יום 3.
נגמרה לנו הולנד. לנים 1 ק"מ מגבול בלגיה. "מצב הרוח" שלנו מצוין. שלה: מנשבת ללא לאות. אתחיל באור רגע מרגש, שקורה כל יום. הרגע שמגיעים ליעד, שהוא "בית" = "מרחב שיקום כח". ברגע זה, נעצרת התנועה (אחרי 7 או 8 שעות), לוקח אוויר. מפרק את "הבית הקטן" (תיקי הציוד) כדי להכניסו ל "בית הגדול" שהוא חדר המוטל/מלון. כל כך הרבה קורה ברגע מיוחד זה, לא יודע איך לבטא את התחושה. (עזרה תתקבל בברכה, כי כל אחד חווה רגעים כאלו).
בחדר, מתחילה סדרת הפעולות: טעינת מכשירים, התחברות לאינטרנט, כביסה, גילוח ומקלחת, תקשורת עם אהובים ואוהבים, סיכום היום והלאה על היעד למחר, הזמנת מקום לינה ורק אז יוצאים לתזונה במסעדה. שיגרה. כמעט אין דאגות. מצליח להתנתק כדי להתחבר.
ביום 1 פגשנו חבר ותיק שלי, הולנדי שגר בליידן ומגיע הרבה לישראל. הוא הזמין אותנו לכוס תה בבית שלו. זוהי בקתה קטנטנה של 4x3 מ'. אין חשמל. יש מים זורמים. חצר קטנה, תעלת מים, ממוקם בפאתי העיר ויש שכנים. שיא הפשטות ומינימליזם. בית שמשרת את בעליו. פינת קסם גובלת בטבע. לתה היה טעם משובח. לא בגלל איכות השקיק, אלא בזכות האווירה. הוא קנה את המקום ב 300 יורו. הוא יכול לגור בה רק בקיץ, 6 חודשים(חוק עירוני מחייב). עמדתי שם ושאלתי את עצמי: האם אנחנו באמת צריכים את כל שיש לנו, או רוצים שיהיה לנו? מסתכל על "הבית הקטן" שלי פה, ציוד שיספיק ל 30 יום. ואני בטוח שיש שם דברים שאני יכול בלעדיהם. איפה עוברים הגבולות בין: צורך חיוני, לבין: נוחות, לבין "שיהיה" לבין: אגרנות. לכל אחד גבולות שונים. ואז פגשנו היום רוכב "כמונו" שכבר רוכב 7 שנים! עם הבית על האופניים. כך מקבלים פרופורציה.
מרגיש שהיום תם שלב 2 של "התרגשות של התחלה" שלב 1 היה "הגעה והכנה" (באמסטרדם). מחכה בסקרנות מרוגשת לראות איך יתפתח השלב הבא. לא מכוון, לא שואף. מתבונן, מקשיב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה