תסתכל / מורן בצר

אישה.ציפורים. דוד מיכאלי woman. birds. David Michaeli 1992

יושבים מסביב לשולחן. כמה חברים. גם אתה ואני. שיחה נעימה. עולים כל מיני נושאים. אתה מדבר אליי ואני מדברת אלייך. כמעט כל הזמן. גם שאנחנו מסתכלים על אנשים אחרים. אתה מדבר אלי דרכם. מעביר מסרים סמויים במילים גלויות. מסמן לי תשוקות נסתרות. עונה לשאלות שאינני שואלת. אני מקשיבה היטב לתשובות שאתה מספר למי שיושב מולך. שנינו מתייחסים לאותם סימני שאלה שעולים בשיחה, בודקים עד כמה הדעות שלנו דומות. מדי פעם מצליבים מבט. ניצוץ עובר וחוזר. אני לא בטוחה שאני מפרשת אותו נכון, גם כאשר אין אפשרות לפרש אותו אחרת. כוסות יין נמזגות, מזיעות בחום של שעת בוקר מאוחרת. הנוזל הזהוב מטעה. קריר אך מלהיט את הגוף. הייתי רוצה שכל האנשים ייעלמו, שנישאר רק שנינו, רכים מיין, זועמים מתשוקה שנאלצה להמתין.
אסור לי להיות ברורה מדי. עלי לשחק. אנשים מבוגרים משחקים. במילים. במה כבר נשאר לנו. את ארגז החול השארנו בים. אם את אישה את יכולה יחד עם המילים לשחק בשיער או לשרטט באצבע ארוכה שפת כוֹס במעגלים איטיים. אם אתה גבר אתה יכול לגעת באישה בכוונה לא מודעת לעצמה או להשהות את המבט שלך שניה נוספת מהמקובל בעומק עיניה. ושני המינים יכולים להשתמש במילים ביחס הפוך לכוונה. מרתק. והנה אנחנו מרותקים, בשרשראות כסף עדינות כמעט שקופות לאיזו נקודה לא ברורה בחלל. כוֹס שנייה התרוקנה ושלישית מתמלאת. היין פחות קר, שעת בוקר מאוחרת הופכת להיות שעת צהרים מוקדמת. האוויר חם ועומד. דחוס ולח. אני מחייכת יותר מדי ולשוני קלה. הרמזים מתעבים, נדמה לי שהם מתחילים להיות מובנים גם לאחרים שהם לא אתה. מרגישה חשופה. התנועות שלי איטיות וחדות. צריכה ללכת לשירותים רק לא בטוחה איך אצליח לעשות זאת. צחקוק פנימי שובב מערבל לי את הדם, פניי סמוקים, עיניי נוצצות. הגוף שלי מעביר מסרים ללא ידיעתי. תחושה נעימה של אובדן שליטה. אנשים נשענים אחורה על הכיסאות, אנחת סיפוק מהולה בתרעומת על כך שהקיבה התמלאה כשיש עוד כל כך הרבה אוכל טעים על השולחן. מתפשטת ריקוּת מחשבה שלאחר ארוחה. הגוף מנהל את המצב. חם לי. אני נדבקת לעצמי. הייתי רוצה להידבק אלייך. שני גופים מזיעים עולים ויורדים. ניקיון משמע; כל דבר במקומו. זיעה על סדינים ספוגי תשוקה נמצאת במקומה. מעסיקה את הפה בדיבורים, את הידיים שומרת היטב. גם זה, גם אלה אלייך כמהים. עצמים בחום מתרחבים, הגוף שלי רפוי, ארוך. מצליחה לקום. נכנסת אל פנים הבית, קרירות מבורכת. מחפשת רצפה להפקיר בה את גופי. שייאסף אל עצמו. מרפה מהצורך להיות בשליטה. רק אני בחדר. עוצמת עיניי מבקשת רגעים של שקט. ללא שאלות ויותר מכך ללא תשובות. התשובות מפחידות אותי ולכן אני ממשיכה לשאול. כאשר אני שואלת נדמה לי כי אני מתקדמת. לעיתים, אני מזכירה לעצמי, יש לעצור. תודה ליין, למזגן ולרַצָף. אני כבר לא כאן. אתה ממשיך לדבר אלי בחוץ, לא יכולה לסבול שתשומת הלב שלך מופנית לאחרים. לא נותר מרחק גדול בינינו. כל צעד יכול להוביל להרס של גשר ישן נוסף, שיותיר אותנו שוחים במים סוערים. מִבְנִים עדינים של קשרים סביב לבי שיש לפרום ולקשור מחדש. עלי להיזהר במה שאני מבקשת. המציאות מתחילה מן הדמיון. מעניין מה אתה מבקש. תסתכל עלי אם זה כן.

- - -

הרשו לי לדבר איתכם על מוות

בארי לונג

תרגם וערך: ניצן מיכאלי

עורכת: שדמה קדר

"הרשו לי לדבר איתכם על מוות. הרשו לי להראות לכם אט אט במהלך הקריאה שאני מבין את המוות. כך אוכל, אולי, לעזור גם לכם להבין את המוות ולא לפחד ממנו בבוא העת.

הרשו לי להדריך אתכם איך להתמודד עם יגון, עם מותם של אהובי לבכם; איך את/ה והגבר או האישה האהובים עליך ביותר יכולים להנציח את אהבתכם עכשיו - בעודכם בחיים - כך שהמוות לא יפריד ביניכם.

הרשו לי לומר לכם מה קורה לאחר המוות ובעת שגופכם עומד למות. אולי אף תרשו לי להרחיק לכת ולהנחות אתכם איך למות? שהרי למות זו אמנות. ומוות הוא לא דבר שקורה מחר: כאשר המוות בא, הוא תמיד בא היום."

דבר המתרגם והעורך
ספר זה הינו אסופת מאמרים אודות המוות שכתב המורה הרוחני האוסטרלי בארי לונג בתקופות שונות בחייו. הפרק הראשון נכתב ב-1982 במסגרת סדרת השיחות 'מיתוס החיים', שחלקה פורסם בעברית בספרים 'רק הפחד מת' ו'מעשה האהבה'. הפרק השני נלקח בחלקו מיומנו של בארי לונג וכולל שיחות שניהל עם מבוגרים וילדים אודות המוות במהלך שנות השמונים והתשעים. הפרק האחרון נכתב זמן קצר לפני מותו ב-2003, ומלווה במכתבים שכתב תוך כדי תהליך המוות שלו עצמו. פרק זה מספק זווית ראייה יוצאת דופן ומעוררת השראה על אחד המורים המקוריים והמרתקים של זמננו. הטקסט בנוי רבדים רבדים, לעתים פשוטים, לעתים מורכבים, לעתים סותרים זה את זה ולעתים חוזרים ומאירים את אותו הנושא מזווית מעט שונה, אולם בסופו של דבר מצטרף הכול למארג שלם אחד.
רצה הגורל ובעת שתרגמתי וערכתי את הספר נטתה אימי למות, וזכיתי ללוות אותה ממש עד רגעיה האחרונים. במשך אותם ימים ארוכים ששהינו יחדיו, המשכתי לעבוד על הטקסט ולהתייעץ עימה על מונחים שהתקשיתי לתרגמם; ומדי פעם, כשמצאתי לנכון, הקראתי לה קטעים מתוכו.
אני אסיר תודה לאלוהים, או לחיים, שהעניקו לי את הזכות לעבוד על הספר הזה ובה בעת, להיות נוכח וליטול חלק בתהליך המוות של אימי היקרה. אני מאמין שרבים מכם, הקוראים, יוכלו כמוני לשאוב עידוד ועוצמה מהכתוב בספר ברגעים קשים אך מופלאים אלו.
ניצן מיכאלי

כורסאות וריבועים: בית הרבוע הכחול – אריה קוץ רני ניר אדריכלים

בית הריבוע הכחול - פארק תעשיה אפק ראש העין
אריה קוץ רני ניר אדריכלים

הרעיון העיצובי הראשוני של הבניין שואב את השראתו ממיקומו המיוחד של המגרש בתפר שבין המישור להר כמו גם מצרכי הלקוח והפרוגרמה. נוף הגבעות של השפלה הפנימית מקבל בבניין הד בעיצוב הרך של קו הגגות. שני הגגות המקומרים מדגישים את חלוקת הבניין לשני אגפים אך יוצרים גם את החיבור של שניהם לבנין שלם. הגג המתכתי נשען על קונסטרוקצית פלדה מודגשת בכחול של לוגו החברה ומשקלו "יורד" לאדמה בפירים מצופי אבן. האבן שמצפה את הפירים האנכיים וחלקים מקומת הקרקע ומפיתוח הנוף היא אבן ישראלית, לקוחה מגב ההר, לא רחוק מהאתר, ומעובדת עיבוד תלטיש מסורתי. האבן והמרקם שנבחר לה קושרים את הבניין למקום הן מההיבט הגיאוגרפי והן מההיבט היסטורי. כניגוד מתוכנן, חלקי הבניין שבין הפירים מחופי האבן עשויים מפנלים של אלומיניום צבוע בצבע כסף מטאלי בשילוב עם חלונות אלומיניום וזכוכית. קטעים רבועים של קירות מסך מהווים אזכור אבסטרקטי לסמל הרבוע הכחול.

הטופוגרפיה של המגרש היא שיפוע חזק לכוון מערב. עובדה זו, ביחד עם הגדרות הפרוגרמה גרמו לחלוקת הבניין לשני אגפים שונים בכעין "ספליט-לבל" כאשר כל אחד מהאגפים נוגע בקרקע בגובה שונה, בהתאם למיקומו על גבי הטופוגרפיה. האגף המערבי כולל סופרמרקט גדול בקומת הקרקע ושתי קומות העליונות מיועדות למשרדי הרבוע הכחול. האגף המזרחי, שיבנה בשלב שני, גבוה מעט מהחלק המערבי בגלל מבנה הקרקע והוא מיועד להשכרה. גם באגף זה קומת הקרקע מסחרית ומעליה שתי קומות משרדים. מתחת לאגף הזה מתוכננות שתי קומות של חניון מקורה.

יש בעיצוב הבניין ניגודים מודעים בין מסורתי לעכשווי, בין רך וקשה, מרובע ועגול, מחוספס וחלק. גם בתכנון פנים הבניין חוזרים האלמנטים המאפיינים את החוץ- הן בשילוב החומרים של מעטפת המבנה והן שילוב בין גיאומטריות נוגדות. דוגמה אחת לכך היא המדרגה הראשית בלובי הכניסה. בתוך הגריד הריבועי של הבניין "נקרע" חור לא רגולרי ובו עוברת מדרגה מעוגלת בין קומות המשרדים. המדרגה עצמה חוזרת על החומרים המאפיינים את הבניין כולו- קונסטרוקצית פלדה, שלח מאבן מקומית ורום מנירוסטה.

ריבוע אדום 1 / דוד מיכאלי

red square 1 / david michaeli / 1997

ריבוע כחול 1 / דוד מיכאלי

blue square 1 / david michaeli / 1997

ויקי מיכאלי VIKI MICHAELI

ויקי אליעזר מיכאלי

שישי לאוגוסט 2007 אור אחרון

אני לא עושה שום דבר שאני לא רוצה!

אני אגיד את מה שאני חושבת!

תעשו מה שאתם מבינים!

צפרדע בקיץ / אריה קוץ

צפרדעים וירח 3 /דוד מיכאלי/ 1990

frogs and moon / david michaeli / 1990

הצפרדעים
קפצו אל הירח
גלי המים


הצפרדע מופיעה באומנות החזותית ובשירה היפנית כאחד מסמלי הקיץ

עונות השנה היפניות התברכו בהרבה סממנים חזותיים חזקים
הסתיו מציב שלל צבעים מרהיב בטבע
החורף השחון חושף למראה את הר הפוג'י ומביא גם מידי פעם שלג
האביב מביא שלל של פריחות
הקיץ בירוק עמוק המעורר אצלינו קנאה הוא אצלם משעמם

סממני הקיץ באומנות אם כך הם יותר אקוסטיים מחזותיים
פעמוני מתכת קטנים משוועים לטיפת בריזה וקול תזוזתם משמח את האוזן
קול הציקדות מנסר את האויר העומד של חום הקיץ וחודר לכל מקום
ולבסוף קול אהוד בקיץ הוא קרקור הצפרדעים

החורף הקר והשחון מעלים את הצפרדעים
גשמי הקיץ מחזירים את הצפרדעים לטבע ולסביבה האקוסטית של עונת השנה
על כך ובזכות העובדה שאין לקיץ הרבה דברים אחרים להציע לאמנות
הצפרדעים עולות לקדמת הבמה

אגב צפרדע ביפנית נקראת קאלו
KAERU
ובאותו הצליל נשמע גם הפועל היפני לחזור
היפנים נוהגים לשים בארנקיהם פסלונים זערוריים של צפרדעים כדי שהכסף שיוצא מהארנק גם יחזור.

קו / ח.מ.

חתול / ד.מ. / 1978

בלילה שכבתי במיטה ושמעתי את אבא ואמא מדברים. אמרה אמא: "לא התקשרתי אליך לעבודה כי הקו היה תפוס כל הזמן, אח"כ הייתה הפסקת חשמל כללית והודיעו שקווי החשמל לא עמדו בעומס בשל מזג האוויר. מפה לשם, נהיה חם מאוד ורציתי לנסוע לירושלים ברכבת אבל לא היה לי מידע על קווי הרכבות. לשם גיוון טלפנתי למישהו שקורא בכף היד. הוא אמר לי שיש לי קו חיים מאוד מעניין. גם קו האהבה מאוד טוב. הוא אמר שיהיו לי חיים מלאי אהבה.
חזרתי הביתה מלאת סיפוק. החלטתי למתוח קו על העבר ולהתחיל דף חדש. רציתי להתקשר אליך ולספר לך את כל זה וכמה שאני אוהבת אותך אבל לא היה קו. הטלפון התקלקל."

בין כאן / מורן בצר

הרצל בשבילך. ד.מ. 2003

רציתי לקנות לך ספר. רציתי לקנות לי ספר ממך. לעטוף אותו בחיוך ולרוץ הביתה לתת לך אותו. ישבתי על השרפרף הקטן בחנות הספרים. חנות ספרים יד שנייה, בלבו של מקלט. ערמות של ספרים, שטיח מקיר לקיר. תפאורה כזו שמיד מעוררת בי, כמו נשלף מאיזה מחסן, זיכרון שאינו שלי. חורף בבירה אירופאית, שנות השלושים של המאה הקודמת. משהו דחוף נמצא באוויר. איזה מסר שיש להעביר, ממי ולאן אינני יודעת. אין זה חשוב. מסתתרת לכמה רגעים בין דפים של איזה ספר, מוסיקה קלאסית מניעה אותי קדימה ואחור מבלי משים. חולצת נעליי מותחת את אצבעות הרגליים, חוזרת להיות בת 17 בספרייה הגדולה של בית הספר התיכון. בטח יצאתי באמצע שיעור. קבצנית של מילים. מחפשת עצמי באיזה ספר ישן, הופכת דפים במהירות. לוקחת ספר ופותחת אותו. לא מוצא חן. המילה הראשונה לא מוכרת, אני סוגרת. אבל באתי לקנות לך ספר. מה תאהב. אולי שירה. כן שירה. תקריא באוזניי הלילה לפני שנלך לישון. תברא עולם שלם במשולש שווה הצלעות שיווצר בין השיר, עינייך הכחולות והשפתיים שלך. אני אוהבת לראות אותן זזות. אדומות ומבטיחות באופן שגורם לי לחכות. לחכות שתנשק אותי. תמיד מחכה. אפילו שיודעת שלפעמים זה יכול לקחת איזה זמן, אם נגיד אנחנו בפגישה חשובה או בארוחת ערב ואתה יושב מולי, רחוק מכדי לנשק. ברגע שאתה מעביר לי את המילה הראשונה של היום, אני מתחילה לספור את הזמן עד הנשיקה. עוצמת עיניים והמילים של השיר בינתיים מנשקות אותי במקומך. מישהי נכנסת, שואלת את המוכר אם הספר שהיא הזמינה הגיע. הם מתחילים לדבר. משעמם. בכמה מילים צריך להשתמש כדי להגיד כן או לא ומתי. נושמת עמוק בפעם החמישית מאז שנכנסתי ואנחה של ציפייה ממלאה את המרחק ביני לבין מדף הספרים. המון ספרים זה מצב שתמיד גורם לי גם עצב. חושבת על האנשים שכתבו ועל האנשים שקראו, ועל אלה שלא התעניינו. חושבת על החלומות הכרוכים. לכתוב חלום זה כמו למסמר פרפר בתיבה עם מכסה זכוכית. חלומות צריכים להיות חופשיים. תאי הזיכרון שלנו מרחמים עליהם אך חסד הם לא עושים. אתה מעדיף כריכה קשה או רכה. הערימה שעל הרגליים שלי כבר די כבדה. יש כאן כל מיני. כאלה שתאהב וכאלה שאני אוהבת. זה לא תמיד אותו דבר. המוכר מתקשר לכל מיני אנשים שהזמינו ספר, הוא משאיר להם הודעות. חלקם כבר קיבלו הודעה בעבר ועדיין לא הגיעו לקחת את הספר. מעניין כמה זמן ספר מחכה. אולי אני אבקש ממנו להתקשר אלייך. להגיד לך שאני הגעתי. בדיוק מה שהזמנת. הוא גם אומר לכולם שיבואו עם קצת זמן בכיסים. לא משעמם אותו לשמוע את עצמו. אני באתי בלי כיסים בכלל ואני יושבת כבר שעה. נאנחת בפעם המי יודע כמה. אנחות של ציפייה, ושל השלמה. אנחות של עצב ותהייה. המון ספרים גורמים לי עצב. ספרים שלעולם לא אדע את סופם. כשאצא החוצה אל הכיכר המרוצפת אחזיק בידי ספר קטן עטוף בחיוך. הכובע האדום שלי ירצה לעוף ברוח, להגיע אלייך לפניי.
את מדרגות הבית שלי ממלאים חרובים יבשים שנשרו מהעץ. הדלת סגורה. אתה לא מחכה לי. לא הגעת עדיין. פותחת את הדלת. אין בידי ספר רק שקית עגבניות תמר.

צפרדעים וירח

צפרדעים וירח 2 / ד.מ./ 1990

צפרדעים וירח
דוד מיכאלי

שלוש צפרדעים ישבו בביצה
וצחקו צחקו נורא
ואפילו לא ידעו על מה!

הירח מעל נעלב עד מאוד
ונדד לו חיוור מדמעות
ואפילו לא ידע על מה!

אז אמרה לו הרוח:
טיפשון שכמותך, מדוע אתה נעלב?
והרי צפרדעים תמיד צוחקות,
בלי סיבה ובלי מסובב.

באמת? אמר הירח,
מוחה בחשאי דמעותיו,
אני שם עברתי, והן צחקו, אז חשבתי,
והרוח נשב.

הרי הן אותך אוהבות,
הרוח הציץ בין עלים ירוקים,
אתה כה רציני וחמוד
ומאיר לבדך בלילות אפלים.

אז חייך הירח, האירו פניו,
שמים חצה בגאון.
ובמי הביצה מתחתיו
הוכו צפרדעים תימהון.

הוי ירח שלנו למים נפל!
הן קראו, קרקרו, רעשו,
קפצו לביצה, הצלה! הצלה!
המים סביב זהרו.

רטובות ותמהות בלי ירח ביד
עלו לגדה הלחה
נשאו מבטן, במרום הוא היה!
מחייך וצוחק נורא.

נופים מדויקים 9 / איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 9, איילת טיקוצקי, 2006

513 / רות פנטופרו

רותי, פנטופרו, ירושלים. Ruti, Pantofaru, Jerusalem
עבודה 513

נופים מדוייקים 6 - איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 6, איילת טיקוצקי, 2006

גרר...

גרר.../ד.מ./1992

צחצוח בוקר
מן הלילה נותרו רק
עיגולים שחורים



נאחז בידית
מברשת שיניים
פותח את היום

מדריך הטרמפיסט לבדידות מאת דוד מיכאלי

נאמר במקורות: או חברותא או מיתותא. או חברה או שנמות. אנחנו זקוקים לחברה כמו למזון. לגירוי, למשובים, להזנה רגשית ואינטלקטואלית. אבל ראוי שנדע מה ערכה של חברה עבורנו ומה ערכנו עבור החברה, ואת זה אפשר לחוות רק באמצעות ההיעדר. היעדר חברה - להיות לבד לזמן מה, בסוג של צום מהחברה שסביבנו. המצב חדש הזה הוא טעון, בונה ובעל משמעות רבה.

יש הרבה שפוחדים, פשוטו כמשמעו, להיות לבד עם עצמם משום שמעולם לא חוו זאת. במדבר, שבו הזדמן לי לפגוש אנשים רבים הבאים מן המרחב הבנוי, למדתי להפתעתי כי רוב רובם של האנשים לא חוו כמעט מעולם רגעים של פרטיות מוחלטת. זו נתפסה בעיניהם כבדידות וכדבר שלילי הקשור לדחייה ונידוי. אם תחשבו על זה, לעולם לא היינו לבד ממש. תמיד נמצא מישהו לידינו. הורה, אח/ות, מכר/ה, ידיד/ה, אנשים. גם אם אנו לבדנו בחדר, קיים סביבנו רעש חברתי ותקשורתי קבוע כמו גליו של הים. בחדר לידינו יש מישהו, בבניין יש שכנים, ברחוב חולפים אנשים ובכביש מכוניות.

אנחנו פוחדים להיות לבד. המשמעות עבורנו היא נטישה. גדלנו במרקם חברתי, לפי צרכים ומשובים חברתיים ומסגרות של טקסים, מצוות, ונימוסים או של הצד הנורמטיבי או של הצד האחר. אנו מעוצבים עם הקבוצה בתגובות מתמידות של טיפוח, עידוד, פינוק ולחילופין בתגובות של התעלמות, הצקה, לעג ותקיפה. אנו מותנים ותלויים במערכות של ציפיות, במערכות של דחייה או קבלה.

תגובות הסובבים מאשרות את עולמי לחיוב או לשלילה ויוצרות את דרך חייי. אם לא אקבל את המשובים הללו, אתבע אותם בכל דרך וטכניקה אפשרית, ואשר כמובן למדתי אותן מסביבתי החל מנימוסים, דרך מניפולציות ועד תוקפנות. סביבתי אינה מניחה לי, ואני לא מניח לה, עד אשר אקבל את מנת התגובות שאני מכור לה, לאשר את קיומי הבונה או ההורס כפי שעוצבתי. אלו הן רוחות רפאים מהגיל שבו נזקקנו לתמיכה בדפוסים של "הגב! בדוק! הגב!". החברה נשענת עליך כפי שאתה נשען ודבוק אליה. שינוי עצמאי במערכת יחסים סימביוטית כזאת מביא אותנו למצבים של ניתוק יחסים, פיטורין, הגליה, הומלסיות חברתית. הפרנו את תנאי העסקה. עצם ההתבוננות לבדה משמעה בדידות. המתבונן יצר קו גבול וחצה אותו.

הבדידות מאופיינת כתו וככוח מעצב אצל יוצרים. כאבה העז ופחדיה עוברים התמרה אל מצב של עיניים פקוחות לרווחה וקיום של מה שאפשר לכנותו פליאה של גילוי, ולהיות מאהבו של העולם ועקרונותיו. ברגע זה ממש, שבו לא אכפת לך מהחברה ותשומת ליבך הוסטה מיחסיך משום שגילית עיקרון קיומי, אתה תורם לחברה מבלי שהתכוונת את מתנתה הגדולה ביותר.

מתוך נהר הזיכרון של הבודדים עולות פנים כמו למשל דמותו של משה רבנו שהתבודד בראש הר סיני במדבר וירד עם קוד החוק החברתי בידיו, ישוע הסובל שפתח את ידיו ואת קוד ליבו, מוחמד הנרדף שנחבא מאחורי קורי עכביש במערה וגילה במקריות העכביש את אצבעו של אללה. בודהה היושב מתחת לעץ הבאנייאן כזאב בודד, מלא חמלה כמובן. רומי ההוגה הסופי המחונן ששרטט את התשוקה, לאו טסה שיצא לגלות על גב התאו ומשאיר שמונים ואחד שירים הוראתיים על עיקרון האקראיות בניהול, שופנהאור הנעלב שהביא את בודהה למערב העסוק והצביע על הרצון כמהות העולם, סילביה פלאת בתוך פעמון הזכוכית כחלוצה המשרטטת את מפת הדיכאון, ואן גוך שפירק את האור בשדה החמניות המטורפות, קרישנמורטי שהניח על השולחן את ההתניות, היחסים וההתבוננות ואיינשטיין המרוחק והבלתי צפוי ששיחק ביחסי העולם כקוביות בעלות יותר משלושה ממדים. איש הפסיכולוגיה קרל יונג, שגם הוא בעל מקום של כבוד בגלריה הזאת, טען כי הבדידות נובעת לא מתוך חוסר באנשים אלא מתוך הקושי הנורא להסביר ולמסור את הדברים שנגלים לך. הוא עצמו הסתגר לו במגדל שבנה. אני סבור שזה גם הקו שמבדיל בין תום לאינטרסים.

כל התנסות משמעותית בחיינו היא חוויה פרטית שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לחלוק אותה עם מישהו אחר ואפילו עם עצמי. אבל אפשר להמיר את האנרגיה הזאת למילים, לתמונה ולצלילים כמאכסנים זמניים של מהות ונוכחות. (אם כי כאן יכולה להתחיל שיחה חדשה על השראה. אוגוסטינוס על המבוא לאבאנגליון על שם יוחנן, הנרי צ'אדוויק, עברית, מוסד ביאליק, 55: הואיל ויוחנן ניחן בהשראה הוא היה מסוגל לומר משהו, אלמלא ניחן בהשראה הוא לא היה אומר דבר.) האם לא הייתם לבדכם לחלוטין, גם אם היו אנשים מסביב, בתהום הראשונה שראיתם, בנס הראשון שקרה לכם, או במוות הראשון שחוויתם? בכאב? בדרך כלל אירועים פרטיים של בדידות דוממת מכוסים בזריזות ברעש חברתי ומילולי. קצף גלים. גם כאשר אנחנו חולקים את אותה התנסות ומזהים אותה ביחד, כל מה שנותר לנו הוא להכיר בחיוך פנימי, (אולי זהו חיוכו של בודהה או חיוכה של המונה ליזה), בבדידותו של האחר.

ישנם כל כך הרבה מקרים כאלה של יוצרים בודדים, עד כדי כך שאפשר להגדיר את הבדידות כמאפיין של הגות ויצירה. ליוצר הבדידות היא טבע. למתנסה ולמחפש, הבדידות היא מקום קשה ומבחן, לאחרים הבדידות היא עונש, לפעמים כבד מנשוא. מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר אומר לנו בעצם כי תכונה זו מאפיינת אותנו כבני אדם. האם זה יקל עלינו לו נדע שהעומד/ת לידינו בדידותו/ה עמוקה כשלנו? התשובה היא כן. משום שאנו נושאים את מבטינו החוצה וברגע זה מתחילה מלאכת המאהב של העולם. אל תפסיקו.

זהו סוג של מבחן עצמאות אבולוציוני שבו בעלי יכולת התבוננות, נוכחות עצמית חזקה ורגישות גבוהה יותר מתנתקים מהגלגל המחזורי של המרקם החברתי וההגותי. להתנתקות יש מחיר. הבדידות כמובן וחוסר ביטחון מול אופק לא מוכר. אבל כך גם מרגיש אדם צעיר שעוזב את ביתו לפתוח חיים חדשים. ובדידות גם אפשר להרגיש בקרב זוגיות, משפחה והמון. כל הלבבות הבודדים האלה מפיקים ויולדים את התובנות, היצירות וההמצאות המגלמות את רוח האדם והחברה ואנחנו בתשובה מוקירים להם תודה על מאמציהם, אם כי לעיתים באיחור ניכר ולפעמים הרבה אחרי שזמנם הפרטי תם. הבודד ביותר, אם אינו קורס לתוך עצמו, מגיע לחיבור החברתי הגבוה ביותר.

איך עושים את זה? מחפשים הזדמנות להתבונן לבדידות בעיניים. בפראפראזה על המשפט המפורסם ''כשהתלמיד מוכן המורה מגיע'', כאן נוכל לומר: כשאנחנו מוכנים - המקום וההזדמנות מגיעים. ואם נחזור לרגע קט לאיינשטיין, מקום ואירוע משמעם זמן. ודרך אגב איינשטיין גם אמר: ''במרכז הקושי נמצאת ההזדמנות''. ואני חייב להוסיף ציטוט של רומי המיסטיקן שגורם לי תמיד נחמה מסוימת: ''כאורך כנף הציפייה כך גובה המעוף''.

אנחנו יכולים להתבונן על מסע הבדידות כהתנסות ולא כתוצאה. ככלי שאיתו נוכל להגיע ולגעת בדברים הפנימיים שלנו ובעצמנו ומשם ברוח העולם. שם, הרחק בעומק נח לו מובי-דיק, הלווייתן הלבן של היצירה. כדי לצוד לוויתן כזה אנחנו צריכים להיות רדופים כהוגן, מכורים לרצון ומטורפים של החלטה. לצאת אל הדהירה הגלמודה הזאת בים הרחב של העולם, בעיניים פקוחות לרווחה, במודעות מלאה ונכונות לשלם כל מחיר תמורת פלא מכאיב מחליף צורות ושמו אהבה.

nothing

sergio waksman, jerusalem 1980

house un-American.

Western snake charmer,

melted cheese running dog,

imperial revolutionary,

Tantalizing tidbits

from the four corners

herenow on your breadbasket,

no one feeds us as McDonalds can.

Not guilty.

ריקוד / מורן בצר

שיבולת שועל, כרכור, צילום: יצחק פטיש avena. Israel. Photo by Izak Patish

יוצאת הרוח

שדות חיטים ושעורים

רוקדים לקראתה

מחול אחרון ופרידה

פקאן, כרכור, צילום: יצחק פטיש nuts. Israel. Photo by Izak Patish

מחול אחרון ופרידה

חוויית המוות יוצרת חור במרקם המציאות ומעניקה לנו רגע חסד של ערות. דוד מיכאלי על המערכה האחרונה במחזה החיים

11/11/2005 9:42

''על החיים ועל המוות!'' כך היינו צועקים בתור ילדים ומטילים את עצמנו מן הגדר הגבוהה אל מצע הצמרת הצפופה של שיח השרביטן הענק מתחתינו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו צועקים כנערים ומזנקים מן הסלע הגבוה אל המים הרחוקים מלמטה. ''על החיים ועל המוות!'' היינו לוחשים כמתבגרים ומניחים את ידינו המזיעה מהתרגשות והחוששת על כתפה של הנערה שאהבנו. ''על החיים ועל המוות!'' היינו מקמצים שפתיים ומהדקים את ידינו על הנשק. זרם החיים שוטף דרכינו כאשר אנחנו ערים או רדומים, והקול הפנימי שלנו הולך ונעלם ככל שמיומנותנו לנהל את חיינו בדפוסים קבועים גוברת. המיומנות הזאת מתרחקת מן האתגר הזה ופונה ממנו והלאה. הקול הזה מופיע מחדש לעתים חלוד וצרוד, לעתים לוחש ולעתים, עם התעוררנו, פועם, חיוני ועז, כאשר אנחנו חשים על ערפנו את נשימתו הקרה של המוות המפחיד והמעצים את חיינו למקסימום האפשרי. קרלוס קסטנדה כתב בספרו את מילותיו של מורו האגדי דון חואן על ארבעת האתגרים שהלוחם ניצב מולם: ראשית הפחד שמשתק אותנו המלווה את כל המתחילים, אחרי כן הבהירות התבניתית שמעוורת אותנו ומלווה את הוותיקים בביטחון עצמי מופרז, אחרי כן העוצמה המלווה ולוכדת את המאסטרים במצב של קיפאון וקפריזיות, ולבסוף הזקנה הקוראת לנו להניח סוף סוף את ראשנו העייף. את הפחד, את הבהירות ואת העוצמה כאויבי הקשר והחיבור הכנים והחיים, יכול הלוחם לנצח בנהלו את הקרב במחויבות, נחישות ועיקשות ולצלוח אותם הלאה. את הקרב האחרון מול הזקנה אין ביכולתו לנצח אבל הוא יכול להחליט להילחם עד הרגע האחרון ולהגדיר בזאת את אנושיותו במקום לכפוף את ראשו ולהילקח על ידי המוות כחסר רצון וזהות. בקיצור להסתכל למוות בעיניים.

אם הגיע זמנך למות ואתה לא מת, כמה טוב!

איך עושים את זה? בטי דייוויס שחקנית העבר בעלת העיניים המהפנטות הצהירה בסוף חייה: זקנה היא לא עסק לרכרוכיים! בחוברות הרכות והישנות מן המאה הקודמת, שנתמרטטו כל כך מהר, של ביל קרטר, איש החוק הנועז מן המערב הפרוע, תוארה לא פעם סצנה שבה האקדוחן שנורה בדו-קרב התאמץ בכל כוחו למות כשהוא ניצב על רגליו. ''מת במגפיו'' היא אמרה ישנה שמציגה את הפעולה והמאמץ העל אנושי של האמנות להיות לוחם עד לרגע האחרון ממש. סופר הצללים שכתב את החוברות הללו העניק בכך תו של אנושיות הנלחמת על זהותה גם לפושע הרע ומוחק אותו כך מן העלילה עם מחווה של הצדעה לרוח האדם. אגדות זן מספרות על מורים ששקעו במדיטציה ונפטרו מן העולם בישיבה זקופה. סיפורי סמוראים מפארים את המוות המכובד כמופת לרוח הלוחמת. מיתוס מצדה מציג נטילת חיים עצמית בהכרה מלאה כאקט אקזיסטנציאליסטי של חירות והתרסה מודעת מול מוות ועבדות. סיפורי חסידים מספרים על צדיקים שנפטרו מן העולם בדבקות עילאית בעיצומה של תפילה או הגיית ה''אחד''. מיתת נשיקה נחשבת כמושג נכסף וכחסד מיוחד של בעלי ידע. היכולת ללכת פקוח עיניים במצבים קיצוניים עד גבול האפשרי ואז לעבור אותו תובעת החלטה ומיקוד ומחויבות מוחלטים והמוות אינו משאת הנפש אלא מחיר אפשרי. לעתים זו הדרך היחידה לשרוד. הניסיון ליטול חיים כמחווה אולטימטיבית כמו ביסורי וֶרתר הצעיר הוא סטייה ומלכודת אגוצנטרית נוראה. אל אחד מרבני הזן היפניים ששמו סנגאי גיבון (1837-1750) הגיע פעם מישהו שהתייאש מחייו ורצה למות. ענה לו סנגאי בשיר קצר: ''אם הגיע זמנך למות ואתה מת, טוב. אם הגיע זמנך למות ואתה לא מת, כמה טוב!'' כאשר שאלו את סנגאי ברגעיו האחרונים אם יש לו משהו לומר לפני מותו, אמר בכנות לתדהמת תלמידיו: ''איני רוצה למות". בחיים הרגילים אין שום צורך למהר אל הסוף כמובן ומי שעושה זאת חוטא חטא יסודי למתנה המופלאה של חייו.

המוות אינו פתאומי ובכל אופן אין פתאומי ממנו

המוות מונח מול עינינו בצורות רבות. הגוזל שנפל מקינו, הזבוב המחוץ, החתלתול העיוור הנטוש, הפרה הנשחטת, הסטייק במחלקת הבשר, הקשיש שמקבל דום לב, שקיעת השמש. כבר נאמר רבות כי המוות אינו נפרד מן החיים. בחברת השפע של ימינו לא למדנו ולא נאמר לנו כי ברמה המעשית איננו מפוצלים ונפרדים מן הגווע אלא מחוברים אליו בכל נים ומכיוון שלא למדנו אנו נאלצים ללמוד זאת בזמן האירועים עצמם. מחלקת האריזה של תאגיד החיים המודרניים של חברת השפע ממהרת לארוז ולפנות כל שמץ של אנטרופיה ואנחנו אוהבים ורוצים את זה. זהו מאמץ אלכימי נוגע ללב להגיע אל האור הגנוז העליון ולבדל ממנו לחלוטין את קומת המרתף האפלה. המשיחיות הצרכנית הבוהקת של דת הניאון הביאה את ההכרה באור כמותג לשיאים חדשים ופוסלת את החשיכה משום שהיא אינה ידידותית לצרכנים. כל נורה שרופה מוחלפת מיד, כל קמט מאופר בקפידה, החרקים המתים מטואטאים, נתחי הסינטה ארוזים בניילון נוצץ, לתרנגולת קוראים עוף והקשיש שצנח נארז במהירות ברפסודה לבנה המעבירה אותו בילל סירנה את נהר הכביש אל ארץ האפלה הרחוקה. מנהל הסופר נושם לרווחה: עסקים כרגיל!אנחנו מיומנים לחלוף על פני המוות, להתעלם ממנו למען זרימת חיינו השוטפת. אולי להתעכב לרגע קל של מודעות שאנו מכסים אותה מייד חזרה. אי אפשר לחיות עם זה. זה כואב ומפריע ומפחיד. אבל ברצף הימים החולפים אנחנו מגיעים אל הרגעים שבהם אנחנו עומדים ליד הגוף הפצוע, השבור או המתפורר של נשמות שגידלו אותנו או היו לנו נשמות אחיות. כאן אנחנו מעורבים ואיננו יכולים להתעלם. מה עושים? אנחנו שואלים את עצמנו, אם נותר לנו הרף עין של זמן לפני הסוף. או, אם נותר זמן קשה ונמשך, אנו נגררים וצונחים אל תרגולות אחרות של החלפת חיתולים, תמיכה, האכלה וניחומו של התושב הבודד בספינת הגוף השבורה או המושבתת. כאשר מתחיל הזמן הארוך של הפרידה, לנו האנשים של ארץ החיים, יש עבודה רבה וחובות לסיום. הזמן הוא ארוך ומספיק משום שאם אנחנו עושים את המוטל עלינו, הזמן אינו קיים והשוכב מולנו מבקש לשמוע אותנו גם אם אין בספינת גופו סימנים של חיים או הקשבה. הנוטה למות מבקש לשמוע אותנו כפי שהתינוק מבקש לשמוע את אימו ואת העולם; המיית חסד ולא מלים הגיוניות. אנחנו הניצבים, תפקידנו המוזר הוא לגדל את הגווע ולתמוך בו כדי שיעמוד יציב על רגלי נשמתו במרכז האירוע הנורא. המוות אינו פתאומי ובכל אופן אין פתאומי ממנו. כך גם הסתיו אינו פתאומי ואנו מופתעים כשהוא כאן עם הקרה הראשונה. סימנים רבים מופיעים בתורם ואומרים לנו כי מישהו הולך ומתקרב אל נהר השכחה. בן זוגנו התורן למחול המוות מבצע את צעדיו על פי אופיו וההחלטות שנטל בחייו. הוא יכול להתחיל את השכחה זמן רב לפני ההתפוררות. הוא יכול לשבות הרבה לפני המחלה. הוא יכול להפסיק לפעול ולהתכנס הרבה לפני החורף. האם נראה זאת? כן. האם נאמר זאת? לא. משום שאנו פוחדים. האם אנו פועלים? לא. משום שהפעולה משמעה להודות במה שקורה ואנחנו לא רוצים את החורף הזה. אנחנו מבינים אותו אבל לא רוצים אותו אצלנו.

לפגוש את המבט על קו הפחד ומאחוריו

האם אנחנו יכולים לשנות את התנהגותו או דרכי הפעולה של הגווע? לא. הוא כבר בחר והוא כבר גולש באיטיות או במהירות. בידיו יש אוצר יקר ערך. המפתחות ליחסים הנושנים שלנו. התיקים שאנו נושאים איתנו יום יום: אכזבה וזעם ותסכול ושאלות, שאלות, שאלות, קבורים ומכוסים במרבד של נורמטיביות והרגלים וכיבוד אב ואם ואדם. אבל כדאי לדעת שנוכח פנינו יושב בכורסה או על כסא גלגלים או שוכב במיטה אוראקל שמסכותיו התפוררו והוא נושא בקרבו תשובות חשובות עבורנו ועבורו ותפקידנו הוא להתקשר ולהיות נוכחים ולקבל את התשובות. כשאנחנו מנסים להתקשר ולתקשר במלים קשרי הרגש נבנים ומנוסחים בנו מחדש במלים. כאשר אנחנו מנסים להתקשר ולתקשר בנוכחותנו, קשרי הרגש נבנים בנו מחדש ומנוסחים בשיקוף של תחושות. אבל עלינו להיות נוכחים.איך עושים את זה? עזבו לרגע את החיפוש העצמי ואת החשבונות והנקם. יש לכם קרדיט בלתי מוגבל של היכרות עמוקה. עתה, אינכם קרובי משפחה עם מטען היסטורי אלא הינכם בני אנוש בלבד. אחד על אחד. הזדמנות לפגוש עמית לקיום, לפגוש את המבט על קו הפחד ומאחוריו, הזדמנות לתת, ללמוד ולקבל. על החיים ועל המוות! גם אם אתם הצד היחיד שמוכן או יכול לתקשר, אתם את שלכם עשיתם ואתם שלמים ויחד עם זאת עזרתם בדרך עלומה לצד השני. קחו אותו או אותה לפני שיהיה מאוחר מדי אל הדרך. מסע של סיכומים: לחלוק בשתיית קפה, או שקיעת השמש, או נסיעה אל מחוז ילדות, או נסיעה סתם. להיות ביחד עכשיו משום שהזמן נגמר. צאו ביחד. זו פגישה עיוורת בין קרובים. גם אם לא נאמר שום דבר ברור בעל משמעות המפגש כולו הוא רב משמעות וברור ושני הצדדים מודעים לו גם אם אין כלים לומר זאת. אין מפגש מסוג כזה שאינו פותח נעילה ישנה ובד בבד מרגיע את חרדת המוות ומנחם. את זאת אנחנו יודעים זמן רב לאחר שתם הכל ורק אז נוכל להכיר תודה להזדמנות שנקרתה לנו ולא החמצנו אותה בהסתר פנים. הגיהינום האמיתי הוא הפרידה בלי שנהגו או נאמרו הדברים. שני הצדדים פונים לדרכם מכווצים.

כל נפטר מוריש ומעניק לנו את גוויעתו ומותו כשיעור

דבר אליה, אמר הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר. זה נכון. דברו. ועוד עומדות לזכותנו, אנחנו החיים, השעות של אחרי הפטירה. אם אינך מסוגל לדבר כדאי שתנסה למצוא דרך לעקוף או לפרוץ את מה שתופס את בטנך, ליבך וגרונך משום שאם לא תעשה זאת תהיה נידון לראות את הגויה העטופה מחליקה פנימה אל החור השחור והמפתחות שעמדו לרשותך ויכולת להשתמש בהם מחליקים יחד איתה אל הנצח. דבר. אין לך זמן. תקשר. משום שמה הטעם להישאר עם הירושה הקשה הזאת שנודדת בתורה אל מי שגידלת אתה. גם מחווה קטנטנה לפני הסוף המוחלט יכולה להמיס את הקיר ההיסטורי באחת משום שהיא אינה שייכת להיסטוריה אלא הרחק מעבר לה, למקום חסר מילים. ישנם שני נושאים שבהם יש קשב מלא מצד הסובבים: האחד הוא אהבה והשני הוא המוות. למעשה זהו נושא אחד של המפגש עם האחר והוא עוסק במעבר בין ממדים. אומרים כי בלי קשר לגיל האדם, ברגעים האחרונים של חייו הוא נפטר בוגר ושלם.
כל נפטר מוריש ומעניק לנו את גוויעתו ומותו כשיעור. חוויית המוות יוצרת חור במרקם המציאות ומעניקה לנו רגע חסד של ערות. הארה בקרב המשפחה אשר חיש קל מתכסה חזרה ברקמה הסבוכה של היחסים והיום יום מעל לעומק העלום. האנרגיה המופקת על ידי הגווע ברגע המוות היא עצומה. אנו עוברים טלטלה אדירה גם אם איננו מודים בכך ומכירים בכך. לצורך זה נוצרו טקסים מסודרים בכל החברות האנושיות. החברה נפרדת באופן מסודר ומובנה מזה שהיה חבר בה ומוקירה לו תודה על קיומו. היכולת האישית שלנו להעניק מחווה פנימית של שיתוף קיומי הגוברת על הפחד, היא אהבה והכרה של תודה והתבוננות בשמש שפעם הייתה בצוהרי היום ועתה בבוא יומה היא שוקעת ומותירה אותנו בוגרים יותר באדם אחד.

סבלנות / מורן בצר

שושנת מים, הרצליה, צילום: יצחק פטיש
water lily. Israel. Photo by Izak Patish

זורקת חכה
סבלנותי פיתיון
השאר זה מים

מנשר לאמנות בוגרים 2008 צילום

גליה שיזף, עיזבון, 2008

ביקשתי ליצור סדרת צילומים אשר מדברת על תחושות. תחושות אין מוצא, תקיעות, כבילות והרצון לברוח ללא יעד.
היה לי חשוב לצלם מקומות אוטנטיים לתחושות אשר מכילים אפשרות של מקום קיים ואין מקום בעת ובעונה אחת.

נופים מדוייקים 3 - איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 3, איילת טיקוצקי, 2006

על פרח

כלה. יצחק פטיש. הרצליה 2008

על פרח

מאת: דוד מיכאלי

בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)

בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.

יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.

הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.

האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.

הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.

מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.

לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.

עולם חדש

Baby girl born 0033 on Sunday 6 July 2008, at 2.49kg (exactly 1 month preterm).Same birthday as the Dalai Lama & George W Bush, so take your pick.No name as yet, although her surname will eventually be Adar-Moore.We are all deliriously happy .LoveSteven

אשה גדולה great woman

רותי, פנטופרו, ירושלים. Ruti, Pantofaru, Jerusalem

עבודה 511

חמוצים ודינוזאור מהעיר העתיקה

פנטופרות

רותי פנטופרו, חברה יקרה ואישה גדולה. אמנית, בוגרת בצלאל, עבדה במוזיאון ישראל, אם לרובין.

...בהזכירי את המודול, עולה אלהמברה והגיאומטריה המושלמת שעליה נבנתה מול עיני. רשתות של ריבועים, מחומשים, משושים, מתומנים. פיתולי צמיחת הוורדים ותנועת מזרקות המים משובצים בעצב הגיונו של היוצר. ''ג'ינת אל ר'אליף''. בהזכירי את הוורדים עולה באפי ענן ריחו העז של מסדר ורדים, הפורח במלבן צר, ארוך מאוד, בכניסה למוזיאון הבנוי על שולי מורדותיו המערביים של עמק המצלבה. בחודש מאי, מיוחמת מריחם, מגירה זיעה, נרגנת ומתנשפת, הייתה רות פ. מניעה את גופה הגדול, אוספת את עלי הכותרת המפונקים לעת ערב ומפזרת אותם למאות במרקם רועד לוהב, מתכהה במהירות על גבי סדין פשתן לבן, מכינה אותם לחניטה בצנצנות ריבה מרוכזות, מסורת מסבתה ברומניה. כפי שהייתה יוצרת את התצריפים הבוהקים המוזרים, כפותים, מלאי פינות אפלות, של תכשיטיה, פנינה לפנינה, רסיסי זכוכית, פתילי מתכת, פיסות משי, צעצועים זעירים, עגילים, כך פרשה וצרפה את העלים המסמיקים משלוח ועוד משלוח. הסדין היה כבד מריח ומגע של קטיפה חיה וגוועת. האוויר הזיע ורטט מעל העירום המתכווץ של עלי הוורדים. בימים האלה, אי אפשר היה לחשוב על דבר. בית האבן הסדוק היה מוצף אינסולין. לתוך אדי הארגמן של הוורדים נמהלו ריח זיעתה, ריח מי השירותים שכה אופייני לירושלים הישנה, ניחוח כורכום קל או הֶל שהתגנבו ברוח הצפון מזרחית מהשוק, בישול אתיופי על פתיליות, עקבות ריח סימון של חתולים מיוחמים, רוזמרין מרוחק מָזוּג לאורן וסדיני יסמין על קירות האבנים בחמסינים הראשונים.

מתוך הסיפור "המעצב", "סיפורים על גבריות וזיכרון", דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור

נופים מדויקים - איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 2, איילת טיקוצקי, 2006

הוראות לצליל נכון

סולם, ד.מ. 1998


הוראות לצליל נכון

החלילנית צריכה להיות מאוהבת.
באור העמום יש להעמיד במרחק מה
את מאהבה האחרון.
מאהבה הקודם צריך להיות
קנאי דתי עם חרדת נטישה.
החליל צריך להיות חליל עץ
עם דפנות מרובעות
כמו בכנסיות הספרדיות שבאנדים.
הצליל צריך להתכנס על בטנה
ולהתאבך סביב הסרעפת כמו עשן
נספג בצבע של שזיפים שחורים
אל סדקי העץ המעשן.
החליל צריך להאדים
כאשר הצליל נוגע בו.
את החלילנית יש לחמם.
משמיעים לה קולות נמוכים ארוכים
ואז אחרי שהיא נקשרת אחריך
עוזבים אותה לפתע באוויר.
עכשיו את לבדך אומרים לה.
צליל עץ נמוך נפרש מסביב
כאשר היא מביטה למטה אל הקרקע
הרחוקה דרך בטנה המכווצת
קרן שמש ארוכה מהחור שבגג
מתנפצת למטה
היא פוחדת
היא מרחפת
היא נשארת
היא מתחילה להמריא.

ערֵבין, יוני 2008

צאלים, 2003, ד.מ.

נופים מדוייקים - איילת טיקוצקי

נופים מדויקים 1, איילת טיקוצקי 2005

על עקבות הנמר

על עקבות הנמר 21, 45, ד.מ. 2002

על עקבות הנמר

גם אני, את אומרת,
קולך מתפשט לאיטו
בצללים הנעים של הזמן הזהיר

זהיר החיוך ועמוק ונפלא ומאיר
הן נפגשנו אֵי-כבר והנה נפגשים
על עקבות הנמר ברכוּת

רכות הזכורה לי מכבר
במפל השחור של צללי השיער
ושכחתי, נזכרתי, בריכה וגבים במדבר

במדבר מניעים לאיטם פני המים
רשת אור על הסלע הקר
החול, המשקל מתפורר לאיטו וחומק לצדדים

צדדים בודדים רגעיו של הקוורץ השקוף
גופי הצף שוקע עטוף באדוות צוננות,
רשת אור על הסלע, הו, החול, הו, הזמן!

הזמן שקולו הנמוך הוא קולך העירום
קורא ומרעיד מיתרים
ממיס ופותח דלתות זוהרות

זוהרות בעינייך
ומציף, הו, גם אני, בזרם צללים נפתחים
מבורך ועובר על עקבות הנמר.

ידו השמאלית של החושך THE LEFT HAND OF DARKNESS

בצילום הקטן הסופרת אורסולה לה גווין. הציור: מסכות, שחור לבן ד.מ. 2003

תרגום ראשון אריה חשביה: מעבר לעלטה, עם עובד. תרגום שני עמנואל לוטם: הצד השני של החושך, ינשוף.

"ידו השמאלית של החושך" כפי שאני מעדיף לומר, הוא סיפור על יחידים והדרך שבה הם משנים מציאות, זהו סיפור על מבנים פוליטיים מוכרים בתפאורה מוקצנת, זהו סיפור של פסיכולוגיה קהילתית, שבו שליח של אקולוגיה מתקדמת בא להציע את הצעד הבא לתרבות של כוכב קשה באמצעות מפגש אישי ומוכן להטיל את חייו מנגד לשם כך וזהו סיפור על אהבה כמהות. הכלים שבידיו של השליח הם ההחלטה האישית לצאת למשימה, ידיעת ייחודו, הנכונות המוחלטת לקבל את האחר, ויכולת של תקשור כשפת-על המאפיינת את השלב ההתפתחותי של האקולוגיה שהוא נציגה.

הוא פוגש בני אנוש בעלי מופע אמבי-מיני זכרי או נקבי המשתנה מחזורית, הוא נקשר לאחד מבני הארץ המוכן להטיל את חייו מנגד לשם קידומו של עולמו למדרגת קיום חדשה. זהו החיבור. במסע הארוך נחצים רבדים פוליטיים, מיסטיים, והישרדותיים הן פיזיים והן נפשיים. מתוך החשדנות והאינטרסים, מתוך שפות שונות, צומחת אהבה עמוקה דרך שיא פראי של צליחת מדבר קרח געשי בתיאור ספרותי מופתי נדיר של טבע כביר ומאמץ אנושי המהמר על חייו, כפי שכל מאמץ אנושי ראוי שיהיה בעולם.

הנה מה שאני חושב: אני אוהב את אורסולה לה גווין, בעיני היא סופרת כבירה שהצליחה לשרטט את קווי העתיד שלנו ואת גיל המעבר החברתי הצפוי לנו בצורה מזהירה. היא אינטליגנטית, אינה מחניפה ומממשת את מה שכל סופר טוב אמור לעשות: להיות מרפא של קהילות באמצעות עיבוד חומריה של המציאות עבור הקהילה. לא מיחזור, לא הוקעה ולא בידור.

אורסולה לה גווין היא אישה חכמה ועמוקה שהפליגה עבורנו למסע חיפוש חכם והישרדותי בתוך טריטוריה גברית קפואה ואפלה שהפיקה את המיצגים המרשימים של שתי מלחמות העולם ואת מופע הטוטאליטאריות האסייני, הקומוניסטי וגם הסיני. הספר יצא לאור בשנת 1969.

א.ל.ג. שולחת מן הדף את יד שמאל, החלשה בדרך כלל, המייצגת את ההמיספרה הימנית התחושתית והכאוטית ומבצעת הַזַחָה מרתקת של המבט האַמוּן על המיספרת המוח השמאלית ההגיונית, ומחברת אותנו אל מקום שבו כל דבר קשור לכל דבר ובו אין תבניות אידיאולוגיות קפואות אלא חיבור אישי ישיר המקרין אל מהות אקולוגית יקומית וחברתית שבו אִטרוּת היא שווה בין שווים.

היא מנסחת עבורנו את העתיד בתובנה של שליח האקומן: "...בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר. היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור, אינם בלתי אישיים ולא פוליטיים בלבד: לא 'אנו' ו'הם'; לא 'אני' ו'זה'; כי אם 'אני' ו'אתה'. לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים. מבחינה מסוימת האקומן אינו גוף פוליטי, כי אם גוף מיסטי..." הסופרת מניחה את מילותיה המעצבות בפיו של הגיבור הבודד, הפועל כמוקד סינגולריות שדרכו מעוצב עולם ויתרה מזאת זהו תפקידו המוגדר: גדילתו שלו היא הפיתרון למצב. האקומן מהמר על חיי השליח, השליח מהמר על חייו למען גאולתו ושלמותו, וההימור או הנכונות בונה את קיומו של האקומן.

א.ל.ג. מיודעת היטב או נכון יותר אוהבת את הכתבים הסינים ואת התפיסות הרחבות המעורפלות המכסות הרים ורמות תודעתיות גבוהות והיא מביאה אותם הן כמוטו לפרקים כמו בספרה מכונת החלומות והן כשזירה רעיונית בספריה האחרים וכמובן בספר זה. אפשר למצוא את זלזולו המבריק של צ'ואנג טסה בקונבנציות, את האינדיבידואליות הקיצונית ותרומתה לגוף החברתי המתפתח וגם כנראה ראייתו של ההוגה ג'ו שי שבה ארץ תלויה בשמים, שמים תלויים באדם ואדם תלוי בארץ וכולם מקיימים רוח אחת.

א.ל.ג. הבינה היטב את היבטי המין עונותיהם ושינוייהם בגוף הבוגר. ואגב, אותו היבט נבחן במערב בזמן המודרני גם על ידי אישה חלוצה, וירג'יניה וולף זצ''ל, בספרה אורלנדו שבו לאחר חצי חייו עלה הגיבור על מיטתו כגבר וקם עם בוקר כאישה לחלק הבא של חייו, משועשע. המהות האנושית היא אמת אחת. התפיסה האנושית היא קונספציה. וקונספציות משתנות כמו בערוץ האופנה. קונספציה חדשה היא תמיד איטרת, חריגה, מטרידה ובאה מן החושך. נקודת החושך נמצאת בעינו של כל אחד ואחד והיא האור.

המסע שלנו מתחיל בחושך ונגמר בחושך. מסענו יכול להיות רק פרטי ומעברינו בטריטוריות בוערות או קפואות במדבר או ברמות ההר הוא אמיתי ומטאפורי כאחד. גרגר החול וההר הגדול הם אמיתיים. אני הוא זה האמיתי. תבניות רוחנו הן מטאפורות. מעברנו באמת מעצב את התבניות: מבטל, בונה, מקשר, מחבר, מאיר.

אני מקנא בסופרת, אני אוהב את הסופרת, המאמר הזה הוא חובי לסופרת, והספר הזה הצופן רכסים ורמות, נכון לשאת אותו בתרמיל ברכס הכביר של העולם, "משכן השלג" בסנסקריט, קרוב לשמים, לחוות את ההעזה ואת הנחישות האנושית ואת האהבה.

בפורטרטים שלה עיניה צופנות החיוך של א.ל.ג. אומרות לנו: אתם זקוקים לאירוע מוחי שיחשוף את אפשרות החיבור הישיר. אני השגריר של האקומן. לעתים רחוקות אני פוגשת עוד שגרירים. ולשאלתה עבורנו ושאלתו המרכזית של הספר האם יצטרף עולם חורף הקשה לאקומן, התשובה המובאת אלינו באמצעות האוֹרֶג-החוזה בעווית של נבואה או תקשור הבאה מעבר לחצייה התזוויגית היא כן! כן! כן!

the gem

d.m.portrait 1979. Sergio Waksman 20th century

nothing backcover

Sergio Waksman 20th century

Serious poetry is a dixo a dozen
and that of humorous nature is even
cheaper, so I ask you: what the hell
do we (I) have here? Nothing or easily
a very clear-concise look into being,
existence, and survival.
The book is based purely on the in-
gathering of exiled thoughts during a
period of several soul-searched years.
While the whole thing is not all that
an accomplishment it certainly is as
powerful as those of Karl Marks and or
Thomas Alva Edison to my mother.

The poet in the first qwarter century
of his own life although neither tall,
dark, and or handsome is all three by any
and all standards. He has imagined a life
of pure sin as broom sweep in a turn-of-
a-century New Orleans cat house, fought
raging tides in his sleep, and has traveled
the entire world through his constant
skimming of National Geographic in
used book stores and until this day has
published nothing.

כל אשה היא ילדה קטנה

כל אישה היא ילדה קטנה שמחה בבהונותיה
החתול הקטן, הבובה בזרועותיה
האור בעיניים שעוד לא התקשה
תופסת את ידך ועוזבת
קולו של שַחרוּר שפירית מרפרפת
כל אישה היא ילדה קטנה
גם אם האור התקשה.

פסל

פסל

בקוביות של זמן קריסטלי משוטט
קפואים על פי מחזור כל מיני דברים
בקוביות מתקתקות נוצקו לפי התור
סלע, אותיות, שתי גוויות ועץ, וחול ועשב ים.
מהפכות קרושות קפואות ורשומות
רצון ורגש ותוצרת חקלאית
תשתית בניין וארץ מתהפכת
המצאות עבר וחזונות עתיד
השמש מחממת ממזרח מוסכם למערב נתון
הזמן נסדק, קולות של נפץ קל
ולפעמים בדופן הקפואה של קיר הזמן
אובנים שבלול אדם ספינת חלל.

thai cat חתול חלון ובודהה

thai cat.arie kuts.2008

paper נייר - תערוכה: חומר ללא חומר

חומר ללא חומר

אמנות הנייר בישראל – תערוכה במוזיאון ארץ ישראל רמת אביב תל אביב - מ- 15 ביוני 2008

אוצר: פול ג'קסון

אי אפשר לדמיין עולם בלא נייר. בחיי היומיום הנייר מצוי על כל צעד ושעל: ספרים, עיתונים, מזכרים, מכתבים, חשבונות, מגבונים, אריזות ועוד. הנייר כל כך טבוע בסביבתנו הקרובה, עד שהוא הפך בלתי נראה, "לא חומר" כביכול. על כן, התערוכה "חומר ללא חומר" שמה במרכזה את הנייר כאובייקט העומד בפני עצמו ולא כמצע למשהו אחר. התערוכה מציגה, לצד סקירת תולדות הנייר בארץ ובעולם, מגוון רחב של מופעי הנייר - באמנות או בעיצוב המוצר, בעבודת יד או בייצור תעשייתי; ובנוסף, טכניקות שונות של עבודת נייר, עיסת נייר, פולפה (חומר גלם), קיפול, אוריגאמי, פיסול בנייר, יצירת "תמונות קופצות", עיצוב ספרים, אריזה יצירתית והנדסת נייר. המוצגים מגלמים את הניגודים שטומן בחובו הנייר: שבירות ועמידות, דו-ממדיות ותלת ממדיות, מלאכת יד ועבודת מכונה, הפשטה והמחשה, מושגי וקישוטי.

אריה קוץ

"הנייר סובל הכל"
נייר שרטוט שקוף, 100 גרם, על גליל קרטון, דיו מדפסות.

גליל ברוחב 90 ס"מ ובאורך כחמישים מטר

הנייר סובל הכל הוא משפט שמלווה את האדריכל מימיו הראשונים במקצוע. "על הנייר" אפשר לנסות אלטרנטיבות שונות וגם לעשות טעויות, כל עוד התכניות לא נשלחות ל"ביצוע". מהרגע שהתכניות (גליונות נייר) נשלחות לאתר הבניה היצירה יוצאת מידי האדריכל ועוברת לידיים של המבצעים. מבחינה זו, האדריכל כשהוא עדיין לעצמו, מייצר רק עבודות נייר. העבודה שהוכנה עבור תערוכת חומר – לא חומר, היא שרטוט על נייר שרטוט שקוף של הבקשה להיתר בניה של בניין הבנק הבינלאומי. העבודה מציגה את הצורה בה משורטט כל הבניין – תכניות, חתכים וחזיתות - ברצף אחד על נייר כפי שהוא נפלט ממכשיר התווין (פלוטר).

nothing

Sergio Waksman 20th century



27

NIGHTS in sleepless lust
her faint whisper moves
a highway alone, morning
stretches chickenly across
in liquid aftertaste and
sordid thoughts as the one
NIGHT drags a heavy
to drop the second shoe.

סוף END

t-a files night passion copy. d.m. 1993

סוף

נילי לנדסמן

אתה כל הזמן במחשבות שלי בלילות האחרונים אני מתעוררת מדי כמה שעות ורואה אותך שם בחלון של חדר המלון בקומה העשירית קופץ למטה אל התרסקות ומוות שביקשת עוד ועוד פרטים מתגלים מאז הידיעה שאיבדת את עצמך לדעת תחילה זה רק ההתאבדות מסתורית השמועה שעברה התקבצות הלומה למסע הלוויה מצומצם אחר הצהריים ההשערות אינסוף השערות שלבך נשבר שהלכת לאיבוד בכדורים בחיתוך ורידים בתלייה בבית הוריך בבית דודתך דיברו על מכתב שהשארת על מרתון של שיחות שניהלת עם אורי על אזהרות מראש בתכריכים היית מונח על עגלת המתים ואנחנו עמדנו והחלפנו מבטים זאת מוכרחה להיות הלצה מזוויעה מיצג שחרג משליטה באורח פלא תגיח פתאום ותאמר זה לא באמת אבל מסע ההלוויה יצא לדרכו ואנחנו אחריך הורידו אותך דקלמו פסוקים ותפילות אביך חזר על הקדיש ואז כיסו את הבור והזמינו את הקרואים להנחת זרים והכל נראה ממשי וסהרורי חושבת עליך מנסה להבין לא שיש אפשרות כזאת מה בדיוק התחולל בנפשך באותו שבוע אחרון שבין ה-19 באוגוסט וה-27 מן הסתם תיפרש בו כרוניקה ידועה מראש צעיר מיוסר ורדוף בעיר שעזב לפני שנים ארוכות נאבק בעצמו להיות או לחדול מתי החלטת כיצד תהרוג את עצמך האם תכננת את פרטי המופע האחרון שלך הזמנת את החדר מראש הצגת דרכון זר כיצד הערמת על פקידי הקבלה שוודאי תודרכו לא להשכיר חדר בקומה כה גבוה לאדם בודד ללא מטען מה השארת בחדר כמה זמן שהית בו מה התרחש בשעתיים שבהם המשטרה והפסיכולוג מצידה האחד של הדלת ואתה כבר מצידה השני מה היו מילותיך האחרונות מה חשבת כשטיפסת כשהשלכת את עצמך האם הבחנת בעומדים למטה סקרנים מחכים האם ככה רצית האם התחרטת המחשבות רק מוסיפות חרדות קשה בלתי אפשרי ליישב את הפער בין הדיכאון המסוגנן המתוק שלך כשהכרתי אותך השירים הקליפים הצילומים עיסוק מתמיד בייאוש לבין המעשה נטול היופי שכולו זוועה אתה בצהרי אוגוסט בוערים מתנפץ קומתך הדקה הארוכה על בטון תל-אביבי החדר פנה לים היבטת בים לפני או תוך כדי או ראית רק רחובות אפורים ומקולפים שכה תיעבת 14:32 נקבע מותך מצאתי את הנתון באתר של זק"א ביום ההוא היה לעמנואל יומולדת ואני זוכרת איך הרגשתי שמשהו רע קורה גם מיכל הרגישה ולא הבינה היה חם עד בחילה שום רוח שום נחמה כבר לא היית אתה באותו בוקר אחוז טירוף למות למות מי שראה אותך בשבוע שקדם למותך אמר שהיית גמור מעשן מנותק עיניך היפות כבויות ואני רואה אותך כמו שהיית אז אז לפני 15 שנים כשהיינו יחד נסיך מלאך קטלני צחור עור שחור שיער ילד יפה ונערץ מתעלל באוהביו רק ככה אני מצליחה דק וחיוור לבוש שחורים שיערך הארוך מתנופף בין שמיים וארץ תלוש ומרחף אני מנסה שוב כמו שנראית באמת שיער קצר מבוגר לא זיהיתי אותך בתמונה שפורסמה באתר של מומה אומרים שהיית עייף שלא ישנת כלל מי יודע כמה לילות שנפגשת עם הפסיכולוגית. שדיברת ללא הפסקה שדיברת ודיברת ודיברת ואז כשהיית פוגש אחרים רק שתקת ושתקת ושתקת אני משתדלת לא לשמוע את המוסיקה שלך את השיר ההוא שמקפיא וממיס את הלב שאתה לוחש אותו ואני נזכרת איפה ואיך ומתי פעם אחר פעם אחר פעם למרות שהיית חתיכת רומנטיקן אין שום דבר רומנטי במה שעשית גם אם לאחרים זה אולי מזכיר מוות של גיבורי רוק מפוארים ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שהיית אמיץ לקפוץ ככה מהקומה העשירית מופרע לחלוטין זה לא מסתדר בכלל עם הדימוי שלך לפחות לא זה שנשאר איתי כל כך עדין שברירי חסר ישע לפעמים כל כך חרד לעצמך למראה שלך מלא פחדים נבעת מכל מעשה אלים ואולי זה כן מסתדר עם מי שהיית עם מי שהפכת להיות ואולי בכלל לא היית אתה ולכן יכולת ככה לקפוץ אלוהים אני לא מצליחה אני לא מצליחה להבין איך העלם יפה התואר המרהיב בעל היכולת האדירה להקסים שבגיל 20 היה כולו הבטחה מענגת מסחררת מוציאה מהכלים איך יתכן שאתה מכל האנשים קופץ ככה מהקומה העשירית איך יתכן שאתה מת איך יתכן שהחלטת למות אני יודעת שכבר בגיל 16 כתבת ספר שלם של הספד לעצמך ותיארת את ההלוויה שלך והרבצת צוואה רוחנית שחבל על הזמן תסלח לי שאני לא קונה את זה תמיד היה לי הרושם שאתה מאוד אוהב את החיים וכולם אהבו אותך לא משנה כמה פגעת בהם כמה אכזבת והולכת שולל ובגדת בכל זמן אהבו אותך העריצו סגדו ונראה היה שהסבל הזה שאתה סובל הוא מעשה של אהבה שזוהי דרכך לחיות שאתה אוהב לסבול ואתה סובל כשאתה אוהב ושתחייה עד שתמות בגלל איך שחיית מהסיגריות או מהשאכטות או באיזו תאונה קטלנית איכשהו היה ברור לי שאתה תמשיך בשלך עוד הרבה שנים שתעשה אמנות מעוררת השתאות אף כי מרוחקת וחידתית שתשבור למלא בחורות את הלב ותכאיב לאחרות עד שהן לא יוכלו יותר לסבול אותך שתבלבל בחורים כמו שבלבלת את חזי נגיד עם המיניות המעורפלת המתעתעת ההיא האמת שלא הקדשתי לך הרבה מחשבה בעשר-חמש-עשרה השנים האחרונות הייתי עסוקה בחיי והשתדלתי לשכוח אותך והצלחתי רוב הזמן וממילא לא השארת אצלי זיכרונות נעימים למעשה השארת אותי כועסת פגועה נעלבת נורא ובשנה האחרונה כשפתאום השם שלך נזרק שוב ושוב לעברי ממש הייתי מתמלאת זעם עלבון טינה ישנה ומתקשה להתעניין בך ועכשיו אני מבינה הנה משהו אחד שאני מבינה שביחסים שלך איתי כמו עם אחרים הצלחת להביא אותי למקומות קשים עצובים ורעים שהיו בתוכי להתקפי זעם תחושת נטישה קינאה ורכושנות שכמותם לא ידעתי לפניך ולא אחריך ושעכשיו, עם מותך אני קולטת שהויייבים האלה שסבבו אותך אז עדיין סובבים את זכרך הרצון לבלעדיות שפיתחת אצל כל אחד מאיתנו הדיאלוג הזה שתמיד היית בו הצד המתגונן מתנצל מכה על חטא מפייס מבקש על נפשו הנה אנחנו שוב כועסים עליך על הנטישה האכזרית הזאת ולכל אחד מאיתנו נתת בזמן זה או אחר את ההרגשה שהוא היה החשוב לך מכל הנה שוב אנחנו מנסים להיאחז בשאריות שנותרו ממך הנה שוב אנחנו שולחים ידיים והן נותרות פשוטות לפי אחת השמועות מישהו צילם מהמרפסת את הכל רואים אותך קופץ ונופל ומת בהתחלה חשבתי שזה פשוט מזוויע אחר כך פתאום נתקפתי חשק לצפות בתיעוד הזה ואז הרגשתי כאילו אני שוב הולכת למקומות שאני לא רוצה ללכת אליהם כי אתה מושך אותי אליהם אחרי הזעזוע באה ההכרה שבעצם אתה היית אולי שמח בתיעוד הזה שלך מותך בכל זאת דפקת הפקה כי הלא היית מתעד אובססיבי שלך עצמך ונזכרתי נזכרתי בך בחורף ההוא שגרנו על הגג בדירת חדר ולא היה חימום וקפאנו כמעט בחתול שהבאת לי בארנב שרונן הביא איך גידלנו אותם יחד על הגג עד שהם ברחו יום אחד וחיפשת אותם כל הלילה בגינת ביל"ו ניזכרתי בך בקונצרט ההוא בצוותא ובלילה אחד שהחלטת שאתה כן אוהב אותי כמו שאני רציתי שתאהב אותי לילה אחד רק אחד וניזכרתי איך ישבת וגזרת והדבקת והכנת קלטות ואיך התכוננת להופעה ואיך בחרתם את השיר של אלי ואיך שמענו אותו ביחד משודר ברדיו וניזכרתי איך היית הולך איתי ברחוב והזרוע שלך היתה כרוכה סביבי ואיך היית קונה את הבגדים בשוק הפשפשים ואיך התעצבנת עלי שלא הסכמתי להשאיל לך קומביניזון שלי למסיבת פורים ואיך כולם חשבו שאני החברה המבוגרת שלך למרות שרק שנתיים הפרידו בינינו ואיך עיצבת מנורה לבצלאל בצורה הסבוניה של קליניק ואיך השתדלנו כל כך ולא הצליח לנו ואיך נעלמת ואיך חזרת ואיך שוב נעלמת ולא הצלחתי להיזכר איך זה בדיוק נגמר ואז פגשתי אותך כעבור כמה שנים בתשעים ומשהו וכבר היית בהולנד למדת אמנות ישבנו באיזה בר באלנבי שמזמן נסגר במרתף ודיברת דיברת דיברת ואני הסתכלתי והקשבתי וחשבתי שאתה זר זר ומוזר שמעתי שהתחתנת שמעתי שנפרדת שמעתי שהתאהבת שמעתי שאתה מאושר שהולך לך נהדר שאתה מלמד אמנות שאתה ממש דמות מפתח בסצינה הישראלית באמסטרדם ורק אחרי ששמעתי שמתת פתחתי את הארון ומצאתי באלבום תמונה שלנו מהחתונה של בוקי ומיכל לבשנו שחורים כמו הכלה והחתן ורואים אותה בפרופיל אני עם עוגה ביד אתה עם סיגריה שכחתי שהיית גבוה ממני כמעט בראש שכחתי שהייתי כל כך מאוהבת בך פעם ומצאתי עוד תצלום שבו צילמת אותי שלא אהבתי בכלל אז כי נראיתי לא נשית מספיק בעיני וכששטפתי כלים חשבתי איך כמה טוב היית בלהקסים ולהרוס יחסים. ונשבעתי שאני לעולם לא אראה את הסרט שבו אתה קופץ אל מותך מצאתי במחשב את הידיעה המקורית זאת שעלתה באתר של הארץ בחצות של יום שני זו שעפרה קראה בלי לדעת שזה אתה כשסיפרתי לך איך עשית את זה היא נזכרה שהיא קראה את הסיפור הזה לקח מלא זמן ובלגן לאתר אותה הכל כתוב שם בלי השם שלך איך מצאו את המכתב והזעיקו משטרה וניהלו איתך שעתיים משא ומתן וקפצת הכל כתוב שם בשפה חדשותית ואף אחד עדיין לא קשר בין הידיעה הזאת שאפילו בארכיון היא לא קיימת, ואף אתר לא העלה אותה לבין המוות שלך בהארץ פרסמו שהתאבדת בבית הוריך מתי שהוא אולי תעלה באיזה מקומון הכתבה שתסכם את פועלך ואת מותך המתוכנן ואולי לא הבוקר עלה בדעתי שאולי אני צריכה לכתוב עליך ספר לראיין את כולם לתאר איך היית להתחקות אחרי הרגעים האחרונים לגבות עדויות על הימים על השבועות שקדמו למותך אולי למצוא את האיש שניהל איתך משא ומתן הפסיכולוג המשטרתי אולי לדבר עם הוריך לחקור את אורי קרני מיה חבריך באמסטרדם לנסוע לשם לראות את הדירה שלך לכתוב את הספר שהיית מן הסתם רוצה שיתפרסם אחרי מותך יחד עם סרט ואוסף שירי הלהקה הרי לא יתכן שתלך מהעולם הזה ולא יישאר אחריך תיעוד מסודר וראוי לשמו ולשמך. כל החומרים הרי שם אינסוף חומרים ותהיתי אם אני הבנאדם שיכול צריך או רוצה בכלל לכתוב עליך ספר כזה וחשבתי שבעצם גם אם אצליח לברר את כל מה שניתן לברר אודותיך עדיין תישאר תעלומה תמיד היית תעלומה אהבת מסתורין רצית להיות לא מפוענח אני עצובה עצובה נורא שככה זה נגמר בשבילך שסבלת סבל עצום שלא יכולת יותר לחיות ככה שהיית בודד אבוד שאף אחד לא הצליח לשמור עליך שתעתעת באוהביך שהצלחת לארגן לעצמך מוות כזה מעורר אימה אני עצובה שעכשיו אני נאלצת להיפרד ממך בלי באמת שאי פעם

brighton 20 21

steven moore

The question confronting poetry is not what is the best poem, nor even the best poetry, but what are the social roles of the poem and how can these be raised to the level of consciousness so that the power relations upon which poetry itself is constituted become perceptible and vulnerable to challenge.

Ron Silliman

דג ורוד

David Michaeli / Bread / 1999

דָּג וָרֹד 1995

הַחַיִּים עִם דָּג וָרֹד הֵם אֲחֵרִים. הַיּוֹם בְּאַרְבַּע בַּבֹּקֶר נִפְתְּחוּ צְדָפוֹת יָם סְגֻלּוֹת כְּסוּפוֹת בְּתוֹךְ רָאשִׁי אַצּוֹת קֻמְבּוּ יְרֻקּוֹת כֵּהוֹת נָעוּ עִם תְּנוּעַת הַגַּלִּים בְּפִתּוּלִים וּצְלִיפוֹת שֶׁל הַכָּשַׁת נָחָשׁ. הָרוֹק בְּפִי תָּסַס בְּאַדְווֹת שֶׁל קֶצֶף עַל רָאשֵׁי הַגַּלִּים, מִסְתַּחְרֵר בְּמוֹרַד הַוֶּשֶׁט אֶל מַעֲמַקִּים חֲמִימִים, שָׁם יָשַׁב תְּמָנוּן גָּמִישׁ נִצְמָד אֶל הַכָּבֵד וְיָצַר צוּרוֹת זַרְחָנִיּוֹת. גּוּפִי סָפוּג פְּלַנְקְטוֹן זֹהַר מֵעַנְנֵי זֶרַע מִתְפּוֹצְצִים שֶׁל אַלְמֻגִּים אֲדֻמִּים מֻדְפָּסִים עַל הַקַּרְקָעִית הַחוֹלִית, מֻקְרָן הִצְטַלְּבוּיוֹת נָעוֹת שֶׁל קַרְנַיִם בְּהִירוֹת.

הַחַיִּים עִם דָּג וּוָרֹד הֵם אֲחֵרִים. קוֹמוֹנָרִיִּים. לֹא לְבַד. הַדָּג כָּרַךְ אֶת עַצְמוֹ בֵּין חֻלְיוֹת שֶׁבַע וּשְׁמוֹנֶה, זְנָבוֹ מֻנָּח עַל לִבִּי פּוֹעֵם קְרִירוּתוֹ מַכְנִיסָה אוֹתִי לְשַׁלְוָה עֲמֻקָּה. רֹאשׁוֹ מְכֻוָּן לְמַטָּה בֵּין רַגְלַי. שׂוֹחַחְנוּ, בְּאֹפֶן סֵלוֹלָרִי כַּמּוּבָן. דִּבּוּרִית הָיְתָה מֻתְקֶנֶת מֵאֲחוֹרֵי הַכְּלָיָה הַשְּׂמָאלִית הַדָּג פַּעַר וְסָגַר אֶת פִּיו בּוּעוֹת עָלוּ בִּוְרִידִי.

יָשַׁבְתִּי בְּסוּבָּרוּ לֶגָּסִי עִם חַלּוֹנוֹת שְׁקוּפִים עַל רִפּוּד שֶׁל זִיפְזִיף וְדִבַּרְתִּי. מִבַּחוּץ הָיִיתִי אִלֵּם מֵנִיעַ אֶת פִּי בַּקֻּפְסָה הַשְּׁקוּפָה בּוֹהֶה אֶל קִיר הַזְּכוּכִית לְפָנַי אֶל אוֹרוֹת שׁוֹטְפִים מִתְחַלְּפִים אָדֹם כָּתֹם יָרֹק אֲבָל בִּפְנִים הָיָה רַעַשׁ שֶׁל רֶחֶם וְיָם תָּטִיס הָרָדוּד הִתְעַרְבֵּל בְּמַעֲרֶכֶת צִנּוֹרוֹת מְצֻפִּים נִיקֶל מְסַחְרֵר אֶת גּוּפִי בְּגֵאוּת וְשֵׁפֶל.

בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר כָּל הַקִּירוֹת זָהֲרוּ בְּוָרֹד אַלְמוֹג. הָיִיתִי סַלְמוֹן כָּבוּשׁ. הִתְפַּתַּלְתִּי סְבִיב שִׁדְרִיתוֹ בֵּין הַחֻלְיוֹת הַשְּׁבִיעִית וְהַשְּׁמִינִית מֵרִיחַ אֶת הַמֶּלַח בָּאֲוִיר וְאֶת הַחֹמֶץ בְּצַלַּחַת הַהַגָּשָׁה. דַּפֵּי אַצּוֹת הַנּוֹרִי הַחַדִּים הִתְפַּצְּחוּ בְּרַעַשׁ כַּאֲשֶׁר דָּרַכְתִּי עֲלֵיהֶם בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת. אִשָּׁה בְּשִׂמְלָה דַּקָּה שָׁכְבָה לְיָדִי. הַשִּׂמְלָה עַל גּוּפָהּ נֶעֶלְמָה וְהוֹפִיעָה. כַּאֲשֶׁר הָיְתָה נֶעֱלֶמֶת זֹהַר גּוּפָהּ הָאָרֹךְ בְּאוֹתוֹ וּוָרֹד סַלְמוֹן כָּתֹם מַעֲמִיק וְאָפֵל בַּחֲרִיצִים. עִם הַשִּׂמְלָה עָלָה מַשַּׁק שִׂיחוֹת שֶׁל נֶשֶׁף וְרֶטֶט שֶׁל אוֹתִיּוֹת גְגְגְגְגְגְגְגְ הִרְעִיד אֶת הַמִּטָּה, מְנֻקֶּדֶת מְחֻסְפֶּסֶת נוֹרִי שָׁחֹר סָגֹל.

פַּחֵי אַשְׁפָּה עִם טַבָּעוֹת צְהֻבּוֹת מְלֵאִים קַוְיָאר שָׁחֹר נִגְרְרוּ בָּרְחוֹבוֹת בְּרַעַשׁ פְּלַסְטִי עַל יְדֵי רוֹפְאִים סְלָאבִיִּים. סַרְטְנֵי חוֹל בְּהִירִים מֵתִים עֲדִינִים פְּזוּרִים סְבִיב. רְכָסִים יְרֻקִּים שְׁקוּפִים נִשְׁבָּרִים אֶל הַחוֹל בִּרְעָשִׁים שֶׁל זְכוּכִית מֻמְטֶרֶת.

בָּרְחוֹב, סוּסוֹנִים קְטַנִּים נָעִים מַעְלָה מַטָּה, עַל גַּבָּם גִּבְּנִים כֵּהִים דּוֹמְמִים עֲטוּפִים חֻלְצוֹת מֶשִׁי שֶׁל פְּלַנְקְטוֹן מִתְיַבֵּשׁ שִׁעֲרָם מַבְרִיק. מַזִּיעִים וּכְבֵדִים נוֹטְפֵי מִשְׁקָל מָלוּחַ עַל הַגַּב הַשָּׂעִיר הַלַּח שֶׁל הַסּוּסוֹן הַקָּטָן דּוֹחֲסִים, כּוֹבְשִׁים וּמְחַמְּמִים שַׂקִּיקֵי בָּצֵק רַךְ אוֹצְרִים גּוּשִׁישִׁים שֶׁל בָּשָׂר גַּרְעִינִי נִמְעָכִים תַּחַת מִשְׁקָל עָלסָגוֹל אוֹתָם יֹאכְלוּ בַּחֲנִיַּת הַלַּיְלָה. הַיָּרֵחַ זוֹרֵחַ עַל דְּגֵי כֶּסֶף וְרֻדִּים מֻשְׁחָזִים נְעוּצִים בַּחֲגוֹרוֹתֵיהֶם, עֵינֵיהֶם מְאֻמָּצוֹת יְרֻקּוֹת אֲפֵלוֹת. הֲתִשְׁמְעִי, צַבֵּי יָם גְּדוֹלִים עֲמוּמִים כֵּהִים שׂוֹחִים בַּחוֹל חֲזָרָה אֶל הָעֹמֶק הַגָּדוֹל.

הַשָּׁמַיִם מֵעַל לַיְּשִׁיבָה בְּסוֹף הָרְחוֹב הָלְכוּ וְהִוְרִידוּ. וּוָרֹד אַלְמוֹג. דָּגִים הָלְכוּ וְרִצְּפוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וּוָרֹד כָּסוּף צָפוּף. חֲנוּת שְׁמֵימִית מוּאֶרֶת הָלְכָה וְנִפְתְּחָה בַּשָּׁמַיִם הָיוּ מְגֵרוֹת. הָנִיקִי אוֹתִי, הָנִיקִי אוֹתִי, חָלָב וּוָרֹד כָּתֹם אַלְמוֹג צָנַח אֶל פִּי מִשָּׁדַיִם קְטַנּוֹת פְּטָמוֹת חוּמוֹת חֲלָקוֹת אִינְפְרָא אֲדֻמּוֹת מֻגְדָּלוֹת רְטוּבוֹת נוֹצְצוֹת שְׁטוּפוֹת הוֹרְמוֹן גְּדִילָה. חָלָב וָרֹד כָּתֹם עוֹטֵף אוֹתִי שִׂמְלָה לְבָנָה לַחָה נִקְשֶׁרֶת בֵּין רַגְלַי. דָּג אָמַרְתִּי מִתּוֹךְ גָּרוֹן מְדַמֵּם סַלְמוֹן טָעַמְתִּי נִתְחֵי לָמֶד אֲדֻמָּה מְלוּחָה חִוֶּרֶת מִתְגַּלְגֶּלֶת נֶאֱצֶרֶת בְּקָתֶדְרָלַת הַחֵךְ אֲנִיצִים חִוְּרִים דַּקִּים עֲדִינִים שְׁבִירִים שֶׁל אַצּוֹת מְקֻמָּטוֹת יְבֵשׁוֹת בְּשׁוּלֵי שְׁלוּלִית הֶחָלָב הַמִּתְקַשֶּׁה גָּלַשְׁתִּי עַל מֹתֶן מוּאֶרֶת בַּעֲקֻמָּה מֻשְׁלֶמֶת לְבָנָה שֶׁנְהַבִּית רַכָּה מְקֻמֶּרֶת מְלוּחָה, שְׂפָתַי מִתְקַלְּפוֹת מְרַסְּסוֹת שֶׁלֶג צַח. לְפֶתַע שַׁלְדָּג. יָרֹק מַתַּכְתִּי עָמֹק נִתַּז הָעוֹלָם מִשֵּׁשׁ לְשֶׁבַע וְהִתְחִיל לִכְרֹךְ אֶת עַצְמוֹ בֵּין הַשָּׁעוֹת הַשְּׁבִיעִית וְהַשְּׁמִינִית. צְפִירוֹת שֶׁל וָרֹד אַלְמוֹג בְּפַסִּים אֲלַכְסוֹנִיִּים עַל פְּלָטוֹת הַפוֹרְמַיְקָה הָאֲפֹרוֹת הִסְתִּירוּ אוֹתָנוּ מֵהַפָּרָשִׁים.