יום הזיכרון

Flower 13. Israel. Photo by Steven Moore

בשדה אדום
פרג מרכין את ראשו
מחוץ לגדר

שירה יפנית "מילות כרית" "pillow words" makura kotoba 枕詞

בשירה היפנית "מילות כרית" "pillow words" makura kotoba 枕詞  הן מילים כמעט אקראיות שאינן מקדמות או מתייחסות ישירות לנושא, אלא עומדות בפני עצמן עם יופיין, כמעין סימני פיסוק. או אם תרצו, תבלין. איי נשימה  שמעצימים את רצף הסיעור הרגשי של העצם או הפועל בשיר באמצעות ממד נוסף של דרמה, או סימול המקשר להיסטוריה למשל "דרך ציון העתיקה", או למקום למשל "עיר עננים", או למיתוס למשל "מים רבים", או לטבע למשל "רוח מתוקה", או יופי העומד בפני עצמו. למשל "הנערה לבנת השיער". מילים וביטויים אלו יכולים להיות ארכאיים, אקראיים ולעיתים בלתי מובנים. המונח כרית אולי מתייחס לתמיכת הראש המסורתית.

לקריאה נוספת:

https://100poets.com/2011/02/21/pillow-words-in-the-hyakunin-isshu/

Just watched Ozu's Ukigusa - a well-nigh perfect film - each scene a work of art.I like this quote from Roger Ebert:

http://rogerebert.suntimes.com/apps/pbcs.dll/article?AID=/19970330/REVIEWS08/401010319/1023

Ozu's most endearing characteristic, for me, is what Sato calls his "pillow shots." The term comes from the "pillow words" used in Japanese poetry--words that may not advance or even refer to the subject, but are used for their own sake and beauty, as a sort of punctuation. In Ozu, a sequence will end and then, before the next begins, there will be a shot of a tree, or a cloud, or a smokestack, or a passing train, or a teapot, or a street corner. It is simply a way of looking away, and regaining composure before looking back again.
The attached pdf contains stills I captured from the movie as I watched it, most of such 'pillow shots.'

Steven Moore

MAY מאי GIVATIMETIME

פנינה רוזנבלום ומטוסי F15, ישראל 1980

הימים שבין הראשון למאי לשלושים וחמישה במאי הם הימים של ברטולד ברכט ואריך קסטנר. כלי בדולח שבורים, קפה-קוכן על מפה של דגל ישראל תחת אש צלפים, פצפונת מפגינה לשחרר את אנטון מהשבי, אמא קוראז' עושה קופה והופכת לאוליגרך, אנחנו בהישרדות עם פטרוזיליה ונגרו קבלו, והארון בין השרכים, להיכנס אליו בחזרה לברלין נשרף על ידי אוהדי בית''ר. בגבעתיים נופלים פרחי הסיגלון בסרט אילם למרבד סגול על המדרכות ובתורם לקראת השלושים וחמישה במאי יחליף אותם מרבד צהוב של פרחי המכנף. המדרכות שותות הכל. אוהבים חדשים ילכו עליהן לאט בשעת ערב מאוחרת מוצפים בענבר סוכריות הדבש של שיחי הצסטרום.

מחלקה פנימית: אמנות אינה עסקה / דוד מיכאלי

כוסות רוח. צילום: ב.ב. 2007

אמנות אינה עסקה. מחוץ להיגיון עסקי כל פעולה אמנותית אמיתית נראית כמבזבזת משאבים, לא מובנת, חסרת סיכוי. העוסק בה נתפס כמפונק, לא צפוי, פועל כנגד השכל הישר ונגד עצמו. הדבר מקבל תימוכין מאי ביקוש ואי שווי כלומר, ערכי שוק.

אמנות אינה עסקה. משום שאינה עסקה זו תופעה נדירה. זו יכולתו של המין האנושי להרים את ראשו ולהתבונן בשלווה פרטית של תינוק אל מעבר לדחפי אגירה, שליטה, התרבות וטריטוריה.

אמנות אינה עסקה. שערו בנפשכם את האיש המת לכאורה, מכיוון שכל אשר לו ניטל ממנו, אין בו חפץ יותר כי הוא חסר תועלת עסקית. נטוש, מוזח, מוזר הוא מרים את ראשו ומתבונן בפליאה בעולם. עשייתו אינה הישרדות. עשייתו היא עשיית העשיר, הנדיב, יוצר יופי, בעליו המודע של העולם. הוא כואב, מיוסר, מסורב ובה בעת בעל איכות חיוך פנימי של תופעה המתבוננת בעצמה. הרי זו ערות.

אמנות אינה עסקה. בתור שכזאת היא תקווה ואפשרות קיום של מקום, עם הזמן הנגזר ממנו, שבו קשר אינו שווה ערך מעבר לעצמו.

אמנות היא הטוב בתור ניסוח המכיר באחר. ניסוח זה משתמש בדמותו של האחר ובכאב הפרטי של המפגש עם החיים, על מנת להכיר בו ולהנציחו על ידי פעולת ההכרה כמרכיב של ההוויה. לפיכך כל קשר ראוי בין בני אדם הנו אמנות.

מחלקה פנימית

לזכרו של אורי לוטן

האם רוח בוקר קל, נושא

בושמו של פרח עצים

וורוד לרגע קל חולף
האם רוח רגע קל, פחוּת

מפרץ רעם בגלגל,

של סער עז עולה שוטף?

האם רסיס של רוח מן הכלום

מצדיק את זמן ההמתנה,

דממה ריקה, כאב ואכזבה?
האם חלום חולף פחוּת

מספר הכללים המסודר?

ומה קודם למה, חלום

או מעשה, ברגע המואר?

האם עלה זעיר, נופל,

צבעו זהוב, ברחוב אדיש,

מכה גלים במורדו?
האם עלה נופל לבד,

או שמא יש לחלום אותו?
והחולם המעולף הנכִּירו?

כי החולם זוכר, ומעצב

את העומד לבוא,

הילת ברזל קודחת

את ראשו ואין עוד ראש

על הכרים שלידו

והקצב מוריד את הקופיץ

והפועל מסיר את הגלגל,

והחולם עוטף אותם כולם

כרוח בוקר קל.

זיכרון עולם נובע

מפטפט דרכו בלי הרף, מסיע

מנצנץ אבקת פרחים בזרם
וגבותיו עולות מעקימות

בתהייה צוחקת ובוכה:

כי מי יחלום אתכם עתה?


דוד מיכאלי 6.5.2005

nothing

Young woman, Jerusalem, 1978

sergio waksman, 20th century

I remember her late that afternoon


>>> ----- Original Message ----->>> From: " >>> To: >>> Sent: Thursday, May 01, 2008 12:03 AM>>> Subject: Art>>> >

>>> I remember her late that afternoon>>>>

>> On 5/1/08 10:02 AM, >>

>>> N.?>>

> ----- Original Message -----> From: >> To: >> Sent: Thursday, May 01, 2008 5:52 PM> Subject: Re: Art>

>> I can't remember.

On 5/1/08 11:50 AM, >

> > ho>>

----- Original Message ----- From: >To: >Sent: Thursday, May 01, 2008 7:46 PM Subject: Re: Art

>>
N. will always be a fine fine memory however limited.
>>

האנושיים

genomcopy4grey 1999

האנושיים


בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בבוקר למחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד אחת הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.

למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף גבוה דק וקשה. בפניה שכן כיווץ קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וקפואות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הנאצים היו לוקחים במחנה הריכוז בנות צעירות כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. כיחידים, לא ככיתה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.

כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול בל.ס.ד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים בפורנוגרפיה של מוות. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך-עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה ייסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו בתקריב, מתאבכים בקשת צבעים מתפצלת דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. שידעו את עצמם מן הדעת. כי אסור לא לדעת.

זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את הגוסס, את הקבצן, את הרעב, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו כה הרבה פעמים לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, מבלי שנזעק בלילה, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. ולפעמים אין לנו ברירה כלל.

פרימו לוי שמת באושוויץ וחי עוד ארבעים שנים אחרי, כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לבין מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד. פרימו לוי קורא קריאה לאחריות אישית.

אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב, גילה במחנה הריכוז ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה. הוא הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי בשילוש אַלים של דיכאון, תוקפנות והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, פסל האחריות.

ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי אפשרי לשלוט גם במחשבה. האימה שלפני, העינוי והאימה שאחרי מעוותים את נשמתך. אז, ההודאה והנכונות להצבת האחר מול הרוצח למען הישרדותך, ההחלטה הפנימית בתוך הזוועה היא הדבר שיישאר ויקבע את תודעתך.

יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים שנקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו. אם תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט. "הם" נוראים וילדותיים אלו, היו מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח ביקום שבו כל דבר קשור לכל דבר. גם זו היא קריאה לאחריות אישית, כי אין משהו אחר.

אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המֶשֶך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."

הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא הוא היעדר הטוב הפועל. ומכאן ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. בהנדסת הרוע הנמצאת בשימושו של הבּוּר והבריון, הסדר מחליף את המוסר ומגיע בקלות למחוזות רצחניים במסווה של חינוך וענישה המתגברים כפיצוי מעוות נוכח המוסר הנעדר. זיהוי של כיוון, רצף ופעולה לשמם הם ההצדקה והשבח שהקנאי נותן לעצמו ושואב ממנו ביטחון לכסות על החור השחור של העדר המשמעות.

מהותו של הרוע היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח". ניתוק במקום חיבור. תודעת הזוועה הקפריזית הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה קרה, קורה ויקרה לרבבות. מהותו היא הילד שאנו מצפים ממנו לחמלה טבעית התולש באיטיות קרה את כנפי הזבוב ושורף חתולים. תמיד יש לידו מישהו כקהל. המציג מתפרנס מן הפחד המוקרן. הנשאר הופך לנגוע בעצמו באמצעות רציונליזציה הישרדותית ומשום שהוא ממשיך להיות קהל. הבְּעתה שלנו נובעת מן הניתוק המופגן, המתריס, מתוך אותה אחווה יקומית. על כך נאמר כי כל המוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר. זו מהות הפיצול. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית.

הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו. הנכונות לאבד את המשמעות היא ביטול הנשגב כמכנה משותף ובסיס קיומי. שם, באין משמעות, מתחילות טריטוריות הגיהינום הנמתחות מאז תחילת האנושיות. אין הבדל בין הקטן לגדול. קראו שוב את הפסקה של פרימו לוי, ובזמננו שלנו עכשיו, רצח הנשים במשפחה הוא השמדת העם בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ עם מטען מסמרים. לכל אחד מאלה ישנו אמרגן הפועל בחור השחור של חוסר המשמעות.

להפוך את האנושי לאחר, לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן להשמדה, לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. להפוך את האנושי לשקוף, הניסיון להבין או לחיות כמשתתף סביל, אלו מותרות של הבטוחים ובריחה מעימות.

הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים הן אותן מילים, רק ההחלטה, האישית, תקבע הלאה אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.

---

timedoors. 1999

גיבוי

ילדי הצג פתוחים ומחליפים צבעים כחול לבן כחול
ובגני הילדים כבר מקלידים תק תק ת''ח ת''ט
הדגל מתרומם וחצוצרה נשמעת. הדי נאום רחוק.
ומלך מרושע ובת פרעה כורעת, עשן עולה אצל המשרפות.
הצג כבר התמלא עכשיו צופן גיבוי
הכל עובר לזיכרון הכל הכל חסוי.
בבוא שעה נשים דיסקט, מסך יואר פתאום.
תופיע הרשימה.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.
ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

כל ילד בתורו לפי הגיל
אוחזים אותו בסנטרו ומרימים למעלה את הראש.
ואז עם אבן קודש פצל חדוד, נוגעים, נוגעים בלחי.
ולפי האות עם הצפירה חורצים עד צאת הדם,
את תו הזיכרון בגרות נקם.
ועם חנית מתנת השבט, זה סמל של זכרות דוקר
כמו סריטה על התקליט בתום כל סבב נזדקר.
כי זהו צופן שורטני אנחנו הגברים שלו
וכל צפירה וכל איום תמיד תמיד נזכור אותו
אנחנו המצפון של העולם אנחנו הדיסקטים של העם
כל גבר בתורו תכנת.

ביפ ביפ אדם ביפ ביפ עשן ביפ ביפ כאן רך נולד.
ביפ ביפ חורבן ביפ ביפ תקומה השם עומד לעד.

---

דידו

לזכר הזמן, 2003

---

מצמצם את הכל לממד המובן:
קיר גדול ובו חלון קטן.
בצד אחד חדרון ואיש מביט, והוא מוכן.
בצד השני חדר ואנשים צפופים צפופים
צפופים.
והאיש מביט בהם והוא מוכן, וכשהם מתים
הוא מנתק את זרימת הגז.

פולין יוני 2001

לזכר הזמן, כרמל, ירושלים, 2003

nothing

bezalel, hamsin may, Jerusalem 1980, herzl 2, silkprint

sergio waksman, 20th century

THE Z RIDDLE

He returns

haunting me.

Am I

real, imagined, honest.

Living dream

games unborn,

answers no question

asks none.

מסכות: הפאשיזם לובש שחורים.

Heads 15. 1984

הפאשיזם המיליטנטי הוא שלב בהתבגרות חברתית של קהילות והוא כנראה מקביל להתגודדות של נערים בשחר התבגרותם המינית עם מרכיב הקונפורמיות, האחווה, הציות, התקפי הזעם והקנאות. ככל שהטכנולוגיה העומדת לרשותה משוכללת יותר רמת הנזק עולה.
הפאשיזם מכתיב אופנה. בתפר הזמן שבין העור לפלסטיק, הפאשיזם של תחילת המאה העשרים התעשייתית לבש שחורים, השתמש בחגורות חומות ורצועות עור מלוכסנות לחגירה ועיטור כנראה בהשראת חילות הפרשים הרומנטיים מהמאות הקודמות. אפשר למצוא את הסטייל הזה בצילומים של קבוצות מיליטנטיות. מוצרי האופנה הזאת בטאו כוח, החלטיות ומטרה. סלוואדור דאלי הספרדי היה מוקסם מהמיצג של רצועות העור הצבאיות המהודקות והעור הלבנבן שמתחת למדים.
פאנק, S&M והבי-מטאל משתמשים באופנה דומה שהתפתחה כציטוט ורטרו ובעצם מצביעים על התבגרותה של החברה האזרחית.
גם הפאשיזם האסלאמי לובש שחורים, משתמש במועל יד וצועד ברגל מתוחה וישרה. לאופנה הכוחנית המרתקת הזאת של ייצור אנשים כפריטי נשק הוא הוסיף את מסכת הפנים כביטוי מקורי ובמצעדים ובהפגנות לא רואים פרטים אלא רק מסה של בובות אנושיות מכוסות פנים עם חותמות ייצור בכתב ערבי. מלחמת המשובטים.
אם נחקור את המקורות המעשיים של המסכה הזאת אולי נגיע אל הכפייה והרעלה כמכסי פנים מול קרינה וחול בערבות אסיה ועד למסכות הנינג'ה. מסכת הפנים הזאת התפשטה כאופנה צבאית וכוחנית חדשה.
המסכה יוצרת כוח באמצעות האשליה של הסתרת האנוש בעל תכונת האחריות והלובש אותה הופך לשליחה הכוחני, למותר מאחריות ולמגויס בשירותה. הסתר פנים.

 

מלחמת החופש והדמוקרטיה נגד עורפי הראשים

הדמוקרטיה וחופש הפרט הושגו במאמצים רבים במאות האחרונות. הדמוקרטיה היא לא סמלי הפרלמנט וגם לא סמלי ההצבעה שאפשר לשחק איתם בכל מקום גם למראית עין, אלא רוח החופש המכבדת את בני האדם באשר הם. מי שלא ילחם על הזכות הדמוקרטית יפסיד את החופש האישי שלו. מה שנראה לנו מובן מאליו כזכויות פרט של אנשים חופשיים אינו מובן בכלל ונמצא בסכנה.

אני מאשים את העולם האיסלאמי והחברה האיסלאמית שהצמיחו את החיזבאללה, החמאס, הטאליבאן, אל קעידה, את ממשלת איראן, ושלוחיה וכל הממשלים הנוספים כולל הקהילות המוסלמיות במערב, התומכים ומעודדים בהסכמה שבשתיקה, בדיבור ובמעשה ממשלי רצח ודיכוי אלה.

אני מאשים אותם בגזענות אלימה, בבריונות, בכליאה, עינויים וחיסול של מתנגדים פוליטיים והוגי דעות, בחטיפה ורצח אכזרי למטרות הפחדה ושליטה בדעת קהל, בשוד של קהילות אזרחיות על ידי גופי ממשל משטרה וצבא, בבחירה בהחלטה מודעת בטרור כדרך קיום, בהריסת מרקמים אזרחיים של עבודה ויצירה לטובת אלימות ושוד, בנקמת דם וחיסול חשבונות ללא משפט, בכפייה דתית אלימה, באפליית נשים אלימה, ברצח נשים על רקע מיני, ברדיפה ורצח של הומוסקסואלים, במניעת חופש דיבור, כתיבה ויצירה, בדיכוי תקשורת והבעה, בדיכוי תמידי של חופש פרט, בהולכת שולל תקשורתית, ברצח עם ורצח קהילות על רקע אידיאולוגי וגזעני, בדיכוי רצחני של מיעוטים, בסחר עבדים, בגידול הברחה וסחר סמים, בהריסה ופגיעה מכוונת של אתרים ארכיאולוגיים שאינם אסלאמיים, בזיהום של מים וסביבה, בפגיעה בערכי טבע, בחינוך דתי ואידיאולוגי מובנה לשנאה והטמעת מושגי רצח, בניצול ילדים למלחמה, בלימוד ילדים להשתמש בנשק למטרות הרג, בגניבת כספי ארגונים בינלאומיים ובהונאת מוסדות בינלאומיים.

בתוך המשחק העולמי הגדול המיליטריזם האסלאמי המשיחי רואה את עצמו כיורש העולם. פרקי הקוראן גדושים בקריאות לנקמה והרג בכופרים כמצווה. זהו הטקסט המכונן והגנטיקה התרבותית שעליהם גדלים תינוקות וילדים. למרות שאפשר לפרש את הטקסט באופן מטאפורי, הטקסט מפורש כפשוטו כמצווה של הפרט להריגה פיזית על ידי מטיפים גזעניים מכורח דתם הרואים באסלאם גזע עליון. כדאי לשאול כל גבר אסלאמי בכל מקום בעולם את השאלות הבאות ולדרוש תשובה ברורה של כן או לא:

האם זה נכון שאתה מאמין שאישה בוגדת דינה מוות?

האם זה נכון שאתה מאמין שהומוסקסואל דינו מוות?

האם זה נכון שאתה מאמין שפגיעה בכבודך דינה מוות?

האם זה נכון שאתה מאמין שפגיעה מילולית בכבוד אימך דינה מוות?

האם זה נכון שאתה מאמין שפגיעה מילולית בכבוד אללה דינה מוות?

האם זה נכון שאתה מאמין שבת משפחה חופשייה בדעותיה ומיניותה דינה מוות?

האם זה נכון שאתה מאמין שאישה חופשייה בדעותיה ומיניותה פוגעת בך?

האם זה נכון שאתה מאמין שגבר עליון על האישה?

האם זה נכון שאתה מאמין שאונס אישה יכול להיות מוצדק?

האם זה נכון שאתה מאמין שאונס גבר יכול להיות מוצדק?

האם זה נכון שאתה מאמין שבני המערב הלבנים, יהודים או נוצרים הם השטן?

האם זה נכון שאתה מאמין שיש להשמיד את השטן בפועל?

האם זה נכון שאתה מאמין שיש הצדקה להרוג את השונה ממך באמונתו?

האם זה נכון שאתה מאמין שהגזע השחור הוא גזע נחות שאינו שווה לך?

האם זה נכון שאתה מאמין שיש לך זכות אלוהית לשלוט על אחרים?

האם זה נכון שספרו לך שיש לך כמאמין זכות אלוהית לשלוט על אחרים?

האם זה נכון שאתה מאמין שיכולה להיות הצדקה לעבדות?

האם זה נכון שאתה מאמין שחינוך ילדים להרג הוא דבר מוצדק?

האם זה נכון שאתה מאמין שמלחמה והרג כפתרון בעיות הם דבר מוצדק?

בכל קהילה ישנם מטורפים ושפויים. כאשר קהילה נשלטת על ידי מטורפים משיחיים כפי שקרה בגרמניה הנאצית, וכפי שקורה היום בעולם המוסלמי היא חולה. השאלות האלה מכוונות לחשוף את רמת הנגע של הגזענות השוביניזם והרצחנות בקהילות האסלאמיות משום שהן מאפשרות לרוח אלימה זו להתקיים ומצדיקות אותה בשתיקתן.

לשאלות האלה אין קשר לדת, לצבע, למין וללאום. לכל מי שמתקומם מול השאלות האלה עשו דבר פשוט: ענו עליהן. אם התשובה חיובית אפילו על שאלה בודדת אתם שייכים למחנה שאינו דמוקראטי. אם התשובה שלילית על כולן כאחד אתם שייכים למחנה הדמוקראטי המסוגל לקבל את האחר ולכבד אותו. המלחמה היא בין שני מחנות אלו: בין אור החופש של הפרט, לבין החושך שירד כרעלה מורעלת על פניה של התרבות החופשית. המלחמה הזאת תקבע את הצורה בה תחיו.

 

 

 

 

 

אירוע ספורט ויחסים משפחתיים

אנשים כחולים 8. 1998

אירוע ספורט ויחסים משפחתיים


הוא היה כתב ספורט.
היא היתה שדרנית ספורט
הם נפגשו בבית קפה
הם עברו לגור ביחד
הם התחתנו
הם סיקרו את אירועי הספורט ביחד
ראו שידורים חוזרים ביחד
והיו להם את כל הקופסאות החשמליות השחורות.
הם עשו אהבה בשידור חי ובשידור חוזר בגמר גביע.
השדרנית היתה בהריון.
היא השמיעה לבטנה את שירים ושערים, ואהובה הספורטיבי
הקריא לה ניתוחי ליגה מפורטים
עונה שלמה חלפה. הם היו אלופים.
עם צירים בין הקורותיים היא הגיעה לבית היולדות
אהובה ראיין אותה ושכתב סיפורים.
במהלך לידה של תשעים דקות עם הארכה אחת
נולד להם במזל טוב כדורגל.
כדורגל יפהפה עם צבעים מושלמים של שחור ולבן
קפיצי מנופח עם ריח נפלא
הם סדרו לו מגרש ילדים קטן עם דשא רך
הם הניחו אותו בעריסה של שער עם רשת
הדודים איחלו לו שיקרע אלפי רשתות
הם חיתלו אותו בצעיפים חד פעמיים
של ביתר ירושלים והפועל תל אביב
ולפעמים מכבי חיפה ופתח תקווה
הכדורגל היה עילוי.
הוא קרא את מדורי הספורט כבר בעריסה
וניתח את שידורי הספורט בטלוויזיה תוך כדי קפיצה
הוריו היו מאושרים, הם הקפיצו אותו בעדינות וחיבה
שמונה עשרה שנים
בגיל שמונה עשרה הניחו אותו על הדשא במגרש הגדול
אמו מחתה דמעת התרגשות ביציע וצילמה
ואביו בעט בו בפעם הראשונה
לשער
הכדור טס בעצמה אדירה
הוא בכלל לא הביט בשער
הוא היה עסוק במעוף, בטיסה
הכדור עף למעלה,
גבוה,
ונעלם.

הכוח אשר דרך המַתַך הירוק מניע את הפרח The force that through the green fuse drives the flower

טל. כרכור 2008. צילום: יצחק פטיש.

הכוח אשר דרך המַתַך הירוק מניע את הפרח
דילן תומס

הכוח אשר דרך המַתַך הירוק מניע את הפרח
מניע את זמני הירוק; זה ההודף את שרשי העצים
הוא מחריבי.
ואני סתום מלספר לוֶרד הרכוּן
עלומַי נכפפים באותו קֶדח חורפי.

הכוח הנוהג את המים דרך הסלעים
נוהג את דמי האדום; זה המייבש נחל מפכה
הופך את שלי לדונַג רפה.
ואני מטומטם מלמלל אל נימַי
היאך את מעיין ההר יונק אותו הפה.

היד המסחררת את המים בבריכה
בוחשת חול טובעני; זו התולה את הרוח הנושבה
גוררת את מפרש תכריכִי.
ואני טיפש מלספר לתלוי
היאך הסיד לתליין נוצר מעפרי.

שפתי הזמן עוֹלְקוֹת אל ראש המבוע;
אהבה מטפטפת ונאספת, אך הדם הנופל
ישקיט יסוריה.
ואני בָּלוּם מלספר לרוח נִכְוֶונֶת
היאך קָצב הזמן סביב הכוכבים רקיע.

ואני אילם מלְגלות למצֶבֶת המאהב
היאך במסתרים אותה התולעת עושה את דרכה בסדיני.

The force that through the green fuse drives the flower
Dylan Thomas

The force that through the green fuse drives the flower
Drives my green age; that blasts the roots of trees
Is my destroyer.
And I am dumb to tell the crooked rose
My youth is bent by the same wintry fever.

The force that drives the water through the rocks
Drives my red blood; that dries the mouthing streams
Turns mine to wax.

And I am dumb to mouth unto my veins

How at the mountain spring the same mouth sucks.

The hand that whirls the water in the pool
Stirs the quicksand; that ropes the blowing wind

Hauls my shroud sail.
And I am dumb to tell the hanging man

How of my clay is made the hangman's lime.

The lips of time leech to the fountain head;
Love drips and gathers, but the fallen blood
Shall calm her sores.
And I am dumb to tell a weather's wind
How time has ticked a heaven round the stars.

And I am dumb to tell the lover's tomb
How at my sheet goes the same crooked worm.

farewell פרידה

גליה ואירופה, 1990,Galya and Europa

פרידה

נילי לנדסמן

היה לי פעם מורה שלא נפרדתי ממנו כראוי. ואולי לא היתה דרך להיפרד, חוץ מלהסתלק. על כל פנים, הוא אמר לי פעם שתלמידים הם כפויי טובה ולכן אסור למורה לתת להם יותר מדי מעצמו. הייתי אז מורה בתחילת דרכה, וחשבתי שזאת אמירה אומללה. עם הזמן, כעסתי פחות, ופחות נזקקתי לתירוצים להצדיק את כשלון היחסים ההם, ויכולתי להתבונן באמירה הזאת, שהבליחה מפעם לפעם ברגעי התסכול כאזהרה.

הלא קל מאוד לדבר על אהבה ללא תנאי, על הימנעות מציפיות, על טיפוח שוויון הנפש כלפי מחמאות ואכזבות, אך קשה מאוד להתנהל במערכת יחסים על תקן הקדוש שאינו מפתח ציפיות. בבסיס כל מפגש מלבלבת האפשרות לפתח ציפיות מהקשר, בעיקר כשמהעבר השני ניצב תלמיד קשוב, ההולך ונפתח ונקשר אליך. והמורה, הרי הוא בן אנוש, העלול להחליק, מבלי משים, אל המלכודת הזאת. מעל כל קשר של מורה ותלמיד מרחפת הסכנה של מניפולציה וסחטנות רגשית.

על כל תלמיד בודד שמחליט לכרות ברית עם מורה ולדבוק בו, יהיה אשר יהיה, ישנם רבים, עוברי אורח, חולפים. חלקם מעולם לא התכוונו ליותר, אחרים נואשו מסיבותיהם. על כל אחד שמבקש שתלווה אותו במסע הרצוף פרידות תמידיות מדברים שחשבנו שלעולם יהיו חלק מאיתנו (כולל, כמובן, המלווה במסע הזה), נכנסים ויוצאים אלה שמחפשים להם מאמן כושר, גואל, הורה שיכריח אותם לפעול, או אובייקט להיקסמות.

תלמידים נאחזים ונושרים. מתלקחים, בוערים וכבים. מחפשים סיבות לחדול כי זה קשה, תובעני, לא כיף כמו בהתחלה, יקר, לא מביא תוצאות מובטחות בקצב המתאים, מכאיב, מתיש, נמשך, או כי סתם נמאס להם. אבל המורה, הוא אמור להישאר. להמשיך. ללא שבחים וללא תרועות. אפילו לא לצפות לראות את התלמיד חוזר. נגזר על המורה לתרגל ללא הרף: לתת מבלי לצפות.
ואם מתחשק לו גם להתבלבל קצת, מוזמן הוא ללכת אצל המורה שלו.

מורה ותלמיד יחדיו בדלת. מה מחכה להם שם? מה ביניהם? מה הם חולקים? הבנה, הנובעת מתוך הניסיון המשותף ובסופו של דבר בדידות. אכן, בדידות גדולה.

להרהר בהבנה שהמורה והתלמיד חולקים זה עם זה ברגעי החסד, הבנה שהיא לרוב בשתיקה, בבדידות שלעולם נוכחת, של רצים למרחקים ארוכים, מתחנה לתחנה. הנוף חולף, הרים, עמקים, ים מכסיף, שדה טרשים זעוף סבר, אנשים עולים ויורדים. השמש נעה, היום מחשיך.

בדידות שזורה לבלי הפרד ביחסים של מורה ותלמיד שנפשם נקשרה. המורה יכול לספק נחמה, תמיכה, קרן מזבח שאפשר להיאחז בה. לעיתים שלובים השניים האחד בשני כך שאחד מחזק את השני וכל פריצת דרך אצל האחד מסייעת לאחר.

מה מלמד המורה?
מה שלמד מהמורה שלו ומה שלמד מעצמו ומה שילמד מתלמידו.
אולי כבר אינו מלמד מה שלמד כי היה לכופר. אולי הוא משנה בקצוות כדי להטביע חותם. מה לומד המורה? אוזלת יד, צניעות, יוהרה, סבלנות, סלחנות?
והאין תפקידו של המורה הגדול ללמד את התלמיד את חכמת הפרידה? מהרגליו, מדעותיו הקדומות, מתפישתו, מאשליות ומציפיות. ממאמץ להידמות.
ובסוף, להיפרד ממנו עצמו.

קטה קולביץ Kathe Kollwitz 22 - 4

קטה קולביץ ובעלה מאובנים בבקשת סליחה מבנם שנהרג בחזית מלחמת העולם הראשונה. אנדרטה של קטה קולביץ בבית קברות בבלגיה.

Kathe Kollwitz: The Grieving Parents, a memorial to Kollwitz' son Peter,Vladslo Diksmuide, West Flanders, Belgium

קטה קולביץ Kathe Kollwitz 22- 4

המלבל''ג אגור שיף

אמנית הדפסים, רשמת ופסלת אקספרסיוניסטית, שעבודותיה מתארות את סבלו של מעמד הפועלים בגרמניה, בתחילת המאה העשרים.
קטה קולביץ נולדה כקטרינה שמידט ב-8 ביולי 1867 בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגראד, רוסיה) לבנאי מומחה ולבתו של כומר שפרש מהכנסיה הלותרנית והקים קהיליה עצמאית. את לימודי האמנות התחילה כילדה בעידודו של אביה והמשיכה בהם בברלין ובמינכן באקדמיה ללימודי אמנות לנשים.
ב-1890 חזרה לברלין ונישאה לקרל קולביץ, רופא שהתמסר לטיפול בעניים ובמוכי גורל. חיי המחסור והרעב ברובע הפועלים שבו התגוררה באותה תקופה, הפכו לחומר העיקרי שמנו יצרה קולביץ את עבודותיה לאורך כל שנות פעילותה, והם גם שהשפיעו על תודעתה הפוליטית.
ב-1898 התפרסמה קולביץ בזכות סדרה של שלושה תחריטים ושלוש ליטוגרפיות תחת הכותרת "האורגים", וכעשור לאחר מכן עוררה סדרת התחריטים שלה,"מלחמת האיכרים", רושם עז.
ב-22 באוקטובר 1914, נהרג בנה הצעיר פטר (יליד 1896) באחד מגלי ההתקפה הראשונים של הצבא הגרמני בחזית המערב. מיד עם תום המלחמה התחילה קולביץ לעבוד על אנדרטה לזכרו, אבל העבודה נשלמה רק ב-1932 כשהורשו הגרמנים להקים בתי קברות צבאיים מסודרים בשטח בלגיה. אנדרטה זו – שבה אם החייל המת (דיוקנה של קטה קולביץ עצמה) ואביו (דיוקנו של קרל קולביץ) כורעים משני עבריו ומבקשים את סליחתו – הפכה לאחת העבודות הידועות ביותר של קולביץ.
ב- 1920 היתה קולביץ לאשה הראשונה שנבחרה לאקדמיה הפרוסית לאמנויות. באותה שנה הצטרפה ל- IAH, ה"ארגון הבינלאומי לעזרה לפועלים", ועיצבה לאירגון את הכרזות: "עיזרו לרוסיה", "וינה גוססת!" ו-"עזרה לילדים!" . עבודות אלה כמו גם "דפי הזיכרון לקרל ליבקנכט", סדרת חיתוכי עץ אנטי מלחמתית תחת הכותרת "מלחמה", ושלושת הכרזות "ילדי גרמניה רעבים", "לחם" ו- "מלחמה – לעולם לא עוד!" מיצבו את קולביץ כתועמלנית פוליטית של תנועות השמאל.
עם עליית הנאצים לשלטון נאלצה קולביץ להתפטר מהאקדמיה לאמנויות, יצירותיה הוכרזו כ"אמנות מנוונת" וכל עבודותיה הוסרו מתצוגות פומביות. אולם בניגוד לאמנים נרדפים אחרים בחרה קטה קולביץ לא לגלות מגרמניה. פרסומה העצום בעולם כולו הגן עליה מפני רדיפות הגסטאפו.
ב-1936 פירסמה את סדרת הליטוגרפיות "מוות" שמציגה באמצעות חזון נבואי מקאברי ומעורר אימה את הצפוי למעמד הפועלים שבגד והתמכר לנציונאל סוציאליזם.
ב-1940, מת בעלה, קרל, וב-1942 נהרג נכדה פטר (בנו של הנס, בנה הבכור) בחזית המזרח.
ב-1943 גלתה קטה קולביץ מברלין וכמה חודשים אחר כך נהרס ביתה בהפצצות ועשרות מעבודותיה אבדו. בחודשי המלחמה האחרונים התגוררה קולביץ בת ה-78 במוריצבורג שליד דרזדן. אבל היא לא זכתה לראות את סופו של הרייך. כשבועיים לפני הכניעה, ב-22 באפריל 1945, מתה.

The Great Equalizer – Democratic Death. המשווה הגדול – מוות דמוקראטי

המשווה הגדול – מוות דמוקראטי.

המוות מכונה לעתים המשווה הגדול. בתי הקברות הצבאיים השיטתיים כפי שאנחנו מכירים אותם היום הם תופעה שעוצבה לראשונה במלחמת האזרחים האמריקאית. ערכי השוויון וחרות הפרט האמריקאיים יושמו בקבורה זהה המכבדת את הנופל האינדיבידואלי. משם הגיעה הבשורה לאירופה התעשייתית. מדמנות המוות העמוקות וקברי האחים של חללי מלחמות אירופה סודרו כביטוי ומיצג שוויוני של כבוד האדם לחייל הפשוט ולגנרל והיוו ביטוי טקסי שעוגן בחוק לערכי המהפכה הצרפתית: חרות, שוויון, אחווה. המתים הפכו לקהילה שמטרתה לאשש את פולחן המדינה הדמוקראטית ואת פולחן הרעות העומד בבסיסה. הביטוי הטקסי של שדות קבורה מוסדרים כולל מרכיב הטבע שמקורו בפולחן הטבע הגרמני הוא אחד מהמאפיינים הייצוגיים של המדינה הדמוקראטית המודרנית התעשייתית אשר פועלת מערכתית במסות גדולות בייצור, בניהול וארגון בירוקראטיים, באכסון ובאספקה. מלחמה תעשייתית יצרה קבורה תעשייתית.

בתי הקברות המודרניים הם ביטוי של גריד אורבאני דו-ממדי כצל המוטל על ידי העיר התלת ממדית ותחום או מפוצל ממנה גיאוגרפית והם נמצאים במגמה לעבור לתלת-ממד.

לקריאה נוספת: ג'ורג' מוסה, פולחן החייל המת; בתי קברות לאומיים ותחייה לאומית, זמנים 6, 1981, רבעון להיסטוריה, בית הספר להיסטוריה, אונ. ת''א

The Great Equalizer – Democratic Death.

Death is sometimes called the Great Equalizer: we are all equal in death. Military cemeteries as we know them today are a phenomenon that first appeared during the American civil war where values of equality and individual freedom were applied to the dead and to the burying of the dead. From America the idea spread into industrial Europe. The deep bloody mud and the anonymous mass graves of the European wars were transformed into grids of individual graves as an expression and installation of new democratic ideals of human equality and human worth: the same for the private and for the general, echoing the values of the French Revolution: liberty, equality and fraternity.
This ceremonial expression of bureaucratically designed grave fields, including the natural factor rooted in German folklore, is one of the characteristics of a modern industrialized state which acts systematically with the masses in manufacturing, organizing, storage and supply. Industrial war product is industrial graveyards.

A cemetery is a two-dimensional projection/shadow of the three-dimensional city, whether bounded within the city or separated from it geographically. The modern cemetery is moving toward a three-dimensional grid.

nothing

sergio waksman, 20th century

FREE DEALING BROTHERS
WHOSE OCCUPATION
IS UNKNOWN,
TELL US THE SECRETS

CARRIED IN YOUR

SQUARE BLACK

MINDS. (please)

תחי החירות Freedom Live

The customer samurai, 1996

שני שירים משנת 1984 (כמה סמלי). פחד ושנאה אודות הנעלמים בארגנטינה. לכל הטריטוריות חסרות החירות.

פחד

רגלי טובעות עקבות שחורים מתפשטים
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.

השנאה

כשאני מתפשט ונכנס למקלחת
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.

אה! !AH / על סגנון השירה הקצר בעולם / הייקו

ריואנג'י, יפן. אפריל 2008. צילום: אריה קוץ. Ryoanji, Japan. April 2008. Photo: Arie Kutz

אה!

על השירה הקצרה בעולם.

"מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה". ט.ס. אליוט.

1.
הייקו הוא תבנית שיר יפנית המורכבת משלוש שורות שיר: בשורה הראשונה חמש הברות, בשורה השנייה שבע הברות ובשורה השלישית שוב, חמש הברות ובסך הכל שבע עשרה הברות בלבד. זוהי מסגרת קפדנית ובעלת היסטוריה לפעמים מכובדת לפעמים פרועה, ובמסגרת הזאת אנו מציגים תמונות מצב. כל תמונה עומדת בפני עצמה. התמונות לכאורה פשוטות. כדי להיכנס לעניין ניקח מצלמת קטנה, ונעשה סדרה של שלוש תמונות רגילות בתכלית, למשל: כפית על השולחן. או, כוס קפה שהתהפכה, או, המכנס הרטוב, או למשל: השמש שוקעת בחוף תל אביב ושורת הכיסאות על הטיילת ומלון דן מאחור, לפנינו סדרה של שלוש תמונות. כאשר אנו מתבוננים בתמונה אחת, יש לה משמעות משלה. כאשר אנו מתבוננים בסדרה, יש משמעות גם ליחס שבין תמונה לתמונה. יש משמעות חשובה לחיבור ביניהן, וזה כבר דבר חדש. ערך מוסף של חיבור. עכשיו אפשר לשים את התיאורים של התמונות אחד אחרי השני למשל:

שמש שוקעת
שורת כסאות ריקים
בית מלון

אנחנו יכולים להחליף את סדר התמונות כמו בלוטו של ילדים למשל:

שורת כסאות ריקים
שמש שוקעת
בית מלון

או,

שורת כסאות ריקים
בית מלון
שמש שוקעת

אבל, אנחנו רואים שדווקא בהנחה הראשונית של התמונות שהיא...

שמש שוקעת
שורת כיסאות ריקים
בית מלון

...פרחה איזו שהיא משמעות מעבר לתמונות. אה! יש לנו סיפור! וההקשרים הנובעים הם:
שמש שוקעת - כמצב של סיום,
שורת כיסאות ריקים - כלומר כולם הלכו,
ובית מלון - כאירוח לזמן קצוב.
פשוט לא?
אבל התמונה על החוף, הרבדים השונים והנוספים של סוף היום ותחילת הלילה, כלומר בין הזמנים, כמו "צ'ק אין" ו"צ'ק אאוט" ותחושת הסיום והכיסאות הריקים שבמובן הסיום של היום והשקיעה מתחברים לסוף אירוע, ובית המלון המתפקד כשעון חול של זמני אירוח, בתשלום כמובן, ובכן – סוף, זמן קצוב, וסקלה עולמית של זמן – השמש, יוצרים אצלנו אמירה על החיים, על עצמנו, ועל מקומנו כאן. וזה גדול! זאת אמירה ענקית ביחס לתמונות כל כך קטנות. אבל, עובדה היא שזה קורה. וכל האמירה הענקית הזאת באה לידי מיצוי בזק באנחה הקטנה הזאת: אה!

מי אומר את ה"אה!"? האמן המתרשם. ומי עוד? הקורא, וזאת בתנאי שהאמן הצליח ליצור באמצעיו המוגבלים את התחושה. "אני מרגיש, ובכן, אני קיים!" אומר האמן ומנסח את תחושתו המופיעה לפתע. "אני מרגיש, אני קיים!" אומר הקורא כאשר זיכרון תחושתו מקבל ניסוח לפתע. ומיד עולה שוב שאון הקיום לאחר שהעולם נמוג לרגע קט.

עלה מנצנץ
ממטרה מבדרת
זנב בשמש

כמובן שהאמן המצלם באופן אקראי מובל על ידי מצב רוחו באותו הרגע. זה אשר מצלם את מכולת הזבל למשל, יכול להתרכז בפתח המכולה, במכולה עצמה, בחתולים שליד המכולה, בעץ הנוגע במכולה וכמובן בזבל. תמונות קטנות מאד. אבל הצלם, הנדרש רק לצלם באופן אקראי לחלוטין, או אם תרצו, הרי זה אני הנדרש לחשוף את יכולתו הרגשית על מנת שהמציאות תרשם עליה. ובכן, אם הוא זחוח ונינוח, אולי יבחר את החתול המנמנם. אם הוא נרגז ומתוח, אולי יבחר ( אקראי, אקראי…) את הפתח הפעור של המכולה. ואם, ואם, ואם... אבל כאשר נחבר את התמונות הרי לפנינו סיפור. וסיפור יש לערוך. אז אנחנו משחקים עם התמונות, והסיפור שבו נחשפת החוצה משמעות ואווירה ותחושה מוחלטים, הוא הסיפור הנכון. ועלינו לזכור: מוחלט אינו חייב להיות ברור. כלל וכלל לא. למעשה, אמירה ברורה לגמרי אינה משאירה לנו את ההשתתפות והריגוש, אלא רק את הצפייה. לא כדאי לחשוף הכל, אה?

עכשיו ללא המצלמה הקטנה, אנחנו מצלמים בעיני רוחנו, ממסגרים את הרשמים הנראים, המוחשים או הנשמעים של החיים, הזמן והנופים המשתנים סביבנו, תמיד בפשטות, ובונים את הסיפור. אנו הקוראים, אנו הצופים בתערוכת מצבים. האם הצלם הצליח לעורר בנו משהו? האם מרחפת רוח מעל שבע עשרה ההברות?

ראי על הקיר
מתג החשמל מורם
דלת נפתחת

שלשה עצמים. אבל אלו יחסים! הה! האם זהו ראי הקסם, האם המתג מדליק את הראי, האם הדלת נפתחת בראי, האם הדלת נפתחת בחדר, האם המתג יפתח את הדלת, האם הראי הוא הדלת, מי בא, מי יוצא, האם, האם, סוף סוף… כל כמיהתנו לעולם חדש, לסוד נסתר, לגוף נאהב, ליכולת לנסוע בין העולמות עולה מבין השורות.
שלוש תמונות – תערוכה.
מה שמה של התערוכה? השיר.
הייקו.

2.
כשלימדתי פעם עיצוב וציור מצאתי את ה''הייקו'' היפני ככלי מושלם על מנת ללמד ביטוי מרוכז ללא עודפים טפלים, לבטא רגש אישי ופרטי ללא מסננים תרבותיים וחברתיים וכמו כן את היכולת לערוך סדר עניינים. דיבור פשוט היוצר שירה, לוכד ומבטא משמעות ורוח דרך פורמט מצומצם. לאחר הצעדים הראשונים של כתיבת הייקו שבהם התנסינו בניפוי הטפל ולכידה של הרגע עצמו, נתבונן בתוצאה: מהי הרוח?

ראשה הצחור
שותתת ריח מתוק
חבצלת החוף

ההרגשה מופיעה כצליל על והיא אחד מסימני האיכות של הביטוי. מינוח הודי בן מאות שנים הוא ''ראזה'' והוא מגדיר תחושה זו כתוצאה ממשית הנדרשת כמטרה מהיוצר ומהיצירה. כל עבודת היצירה מכוונת לכך כמנסחת תחושה. ישנן שתי דרכים למצוא את ה''ראזה''. האחת היא בבנייה מודעת על מנת להשיג את המטרה. השנייה והיא מתאימה יותר לענייננו, היא לכידת הרגע עצמו ללא כוונות מיותרות. אז בהתבוננות חוזרת ניווכח מיד האם אור נסתר זה של התחושה מופיע או אינו מופיע.

שתי דרכים אלו הן הויכוח, הנצחי כמעט, אודות הדרך להארה. ליטוש ושינון עד הרגע שבו נופל המסך או הליכה סקרנית בדרכך עד אשר תמצא את עצמך ''במקרה'' מצדו השני של המסך. מבחינה זו יצירה זו של יפן תואמת את פריצותיו של הזן. היה ריק. לך ישר. ראה. ראה.

המצבים עצמם באים משדות שונים של האחד ההווה סביבנו שיש להבחין ביניהם בבירור: סביבה, גוף, יחסים. אלו שדות יסודיים. עליהם נבנים וצומחים שדות על גבי שדות היוצרים במורכבות מופלאה את עולם התופעות או החלום. זהו המסך שדרכו צריך לפרוץ. אין שום סיבה לבטלו, גם אין אפשרות, אולם עינו הנוקבת של היוצר נחה לרגע על דבר משותף לכל. זהו רגע חסר אינטרסים ומשום כך הוא חסר תועלת במהותו. אז יכולה, במבט המשותף, להיווצר אחווה, ועימה כצליל-על קורטוב של עצב על העובדה שמבטנו, מה שאנו רואים, ואנו עצמנו, כולנו כה רגעיים.

לשירים יש כיוונים. ממני אל עלה צף במי שלולית. משיח התבלין וריחו הנישא אלי. מבטי נמשך לשמשת מכונית, השתקפות אור ניתזת מולי. בהתאמה, אני קורא את השיר, השיר מדבר אלי, אני מתעמת עם השיר וגם, השיר הוא אני. שלושת חלקי השיר מרכיבים שאלה נסתרת והנחה עם מסקנה.

ביפן מולדת ההייקו נדרשו הכללים הבאים: מספר הברות מדויק, אזכור של אחד מזמני השנה שהם: האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, על ידי ייצוג של שם או דימוי, ואם אפשר, תמונת טבע. כל אלו היו חלק מדופק החיים היפני. ההייקו נולד מסגנון שירי מורכב יותר בשם "טנקה", שלצידו צמח ה"קיוקה" כשיר סטירי. סגנון זה נקרא "שיר מטורף". הייקו שימש כבידור חברתי ואינטלקטואלי עילי כאשר הוצג שיר כאתגר שממנו היה צריך לשרשר שיר חדש העונה לנושא שהוצג מחד ופותח נושא כאתגר חדש מאידך. שרשראות כאלה נקראו רנגה. לצד ההייקו עצמו צמח ה"סנריו" (על שם יוצרו) שהוא הייקו סטירי, חורג לעיתים מהמבנה ההברתי, ועוסק בעיקר בנוף האנושי. סגנון המשלב פרוזה והייקו רווח ביפן וקטעי הפרוזה נקראים הייבון.

עם יד על הלב, לכתוב הייקו בשפה זרה זה לשחק ב''כאילו''. המבנה ההברתי החד של היפנית, המצלול, המרווחים ותודעת הזן המושרשת, כל אלו הם כלים שאופייניים ליפנית ואינם בנמצא בעברית. אבל אני רוצה להאמין שרוח הדברים אכן חולפת בתוך צורות שונות ומשתנות ואני אוהב לשחק.


3.
ששת חלקי הדיבור המקובלים הם שמות עצם, פעלים, תארים, תוארי פועל, מילות יחס ומילות קישור. נסו לכתוב את השיר שלכם בשימוש בשמות עצם ושמות פועל בלבד. שני חלקים נטולי חיווי ופרשנות מתוך ששה. זהו תרגיל מצוין לוותר על קלישאות אוטומטיות וסיסמאות ספרותיות ועיתונאיות, נוסחאות לשוניות תעשייתיות המשתלטות ומלסטמות את התחושה שאמורה להיות ראשונית ומקורית שלכם בלבד.

לא פשוט לוותר על כך משום שאנו מזדהים עם האופנה הדיבורית הזאת כמעט באופן מוחלט. לוותר על כך משמעו להתעורר, לוותר על לחשי השבעה לשוניים, הגזמות, העצמות והדגשים שמתפקדים כביטוח מילולי ורגשני, תוספת רעש, נוצות אינטלקטואליות, נזמים לשוניים, ואז לגשש את הדרך אל עצמנו מבעד לתכנות חברתי המעניק ציונים לשבח על עיבודי המוּכּר.

כל התארים והתחושות צריכים להופיע כצליל-על מתומצת מעל העובדות היבשות של הקיום המצולם בשיר. זהו הקסם.

משחיר הים
קול אווז-בר
מלבין נעלם.
(באשו).

רגעיות, עונת מעבר, עמידה מול הנצח, טביעה, בדידות, געגוע, דמעה, פחד. עם מי אפשר לחלוק דבר כביר כל כך? כיצד ללכוד את כל האפוס התחושתי הזה לשירה? לשירה מצומצמת? לשירה מינימליסטית? לשורת קוד פרטית ביותר ואוניברסאלית בו-זמנית? אין לנו ולאינטרסים הקטנוניים שלנו, לפחדים שלנו, לתאוות הפרסום שלנו, מקום שם. אין מקום. זו ההישרדות המאפשרת רק את ההכרחי ביותר. נאמר: אמן טוב אינו מותיר עקבות. לכן, היעלמו ממה שכתבתם ויהיה לכם סיכוי להתחבר לרוח העולם.

ראשה הצחור,
שותתת ריח מתוק,
חבצלת החוף.

פגיעות, עונת מעבר, דימום רגעי החיים, היכחדות אקולוגית, געגוע, דורסנות, זיכרונות, תום שנעלם, כורכר, דיונות.

העגלה
מתמהמהת לרגע
ויוצאת בעקבות הסוס.
(פוקיאו).

הזמן הנפתח (!), כובד חיינו, עייפות החומר, התמדה, משימה, יעוד, חובה, הכרח, עבודת פרך, רתמה, מרידה, כניעה, מותרות וחסד של התבוננות, ניצחון האהבה.

הדייר עזב
בין סלעי הגבעה
מוטל שריון צב

ההברות הספורות בקפדנות של ההייקו מרחפות מעל לתהום של תפיסת הדאו אשר המשורר האמיתי רואה אותה בבירור. שם הסתמי נשגב דרך חלונות עיניו. הרואה רואה את הריק ואת החומר כאחד ומבין את יחסי הגומלין התמידיים ביניהם בזרימה ובהתמרה בצמיחה וקמילה, כשירה שהוא אחד מחומריה, מושאיה ומשורריה.

ניתז בשמחה
צליל האסלה הזהוב
בבוקר אביב

דאו, הדרך או הנתיב, הכיוון, המוחלט או הקבוע או התמידי, החוק, הטבע, העיקרון העילאי, אוֹפֶן, אוֹרַח. התהוות שאין לנו אפשרות של בעלות עליה, היבט אלוקי שהיה הווה ויהיה והדרך לגשת אליו היא להיות, לקבל ואפילו לגחך והכל יחדיו מתכנס לחיוכו הפנימי של היוצר שנעלם. זהו זן ושורשו של הזן הוא אכן הדאו, והייקו וכל שירה אמיתית היא כולם כאחד. חמלה ופגישה, יופי, נס, נשגב, ושמיימי. עולם שלם ברגע פרטי.

הסתמי נשגב
דרך חלונות עיניו
של המשורר


4
כמו הסושי והמצלמה הדיגיטלית הפך ההייקו לביטוי אמנות בינלאומי הנכתב בשפות רבות ומתאים באופן מושלם לתקשורת הרשתית והסלולרית בפורמט של אימיילים ומסרונים וכמובן לא נפקד גם מקומן של הודעות לקוניות של המדיה הטכנולוגית המעוררות בנו פרץ רגשות עז:

חשבונך חסום
אנא פנה לסניף שלך
תודה ושלום


יישום לא חוקי
התקשר בבקשה
לספק שלך

אפשר לומר עליו, על ההייקו שהוא פשוט המתין שלוש מאות שנים לטכנולוגיה המתאימה והנה זה בא, באמפליטודה מרהיבה משירה צרופה עם דימויי טבע, אל גלגול ויראלי של סלנג אורבני ופלסטיקי מקודד שבתורו ימריא כנראה למרחב פואטי חדש. וכפי שפתחנו את המאמר בקביעתו של ט.ס. אליוט: "מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה".

שוֹמֵר מָסָך
עַל פְּנֵי גָן הַמִילִים
חַשְמָל מִתְהַפֵּך

אולי בהקשר זה כדאי להזכיר את דוברי האנגלית/אמריקאית שבגלל יחס הברות שונה בין השפה היפנית לשפה האנגלית הם צמצמו אל מבנה של שלוש חמש שלוש המכונה "לוּן" (Lune) בכדי להגיע לאופי דומה יותר ליפנית. ישנן שתי גרסאות של לון. האחת מיוחסת לרוברט קלי, פרופסור אמריקאי לספרות המונה חמש הברות, שלוש הברות וחמש הברות. השניה מיוחסת לג'ק קולום שלימד ילדים ושכח את סדר המניה של ההברות.במקומן הוא מנה שלוש מילים, חמש מילים ושוב שלוש. דבר שהיה קל יותר לילדים.

ועדיין, ועל אף כל המשחקים, ההתפתחויות, הגרסאות, העיבודים והניסיונות, בסופו של דבר כפי שקבעה מסורתית, במחיאת כף יד אחת, גרטרוד סטיין:

שושנה
היא שושנה
היא שושנה.

And death shall have no dominion ולא תהי למוות ממשלה

אזכרה לניר קריצ'מן 17 לאפריל יום ה אחה''צ 17:30

ולא תהי למוות ממשלה.

דילן תומס

מאנגלית: דוד מיכאלי

ולא תהי למוות ממשלה.
גברים עירומים מתים המה יהיו לאחד
עם האיש שברוח ובירח מערב;
כאשר ילוקטו עצמותיהם נקיות
ועצמות נקיות יימוגו,
כוכבים יהיו להם למרפק וכף רגל;
אם כי נטרפו שפויים יהיו,
אם כי ירדו תחתיות דרך ים מחדש יקומו;
אם כי יאבדו אוהבים לא תאבד אהבה;
ולא תהי למוות ממשלה.

ולא תהי למוות ממשלה.
תחת תכריכיו של הים
הם שרועים כערגה לא תגווע בסוּפה;
מתעוותים על שברם עת גידים נפתחים,
רצועים לגלגל אך בלתי נשברים;
האמונה בידיהם תתבקע לשניים,
וזדונֵי החדקרן דרכם נחלפים;
בביקוע הכל מסתיים בם סדק לא נִבעה,
ולא תהי למוות ממשלה.

ולא תהי למוות ממשלה.
לא יצווחו השחפים יותר באזנם
או גלים ברעם יישברו על חופם;
היכן שפֶּרח פַּרח יותר פרחים לא יהיו
להרים את ראשם למפץ הגשם;
אם כי יהיו מוטרפים ומתים כמסמרות,
ראשי הם המותווים הולמים דרך מרגניות;
ירדו בשמש עד כי שמש שוּבְּרה,
ולא תהי למוות ממשלה.

And death shall have no dominion
Dylan Thomas

And death shall have no dominion.
Dead men naked they shall be one
With the man in the wind and the west moon;
When their bones are picked clean and the clean bones gone,
They shall have stars at elbow and foot;
Though they go mad they shall be sane,
Though they sink through the sea they shall rise again;
Though lovers be lost love shall not;
And death shall have no dominion.

And death shall have no dominion.
Under the windings of the sea
They lying long shall not die windily;
Twisting on racks when sinews give way,
Strapped to a wheel, yet they shall not break;
Faith in their hands shall snap in two,
And the unicorn evils run them through;
Split all ends up they shan't crack;
And death shall have no dominion.

And death shall have no dominion.
No more may gulls cry at their ears
Or waves break loud on the seashores;
Where blew a flower may a flower no more
Lift its head to the blows of the rain;
Though they be mad and dead as nails,
Heads of the characters hammer through daisies;
Break in the sun till the sun breaks down,
And death shall have no dominion.

בלוק BLOCK

ביקורי בית

תערוכה בביאנלה של בת ים אוצרים: בלוק מגזין