שבוע 3. תם פרק שלישי. לוצרן שוויץ. הפכנו להיות שלישיה.
יום עם שמש שקרנית. נראה חם אבל קר. ביגוד ארוך כל היום. יום רכיבה קל. לפתע מגיחה באופק חומת הרים ארוכה ורחוקה. האלפים. הנה הם מחכים (גם) לנו. כבר 20 יום בדרך אליהם. כל כך רוצה להגיע להתחכך עם מדרונותיהם. בדרך חולף על פני אישה זקנה שנעזרת ההליכון ומתקדמת בצעדים קטנטנים. נוצר תמונה זו בתודעתי, אשלוף אותה בעליות הארוכות באלפים, צעד קטן ועוד צעד קטן, בהתמדה, אחד ועוד אחד בדרך אל מחוז חפצי. תמונה שהיא עוד עוגן של יציבות מול טלטלותיו של פחד עקשן שלא מרפה.
בדרך עוצרים לקפה בקונדיטוריה מאד שוויצרית. מראה המתוקים שובה עין. רצינו משהו קטן, אבל אין. הכל עשיר בסוכר ושנינו נמנעים מאד מהסם הלבן. לא מתפתים, מזמינים רק קפה. האם זה קשה לא להתפתות? איך מייצרים יכולת עמידה מול פיתויים? להחליט לא בעיה. לבצע לעיתים זה לא קל. לשימחתי יצאתי למסע אחרי שינוי תזונתי בריא. קל לי לתחזק אותו במסגרת האפשרי בלי להשתגע. כמעט לא ניזון ממתוק. מקל על ההרגשה ועל המשקל. לנייד כל כך הרבה קילומטרים, מסה שמורכבת מ: אופנים 14 ק''ג, גוף 69, ציוד לחודש 8 קג, מים 1 ק''ג - סהכ 92. למה להוסיף עוד? האם ניתן לצמצם? לא ממש. עד היום חשבתי שהפריט היחידי המיותר, הייתה מגבת קטנה שמתייבשת מהר. היום גם היא כבר לא הייתה מיותרת. הגענו לאגם גדול, באורך של כ 6 קמ. עצרנו לצילום. גידי החליט שהוא לא יכול לחזור לארץ בלי טבילה. מין "דת" שמחייבת טבילה בכל מקווה מים. נפוצה בקרב זן מיוחד של תושבי ישראל. קפץ, ויצא בשלום ומחייך. כל זמן זה אני בוחן את עצמי. הרגשתי שלם עם ההחלטה לא להכנס. למה לסכן בריאותי? אני אוהב לשחות, אוהב מים קרים, בייחוד בים בחורף. הפעם עם השמש המשקרת, חשבתי שעדיף לא להכנס. גידי סיפר שהמים לא קרים. זה נתון חדש. שוקל שוב את צומת ההחלטות והפעם לא עומד בפיתוי. נכנס. נהנה. באמת לא קר, אפילו לא רציתי לצאת.
כך זימן לנו המסע באותה עיר, 2 פיתויים. האחד מתוק ומכביד. השני רטוב ומרענן. באחד יש לעמוד מולו איתן ויציב, בשני, כדאי לשנות עמדה והחלטה. כך מראה נסיוני במפגש עם השניים.
מגיעים ללוצרן, דירה קטנטנה, תם פרק זוגיות 2. מצטרף אלינו רמי ועכשיו זו שלישיה. התחלה טובה: "שלושה בדירה אחת". שניים במיטה זוגית, אחד בספה.
זה הזמן לסכם פרק 3. התחיל בהתרגשות, כרמים, בציר שאיפשר ריחוף נטול אלכוהול. המשיך במעבר לארץ הררית, מטבע שונה, תקשורת אחרת, אוויר פסגות. ומה באשר לזוגיות הרכיבה? אין לי את היכולת לבחון את שנבנה קורה. א ו בעיצומו של תהליך. הרית מצוין. אני יודע שזהו מסע משמעותי ביחסים ביננו. אני נהנה משותפות זו, מקבל ממנה הרבה. לבד לא הייתי הוגה ועושה זאת. הקשר הולך ונבנה בעשייה יום יומיות, פחות בדיבורי עומק, סוג אחר של תקשורת, לא חופרת אלא מתגלגלת.
מחר מתחיל פרק 4, והוא מתחיל ביום מנוחה. זו נחוצה, גם אם לא מורגשת. ואז יתחיל הטיפוס. האתגר הגדול: מזג האוויר. החורף החליט לבצע "סיור הכנה", וביום שאנו אמורים להגיע לשיא הגובה, צפוי להיות גשום מאד עם תחזית גם לשלג. נראה טוב לעין מטיילת במכונית, נשמע לא טוב לרוכבים. כבר נפלה החלטה שלא נכנסים להלך רוח משימה, כזה שלהשלמת המשימה המתוכננת חשיבות עליונה. בשפה פשוטה: לא נרכב במזג אוויר גשום כל היום. אני לא שמח עם התחזית, מרוצה מהגישה וההחלטה. שלא תחשבו שלא היו לי יציאות כמו: אז מה אם יש גשם. בשביל מה סחבנו מעל 1,100 קמ, ציוד גשם איכותי? כך אני אומר ועושה בימי החורף הישראלי. אבל אני לא בישראל ואל לי להקל ראש ולהתייחס אליו כאל מצב מוכר. יראת כבוד. מענין מה נצליח לאלתר בחיפוש דרך שגם תאפשר וגם תכבד את המרחב הלא מוכר.
שבת שלום ותודה לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה