רוח משימה, כזה שלהשלמת המשימה המתוכננת חשיבות עליונה. בשפה פשוטה: לא נרכב במזג אוויר גשום כל היום. אני לא שמח עם התחזית, מרוצה מהגישה וההחלטה. שלא תחשבו שלא היו לי יציאות כמו: אז מה אם יש גשם. בשביל מה סחבנו מעל 1,100 קמ, ציוד גשם איכותי? כך אני אומר ועושה בימי החורף הישראלי. אבל אני לא בישראל ואל לי להקל ראש ולהתייחס אליו כאל מצב מוכר. יראת כבוד. מענין מה נצליח לאלתר בחיפוש דרך שגם תאפשר וגם תכבד את המרחב הלא מוכר.

שבת שלום ותודה לכם.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 19

שבוע 3 יום ה' היום ה- 19. שוויץ. הרים. 68 קמ.

ארץ חדשה. התחלה בעיר בזל עם התרגשות עת נגלה לנו "ים", 

הוא נהר הריין. לא דמיינתי גודל כזה. 

ואז ראינו את המרפסת עליה עמד הרצל. התרגשות. 

איזה חלום גדול שמבחינות מסוימות המציאות בישראל גדולה ממנו 

ומבחינות אחרות, מציאות המדינה שונה כל כך מהחזון.

יוצאים להרים. נוף שוויצרי טיפוסי של אחו ירוק, מדרונות תלולים, 

פרות ובתים ציוריים. הלב נפתח. העליות גדולות משתיארנו. 

כובד האופניים על ציודם, ועייפות מצטברת, עכשיו מורגשים היטב.

סיבוב ועוד סיבוב, עולים למרומים. יחד עם הגוף, הנפש צוהלת 

כמי שיצאה לחופשי. מרגיש התרוממות רוח מחייכת.

אך זו רק תמונה חלקית.יש בי מחשבות ורגשות על העליות שמחכות לנו. 

מצד אחד שימחה, מצד שני מסתננים גם פחדים. 

הראש יודע שאני יכול, עם זאת לרגש הפחד יש דרכים 

להסתנן לתודעה להשמיע את קולו: 

אתה עייף, הרגליים משדרות כאב של מאמץ וכו'. 

אני בדיאלוג על נושא "פחד" כבר מספר שנים רב. 

עד כה ריסנתי אותו יפה מאד. לאחרונה החלו פחדים חדשים להופיע. 

כמו המחשבה שתארתי, 

אך גם ברכיבה בירידות יש פחדים חדשים, שלא היו בעבר. 

מדוע הם מופיעים?

האם זה הגיל?  יתכן. שהרי גיל זה כמו מסע, כל יום מציאות חדשה 

ולכן צפוי שיתגלו מופעים חדשים. 

איך להתייחס אליהם? כמו עשבים שוטים בגינת חיי שיש לשרשם? לחסלם? 

או אולי לנסות ולהבין את סיבת הופעתם בזמן זה?

אני לא מתפלא שהופיעו. לא מאוכזב, לא יורד על עצמי. 

אפילו מקבל ומברך שנוספה לחיי מידה נוספת של זהירות. 

אם לא אתאים עצמי לשינויים בי, זה יסתיים לא טוב. 

לנגד עיניי הרצון להמשיך ולהיות מסוגל לעסוק ולעשות את שאני אוהב, 

לכן מחובתי, כלפי עצמי, להיות אחרת מבעבר, להשלים עם מגבלות הגיל 

ולשמוח על העובדה שיש כך הרבה שאני עדיין יכול.

המסע הזה לימד אותי את חשיבות מציאת האיזון בין רצון ליכולת. 

בין עבר (מה שיכולתי בעבר) לבין היכולת היום. בין זהירות אומץ. 

בעבר ידעתי לאזן, אך עכשיו יש משתנים חדשים בנוסחה וצריך לעשות 

חישוב מחדש, בעיקר לגבי מה שהיה מובן מאליו. 

אז איך הגעתי מנוף פסטורלי שוויצרי למחשבות על פחדים? 

זה נחמד מאד לבשר על הצלחה בהעפלה להר גבוה. אך את הסיפור 

שמאחורי התוצאה, את ההיסוסים, הפחדים, המתח. על אלו לא קל לדבר. 

אני משתף פה כחלק מהדיאלוג שקיים בי במסע זה. 

אני מאמין שלכל אחד יש את ההתמודדות האישית התמידית 

עם "גנרל פחד", בתחומי חיים שונים ורבים. 

אני תקווה שאצליח לייצר את החופש לעשות את שאני אוהב, 

תוך הקשבה לפחדים, אך לא רק להם.

כלי שח שחורים - קיפולי נייר 1977

לה צ'ונל La-Chunnel 1982

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 18

שבוע 3 יום 18 למסע. 80 קמ קלים בפאתי בזל.  מסיימים 6 ימים בצרפת, ממחר בשוויץ ובהרי האלפים. מחכה כבר לגובה.

היום לא היה משהו מיוחד. לא נוף מרנין לבב, לא מפגשים עטורי פליאה ושותפות. אומנם פגשנו זוג שוויצרית שמסייעים היום מסע של 14 יום על אופניים. קצת כמו לדבר עם קרטיב. יש משהו, אבל זה לא זה. 

אז מה כן? פשוט הנאה. ממה?  מעצם הרכיבה. 

מפשטות היום, מהעובדה שאפשר לקום, לארוז מעט, לאכול ארוחה טעימה, להתגלגל בניחותא, להגיע ולהרגיש בבית בדירה (עדיף על מלון), לעשות קניות בסופר זול (120 ש''ח לשניים לארוחת ערב, בוקר וצהריים....), לבשל, לתכנן קצת את מחר וזהו. 

גם גיאוגרפית אנחנו בנקודה נמוכה, 245 יש מעל הים. בשוויץ נעלה. ל 2,100, עולים רמה. מחכה לזה, להתמודדות, לאוויר האחר, לנוף פתוח. על הרקע הריק, יעצב עצמו יום המחר.

סיפור קטן. עצרנו בבולנג'רי קטן לקפה ומאכלים מקומיים. יזמנו שיחה עם בעלת המקום. היא פותחת ה 4 בבוקר, יש פחות ופחות אנשים שבאים, זאת בשל שינוי באוכלוסיה המקומית, יותר מהגרים מעוטי יכולת. דיברה אנגלית טובה ונשמעה עליזה, לא מתמסכנת. שמחנו על השיחה, פחות על המציאות העגומה שונות קטנה מקומית, מתקשה להחזיק מעמד כלכלית.

אז אני מבין שבטיול וגם בחיים:

 if you don't make the moment unforgettable, it will be forgotten

 רכבנו כ 1,050 קמ, מקווה להינות מכל אחד מה 450 הבאים.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 17

שבוע 3 יום 3 (יום 17). 76 קמ. צרפת. קיץ סתיו.

עוד יום בין כרמים, יקבים, כפרים ציוריים. דרך לא קשה, הרוטינה משביחה. פגשנו בחור צעיר גרמני שמתכנן לרכב עד סוף אוקטובר לאוקינוס האטלנטי. ישן בשטח, אבל מצטער שכך החליט, עכשיו תקוע עם הציוד הכבד. פגשנו קבוצת עובדות שולטות את הבציר וממינות מיון ראשוני לפני שאלו עוברים לכבישה. היה מרגש לראות את התהליך.

עוד יום מוצלח מאד עם דברים חדשים ומפגשים מענינים. 

לאורך היום אני הרבה עם הדרך ועם מחשבותי. הרכיבה בזוג נותנת מרחב גדול בזמן הרכיבה. היום הבנתי עד כמה הסביבה משפיעה עלי. רכבנו בין כרמים בעונת הבציר. זה ארוע משמעותי ביותר באזור שתרבות היין היא מרכזית בחיים. הבציר הוא השיא (גם בכל קטיף אחר) של תהליך ארוך שיש בו השקעה, תקווה, ומגבלה באשר למה שבאמת בידי המגדל. והנה קוטפים, בוצרים, אוספים. איזו חגיגה. 

אצלי משהו דומה. מתחילים לראות ואני גם קטיף "פירות". אלו מופיעים בצורת הבנות, החלטות, חידוד ודיוק. המילה שקיבלתי מתנה היום הייתה "לראות רחוק". ראיתי הרבה, הרגשתי הרבה מעולמות רחוקים ועמוקים. לא אפרט כ יותר מידי כי הקטיף הוא רק תחנה...כמו שראינו היום, יש מיון ראשוני, כבישה, תסיסה, סבלנות ועוד ועוד. אבל יש מה לטעום:

האם לראות רחוק הוא רק בעיניים ובמחשבה? כמה רחוק מוכן אדם לראות, להתבונן? כמה רחוק שלא תסתכל, יש עוד מעבר לקצה. את ששם, לא ניתן לראות ואולי גם לא להבין.  היום חוויתי ראייה אחרת שהיא לא בשפה מוכרת לי אך נוכחת וקיימת. לשימחתי אני לא שובר את הראש לפענח חוויה זו. כמו מיץ הענבים, נותן לו לתסוס, רק שלא אפריע.

ההתקדמות שלנו טובה וכבר יש החלטה על עוד יום מנוחה במעבר בין שבוע 3 ל 4, רגע לפני שנתחיל את הטיפוס לאלפים. עבודת הצוות ממש חלקה. אני בד"כ מנווט וגידי מחפש מוצא ומזמין לנו מקומות לינה נחמדים. בצרפת הרכיבה חלקה ושבילי האופניים מאד ברורים, 95% מהם נפרדים לחלוטין מתנועת רכבים. מחר יום אחרון בצרפת לפני המעבר לשוויץ בעיר בזל. ועכשיו שהבחירות מאחורינו, כל שנותר הוא לבחור את הדרך, האישית, משפחתית, קבוצתית, שמתאימה למי שבוחר.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 16

שבוע 3 יום 16 77 קמ בדרך היין בצרפת לכיוון בזל.

דרך קסומה בין כרמי גפנים הגולשים מדרונות תלולים. אווירת חגיגה באוויר. קבוצות קבוצות של כורמים הבוצרים את יבול השנה. טרקטורים עם עגלות עמוסות מיכלים צבעוניים מתרוצצים על דרכי האספלט הצרות שלא פתוחות לרכבים, רק לאופניים וטרקטורים. במפגש הראשון עם חבורת בוצרים, עצרנו וניסיתי ליזום שיחה. רמת האנגלית פה מאד נמוכה, אך תקשורת עושים עם עיניים, ידיים ולב פתוח. מצליח, אבל צעד אחד יותר מידי:

אני ואלכוהול לא חברים (תקלה בעיני רבים, אך אני חי עם זה בשלום רב), הוא מסחרר אותי מיד. לכן, לא נוגע בו. החבורה הלבבית מנסה לעשות לנו טוב. הדובר מעודד אותי לטעום מבקבוק נוזל שקוף, נראה כמו מים. מריח, קצת קצת אלכוהול. מהמר ומכניס לפה ומיד מבין: טעות!!!. בחלקיק שניה, כמו בחירום, אני מקבל תמונת מצב: אם בולע, הלך עלי היום (השעה 9 בבוקר). אם פולט, אני מעליב את המקומיים. מקבל החלטה, ו...פולט תוך השמעת קולות מצוקה. עיניי דמעו ולא ראיתי את התגובה. כן שמעתי את השקט של השוק. ניסיתי להסביר את "חילול הקודש", אני לא בטוח שהצלחתי, אבל התעודדתי שאחת הנשים הציעה לי מים להקל על המצוקה. גידי שזיהה את המלכודת, ניסה למנוע את התקלה, אבל הייתי מהיר ממנו, מה שאומר שלפעמים הססנות מונעת תקלות. נפרדנו הידידים אבל אני מתאר לעצמי את השיחות ביניהם...

הדרך קסומה, כפרים אסתטיים בין הכרמים, קצת חם אבל ההנאה רבה.

אני נותן לדרך, למאמץ, למנוחה ולזמן לעשות את שלהם. (הר, דרך, בית, זמן). אני פחות עסוק במחשבות ממוקדות, מצליח רוב הזמן פשוט להיות ולא לעשות (עם הראש). אני מרגיש את השוני. כבר לא התרגשות ההתחלה, כבר לא רכיבה בחבורה. שגרת יום שמה שמייצג אותה הוא: העדר "צריך". אני לא ממהר, אני לא רץ לפגישה, לא מחויב למציאות שאינה בידי, אין אחריות ניהולית לאחרים, אין טלפונים (מצב טיסה כל הדרך), אין מכוניות, אין כמעט אנשים ועוד ועוד...הוויה מאפשרת. 

מה היא תאפשר? נמצא במין חכיון רווי סבלנות. יודע ומבין שאני בזמן חלום מיוחד, הזדמנות לא רק למה שאני יוזם, רוצה וחותר אליו, אלה הזדמנות לקבל או לפגוש את שאני לא יודע שקיים. 

יתכן ואני טועה? כן. 

אם אגלה טעותי, לפחות אשאר עם הידיעה שניסיתי. כל זה תוך כדי מאמץ מתמשך, נופים מרתקים ומפגשים מעשירים. צר לי אם תאורים אלו של המציאות הקסומה בה אנו שרויים, מעוררים רגשות שליליים. זו לא הכוונה. אם מישהו אומר על זה: תפסיק להתנצל. אני חושב שזה נכון. אז שיהיו בחירות נקיות ודמוקרטיות מחר, אני לא בארצי ומשלים עם זה.  

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 14

יום מנוחה. הזדמנות לתנועה מחדשת.

"מסע תודעה מתגלגלת" נכנס לפרק 3.

פרק 1 - 2 אנשים. התרגשות של ילדים שמחים בעולם חדש מופלא ומיוחד. הרבה התמודדות של הסתגלות, פיסית, אקלימית. למידה של סביבה עם מציאות שונה מהמוכר (דוגמה: אחרי שהרכבנו אופניים בשדה באמסטרדם, ניפחנו גלגלים המשאבה ידנית קטנה, אך זו לא מגיעה לחץ של 80. בדרך ראינו תחנת דלק, ואז גילינו שזה עולה 1 יורו לנפח. התקמצנו. הייתי בטוח שמיד אמצא תחנה כמו בארץ. לא מצאתי. אחרי יומיים, עברנו שוב באותה תחנה. שילמו יורו ורק אז ראינו כמה הרבה אוויר היה חסר. שיעור של הסתגלות) . הייתה הרבה התלהבות ממראה עיניים ותחושות לב צוהל.

פרק 2 - 4 אנשים. חוויה משפחתית. תמיכה לוגיסטית משובחת, לא רק בפרטים הפיסיים, אלא הדרך שבין נהנה לתמוך בנו ולדאוג לצרכינו, הייתה ממש מרגשת. לרכב עם אלי אחי (וקצת גם עם דין), גרם לי סיפוק גדול ואיפשר יצירת אווירה אחרת ותחושות משפחה מחויבת אוהבת. אחד הדברים שמחים אותי תמיד והרבה, זה לאפשר לאחרים לחוות רגעי הנאה ושמחה ועונג. פרק זה הסתיים היום. אתמול עוד פגשנו רוכב אירי צעיר, שהתפטר מעבודתו המהנדס בלונדון, ויצא למסע רכיבה, לבדו, באירופה. השיחה הייתה ארוכה מהרגיל ואז הזמנו אותו לארוחת ערב, מעשה ידי שף גידי וסו-שף דין, בדירה שהוזמנו בשטרסבורג (צרפת). הצליח, לא רק שיחה אקראית על הדרך, אלא מפגש אנושי שמח ומחבר. 

פרידה שמחה על כוס קפה בנהר של שטרסבורג.

פרק 3 - 2 אנשים כבר לא אותם של פרק 1. עברנו משהו. הפרק הבא אולי יגלה אם נחפש.

יום מנוחה. בחדר ללא רצון "לראות עוד אתר". מנוחה לגוף והזדמנות לעכל, לתת לזמן להציג בפנינו את שיש ונסתר מעיניו.

שמח לחזור למסע זוגי וסקרן לראות איך יתפתח.

במקביל למסע זה, רעייתי סיגל חוזרת מסע שלה שהתרחש בקרואטיה בנושא קדרות. הצלחנו לייצר ביננו קירבה רחוקה, כזו שמצמצמת גיאוגרפיה ומאפשרת התקרבות למרות השונות. 

אני מוכן לבאות עם שאלות מסקרנות:

מה עוד יירגש אותי?

כיצד לתת לזמן, למאמץ ולדרך, לשייף ממני את שלא נחוץ ומיותר?

לאיזה מרחבים חדשים נגיע שהם לא רק גיאוגרפיים אלא מרחבים אישיים שלי בחיי? מרחבים זוגיים אני וגידי כצוות?  אני וסיגל כזוג לחיים? ויש עוד שאלות שמחכות לבוא זמנם.

מביט אחורה בסיפוק להנאה רבים. 

מסתכל קדימה בשימחת חיים רגועה ומאפשרת.

מקווה שאצליח לשתף לא רק בדיווח אלא כחומר לתהליך, ביננו או רק אצלך

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 13

שבוע 2 - יום 13. 68 ק"מ. מזג אוויר קריר, נח עם שמש נעימה.

רכיבה נעימה לאורך נהר ותעלה. מישורי. אין מאמץ, יש זרימה והתגלגלות. נוף פסטורלי, אחיד. הנוף היום הוא לא העניין. מה כן? האם השיחה הפנימית של הקשבה, דיבור, מחשבה? או שמה שיחות ביננו? או אולי מפגשים עם אנשים? אצלי זה היה: גם, גם וגם. ריגשו אותי היום המפגשים האנושיים:

מפגש רוכבים: זוג נשים מגרמניה, רוכבות עם הרבה ציוד, לא מכירות את יורו-וולו, שיחה קצרה בגלל קשיי שפה. ואז מגיע מפגש מרגש. זוג צעיר מבלגיה, שגם רוכבים את יורוולו 5. אותי זה מרגש. מיד יש קשר, מכנה משותף של התמודדות, אנין. הרבה מידע עובר בכמה דקות, על ניווט, לינה, תזונה, ציוד. הם חונים בשטח ואיתם הרבה ציוד. בהמשך הם מזהים ואפילו מכירים את דין. ואז בשלישית, אלי מחכה בהמשך הדרך. הם נחים תחת עץ. הוא קם תת להם כיבוד, פיצוחים. הוא קם לתת לאלי עוגיות. ביחד. הרצון לתמוך אחד בשני. אהבתי, התרגשתי כששמעתי, אפילו שלא הייתי שם. 

מפגש אנשי הסירות: בתעלה תאי ציפה (חוקרים) המאפשרים לסירה לעבור ממפלס אחד לשני. עודנו משתאים במעבר אחת הסירות, ואז נוצרה שיחת מפגש רגילה. קצרות השיחות אך הרבה עובר בהם. יש בהם ביטוי לסקרנות, שיתוף. את כל המפגשים אני יוזם. פונה בפתיחות וסקרנות וזה עובד, אחרי דקות יש "חברות לרגע" 

מפגש עם מקומיים: עצרנו לקפה במקום היחיד שהיה זמין. נוצרה שיחה עם בעלי המקום. צרפתית, מעט מאד אנגלית, אבל קירבה. כמה דקות קודם, עקיצה את ידו של גידי צירעה, ביקשנו קרח, אותו קיבלנו עם תוספת: פטרוזיליה! לדעת בעלת המקום, זה מתכון להרגעת מקום העקיצה. חדש לנו. מנסים. האם זו הפטרוזיליה או מקביל של פנסטיל שעזרו? לא יודע, אך יודע שנפרדנו בברכת שלום במבטא צרפתי.

 מפגש ביננו: נוצרה אחוות צוות בתנועה. חלוקת תפקידים, גילויי חיבה, תמיכה והבנה. לא כל קשר טוב מתבטא במילים. אני מזהה הרמוניה נעימה באווירה שנוצרה. לא מובן מאליו בכלל שזה מה שנוצר.אנחננו מדרימים. יותר שמש. יותר שלווה מתגלגלת. היום נחתי תוך כדי תנועה. את מלאכת הניווט הפקדתי בידי אחרים, האתגר שלי זה לא "להיעלם" אלא לאפשר "נוכחות תומכת חונכת" בעוד שרביט ההובלה מוחזק בידי אחרים. לא קל לי האתגר הזה, אך אני נחוש לתרגל עצמי בו. אני מרגיש טוב, אני מרגיש נפלא. מבין שאני ב"זמן חלום" משמעותי. מבין שלא את הכל אני תופש עכשיו וכי אתפוס יותר בהמשך. ממתין בסבלנות פעילה להמשך המסע, גם של הגוף והנפש וגם של תודעה מתגלגלת. שבת שלום

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 12

שבוע שני, יום 12. 60 ק"מ מישורי מאד. הצליחה המנוחה. פחות מאמץ, פחות שעות. התחיל אפור הסתיים שמשי, כך גם אני.

הרכיבה הייתה לאורך נהר סאר, שבחלקו הוא גם הגבול בין גרמניה לצרפת.

אתמול היינו בלוקסמבורג. היום התעוררנו בגרמניה, סיימנו בצרפת, נסענו לישון, דירה בגרמניה. חצינו גבולות, בלי שנרגיש. לעיתים יש שלט, אך לא תמיד. לנו, הישראלים, "גבול" הוא מושג קיומי ומקום משמעותי. פה זה היה כך בעבר, אך לא היום. לקנא במצבם היום ביחס לגבול מדיני. 

ההתעסקות עם גבול הביאה אותי למחשה על הגבולות שלי. 

כיצד אני קובע אותם?

האם אני עומד בקביעה שלי או מתעלם ממנה? 

למשל גבולות בנושא מאמץ. קבעתי לעצמי סולם בקרה: 10 קצה יכולת, 1 אין מאמץ. 

קבעתי שמנסה לא לעבור את 8. זהו גבול שקבעתי. מידי פעם אני בוחן עצמי. אני יודע שאני יכול להיות ברמת מאמץ 8.5 ו 9 ואפילו יותר, אבל לא מעוניין. לא במסע זה, ובמרבית המקרים גם בחיי היום יום. אתמול למשל הרגשתי שהגבול שלי צריך לרדת ל 6 וכך עשינו. עד כאן, די ברור. אך מה קורה לגבול שבין יחיד לקבוצה? מתי אני חוצה גבול? גבול זה הוא גמיש ונייד ונקבע לעיתים בכל רגע. כמה לדאוג לעצמי, ביחס לצורך הקבוצה? אין לי תשובה, אך ברור לי שעלי לקבוע גבולות ויחד עם עם הקביעה, להיות מוכן לשנותם. 

איזה גבול אני קובע לעצמי ביחס ליכולת הכלה? איך אדע שנחצה הגבול?

היום פגשנו זוג גרמנים, בשנות ה 50, שסחבו על אופניהם הרבה ציוד (חלקו בעגלה נגררת מאחור). הם יצאו למסע 5 ימים. ישנים ומבשלים בשטח. אנחנו קבענו גבול והחלטה שציוד לינה וכלכלה לא נסחוב. גבול זה יצר קשר טריטוריה שיש לשמור עליה. 

מי מאיים עליה? תפישות עבר, תדמית חברתית, יצר נעורים אוהב אתגרים שמסרב להבין שעבר זמנו. הוא לא מוותר ומסתנן בכל הזדמנות, אפילו ברכיבה פתאום אני מוצא עצמי נסחף להאצה ומאמץ שהם השפעת יצר תחרותי, אתגרי, ועל חשבון גבולות שהצבתי. 

אכן תודעה מתגלגלת שוב ושוב אך שונה בכל פעם.

חשבתי אתמול לנוח מכתיבה זו ולכתוב פעם ביומיים שלושה. הגיע הערב והצורך לבטא מחשובתיי, לחדד, להגדיר, לדייק, שינה את מחשבות אתמול ויצר שיתוף זה. מעניין אותי לבחון דרכים לקביעת גבולות (בייחוד בתחומים אפורים), שמירת גבולות, שינוי גבולות קיימים (חלקם מאד מבוצרים, אולי ללא צורך). היום גם החל להופיע שחקן חדש: געגוע. הוא עדיין צעיר, רך, אך נוכח.