יום2
לא סתם נולדו פה
תחנות הרוח המפורסמות. היום חווינו רוח חזקה, כ 40-50 קמ"ש - ישר בפנים.
אומנם הארץ מישורית (ומסודרת), אך היום היה לנו "הר". לרכב 67 ק"מ
מול רוח חזקה, זה כמו לטפס לרמה... ולא די ב"הר" הרוחות, התחיל גשם
בצהריים, והסתיים בדיוק כשהגענו ליעדנו המבורך. הגשם היה רק "גבעה". עם
ציוד טוב, הוא רק יוצר התכנסות ולא הירטבות. ניסינו לשלוח את הגשם לארץ, הוא לא
הבין עברית, ואנחנו לא כאלה מוכשרים. נשמע שהיה קשה? מודה. אבל כל זה מתגמד אל מול
נחשול ההנאה. מה המסקנה? כשאוהבים לא סופרים קשיים.
היה רגע מרגש של תרבות:
עצרנו בסופר גדול, גידי נכנס לקנות
ואני נשארתי לשמור על כל ציודנו. התיישבתי ליד האופניים, שעון על קיר זכוכית, לפתע
ניגשת אשה מבוגרת ושואלת בהיסוס: אתה מרגיש בסדר? הגבתי במבוכה. ריגש אותי שראתה
ובאה לבדוק. לא המשכתי לשבת. תרבות אנושית. לא קשור לעם זה או אחר. תרבות בין
אנשים שרואים, בודקים. אכפתיות. לא הייתי מוכן, משם באה המבוכה. והיה המישור להר,
והקושי לברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה