הילחמו על העוגיות!

הִילָחֲמוּ עַל קָפֶה וּמַאֲפֶה, עַל קָצָר וְאָרֹךְ וְהָפוּךְ

וְעַל שְׁקֵדִים וְקִנָּמוֹן וְתַפּוּחִים וְעוּגוֹת פֶּרֶג,

עַל פְּרִיחַת הַסִיגָלוֹן, נְעָרוֹת עַל אוֹפַנַּיִם,

שְׁדֵּרוֹת מוּצַלּוֹת, בָּתִּים לְבָנִים, אוֹטוֹבּוּסִים, שְׁוָקִים

הִילָחֲמוּ עַל גְּבִינוֹת וְעַל שׁוֹקוֹלָד וְעַל יַיִן וְעַל עַגְבָנִיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל דּוּכָנִים וְקַבְּצָנִים, וְחוּמוּס יוֹם שִׁשִּׁי

וְעָרַק אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. עַל כְּלָבִים וְעַל חֲתוּלִים,

עַל פִּנּוֹת שְׁתִיָּה לַצִּפֳּרִים וְחֲבַצָלוֹת מַיִם

עַל קְשִׁישִׁים אוֹחֲזֵי יָדַיִם, עַל רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם

הִילָחֲמוּ עַל חוֹל הַיָּם, הַגַּלִּים וְהַגַּלְשָׁנִים

עַל מַטְקוֹת וְעַל קְרֶם הַהֲגַנָּה וְשֵׂעָר מְפֻזָּר

עַל סִיגַרְיוֹת וּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר בַּחוֹף הַיָּם, עַל רָצִים וְרָצוֹת

הִילָחֲמוּ עַל הַבִּירָה בָּעֶרֶב וְנָשִׂים עַל קַטְנוֹעִים

וְעַל דּוֹחוֹת הַחֲנִיָיה, עַל הַפִּיצוּצִיוֹת וְעַל הַמְּסִבּוֹת

עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַמְחָאוֹת, עַל שֶׁקֶט סוֹף שָׁבוּעַ בַּסְּתָו

עַל נֵרוֹת בַּחַלּוֹנוֹת בַּחֹרֶף, עַל בְּחִירָה וְעַל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת

עַל כְּבִישִׁים רְטֻבִּים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת לְאַט וּלְחַיִּים קָרוֹת בַּגֶּשֶׁם

וְעַל הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְיְפִי הַגּוּף, וְהַבֶּגֶד הַקַּל

עַל הַמַּבָּט, עַל הַצְּחוֹק הַגָּבוֹהַּ וְהַשִּׂיחָה הָרָמָה

עַל הַהִשְתּוֹקְקּוּת, עַל הַמַּגָּע, עַל פְּרִיחַת הַמְּכֻנָּף וְהַצֶאֱלוֹן

הִילָחֲמוּ עַל הַשִקְמִים שֶׁנּוֹתְרוּ, רֵיחוֹת חָרוּבִים וְעַל חִבּוּקֵי הַבֹּקֶר

עַל הַחֻצְפָּה וְעַל הָאַהֲבָה, עַל הַסִּפְרוּת וְעַל הַשִּׁירָה

הִילָחֲמוּ עַל פִּרְחֵי הָרֹעַ, עַל עָלֵי עֵשֶׂב, עַל לִוְייָתַן לָבָן

עַל סַפְסָלִי רְחוֹב, רֵיחוֹת שֶׁל פָלָאפֶל וַחֲנֻיּוֹת פְּרָחִים

הִילָחֲמוּ עַל הַמּוּזִיקָה הַקְּלָסִית וְעַל הַרוֹקְנְ'רוֹל, וְעַל גַּנֵּי הַיְּלָדִים

עַל עַרְבֵי שִׁירָה וּפְתִיחוּת שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת, עַל צַיָּרִים וְעַל פַּסָּלִים בָּרְחוֹבוֹת

הִילָחֲמוּ עַל פְּרִיחַת הַשְּׁקֵדִיָּה וְעַל גְּלִידָה שֶׁל אֱגוֹזִים

עַל כּוֹס תֵּה בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וְעַל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים הַקְּטַנּוֹת

וְעַל חֲנֻיּוֹת הַמַּעֲדַנִּים, עַל הָאַחִים מַרְקְס, עַל הַשִּׂמְחָה לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת

הִילָחֲמוּ עַל מִסְעָדוֹת, וְעַל אִפּוּר, נַעֲלַיִם וּבְגָדִים יָפִים

עַל מֶרִי פּוֹפִּינְס, עַל הָארִי פּוֹטֶר וְעַל מִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים

הִילָחֲמוּ עַל הָעוּגִיּוֹת!

דלת מדבר / 1977 / DESERT DOOR

דלת מדבר - צבעי מים ופסי מתכת. גודל: 50 על 70. יצירה לקורס קומפוזיציה של יורם רוזוב, בצלאל, 1977. מקור ההשראה הוא הטפונים (בשורוק) – סדרות החללים הקטנים שנפערו באבן החול האדומה בקירות נחל הכתובות. באותה שנה לקחתי לשם את מרטין ואביבה הלכנו מקצה בקעת הירח במורד נחל הכתובות דרך אבן חול אדמדמה וורודה, וממנה לסלע מטמורפי שחור ואל קניון גרניט אדום, עד למפגש עם ערוץ החווארה-חנכייה. שם פנינו מזרחה יורדים במדרגות הגרניט והחול עד טאבה. כשאני מסתכל עכשיו במפה אני המום ממה שיכולנו לעשות אז.

ארבע שנים לפני כן בספטמבר 1973 הלכנו בבקעת הירח, ראש השנה, רגע לפני המלחמה. היינו דורון אורבך, ניצן מיכאלי, שאולי לב, יפה אינגבר, אורי הרמן וחברתו, ורמי סידון ולפי זיכרוני גם מוש סביר, או שמא היה זה טיול אחר?

בזיכרוני המאובק מוש הוביל אותנו אל במת הר שולחן שהייתה שטוחה ומכוסה מאובנים ימיים, ומשם כנראה מערבה, כנראה אל קניון ההפתעות ואל "מלך הדייקים" כארבעים מטרים של סלע מטמורפי כהה, בליטת בקע מסיבית בבטן סלע החול. אולי צפון מערבית מתמיל'ת חווארה שבוואדי סורה. כאמור, ייתכן שזה היה טיול אחר.

קשה לי להאמין שהרחקנו עד אזור וואדי אל-ביותי אם כי המישור הגדול יכול להתאים לתמונה בזיכרוני הנמוג. אך, וזאת אני זוכר היטב, בדרך חזרה, המים תמו, על מרחב של גלי חול לוהטים, רועדים, ראינו במרחק מאתנו גוש סלע מרובע, בודד במישור החם. תשושים הלכנו אליו בתקווה לצל. צנחנו לצדו. גובהו כששה או שבעה מטרים, צלעו כעשרה מטרים. בחום המעמיק ניצן זחל לצדו השני של הסלע ומצא סדק שדרכו נכנסנו מופתעים לחלל פנימי מוצל וקריר שבו המתנו שרועים על רצפת חול עד שפנה היום ואז המשכנו. מאוחר יותר פגשנו את איתן צדוק שסיפר שהיה באותו זמן במצב דומה עם עוד שני חברים אולי בתמיל'ת חווארה המזרחית יותר? או אולי בתמיל'ת טאבה?

חודש לאחר מכן בחולות סיני על שפת הים לפני מעוז בודפשט, כדור של צלף פגע ברקתו וחלף את ראשו של רמי סידון כאשר התיישב לרגע.  

הצבע החם, האדום, גווני השחור, לאחר המסה ראשונית הנחתי באצבעותיי את הצבע על גיליון נייר 270 גר'. כדי לדמות את פעולת הרוח והמים המעצבת את הסלע, שפכתי עליו עוד מים וערסלתי בזהירות את הגיליון, אוחז אותו בשתי ידי, מספיג את נימיו, עד שהופיע מרקם הסלע שדמה לזיכרוני, ספק חללים, ספק שקעים בצל אבן החול. הצעד הבא נוצר מעצמו. מסגרת מלבנית של פסי מתכת. רוקנתי בחטף שארית קופסת נס-קפה גדולה, שלולית קפה כהה התפשטה לאיטה בכיור. חתכתי בכוח את הקופסה לאורכה ושיטחתי אותה ליריעה של פח על רצפת המטבח של הדירה השכורה שבקומה השלישית בבית שברחוב ארלוזרוב 16 ברחביה המתוקה. היה לילה. חתכתי בסכין חיתוך וסרגל מתכת את יריעת הפח. אני זוכר בתוך ידיי את השינוי בתנועת הסכין המאומצת, המחריקה ונשחקת על חיבורי הרצפות. את פסי המתכת הצמדתי בסרט דבק דו-צדדי ששאלתי מאחד מעמיתיי לדירה. השמות שעולים בזיכרוני מדירה זו הם מיקי גרובר אודי נדיב ונילי גולדמן, נחמה סביר, דגניה וג'וד עם העיניים הפראיות. האוויר היה נהדר. בחדר הגדול שלי היו ארבעה חלונות צרפתיים, שפנו מזרחה ודרכם נשקף סיגלון נהדר ועוד שני חלונות שפנו דרומה. מלבנים נהדרים. בבוקר סאן הרחוב משירת ציפורים.

את העבודה ארזתי בשנת 1980 ולקחתי אותה לאאכן כמתנה לגודרון ואהרון שאירחו אותי בעבודתי כמעצב אורח בדיסלדורף. איני יודע היכן היא היום.

 

תודה לאיציק בריקנר על שיחתנו. לדורון אורבך על דיוק השמות. ליואב עוזיאל על סיפור הלחימה.

סרט

 

עכשיו כשהגיעו הסירנות החדשות של האמבולנסים

סירנות בשני תווים

השלמנו את פס הקול של הסרטים מאמריקה

ואנחנו חיים בסרט

אבל בסרט יחד עם הסירנות בשני תווים

יש גם את אחוות כחולי המדים, ז'קטים זרחניים

וזירות אירועים עם סרטים ואקדחים משכיני שלום

עם היסטוריה במחירי מבצע של האלאמו והבוקרים והמסטיק

ויש את הארי המזוהם ורוצחים סדרתיים

ויש רחובות אלימים וסכינאים וצלפים

יש את הארלם ואת שיקגו של הוליווד

ואת המשמר הלאומי, הסמים, הפוליטיקאי, הבלש והזונה

ואיגודי הנמלים והסופרנוס

ויש את המסוקים של ויאטנאם עם הוולקיריות

ואת הנשיא המודאג, היפה עם איירפורס 1

וכמובן את מונסנטו והמון בשר לאכול והמון שדיים 

וכל מה שעושה אותנו כל כך יפים וכל כך מוצלחים,

ובתי הכלא, מקסיקו ועובדים זרים ואקזיטים

וכוח אדם, וגז ותאגידים

והומלסים, ועכשיו אפילו בקבוקים בשקיות,

מה שממש לא הבנתי כשהייתי לפני המון זמן בניו יורק

ואפילו אינדיאנים ושחורים משלנו ממש כמו שפעם התחפשנו בפורים

וכל פעם שאני שומע עכשיו את הסירנה החדשה בשני תווים

מצלצלת את הרקוויאם הדמוקרטי לדרוסים

ששמעתי אותה לראשונה בברקלי בשנות השבעים

חוצה את הרחוב באדום ברעש שלא הכרתי

אני יודע שאני באמריקה. אמריקה. באופני יוניברסל.

ככה זה. מי שמסתכל ביותר מדי סרטים

מי ששתק ביותר מדי סרטים

בסוף כלוא בסרט

מלגה לגלות

הֵיכָן שֶמִזְוָודוֹת נוֹפְלִות עַל צִידָן וְנֶעֱלָמִות

מֶרְחָב גָדוֹל מִסְתָּמֵן לְאִיטוֹ

הֶעָבָר בִּלְתִּי צָפוּי

שוּב.

לְפִיכָךְ:

הַוַועַדָה לְקְרוּאָסוֹן שְקֵדִים וְאֵירוּעִים מוֹחִיִים

מָזְמִינָה לְהַגִיש מוּעֲמָדוּת

לְקַבָּלָת מִלְגָה לְגָלוּת

מוּזְמָנִים פְּלִיטֵי שָחוֹר לָבָן

מַסְכִּימִים כְרוֹנִיִים עִם צִיפִּיָיה לְנֵפֶץ פִּתְאוֹמִי

מְאַבְּדֵי פֵּשֶר אֲבָרִים וְקוֹל

גַנָבֵי מִזְוָודוֹת מִילִים, תְלוּיִים לְמֶחֱצָה,

נִמְנָעִים מִדֵעָה ושוֹמְרֵי מִסְרוֹנִים

יֵש לִשְלוֹחַ יְמֵי עוֹתָקִים הַכּוֹלְלִים

קוֹרוֹת לְלֹא קִירוֹת

לְפָחוֹת צוֹמֶת מִתְנוֹעֲעָת אַחַת

רְשִימַת סְדָקִים מוּכָחִים.

עַדִיפוּת לְבַּעֲלֵי תְאָרִים לְמַחַנוֹת,

לְבְּתוּלִים קְבוּעִים, לְזְנוּת,

לְהַפְנָיָית מַבָּט, לְהִתְעַלְמוּת

יֵש לְצָרֵף מַצְפֵּן זִיכָּרוֹן, קוּפְסָת עֲשָן,

רֵיח לֶחֶם רָחוֹק וּנְשִירָה אִילֶמֶת שֶל פְּרָחִים סְגוּלִים

בִּרְשִימַת הַמַמְלִיצִים יֵש לִכְלוֹל אֶת הַדְמוּת הַאַחָת

אֵלֵיהַ אָתָּה דוֹבֵר.

אימה

 

בִּדְלִי שֶׁל מַיִם חַמִּים

שָׁפַכְתִּי קֻפְסַת נֵס קָפֶה קְטַנָּה

וְהוֹסַפְתִּי שַׂקִּית אַחַת שֶׁל קִילוֹ סֻכָּר

עִרְבַּבְתִּי הֵיטֵב. הוֹסַפְתִּי שַׂקִּית חָלָב. עִרְבַּבְתִּי הֵיטֵב.

הִזִּיתִי טִפּוֹת הַחוּצָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים לְמַזָּל.

לָקַחְתִּי אֶת הַדְּלִי הַכָּבֵד לַסָּלוֹן. אֶת הַסְּחָבָה הִשְׁקַעְתִּי

בִּדְלִי הַקָּפֶה הַבָּהִיר.

הוֹצֵאתִי אֶת הַסְּחָבָה הַלַּחָה הַחַמָּה. הִנַּחְתִּי אוֹתָהּ פְּרוּשָׂה עַל הַמַּגֵּב

וּבִתְנוּעוֹת מְדוּדוֹת רְחָבוֹת שָׁטַפְתִּי בְּקַפְּדָנוּת אֶת הָרִצְפָּה.

שני עקרבים קפואים

 

שני עקרבים קפואים

נמצאים אצלי בתוך קופסה בפריזר

לפעמים אני שומע אותם נאנחים

מתהפכים בשנתם בין הסנפרוסט

שניצל הטבעול והפיתות.

 

כל פעם שאני פותח את הפריזר

להוציא מצרך חדש

מביטות בי עיניהם הקרות

מבעד לדופן הקופסה השחורה

מחופת המסקינג-טייפ והניילון.

 

עוד לא, עוד לא, אני אומר

וסוגר בבושה וחיפזון את הדלת.

עוד לא הגיעה השעה.

 

בחוץ האוויר מתחמם ומתקרר

לאט כמו חזה של ענק

ערים מתנפחות ומתרוקנות

לפי הקצב.

 

יום אחד תבוא רעידת אדמה

ביתי ייסדק וייטה על צידו

המקרר יחליק, יתמוטט, ייפתח

שניצל סנפרוסט וחלה קפואה

ייפלו על אדמה מעלת עשן

ושני עקרבים ייצאו מן הקופסה.

 

מכוסים כפור על קרקע חמה

לאט לאט יזיזו מפרקים

ימתחו צבתות יפרשו זנב עם עוקץ.

עמוד האוויר החם ממדבר יהודה

יאמר להם: קדימה, עכשיו!

 

שני עקרבים זריזים

רצים על קרקע סדוקה.

אנשים שוכבים בין מצרכי מזון מפוזרים

ומכוניות עם מכסים פתוחים.

הם מחפשים אותי, רוצים לקחת

אותי אתם. עכשיו אפשר.

 

 

אשכבה / עננים / דבי עשב

 נשכיב את הכאב בעריסה,

ננדנד, נשיר

נשכיב את התינוק הזה

נערסל את חוסר היכולת

בשק,

לו יכולתי, לו יכולתי.....

סתם של קיום, סתם.

לו יכולתי?!

 

עש שכבה ממש ליד המנורה שדלקה, שם, ליד הדרך.

שנשרף, שפחם, ששחור....

להמשיך למצוץ אצבע, לעקם שיניים, לעקם את החייך, החיוך

על מה חתמת?

איזה מסמך מפלצתי דרש התחייבות?

שלום.

הנה אני כאן, הנה אינני.

לילדיי / ספור אלכוהולי-אימא / עננים / דבי עשב

 כמה פעמים התפרקו לי הקציצות?

מזגתי כוס יין, כמה פעמים מזגתי לי כוס יין ולגמתי ממנו שקיקה, שכן חיכיתי לתחושת הרכות העייפה, לסוג מעורפל של מחשבות שיכולתי לראות-מרחפות סביבי.

גם המילים התפוררו לי. אין זאת כי אחיזתן במציאות כה התרופפה או שמא אחיזתי אני.

מכל מקום -לחיים, למשה ולכל היתר...

יש מתכונים  שהם כמו ספרי תפילה, את קוראת שוב ושוב, רוכנת מעל ספר מתרכזת בהוראות.

אני-מתרכזת ואז בבת אחת שומטת את המידע ומאלתרת כראות טעמיי.

מילים קופצות מול פניי, שילובים מפתיעים של טעמים....

אח....לחיים!

ראשי סחרחר. מתבוננת בפירורים ביאוש. איך, איך מחברים אותם? מה להוסיף שכן אי אפשר לגרוע. מאוחר מידי.

קציצות קינואה. נו, שיהיה.

ילדיי התפזרו, כמו הפירורים, גם המחשבות.

כמה פעמים השתמשתי בעיני?

מרוב שימוש זיהיתי שאלה, יועצות הסתרים-מרמות אותי. שאוזניי מעוררות מזימות, שטעמם בלשון משוגג חיים. לכאורה הלכתי בקו ישר אבל התגנב לתוכי חשד שאלה כובשים באלימות שטחים של אדמה אחרת בזיגזג מתעתע.

התעורר בי אותו חלק שמכיל געגוע לרכות הבשר, לחיכוך, לחבוק. המשפחה התפרקה.

היה שלב בו צחקתי לאט, שכן נוצקה אבן לתוכי חוצבת דמות אחרת. אבל עם רדת הערב

אני מסתתרת. חרדה מלתת לדמעה להגיח.....

הדלת ננעלת, הבית עומד בשיממון.

נבדלת בניגודיי, בשפה שהיא אחרת, חשה כה זרה לעולם.

היכן  איבדתי את הפיכחון?

בכוס היין השלישית, אולי הרביעית?

בואי, בואי ננסח מחדש ודאות של לוליין שתלוי  באוויר.

חשבת אולי תקבלי זר פרחים לחג, על אף ולמרות כישלון הקציצות.

גילית שלא חשבו עליך.

מן הסתם פרחת מזיכרונם.

כוס יין?

כמובן שהם אוהבים אותך, למרות הזרות שאופפת אותך לאחרונה.

איכשהו את מתחזקת אכסניה שאיננה עוד במין סוג של שיגרה, שבכאילו.

מנסה לחזר אחרי, באמתלות כאלה ואחרות. לשמר זיק קטן של חיוך .

תמיד שותה לבד.

לחיים!

עוגת שוקולד תמתיק רגע זעיר. אולי פה אצליח .

עושה כלים, מותירה כיור נקי.

הייתי פה?

ההווה טעון בכל. מבקר, פורט על מיתר רוטט מתפזר בחלל.

אפשרות מתמדת של שינויים .

יודעת את כולם, לא יודעת אף לא אחד.

ברגעים בלתי נראים אני נגאלת  בעזרת האלכוהול שמרסק את המציאות לפירורי קציצות באנאליים.

כן ילדיי האהובים, שמחתי שעברתם דרכי, שיכולתי להניק אתכם בחלב מתוק, בנתינה ללא גבול.

אוהבת אתכם כל כך.

שוחה ללב ים, שם באמצע, אפוא שהוא ישנו בית תפילה נייד,

שם מעוררת תפילה לשלומכם, ליכולת שלכם לסלוח.

אני רצה את המרחק בין מילה למילה. חולפת על פני פנים נוכריות של עצמי, על פני יגונות, שמחות...

לא יודעת.

אולי היין?

אולי ההכרה שהנני חסרת הכרה?

אולי העקבות שהים מחק, מסיר כל עדות שהייתי כאן.

בכל אופן יש מקום לאהבה  האינסופית בגן הזה.

בפירורים האלה., בהתפזרות.

אהבה ללא תנאי.

לחיים!!! 

דו-קיום-אני והמחאה / עננים / דבי עשב

כמה פעמים הפסדתי למוח שלי. שחמט-כמובן. מלך, מלכה. שליטה. צריח צורח  אללי!!!! אנחנו מפסידים. ורץ. כן הרץ שבורח או מתקיף, לא ברור. אז קובעת פגישה. קפה מול המראה. בשדרה. נתפשר. נמצא איזו דרך לדו-קיום. נחלוק ברוחות הרפאים. בלי אלימות. משא כבד ומתן קמצן. יושבת מולי. לרגע נופלות פניי. לעזאזל אני מתקמטת ללא הרף. מרימה אותן בזהירות, לובשת חיוך מהסס. ככה טוב? ליישר. למתוח. עין אחת מתעקמת. האף לא ממש במרכז. רעמת השער מסתירה את הרעב. איזה פרח משונה  צומח בתוכי. צמח הטורף את עצמו. צפוף לנו יחד. כל אחד מנסה להרחיב את שטח המחיה. לסמן טריטוריה. להשתין בעמידה. אני מוחאת כף בתוקף. אני מוחאת! כתמים עיוורים מתפזרים. מאבדת ריכוז, מאבדת נקודת מגע. שוב בתחושה שהוא משתלט עליי, אני מהדהדת לתוך החלל. חוזרת על עצמי. מגמגמת משהו על דמוקרטיה שזקוקה לדיקטטור שיוביל את הכאוס הזה. שיסדר את השורות. שייתן חופש לאותיות שבורות. וכמובן המסתננים השחורים שעושים דרכם במדבר שווה נפשי. הם שותקים את הפצעים. והעובדים הזרים מלוכסני מבט, המשפילים עין בודדה, מטפלים בזקנה שגרה בתוכי. חסרי הבית המשוטטים  הלומי כאב ובדידות. ישנים בעמידה.

אז בואי נברר. בואי.

בלי כעס. בלי זעם. בלי נקמה. אפשר????

גדר הפרדה?

לא. טנקים ומכונות ירייה? לא!!!!!

קפה הפוך?

שחור?

אמריקנו?

אולי תה?

אולי ניסע לספרד? נרגע. ברור. אני שמקשיבה בספרדית שומעת בשפה אחרת.

בלי אלימות, בבקשה. זה מפחיד אותי.

עוגה? משהו מתוק?

וויסקי?...

אולי בשר נא?

פירה?

לוואי וידעתי איך לשחד את עצמי. אותו. אותנו.

אבל הוא רודה בי. מרדד אותי.

אנחנו יחד או לא? שואלת ויודעת יגעה מאד שהדו-שיח שותק את הידיעה.

אנחנו מחוץ לתחום. מעבר לגבול. אנחנו שותלים מרגלים על קרנית העין. על השמש. על הירח.

אז מה?

כאלו כלום לא קרה.

קפה בשדרה. סיגריה. סינרגיה.

והצדק?

הוא מזדקן ומתקמט כמוני.

ניפגש שוב? אני ממלמלת?

קמה ללכת ומגלה ששר היער העירוני הוא בכלל אני. והמראה  היא בכלל אנחנו. ושהכעס הוא הם. כל קשת הצבעים נשמטת אל תוך חלום.

די.

הולכת לישון.

 

ביום השביעי / עננים / דבי עשב

 ביום השביעי שכחתי לפני כן עוד הספקתי לשלח ביצית לתייר זיכרון של מסע אל הרחם, אי שם הדהד זיכרון קלוש של דרך, של הילדה שהייתי, אל הילדה שאני עכשיו. על קווי האורך והרוחב נפרשו קווי הדמיון שאגרו את כל האור שנגנז שהלך וקרס אל ספק ששתינו הולכות לאבוד, אוחזות אחת בשנייה, אימת הזרות פוערת את פיה האפל והחלק ובולעת את שתינו. זיכרונות מקומטים ומצהיבים נשמטים אל רגע רוטט התקוע בגרוני

מעניין / דבי עשב

 מעניין,

פתאום אני רגועה. איכשהו זורם בתוכי כוח שהיה רדום זמן רב,

מקיץ חזק מתמיד מתרדמה ארוכה.
ושמא הייתי זקוקה לסטירה הזו ששמה שימוע, עלוב, חסר בסיס, כדי לשמוע את עצמי צוחקת בקול, בלי סיבה ולהשתטות כמו שיודעת.
הכוח השקט הזה משייט, זזה הצידה כדי לא להפריע לו למלא אותי. הוא חם ולח כמו הקיץ.
בבת אחת הכל מתבהר לי. החיצים שנורים אכן הופכים לפרחים והניחוח המתקתק
מחייך. בין האבנים הגדולות שנפלו בחורבן צומחים עשבים שוטים ורעננים והרוח מרקדת אותם.
החיים הם פרח, המוות הוא פרח, הפחד משניהם גם הוא פרח.
אלה הפרחים שעשויים מאותו חומר שאני עשויה.
אני הפרפר שעף ומוצץ את הצוף משלושתם ולו רק ליום אחד ארוך.

Art “in-perfections”: on art and communicating truth / Matteo Sica

Today, on the same social media pages where, for years, I usually have only shared the best and happiest inspiring events from my artist’s life and creations, I shared something new and different. Here, let me paste it for you: “I’m tired of the fictional perfection of social media where everything seems to be going well for everyone every time. But don’t we want to stop this thing and be more human and imperfect? Ps all is well”

This read the caption for the photo of my own legs, one of which shows a large Band-Aid, and iodine tincture stains all over its hairy skin. Now, if “for every action, there is an equal and opposite reaction”, for every new action, one might expect a new reaction. And it came indeed. Besides to shows of support, hearts, hugs in emoticon form, there was something new. There was aggression and reproach towards my obviously misread intentions. I had hit something.

A little flashback. I have been “a daily full-time creative” for about 10 years now, and all I have been striving to deliver has been a message of… good old good mood. You know, happy vibes? Colours! The guy from South of Italy, he’s always happy, sharing with us an empowering message of foolish utopia of a rainbowy harmony. Well, those days are over! Today, I showed my “bleeding wounds” and my equally empowering message was: “show, integrate, communicate, accept, love and exhibit the imperfection”. Some people took it as a twisted dramatic form of self-advertising. I had not seen that coming. This is why I hurried to write this article down. I touched something and I want to hear more about it from more people.

In-perfection, imperfection. If, too often now, the message dripping from a lot of people’s social media makes you conclude that a perfect life is “normal” with all this posting about celebrations, achievements, smiles, and "best of’s”, there is going to be necessarily a part of the audience which, by comparison, will feel bad, imperfect and never good enough. Because a lot of people know themselves also in their bad, weak and imperfect moments. “But that’s your shit!”. And nobody wants to see your shit, it seems.

So, my beloved sister, and brother, next time you feel imperfect because someone makes you feel so, please shout to them to the top of your lungs: “You know what imperfection means?!? It means “in perfection”. Yes, I am imperfect. It means I am “in perfect”, I am getting there. I am on my way towards perfect. I don’t know if I’ll get there. And I don’t know whether that’s the most important thing to strive for.

Actually, if we only just stopped to read the ancient meaning deep inside the word “perfect”, participle from the Latin verb “perficere”, it means “complete, completed, done, ready, accomplished”. It did not mean flawless or problem-less! Today’s “perfect” is a rather foolish idealization of that term. And in arts, just like in life, it creates more damage than good.

Let me give you an example from art school. In a classical and generic sense, art school implies that you become “perfect”, a master at something. But a master at something means that she is completely, fully knowledgeable and experienced in that topic. It doesn’t mean that everything will always come out of her hands, brush, or violin perfectly perfect. It means that a master is so complete that she accepts and integrates the entire spectrum of the experience as a creator. She has made so many mistakes, so many more than anybody else in that field or discipline… that she can now be called perfect. Complete. A master has had so much courage to make mistakes that eventually they are to be called perfect.

Let’s be perfect. Let’s be complete, but one day, not now. All our innovations, visions and creations precisely exist not because they are perfect but because they are “in perfect”. I’ll see you on our ways to our perfections. I’ll see you in perfections.

Meet Matteo Sica The Colour Wave on Instagram: https://www.instagram.com/matteocolourwave/