יום חמישי, 23 באפריל 2009

וולט וויטמן / עלי עשב / שיר הדרך הפתוחה / עברית: ד.מ. Song of the Open Road By Walt Whitman

itzik patish / grass / israel 2008



"ההתבוננות איננה מתת אלוה, אלא יכולת נרכשת." / וולט ויטמן

"Observation is not a divine gift, but a cultivated faculty."

(מתוך ריאיון נדיר שנערך עמו בשנת 1911 ופורסם תחת הכותרת Walt Whitman and Mental Science  )

 

 

שיר הדרך הפתוחה / וולט ויטמן

 

1

קַל לֵבָב וְרֶגֶל אֲנִי עוֹלֶה לַדֶּרֶךְ הַפְּתוּחָה,

בָּרִיא, חָפְשִׁי, הָעוֹלָם לְפָנַי,

הַנָּתִיב הָאָרֹךְ הַחוּם לְפָנַי, מוֹלִיךְ לְאָן שֶׁאֶבְחַר.

 

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ אֵינִי שׁוֹאֵל לְמַזָּל-טוֹב, אֲנִי עַצְמִי הוּא הַמַּזָּל הַטּוֹב,

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ אֵינִי מְיַבֵּב יוֹתֵר, מְעַכֵּב יוֹתֵר, לֹא זָקוּק לְדָבָר

אֵין יוֹתֵר קֻבְלָנוֹת פְּנִימִיּוֹת, רְשׁוּמוֹת, בִּקּוֹרוֹת נִרְגָּנוֹת,

חָזָק וּמָלֵא אֲנִי נוֹסֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַפְּתוּחָה. 

 

הָאָרֶץ, הִיא מַסְפֶּקֶת,

אֵינִי רוֹצֶה כִּי מַעַרְכוֹת הַכּוֹכָבִים יִהְיוּ קְרוֹבוֹת יוֹתֵר, 

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵן נִמְצָאוֹת הֵיטֵב הֵיכָן שֶׁהֵן,

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵן מַסְפִּיקוֹת לְאֵלּוּ הַשַּׁיָּכִים לָהֶן.

 

(עֲדַיִן נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת טַעַם מַסּוֹתַיי הַנּוֹשָׁנוֹת,

נוֹשֵׂא אֲנִי אוֹתָם, גְּבָרִים וְנָשִׁים, נוֹשֵׂא אֲנִי אוֹתָם לְאָן שֶׁאֵלֵךְ,

נִשְׁבָּע אֲנִי כִּי אֵין אֶפְשָׁרִי לִי לְהִפָּטֵר מֵהֶם,

מָלֵא אֲנִי בָּהֶם, וּבִתְמוּרָה אֲמַלֵּא אוֹתָם.)


2

אַתְּ דֶּרֶךְ אֵלֶיהָ אֲנִי נִכְנָס וּמַבִּיט סָבִיב, אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֵינֵךְ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן,

אֲנִי מַאֲמִין שֶׁהַרְבֵּה מִן הַבִּלְתִּי נִרְאֶה גַּם הוּא כָּאן.

כָּאן הַלֶּקַח הֶעָמֹק שֶׁל הַקַּבָּלָה, לֹא הַעֲדָפָה וְלֹא הַכְחָשָׁה,

הַשָּׁחֹר עִם רֹאשׁוֹ הַצַּמְרִירִי, הָעֲבַרְיָן, הַחוֹלֶה, הָאַנְאַלְפַבֵּיתִי, אֵינָם מֻכְחָשִׁים;

הַלֵּדָה, הַדְּחִיפוּת לָרוֹפֵא, הַנַּוָּד הַמְּקַבֵּץ, תְּנוּדַת הַשִּׁכּוֹר, חֲבוּרַת הַמְּכוֹנָאִים הַצּוֹחֶקֶת,

הַצָּעִיר הַנִּמְלָט, מֶרְכֶּבֶת הָאָדָם הֶעָשִׁיר, הַפּוֹשֵׁעַ, הַזּוּג הַבּוֹרֵחַ,

 

עוֹבֵד הַשּׁוּק הַמַּקְדִּים, מֶרְכֶּבֶת הַמֵּת, סַבָּלוּת הָרָהִיטִים אֶל הָעִיר, הַחֲזָרָה מִן הָעִיר,

הֵם עוֹבְרִים, גַּם אֲנִי עוֹבֵר, הַכֹּל עוֹבֵר, דָּבָר אֵינוֹ נִתָּן לִכְבִילָה,

אַף לֹא אֶחָד מִלְּבַדָּם יִתְקַבֵּל, אַף לֹא אֶחָד מִלְּבַד זֶה יָקָר לִי יִהְיֶה.


3

אַתָּה, אֲוִיר, אֲשֶׁר מְשָׁרֵת אוֹתִי עִם נְשִׁימַת הַדִּבּוּר!

אַתֶּם הַדְּבָרִים שֶׁבַּחֹמֶר הַמְּפֻזָּר הַקּוֹרְאִים אֶת כַּוָּנוֹתַי וּמַעֲנִיקִים לָהֶם צוּרָה!

אַתָּה הָאוֹר הָעוֹטֵף אוֹתִי וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים בְּזִרְמֵי עֲדִינוּת וְשִׁוְיוֹן! 

אַתֶּם הַמִּרְעוֹלִים שְׁחוּקֵי הַשִּׁמּוּשׁ בַּפְּעָרִים הָאַקְרָאִיִּים שֶׁבְּצִדֵּי הַדְּרָכִים!

אֲנִי מַאֲמִין בָּכֶם הַסְּמוּיִים עִם קִיּוּם בִּלְתִּי נִרְאֶה, כֹּה יְקָרִים אַתֶּם לִי.

 

אַתֶּן מִדְרָכוֹת הֶעָרִים הַמְּסֻמָּנוֹת בִּדְגָלִים! אַתֶּן שְׂפוֹת הַמִּדְרָכוֹת הַחֲזָקוֹת בַּקְּצָווֹת!

אַתֶּן מַעְבּוֹרוֹת! אַתֶּם קַרְשֵׁי וְעַמּוּדֵי הַמְּזָחִים! אַתֶּם צִדֵּי הָעֵץ שֶׁל הָרְצִיפִים! אַתֶּן אֳנִיּוֹת רְחוֹקוֹת!

 

אַתֶּן שׁוּרוֹת הַבָּתִּים! אַתֶּם הַחַלּוֹנוֹת נוֹקְבֵי הַחֲזִיתוֹת! אַתֶּם הַגַּגּוֹת!

אַתֶּן הַמִּרְפָּסוֹת וְהַכְּנִיסוֹת! אַתֶּם חִפּוּיֵי הַקִּירוֹת וּמְגִנֵּי הַמַּתֶּכֶת!

אַתֶּם הַחַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר קְלִפּוֹתֵיכֶם הַשְּׁקוּפוֹת יְכוֹלוֹת לַחֲשֹׂף כֹּה הַרְבֵּה!

אַתֶּם הַדְּלָתוֹת וְגַרְמֵי הַמַּדְרֵגוֹת! אַתֶּן הַקְּשָׁתוֹת!

אַתֶּן אֲבָנִים אֲפֹרוֹת שֶׁל מִדְרָכוֹת לֹא נִגְמָרוֹת! אַתֶּם הַמַּעֲבָרִים הַכְּבוּשִׁים!

אֶת כָּל מָה שֶׁנָּגַע בָּכֶם אֲנִי מַאֲמִין כִּי צְפַנְתֶּם בְּתוֹכְכֶם, וְעַתָּה אוֹתוֹ סוֹד יֻטְמַע בִּי,

מִן הַחַיִּים וּמִן הַמֵּתִים אִכְלַסְתֶּם אֶת חָזוּתְכֶם הָאֲדִישָׁה, וְהָרוּחוֹת לָכֵן יִהְיוּ נְהִירוֹת וִידִידוֹת לִי. 


4

הָאָרֶץ נִפְרֶשֶׂת יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה

הַתְּמוּנָה חַיָּה, כָּל פְּרָט בְּאוֹרוֹ מֵיטָבִי,

הַלַּחַן רוֹעֵף הֵיכָן שֶׁרוֹצִים, וּפוֹסֵק הֵיכָן שֶׁלֹּא רוֹצִים,

הַקּוֹל מְלֵא הַחֶדְוָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ הַצִּבּוּרִית, הַתְּחוּשָׁה הַטְּרִיָּה הָעַלִּיזָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

 

הוֹ דֶּרֶךְ רָאשִׁית בָּהּ אֲנִי נוֹסֵעַ, הָאוֹמֶרֶת אַתְּ לִי אַל תַּעַזְבֵנִי? 

הָאוֹמֶרֶת אַתְּ אַל תָּעֵז – אִם תַּעַזְבֵנִי אָבוּד הִנְּךָ?

הָאוֹמֶרֶת אַתְּ מוּכָנָה אֲנִי מִכְּבָר, כְּבוּשָׁה הֵיטֵב וּמְזֹהָה, דְּבֹק אֵלַי? 

 

הוֹ דֶּרֶךְ צִבּוּר, אֲנִי מֵשִׁיב אֵינִי פּוֹחֵד לְעָזְבֵךְ, וַעֲדַיִן אוֹהֲבֵךְ,

אַתְּ מְבַטֵּאת אוֹתִי טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָכוֹל אֲנִי לְבַטֵּא אֶת עַצְמִי,

אַתְּ תִּהְיִי עֲבוּרִי יוֹתֵר מִשִּׁירִי.

 

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מַעֲשֵׂי גְּבוּרָה נֶהֱרוּ כֻּלָּם בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, וְכָךְ גַּם כָּל הַשִּׁירִים הַחָפְשִׁיִּים,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּעַצְמִי, כָּאן אוּכַל לַעֲצֹר וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים,

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁאֶפְגֹּשׁ בְּדֶרֶךְ אוֹהֵב, וּמִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי יֹאהַב אוֹתִי,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁאֶרְאֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר. 


5

מִשָּׁעָה זוֹ אֲנִי מְאַשֵּׁר לְעַצְמִי שִׁחְרוּר מִמִּגְבָּלוֹת וּגְבוּלוֹת מְדֻמְיָנִים,

הוֹלֵךְ לְאָן שֶׁאֲנִי רוֹצֶה, אֲדוֹנִי אֲנִי, שָׁלֵם וּמֻחְלָט,

מַקְשִׁיב לַאֲחֵרִים, שׁוֹקֵל הֵיטֵב אֶת דִּבְרֵיהֶם,

עוֹצֵר, מְחַפֵּשׂ, מְקַבֵּל, מְהַרְהֵר,

בַּעֲדִינוּת, אַךְ עִם רָצוֹן בִּלְתִּי מְעֻרְעָר, מְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמִי מֵהַכְּפִיתָה הָאוֹחֶזֶת בִּי.

אֲנִי שׁוֹאֵף נְשִׁימוֹת עֲצוּמוֹת שֶׁל חָלָל,

הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב שֶׁלִּי, וְהַצָּפוֹן וְהַדָּרוֹם שֶׁלִּי.

 

אֲנִי גָּדוֹל יוֹתֵר, טוֹב יוֹתֵר מִשֶּׁחָשַׁבְתִּי,

לֹא יָדַעְתִּי כִּי אוֹחֵז אֲנִי טוֹבָה כֹּה רַבָּה. 

 

הַכֹּל נִרְאָה לִי יָפֶה,

אֲנִי יָכוֹל לַחְזֹר וְלוֹמַר לִגְבָרִים וּלְנָשִׁים, כֹּה טוֹב עָשִׂיתָ לִי, אוֹתוֹ הַדָּבָר הָיִיתִי עוֹשֶׂה לְךָ,

וּבְהוֹלְכֵי אֶקַּח אֶת עַצְמִי וְאוֹתְךָ,

אֶפְזֹר אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרִים וְנָשִׁים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ,

אָטִיל בֵּינֵיהֶם שִׂמְחָה חֲדָשָׁה וְסַעַר,

מִי אֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בִּי לֹא יַטְרִיד אוֹתִי,

מִי אֲשֶׁר יְקַבֵּל אוֹתִי, הוּא אוֹ הִיא, יְבֹרַךְ וְאוֹתִי יְבָרֵךְ.

 

6

עַתָּה, אִם יוֹפִיעוּ אֶלֶף גְּבָרִים מֻשְׁלָמִים, לֹא אֻפְתַּע

עַתָּה, אִם תּוֹפַעְנָה אֶלֶף צוּרוֹת יֹפִי שֶׁל נָשִׁים, לֹא אֶשְׁתּוֹמֵם

 

עַתָּה אֶרְאֶה אֶת סוֹד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר,

לִגְדֹּל בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן עִם הָאָרֶץ.

 

כָּאן יֵשׁ מָקוֹם לַמַּעֲשֶׂה הָאִישִׁי הַגָּדוֹל,

(מַעֲשֶׂה כָּזֶה תּוֹפֵס אֶת לְבָבוֹת כָּל גִּזְעֵי הָאָדָם,

 שְׁפִיעַת כּוֹחוֹ וּרְצוֹנוֹ עוֹלִים עַל הַחֹק מַלְעִיגִים כָּל סַמְכוּת וְכָל טִעוּן כְּנֶגְדּו.)

 

הִנֵּה מִבְחַן הַחָכְמָה,

מִבְחָנָהּ הַסּוֹפִי שֶׁל הַחָכְמָה אֵינוֹ בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר,

חָכְמָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָעֳבֶרֶת מִזֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹתָהּ לָזֶה שֶׁאֵין לוֹ אוֹתָהּ,

הַחָכְמָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הִיא, אֵינָהּ נִתֶּנֶת לְהוֹכָחָה, הִיא הִיא הַהוֹכָחָה,

חָלָה עַל כָּל הָרָמוֹת וְהַדְּבָרִים וְהָאֵיכוּיוֹת וְהַתְּכָנִים,

הִיא הַוַּדָּאוּת שֶׁל הַמְּצִיאוּת וְאַלְמָוֶת הַדְּבָרִים, וּגְאוֹן הַדְּבָרִים;

מַשֶּׁהוּ שָׁם בְּרַחַף רְאִיַּת הַדְּבָרִים הַמְּעוֹרֵר זֹאת מִתּוֹךְ הָרוּחַ.

 

עַתָּה מֵחָדָשׁ אֲנִי בּוֹחֵן רַעֲיוֹנוֹת וֶאֱמוּנוֹת,

יִתָּכֵן שֶׁטּוֹבָה הוֹכָחָתָם בְּחַדְרֵי הַרְצָאוֹת, אַךְ לַחֲלוּטִין לֹא מוּכַחַת תַּחַת מֶרְחֲבֵי הָעֲנָנִים וּלְאֹרֶךְ

הַנּוֹף וְשֶׁטֶף זְרָמִים.

 

הִנֵּה הַתּוֹבָנָה,

הִנֵּה נֶאֱמָד גֶּבֶר – הוּא נֹכַח כָּאן מָה יֵשׁ בּוֹ,

הֶעָבָר, הֶעָתִיד, הוֹד, אַהֲבָה – אִם הֵם נֶעֱדָרִים מִמְּךָ, הִנְּךָ רֵיק מֵהֶם.

 

רַק הַגַּרְעִין שֶׁל כָּל דָּבָר מֵזִין; 

הֵיכָן הוּא אֲשֶׁר יִקְרַע אֶת הַקְּלִפּוֹת עֲבוּרְךָ וַעֲבוּרִי?

הֵיכָן הוּא הַמְּבַטֵּל תִּכְנוּנִים וְכִסּוּיִים עֲבוּרְךָ וַעֲבוּרִי?  

 

הִנֵּה הַדְּבֵקוּת, אֵינָהּ מְעֻצֶּבֶת מֵרֹאשׁ, הִיא כָּךְ מֵעַצְמָהּ;

הֲתֵדַע מָה זֹאת כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר לִהְיוֹת נֶאֱהָב עַל יְדֵי זָרִים?

הֲתֵדַע אֶת הַשִּׂיחָה שֶׁל מִפְנֶה הָעֵינַיִים?

 

 

Song of the Open Road

By Walt Whitman 

1

Afoot and light-hearted I take to the open road,

Healthy, free, the world before me,

The long brown path before me leading wherever I choose.

 

Henceforth I ask not good-fortune, I myself am good-fortune,

Henceforth I whimper no more, postpone no more, need nothing,

Done with indoor complaints, libraries, querulous criticisms,

Strong and content I travel the open road.

 

The earth, that is sufficient,

I do not want the constellations any nearer,

I know they are very well where they are,

I know they suffice for those who belong to them.

 

(Still here I carry my old delicious burdens,

I carry them, men and women, I carry them with me wherever I go,

I swear it is impossible for me to get rid of them,

I am fill’d with them, and I will fill them in return.)

 

2

You road I enter upon and look around, I believe you are not all that is here,

I believe that much unseen is also here.

 

Here the profound lesson of reception, nor preference nor denial,

The black with his woolly head, the felon, the diseas’d, the illiterate person, are not denied;

The birth, the hasting after the physician, the beggar’s tramp, the drunkard’s stagger, the laughing party of mechanics,

The escaped youth, the rich person’s carriage, the fop, the eloping couple,

 

The early market-man, the hearse, the moving of furniture into the town, the return back from the town,

They pass, I also pass, any thing passes, none can be interdicted,

None but are accepted, none but shall be dear to me.

 

3

You air that serves me with breath to speak!

You objects that call from diffusion my meanings and give them shape!

You light that wraps me and all things in delicate equable showers!

You paths worn in the irregular hollows by the roadsides!

I believe you are latent with unseen existences, you are so dear to me.

 

You flagg’d walks of the cities! you strong curbs at the edges!

You ferries! you planks and posts of wharves! you timber-lined sides! you distant ships!

 

You rows of houses! you window-pierc’d façades! you roofs!

You porches and entrances! you copings and iron guards!

You windows whose transparent shells might expose so much!

You doors and ascending steps! you arches!

You gray stones of interminable pavements! you trodden crossings!

From all that has touch’d you I believe you have imparted to yourselves, and now would impart the same secretly to me,

From the living and the dead you have peopled your impassive surfaces, and the spirits thereof would be evident and amicable with me.

 

4

The earth expanding right hand and left hand,

The picture alive, every part in its best light,

The music falling in where it is wanted, and stopping where it is not wanted,

The cheerful voice of the public road, the gay fresh sentiment of the road.

 

O highway I travel, do you say to me Do not leave me?

Do you say Venture not—if you leave me you are lost?

Do you say I am already prepared, I am well-beaten and undenied, adhere to me?

 

O public road, I say back I am not afraid to leave you, yet I love you,

You express me better than I can express myself,

You shall be more to me than my poem.

 

I think heroic deeds were all conceiv’d in the open air, and all free poems also,

I think I could stop here myself and do miracles,

I think whatever I shall meet on the road I shall like, and whoever beholds me shall like me,

I think whoever I see must be happy.

 

5

From this hour I ordain myself loos’d of limits and imaginary lines,

Going where I list, my own master total and absolute,

Listening to others, considering well what they say,

Pausing, searching, receiving, contemplating,

Gently,but with undeniable will, divesting myself of the holds that would hold me.

I inhale great draughts of space,

The east and the west are mine, and the north and the south are mine.

 

I am larger, better than I thought,

I did not know I held so much goodness.

 

All seems beautiful to me,

I can repeat over to men and women You have done such good to me I would do the same to you,

I will recruit for myself and you as I go,

I will scatter myself among men and women as I go,

I will toss a new gladness and roughness among them,

Whoever denies me it shall not trouble me,

Whoever accepts me he or she shall be blessed and shall bless me.

 

6

Now if a thousand perfect men were to appear it would not amaze me,

Now if a thousand beautiful forms of women appear’d it would not astonish me.

 

Now I see the secret of the making of the best persons,

It is to grow in the open air and to eat and sleep with the earth.

 

Here a great personal deed has room,

(Such a deed seizes upon the hearts of the whole race of men,

Its effusion of strength and will overwhelms law and mocks all authority and all argument against it.)

 

Here is the test of wisdom,

Wisdom is not finally tested in schools,

Wisdom cannot be pass’d from one having it to another not having it,

Wisdom is of the soul, is not susceptible of proof, is its own proof,

Applies to all stages and objects and qualities and is content,

Is the certainty of the reality and immortality of things, and the excellence of things;

Something there is in the float of the sight of things that provokes it out of the soul.

 

Now I re-examine philosophies and religions,

They may prove well in lecture-rooms, yet not prove at all under the spacious clouds and along the landscape and flowing currents.

 

Here is realization,

Here is a man tallied—he realizes here what he has in him,

The past, the future, majesty, love—if they are vacant of you, you are vacant of them.

 

Only the kernel of every object nourishes;

Where is he who tears off the husks for you and me?

Where is he that undoes stratagems and envelopes for you and me?

 

Here is adhesiveness, it is not previously fashion’d, it is apropos;

Do you know what it is as you pass to be loved by strangers?

Do you know the talk of those turning eye-balls?

 

7

Here is the efflux of the soul,

The efflux of the soul comes from within through embower’d gates, ever provoking questions,

These yearnings why are they? these thoughts in the darkness why are they?

Why are there men and women that while they are nigh me the sunlight expands my blood?

Why when they leave me do my pennants of joy sink flat and lank?

Why are there trees I never walk under but large and melodious thoughts descend upon me?

(I think they hang there winter and summer on those trees and always drop fruit as I pass;)

What is it I interchange so suddenly with strangers?

What with some driver as I ride on the seat by his side?

What with some fisherman drawing his seine by the shore as I walk by and pause?

What gives me to be free to a woman’s and man’s good-will? what gives them to be free to mine?

 

8

The efflux of the soul is happiness, here is happiness,

I think it pervades the open air, waiting at all times,

Now it flows unto us, we are rightly charged.

 

Here rises the fluid and attaching character,

The fluid and attaching character is the freshness and sweetness of man and woman,

(The herbs of the morning sprout no fresher and sweeter every day out of the roots of themselves, than it sprouts fresh and sweet continually out of itself.)

 

Toward the fluid and attaching character exudes the sweat of the love of young and old,

From it falls distill’d the charm that mocks beauty and attainments,

Toward it heaves the shuddering longing ache of contact.

 

9

Allons! whoever you are come travel with me!

Traveling with me you find what never tires.

 

The earth never tires,

The earth is rude, silent, incomprehensible at first, Nature is rude and incomprehensible at first,

Be not discouraged, keep on, there are divine things well envelop’d,

I swear to you there are divine things more beautiful than words can tell.

 

Allons! we must not stop here,

However sweet these laid-up stores, however convenient this dwelling we cannot remain here,

However shelter’d this port and however calm these waters we must not anchor here,

However welcome the hospitality that surrounds us we are permitted to receive it but a little while.

 

10

Allons! the inducements shall be greater,

We will sail pathless and wild seas,

We will go where winds blow, waves dash, and the Yankee clipper speeds by under full sail.

 

Allons! with power, liberty, the earth, the elements,

Health, defiance, gayety, self-esteem, curiosity;

Allons! from all formules!

From your formules, O bat-eyed and materialistic priests.

 

The stale cadaver blocks up the passage—the burial waits no longer.

 

Allons! yet take warning!

He traveling with me needs the best blood, thews, endurance,

None may come to the trial till he or she bring courage and health,

Come not here if you have already spent the best of yourself,

Only those may come who come in sweet and determin’d bodies,

No diseas’d person, no rum-drinker or venereal taint is permitted here.

 

(I and mine do not convince by arguments, similes, rhymes,

We convince by our presence.)

 

11

Listen! I will be honest with you,

I do not offer the old smooth prizes, but offer rough new prizes,

These are the days that must happen to you:

You shall not heap up what is call’d riches,

You shall scatter with lavish hand all that you earn or achieve,

You but arrive at the city to which you were destin’d, you hardly settle yourself to satisfaction before you are call’d by an irresistible call to depart,

You shall be treated to the ironical smiles and mockings of those who remain behind you,

What beckonings of love you receive you shall only answer with passionate kisses of parting,

You shall not allow the hold of those who spread their reach’d hands toward you.

 

12

Allons! after the great Companions, and to belong to them!

They too are on the road—they are the swift and majestic men—they are the greatest women,

Enjoyers of calms of seas and storms of seas,

Sailors of many a ship, walkers of many a mile of land,

Habituès of many distant countries, habituès of far-distant dwellings,

Trusters of men and women, observers of cities, solitary toilers,

Pausers and contemplators of tufts, blossoms, shells of the shore,

Dancers at wedding-dances, kissers of brides, tender helpers of children, bearers of children,

Soldiers of revolts, standers by gaping graves, lowerers-down of coffins,

Journeyers over consecutive seasons, over the years, the curious years each emerging from that which preceded it,

Journeyers as with companions, namely their own diverse phases,

Forth-steppers from the latent unrealized baby-days,

Journeyers gayly with their own youth, journeyers with their bearded and well-grain’d manhood,

Journeyers with their womanhood, ample, unsurpass’d, content,

Journeyers with their own sublime old age of manhood or womanhood,

Old age, calm, expanded, broad with the haughty breadth of the universe,

Old age, flowing free with the delicious near-by freedom of death.

 

13

Allons! to that which is endless as it was beginningless,

To undergo much, tramps of days, rests of nights,

To merge all in the travel they tend to, and the days and nights they tend to,

Again to merge them in the start of superior journeys,

To see nothing anywhere but what you may reach it and pass it,

To conceive no time, however distant, but what you may reach it and pass it,

To look up or down no road but it stretches and waits for you, however long but it stretches and waits for you,

To see no being, not God’s or any, but you also go thither,

To see no possession but you may possess it, enjoying all without labor or purchase, abstracting the feast yet not abstracting one particle of it,

To take the best of the farmer’s farm and the rich man’s elegant villa, and the chaste blessings of the well-married couple, and the fruits of orchards and flowers of gardens,

To take to your use out of the compact cities as you pass through,

To carry buildings and streets with you afterward wherever you go,

To gather the minds of men out of their brains as you encounter them, to gather the love out of their hearts,

To take your lovers on the road with you, for all that you leave them behind you,

To know the universe itself as a road, as many roads, as roads for traveling souls.

 

All parts away for the progress of souls,

All religion, all solid things, arts, governments—all that was or is apparent upon this globe or any globe, falls into niches and corners before the procession of souls along the grand roads of the universe.

 

Of the progress of the souls of men and women along the grand roads of the universe, all other progress is the needed emblem and sustenance.

 

Forever alive, forever forward,

Stately, solemn, sad, withdrawn, baffled, mad, turbulent, feeble, dissatisfied,

Desperate, proud, fond, sick, accepted by men, rejected by men,

They go! they go! I know that they go, but I know not where they go,

But I know that they go toward the best—toward something great.

 

Whoever you are, come forth! or man or woman come forth!

You must not stay sleeping and dallying there in the house, though you built it, or though it has been built for you.

 

Out of the dark confinement! out from behind the screen!

It is useless to protest, I know all and expose it.

 

Behold through you as bad as the rest,

Through the laughter, dancing, dining, supping, of people,

Inside of dresses and ornaments, inside of those wash’d and trimm’d faces,

Behold a secret silent loathing and despair.

 

No husband, no wife, no friend, trusted to hear the confession,

Another self, a duplicate of every one, skulking and hiding it goes,

Formless and wordless through the streets of the cities, polite and bland in the parlors,

In the cars of railroads, in steamboats, in the public assembly,

Home to the houses of men and women, at the table, in the bedroom, everywhere,

Smartly attired, countenance smiling, form upright, death under the breast-bones, hell under the skull-bones,

Under the broadcloth and gloves, under the ribbons and artificial flowers,

Keeping fair with the customs, speaking not a syllable of itself,

Speaking of any thing else but never of itself.

 

14

Allons! through struggles and wars!

The goal that was named cannot be countermanded.

 

Have the past struggles succeeded?

What has succeeded? yourself? your nation? Nature?

Now understand me well—it is provided in the essence of things that from any fruition of success, no matter what, shall come forth something to make a greater struggle necessary.

 

My call is the call of battle, I nourish active rebellion,

He going with me must go well arm’d,

He going with me goes often with spare diet, poverty, angry enemies, desertions.

 

15

Allons! the road is before us!

It is safe—I have tried it—my own feet have tried it well—be not detain’d!

 

Let the paper remain on the desk unwritten, and the book on the shelf unopen’d!

Let the tools remain in the workshop! let the money remain unearn’d!

Let the school stand! mind not the cry of the teacher!

Let the preacher preach in his pulpit! let the lawyer plead in the court, and the judge expound the law.

 

Camerado, I give you my hand!

I give you my love more precious than money,

I give you myself before preaching or law;

Will you give me yourself? will you come travel with me?

Shall we stick by each other as long as we live?




וולט וויטמן / עלי עשב / הקדשות

את איש לעצמו אני שר, איש פשוט נבדל,
ועדיין הוגה המילה הדמוקרטית, מילת הציבור הנקהל.

על תפקוד הגוף החי מקצה הראש ועד לבוהן אני שר
לא על שיפוט על פי פנים לבדם, לא המוח לבדו הולם את
ההשראה,
ואני אומר הצורה השלמה שווה הרבה יותר,
שוויון הנקבה והזכר להם אני שר.

על עצמת החיים האדירה בתשוקה, בדופק, בכוח,
בצהלתם, על הפעולה המעוצבת במלוא כוחה תחת החוקים האלוהיים,
את האדם של העכשיו אני שר.

http://video.google.com/videoplay?docid=-867464247084467539
שיחת סיכום דדי-כאתם-עברית-ערבית-אנגלית- לינק

headcut



headcut / david michaeli / tlv / 1984

יום שלישי, 21 באפריל 2009

בראבו. אריה בתל אביב

הדמיית מרכז הבקרה. רוב המבנה ימוקם מתחת לפני הקרקע (תצלום הדמייה: משרד ניר-קוץ)
הארץ:
החל תכנון מרכז הבקרה המטרופוליטני של גוש דן
יום שלישי 21 באפריל 2009 01:00 מאת: נועם דביר
צורתו של הבניין מזכירה מעין קונכייה מוארכת, כאשר מרבית שטחי המבנה ממוקמים מתחת לפני הקרקע ופונים לחצר פנימית. הבנייה צפויה להסתיים ב-2012.
משרד האדריכלים "ניר-קוץ" זכה בתחרות התכנון של נ.ת.ע. (נתיבי תחבורה עירוניים) לתכנון מרכז הבקרה המטרופוליטני של גוש דן. במרכז החדש, שעלות הקמתו - 40 מיליון שקל - תתוקצב על ידי משרד התחבורה, ישולבו כל מערכות הבקרה השולטות על התחבורה הציבורית והפרטית בגוש דן, וכן על הרכבת הקלה לכשתופעל.
תכנון המרכז, שימוקם במגרש החניה של גן וולקובסקי בתל-אביב, בין דרך נמיר למנחם בגין, סמוך לתחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב, יימשך עד אמצע 2010 והבנייה צפויה להסתיים ב-2012.
"גן וולקובסקי הוא שטח ציבורי רחב ידיים ונדיר במרכז המטרופולין", אמר האדריכל הזוכה אריה קוץ, "יש תפקיד מרכזי לחלל זה במבט מחלונות מגדלי המשרדים ומגדלי המגורים שיצמחו סביבו, ולא פחות חשוב מכך מחלונותיהם של אלפי העוברים בכלי רכב במקום מדי יום".
צורתו של הבניין מזכירה מעין קונכייה מוארכת, כאשר מרבית שטחי המבנה ממוקמים מתחת לפני הקרקע ופונים לחצר פנימית. לפיכך, למרות ממדיו הנרחבים של הבניין, כ-4,000 מ"ר, הוא נותר כמעט ללא נוכחות ברחוב. מאפיין זה היה גם אחד השיקולים לבחירת ההצעה של המשרד, לצד התחשבות בסביבת הגן ושימוש ניכר באלמנטים של בנייה ירוקה.
לדברי קוץ צורתו של הבניין יוצרת תנועה עצמאית בתוך התנועה העירונית והמוטורית מסביב, "זהו מבנה שיעשיר את החוויה של העובר במקום", הוא אמר. לפרויקט שותפות כאמור נ.ת.ע., משרד התחבורה ועיריית תל-אביב.
משרד ניר-קוץ גבר על ארבעת משרדי התכנון שעלו לשלב האחרון: פייטלסון-שילה-יעקובסון אדריכלים, אריה שילה אדריכלים, דגן מושלי ארכיטקטים ומשה ורד אדריכלים.

יום שני, 20 באפריל 2009

כוורות / שי גטריידה


מתוך רגע ברוח, אנדרה ברינק, תרגום: צילה אלעזר, 1986, מועדון קוראי מעריב
"וספר לי על הים."
"אינני יכול לספר לך. עליך להרגיש את הים כדי להכירו."
"איך אפשר להרגיש אותו?"
הוא בוחן אותה שעה ארוכה, מהרהר. ואז, בחיוך איטי: " אם את רוצה אראה לך. בואי."
הוא מושך אותה בידה ומוליכה לעבר החוף. הגאות השתנתה שעה קודם לכן והמים עולים בהתמדה, אך הוא מדשדש פנימה מול הגלים, מחזיק בידה. קצף מתנפץ על רגליהם הבוהקות החומות-בהירות והחומות-כהות.
"לאן אנחנו הולכים?"
הוא מצביע על אי סלעים קטן עמוק יותר במפרץ, שם הוא נוהג לפרוש רשתותיו.
"אבל הגאות עולה, לא נוכל לחזור."
"זו הדרך היחידה להרגיש את הים. כשכולו סביבך."
הם מטפסים על הסלעים השחורים החלקלקים. מלמעלה מוליכות שכבות אבן מטה אל העיגול הפנימי, כמדרגות רחבות ולא אחידות שבהן בריכות. מתחתם משתרעת חלקת חול קטנה, חול עדין ולבן מזה שעל החוף, כשני מטרים רוחבה וכשלושה ארבעה מטרים אורכה. בעברה המרוחק היא חסומה על ידי קיר גבוה יותר של סלעים שחורים.
לפני כן הייתה כאן רק בעת שפל, והיא מביטה לעבר החוף בלי הרבה ביטחון. "איך נחזור שוב?"
"נחכה לשפל."
"אבל זה יארך עוד זמן רב!"
"נכון."
מדי פעם שוטף אותם רסס מים קל, כאשר גלים גדולים יותר מתנפצים על שורת הסלעים האחורית.
"אינני בטוחה כל כך..." היא מהססת.
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים." הוא כורע על ברכיו ליד בריכת סלע.
"מה נעשה כל הזמן?"
"שום דבר."
בספקנות היא מתבוננת בפניו השלוות והלא-מובנות; ואחר-כך בחזרה למים הסוערים המפרידים בינם לבין החוף. הגלים גדלים באופן ניכר.
" אם את באמת רוצה לחזור, את עדיין יכולה לשחות בחזרה," הוא אומר. "בעוד מעט-קט זה יהיה מסוכן מידי."
בחרדה היא מסתכלת בחוף המשתרע במרחק של מאה מטרים מהם, ועל הצוקים האדומים המתנשאים מעל, מעוטרים בירוק היער; בחצי הסהר של חול לבן בין סלעים לסלעים; ובמערתם, הגבוהה יותר, חור שחור בתהום. עיטם משמיע את קריאתו המפחידה.
"אשאר איתך," היא אומרת, כמעט בזעף, וניגשת להתיישב לידו על משטח הסלע.
פניהם החלקות של הסלעים מכוסות פסיפס של שבלולים וצדפים, מקצתם קדומים, והם שבורים ומשוננים; דבר אינו יכול לשחרר את אחיזתם בסלע. על קרקעית הבריכה זוחלים שבלולים וצדפות, ובתוך כך יוצרים דוגמאות מסובכות בחול. דגיגונים מגיחים ממחבואיהם, חולפים ביעף בחלקות מוארות בשמש ושבים אל תוך הצללים. על הקרקעית ישנם כמה כוכבי-ים מזהירים באדום, וכלניות-ים סגלגלות מניפות בעצלות את עליהן. סרטנים, טלאים בהירים, של אצות, ובצד אחד, בפינה האפלה והעמוקה ביותר, זרועותיו האדומות והלבנות הנעות לאטן של תמנון.
הם מתבוננים בשתיקה, מלטפים את הכלניות, מנסים לתפוס בידיהם את הדגיגונים הכסופים המהירים. כמו בפעמים רבות אחרות. אך אחרת. שכן בעבר נעשו ביקוריהם בעת השפל, והיום הם מוקפים ברחשיו העמוקים של הים, העולה וגואה. פעם היא מזנקת בזעקת פחד כשמתז קצף פתאומי משתבר לפתע על גבה החשוף.
"נבהלת?" הוא שואל בחיוך.
"כן, הגלים מתחילים להשתולל כל כך."
בניגוד לרצונה היא מביטה בחזרה לעבר היבשה.
"עכשיו כבר מאוחר מדי," הוא אומר חרש.
היא מהנהנת.
הוא קם ומתקרב אליה. "את פוחדת?"
"כן."
"טוב. כך תרגישי אותו טוב יותר."
"את מה?"
"את הים." "אלא מה?"
הם עומדים קרובים זה לזה, מביטים מעבר לסלעים בים העמוק, בגלים הבאים, גואים ומתגעשים מעלה כאומרים להשתבר היישר מעל קיר הסל השחור, ואחר כך רועמים מכל צד, משלחים, לכל עבר את הקצף הלבן הזוהר. בעד כל הסדקים והבקיעים אשדות קטנים שוצפים מטה לעברם, ממלאים את בריכות הסלע.
"אתה בטוח שלא נישטף מכאן?"
"אינני חושב כך."
"אבל האם אתה בטוח, אדם?"
"לא, אינני בטוח. מעולם לא ראיתי את זה קורה, אבל עם הים, לעולם אין לדעת."
"אבל איך יכולת להביאני לכאן אם אתה...?"
"באתי אתך, לא? מה שיקרה לך יקרה גם לי."
"אתה מטורף?" היא שואלת, מאבדת שליטה על עצמה. "אתה רוצה שנטבע כאן?"
"ודאי שלא."
"אך מדוע נתת לי... מדוע נתת לנו...?"
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים."
"אבל לא אם זה מסוכן."
"איך את יכולה להרגיש אותו בלי סכנה?"
"אנחנו חייבים לחזור!"
"אמרתי לך שכבר מאוחר מדי."
"הוא יעלה עוד יותר?"
"כן."
"עד כמה?"
"נראה. יש לו עוד שעה פחות או יותר."
"אינני יכולה לחכות זמן רב על-כך. זה בלתי נסבל."
"לא תהיה לך ברירה, עתה, כשאנו כבר כאן."
"אדם, אין בדעתי ל..." היא נסערת מכדי להמשיך.
"אל תהיי מגוחכת," הוא אומר בשלווה.
היסטריה מציפה אותה.
"איך אתה מעז?" היא צווחת, מתקיפה באגרופיה את שרירי חזהו הדקים והחסונים.
הוא תופס את פרקי ידיה.
"עזוב אותי", היא צועקת לעברו.
"רק כאשר תפסיקי."
"אדם, עזוב!"
הוא ממשיך לאחוז בה, מסתובב לכאן ולכאן בעת שהיא מנסה להשתחרר. רק בקושי עולה בידה לשלוט בדחף לירוק בפניו בזעמה חסר האונים.
הם נשטפים בעוד זרזיף של קצף. היא פוערת את פיה במאמץ לנשום.
"אדם, אלוהים...!"
"אני כאן אתך," הוא אומר בקול מרגיע, כמו קודם.
"לא רציתי למות," היא לוחשת, מתייפחת.
"מי אמר שאת הולכת למות?,
היא נושאת אליו עיניה במפגיע, מנסה למצוא תקווה בעיניו או רק הסבר, משהו שיבהיר לה את המתרחש. אך הוא מביט בחזרה, בלי לוותר.
"מה אתה רוצה שאעשה?" היא שואלת בייאוש.
"שכבי."
שוב היא מנסה להתנגד, אך הוא דוחפה לאחור עד שאגב מאבק פראי היא מאבדת את שיווי משקלה. הוא מחזיק בה כדי שלא תיפול ומשכיבה ארצה, מצמידה בתקיפות אל החול. זועמת אך חסרת אונים היא נכנעת.
זמן מה הוא יושב לידה, מרכין עיניו לעברה, עדיין אוחז קלות בכתפיה. אחר כך הוא אומר "אליזאבת."
לעיתים כה נדירות הוא משתמש בשמה, שהדבר נוגע במשהו עמוק בתוכה, בחדרי בטנה, במעמקי ישותה.
"אדם, מה רצונך ממני?"
"הקשיבי לים," הוא אומר. " לשם כך באנו הנה".
היא עוצמת את עיניה, עדיין אחוזת אימה. בשכבה כאן על החול המכסה את קרקעיתו העמוקה ביותר של הסלע, דומה שהיא שומעת את הים לא רק באוזניה; כאילו רחשיו חודרים ישר אל תוכה, אותה רעימה עמומה לא-נגמרת, חודרים לכל תא בגופה, עד שהיא בקושי יכולה להבחין בין עצמה לבין הקול. היא כה מהופנטת מרעם המים העמום, שבקושי היא ערה לנועו לצדה, עליה, אל תוכה. אינסטינקטיווית היא סוגרת את רגליה, אך הוא דוחפה שוב כלפי מטה, פושק את ירכיה בברכו, מכאיב לה. היא מתחילה לצעוק, לא עוד מבינה מה קורה. הוא נראה כאחוז דיבוק בנגחו בתוכה. היא ממשיכה להיאבק כאילו היה זר שמכניע אותה. אך בתוך מעשה הצעקה והמאבק בו היא מגלה, לתדהמתה, בעיניים סומות, שאינה נאבקת עוד בו אלא לאמתו של דבר נצמדת אליו, אוחזת, לופתת, חודרת אל גופו באצבעותיה. שומעת את קולה שלה כצווחתה של ציפור-ים: "כן! כן! כן! אתה מוכרח! אתה מוכרח!"
הרעם גובר סביבם. מתז אינסופי מתנפץ על הסלעים, שוטף אותם. היא איננה מרגישה עוד בקור הפתאומי הדוקר, היא אפילו אינה פוחדת עוד. היא נכנעה לגמרי לרעיון הטביעה כאן. קול המוות הוא המהדהד דרך גופותיהם המתנועעים.
רק שעה ארוכה לאחר מכן, לאחר שהחבטות הפראיות של גופו על גופה שככו, והיא חשה עצמה נרתעת אט-אט מאינסופיות הקול, נסוגה אחור, אל תוך חלקת החול שבין הסלעים, מוגנת מהים, היא שומעת אותו לוחש כנגד לחייה.
"הכל נגמר. זה יורד."


אייץ' אי פי / דוד מיכאלי

הירוסלימה אסט פרדיטה - ירושלים אבודה בלטינית ובקיצור: הֶפְּ! הֶפְּ! קריאת השמחה לאיד הפראית של הליגיונרים הרומאים לאחר החורבן. הביטוי שרד לאורך ההיסטוריה האירופית, חיילי הנאציזם והאס אס השתמשו בו לגנאי וססמת אבדן ליהודים.

2001-2009 / פתווה / דוד מיכאלי

caravan / david michaeli / tlv 1992

בגיל ארבעים ושמונה הבנתי שיש פתווה על ראשי. גזר דין מוות בפסק הלכה מוסלמי. יש פתווה על ראשו של בני, בתי, אשתי, הורי, חברי, כולם מסתובבים ברחוב עם גזר דין מוות. עד אז חייתי כרגיל. כלומר אטום. זה בכלל לא היה במסגרת הראייה שלי. אבל הנה זה הופיע. פתווה. אני קם בבוקר עם הידיעה שמישהו החליט להרוג אותי והוציא עלי פסק. הוציא אותי מחוץ לחוק. איזה חוק אינני יודע, אבל אני בחוץ. כלומר כולנו בחוץ. דספראדוס. טוב. אמרתי לעצמי. אני לא הראשון ולא האחרון ויש לנו מדינת חוק וצבא בתנאי העולם הראשון אז מה אני נכנס לזה בכלל. אבל עובדה. ברגע שנפל לי האסימון הזה זה לא עוזב אותי. אני מסתכל על הקופאית בסופר, נידונה למוות. על הירקן, נידון. על השכן, נידון. מוכר הדלק, נידון. כל הקבוצה הזאת של האנשים, נידונה למוות על ידי מישהו. מי? מישהו. חסר פנים. אני חייב לומר שזה גורם לי חימה קשה. מה זאת אומרת מישהו החליט? כלומר אפילו בלי לדעת אני כבר מגדיר אותו כגבר. ואתם יודעים, אני משוכנע שזה גבר. אי שם ישב איש, גבר, או אנשים, גברים כמובן והחליטו בצידוק עצמי מוחלט, עם תחושה של שליחות, אני בטוח, על גזר דין מוות. לכולם כאן. אני בטוח שהם קמו מלאי סיפוק. הנה הם עשו את העבודה היומית. הרוויחו לחם. רק תנו אפשרות לעבוד ונעשה גלובליזציה כמו שצריך. של מוות. פתווה. מה זה צריך להיות לעזאזל. אני מסתכל על האנשים ברחוב, ואני קולט שהם יודעים את זה באיזה שהוא מקום. הם לא אומרים את זה לעצמם, אבל בפנים יש משהו שיודע. טוב. תראו. תאונת דרכים וסרטן יכולים לחכות לכל אחד בפינה, אבל אני לא יכול לקלוט את התוספת האווילית הזאת של הפתווה. זה נראה לי פינוק מסריח של אנשים בעלי עודף כוח שמשחקים באלוהים. כל האנשים האלה כאן שיודעים שהם נידונים מסתובבים פה עם תערובת של אני לא מאמין ומה אפשר לעשות ואני צריך לעבוד, ולהמשיך לחיות, ואין לי זמן לחשוב, ודי כבר. אבל בפנים יש להם איזה טירוף דיכאוני חבוי. זרקו אותי מהחברה. מחכים לי בדרך הביתה. ירביצו לי. אני הולך לאורך הקירות ובודק אם אין אף אחד. כמו רוברט רדפורד בסרט שבכל מקום קפץ עליו אינדיאני בשביל להרוג אותו. ואני אומר לכם זה לא עוזב אותי הדבר הזה של הפתווה. אני לא יכול להתרכז בציור שאני עושה, השיר שאני כותב יוצא נרגז, המילים עצבניות, והמוזיקה, אוי המוזיקה, כל דבר בצבע של רקוויאם. עכשיו, בתור יוצר אני מבין את הגברים האלה. הם מרגישים יצירתיים. אבל יש שטחי יצירה אחרים חוץ ממות למען השם ואת האמנות שלכם אמנות של קדושים רצחניים תעשו אצלכם בבית. הפרטי. מה קרה?! תתעסקו אחד לאחד עם השכנים שלכם והמשפחה שלכם. תסבירו לי, מה עלה על דעתכם להוציא את הפסק הזה? לא היתה איזה אמא בסביבה שאמרה לכם איך אתם לא מתביישים? לא היתה איזו אשה שאמרה לכם מספיק עם השטויות בואו לאכול? השאירו אתכם יותר מדי זמן בחוץ.

זה לא רציני / אלדד פריבס / הצגה / צוותא 2 / יום רביעי הקרוב

איור: רות גוילי

זה לא רציני

הצגת ליצן

בביצוע אלדד פריבס איש מופעי רחוב ואמן מחונן

במאי אברהם דנא

תאורה מרטין עדין

תלבושות אסף שם טוב

מוזיקה אייל וייס ושי בוקסבאום

מלים דורי פרנס

הדרכה קולית גלינה קנאון


צוותא 2

יום רביעי 22 לאפריל

20:30

יום ראשון, 19 באפריל 2009

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תודה מיוחדת ליו''ר קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" עמירם אורן על העזתו לזמן לדיון כיווני מחשבה שונים מתבניות מקצועיות מקובלות. המשך של תפיסה זו יוכל להפוך את קבוצת הדיון לפורצת דרך ולמנסחת של מושגים ופתרונות חדשים.
תודה ללארי אברמסון על הרצאה מרגשת ומעוררת מחשבה.
לעניין פארק מיני ישראל במבוא להרצאה. אם כי קל להתבונן בדגם השעשועים הזה בעיניים ביקורתיות, ברצוני להעיר על שתי זוויות אפשריות נוספות:
האחת היא שיש משמעות להתמרת הדימויים כתהליך תפיסתי של הבשלה, שבו הדימוי האבסולוטי הופך ליחסי. הצגת אתרים שנתפסו כמקודשים חברתית או מסורתית כצעצועים בדגם הופך אותם לברי משחק ומפקיע את משמעותם כייצוגי מציאות שאין עליה עוררין. המעבר ממציאות לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שלפני כן לא הייתה ברת מושג. במגמה העולמית של וירטואליזציה, כאשר חברה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה.
הזווית השנייה היא מן ההיבט הביולוגי והנפשי והיא נוגעת להערה על הפרופורציות הלא תואמות בדגם של מיני ישראל. תמונת המציאות הנראית שלנו שונה בפרופורציות שלה מתמונת המציאות המוחשת ומתמונת המציאות הרגשית ומתמונת המציאות הנתפסת שלנו. כך למשל חור בשן נתפס בחושינו ובמגע הלשון כענק. מיפוי של אברי הגוף באמצעות גרייה מוחית מייצר תמונת הומונקולוס גרוטסקית למראה (מזכיר פיסול אפריקאי) שבה האצבעות, השפתיים, הלשון והעיניים, אברי המין וכפות הרגליים גדולים באופן חריג. זהו למעשה מיפוי ריכוזים עצביים. הבניה האינטואיטיבית והמצטברת של הדגם ובמיוחד כשהיא מעדיפה אינטרס בידורי כלכלי על אינטרס לאומי סימבוליסטי, אולי מספקת מיפוי תחושתי חברתי דומה, שהוא דיספרופורציוני לקני המידה של הנראה.
הערות לעניין גוף ההרצאה:
לגבי אוטופיה והטרוטופיה: כל דבר חדש הוא אוטופי משום שהוא מבטא את שאיפתנו לשלמות הצופנת בתוכה, יחד עם העיוורון המובנה בשאיפה, גם את המנגנון הכאוטי הפועל כנגדה והביקורת היא חלק מן המנגנון הזה. לפחות בפרק הזמן שלפני הזדקנותו, מאפשר כביש 6 חוויה של תנועה מפוקחת וחלקה ברמה טכנולוגית מתקדמת ורמת שירות גבוהה במרחב מוגן. מרחב מוגן ונוח מאפשר גם חוויה מתקנת, הכרת מדדי פעולה חדשים ואולי גם גדילה מושגית שמהווה את הקרקע לעיצוב הנוף העתידי.
לעניין מרחב הביטחון ולעניין המיליטריזם הסמוי והבלתי סמוי, או תום וחוסר תום בתכנון. לעתים תיאוריות קונספירציה הן השלכות בדיעבד על הצטברות נתונים מתמשכת שלאחר זמן מספיק אפשר לאבחן בה תבניות ומגמות. במקרה של כביש 6 נוח לי להניח שזה אחד ממקרים אלה וחלק מהמגיבים גם גיבו זאת עובדתית. ספק אם מתכנניו ניסו להפריד בין חברות ולפגוע בנוף ואני מתרשם שהתכוונו לטוב כמידת יכולתם.
מוקד הדיון נמצא כנראה במקום שונה והוא נוגע להתפשטות ודורסנות מערכתית שאינה מבוקרת: לתאגידים אזרחיים כבעלי טריטוריות יש חילות שמירה / אכיפה / פיקוח פרטיים עמומים יותר למרחב הדמוקרטי שבהפרטה הוא מוותר על משילות ומגוון לטובת הצירוף צופן הפחד של יעילות ואסתטיקה (אשר מתקשרת חזרה אל האמנים ומעצבי הדימוי). לפיכך יש מקום להתבונן על נדידת מוקדי הכוח וגופי שליטה אזרחיים חדשים שדוחקים את מקומו של הצבא המסורתי.
שאלות מה הסיבות לשיקוע המייצר את האופי התוחם של הכביש, או האם הפקעת שטחי הכביש הייתה מפלה, או מה החלופות, וכן העובדה שהפרויקט הגדול הזה אמור לשוב לחזקת המדינה בתום תקופה, היו חסרות. כמו כן הסוגיה מהו שימור סביבה נכון עדיין אינה מבוררת כל צרכה.
תפקיד האמן הוא להעיר ולהאיר וזאת ההרצאה עשתה נאמנה. תודה.

יום שבת, 18 באפריל 2009

Fabian's video art / שי גטריידה

emphizema / david michaeli / ink and zerox / tlv 1993

Fabian's video art / שי גטריידה

הכלב מוטל על השוליים דרוס מכונית פגעה בו
צלעותיו עולות יורדות מתנשם בכבדות עדיין
מפתיע מוזר מה פתאום נושם במצבו לא רצוי לו
שייגאל כבר וימות אין סימני דם גופו מדולדל
כשק ריק זרבוביתו יבשה לסתותיו חשוקות
העיניים עצומות הפנים מטושטשות בכוונה
לא ניתנות לזיהוי. מוציא את נשמתו בבדידות
אין מי שיסעד ישכך את כאבו ילטף את ראשו
עם כיוון השערות או כנגדן ייטול את הראש
יניח בחיק יזריק זריקה גואלת ייתקע בו כדור.
שָקט לגמרי כולו עם עצמו מתעניין במאום לא בוכה
לא מתאונן לא משתולל פשוט שוכב צלעותיו
יורדות עולות נושם. איך הגיע למקומו זה
לאחר שנפגע האם הוטח או גרר עצמו או דידה
מתוך אינסטינקט המצווה גסיסה איטית
מחוץ להמולה בצילם של איקליפטוסים בשוליים
לצד המסילה. עולות יורדות הצלעות נושם כלב
זכר בגודל בינוני הגזע מעורב הגוונים השולטים
בפרוותו חומים בשחור. אפשר לדמיין אותו במרכז
המסחרי משתובב בחבורה תוססת מתעלל בנעל
גנובה מטלטל גרב נדחק אל ירכתי כלבה מרחרח.
או בגן משחקים עושה את צרכיו על הדשא מרים
רגל משתין על עמוד המגלשה משוטט בשולי דרכים
עזוב מבעלים ומבית. יורדות עולות הצלעות. משב רוח
הדוף ממשאית דוהרת בכביש מנפח את פרוותו מרעיד
את ציציות אזנו מבדר את שער זנבו. שוכב בשקט
על השוליים מתעניין במאום לא בוכה לא מתאונן לא
משתולל צלעותיו עולות יורדות
נשימתו

עומד לצאת לאור / טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / מדף

הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון יורד בימים אלה לדפוס. מדיה, תודעה, טכנולוגיה, סייבורגים, אנחנו והעתיד הפעיל, סריג של פיקסלים רוטטים. הדיון הנצחי על יחסי חומר ורוח מהות וצורה מעולם לא הוצג בחזות פסיכודאלית כל כך. עדכנית כל כך. קליידוסקופית כל כך. התלבטויות אחרונות בבלוג של עידו הרטוגזון כולל גרסאות של עטיפות.

יום חמישי, 16 באפריל 2009

יום שלישי, 7 באפריל 2009

ספר חדש: עוברת אורח בדממה / פאביאן ורדיה


בראשית שנות ה-80 פאביאן וֶרְדִיֶה, סטודנטית לאמנות, נוסעת לסין הקומוניסטית ללמוד קליגרפיה וציור סיני בחבל סצ'ואן. היא מתמודדת עם שפה, חשדנות, צפיפות, דלות, לכלוך, ועם האכזריות של המפלגה הקומוניסטית הסינית שדחקה את האמנים אל שולי החברה. היא פוגשת את אהבת חייה, והופכת לאמנית מוערכת.

עוברת אורח בדממה, עשר שנות הכשרה בסין, מאת פאביאן וֶרְדִיֶה. מצרפתית: חגית בת-עדה, אסיה הוצאה לאור, 288 ע"מ + צילומים.

יום שני, 6 באפריל 2009

ספר חדש: עגור לבן פורש כנפיים מאת אריה ברסלב


הספר עגור לבן פורש כנפיים הוא אסופת מאמרים המייצגת 30 שנות הוראה ולימוד של מורה הטאי ג'י אריה לב ברסלב החי ומלמד בירושלים במקום החביב עליו - גן השושנים. הספר כולל הרהורים והסטוריה מקצועית ואישית. הספר מכיל עשרים מאמרים. המאמר הראשון, "בגן השושנים", מתאר את ההנאות והקונפליקטים בתרגול בוקר של מורה טאיג'י שהוא גם יהודי שומר מצוות. צירוף ידיים (push hands), סיוע להליכה זקופה ולידה הם חלק מנושאי המאמרים.

אריה לב ברסלב, בעל תואר שני בהיסטוריה אירופאית ורוסית מאונ' וויסקונסין, מתרגל ומורה טאיג'י צ'ואן מזה כשלושים שנה. נולד וגדל בלינקולן, נברסקה. מורהו הראשון היה קנת' כהן בברקלי, קליפורניה. ב-1988 החל ללמוד אצל בנג'מין פאנג ג'נג לו בסן פרנסיסקו ובהולנד. לימד טאיג'י וצ'יקונג באירופה, ישראל וארצות הברית. נציג הפדרציה האירופית של טאיג'י צ'ואן וצ'יגונג בישראל. יוצר תוכנית שיקום ותמיכה לבני גיל הזהב ולמאותגרים פיסית. נשוי לאן - מלמדת טאיג'י, צ'יקונג וריקוד מודרני.
כתב את הספרים: "מאחורי דלתות סגורות: התרבות הסינית ויצירת הטאיג'י צ'ואן", "על כנפי הדרקון", רומן בלשי. ספרו "עגור לבן פורש כנפיים" הינו מחווה למוריו, פרופ' ז'נג מאן צ'ינג ובנג'מין פאנג ג'נג לו ומתורגם לעברית מהגרסה האנגלית שנקראת "בגן מורי" (In the Garden of my Teachers).

"בדרך פשוטה ורהוטה אריה ברסלב מסביר את החכמה וההיגיון שמאחורי תרגול צירוף ידיים ומציג תרגילים פרקטיים לעבודה בשניים. ספר זה הוא למתחילים ומתקדמים כאחד." ניצן מיכאלי.

עגור לבן פורש כנפיים - מאמרים אודות טאיג'י צ'ואן מגן השושנים, 2007-1987, ביבליוגרפיה אנגלית ועברית.
taichi@bezeqint.net
http://www.jerusalemtaichi.com/

נזירה עירונית / דבי עשב

ערפל רך חושני
נשר על החוף:
מילים שיכורות
התגלגלו בגאות ענקים
ככדורי שלג.
היום מחקתי מתוך רשימת המטלות
אחד: את הנזיפה
שתיים: את הזיכרון איך לעמוד
שלוש: את החמלה לדחוף לפינות בקיר
ארבע: את ליטוף פעמוני הפולחן.
בקצה הרחוב עזבתי
את הצורה הקודמת
ללא עור ועצמות נקודה
עכשיו האור בוהק ללא צל.

כַּפָּרְסְקַייָה!!

כַּפָּרְסְקַייָה!!
איזה ביטוי עשיר! איזה חיבור מופלא! איזה חזון! איזה חוש מוזיקלי, בלשני! מהדהד, מחבר, מנחם... הגלישה הרוסית הרחבה מעומק החזה הלבן הרחב, העשיר, הנרגש, הרוגש, נפגשת עם הכפרה המגרבי על סכיני השרב הפנימיים שלו והחמוקים הכהים. הפניה הישירה החמה מתמלאת נענוע ארוך ותנופה מעוגלת. תחרה של גל שפה מתפשטת ומכסה את הישראלי המורכב. כַּפָּרְסְקַייָה!! תודה ללילה איצקוביץ שהביאה את הפנינה הבלשנית הזאת מאלינה הקופירייטרית. מי ייתן וניפגש בקרוב על בורשט וסיגרים. כַּפָּרְסְקַייָה!!

אַלֶס קאפּוּט / שי גטריידה

צילום: שי גטריידה


אַלֶס קאפּוּט
אמר לקשיש הקשיש פחות
זה היה בהדר העיר באביב 2007
ושניהם המשיכו לנבור ולהפריד
בערמת הגרוטאות

למטה בנמל השתכשך לו בבריכות בטון
ים מופרד
חף מזיכרון

אבא שלי כשירד מהאוניה
שהביאה אותם מברלין
סתיו 1937
(פעוט בן פחות משלוש, עד שהושלמה בדיקת הניירות)
שיחק שם בחול

אחר כך
במרחק שני רחובות
ראיתי אותם שוב
הקשיש נח על גדר אבן קורא בעיתון
הקשיש פחות מחבק זוג דפנות של מקלחון.

Tokio blooming / Arie Kutz






יום חמישי, 2 באפריל 2009

דרווין, 200, DARWIN

cityfish / david michaeli / tlv / 1992


שלום רב,
ביום ב', 6/4/2009, יתקיים יום עיון במלאת 200 שנה להולדת דארווין.
הכנס יתקיים באולם דולפי, בי"ס לרפואה.
פרטים נוספים בקישור הבא:
http://www.tau.ac.il/lifesci/Darwin_Meeting.pdf
בברכה,
הפקולטה למדעי החיים

אהוֹב אותי, אהַבי אותי/ שי גטריידה

couple with peacock (detail) / david michaeli / tlv / 1999


ראו מה שהעברית עשתה:
האם שמתם לב שכשאומרים (מבקשים) אהוֹב אותי או אהַבי אותי, האוויר זורם על המילה הזאת?
עולה דרך הקנה, מתאבך בחלל הפה וננשף החוצה בקלות מבעד לשפתיים באמצעות ה- ב' הרפויה.
לעומת זאת כשאומרים:
תאהב אותי! או,
תאהבי אותי! (ציווי), זה מתחיל במעצור של הלשון על ה- ת'.
ההוראה שבטעות מבקשת להיות אהבה מתחילה בהתנגשות, היתקעות, בלימה.

ואכן: האם אפשר לְצווֹת אהבה?
אפשר לבקש אותה, אפשר לייחל לה, להתחנן אליה, ליילד אותה, אבל אי אפשר איתה בכוחו של ציווי.

ונסו את הדבר הבא:

המילים אהיה ("אהיה אשר אהיה"), הוויה ואהבה כל כך דומות בצלילן ומבחינת תהליך ההפקה שלהן בגוף.
שלושתן בנות 3 הברות.
הן נולדות בתנועה של שרירי רצפת הבטן שדוחפת אל הסרעפת שנושפת את ה-א' החוצה.
נביעת מעמקים.
הדהוד תהום רבה.
אח"כ מצטרפת ה-הא שעוטפת את הלב ומרחיבה את בית החזה.
ההברה השלישית של הוויה ואהיה : יה, איננה מסתיימת. רוטטת אל האינסוף, נותרת פתוחה .
לעומתן ההברה השלישית הרפויה של אהבה : בה, איננה אינסופית, עושה דרכה אל מושאה עליו היא מתרפקת, לוחכת אותו כמו האדווה הסופית של גל השוטף במעלה החוף.