שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 26 - שאולי לב, גידי בשן

תם מסע של 26 יום. 

1,500 ק"מ, 7 ארצות, עליות ירידות, תובנות וחוויות רבות.

אני יודע שחוזר לביתי, למשפחתי, אדם שונה ומשופר מזה שיצא למסע. 

והייתי במסע זה לא לבד.

ליוותה אותי בהכנות, בעצה, בנתינה בעידוד ותמיכה, וכשהיה צריך גם באזהרה, רעייתי סיגל. שוחחנו יום יום וקיבלתי ממנה הרבה נקודות ראיה, מילה יומית להגות בה, כל אלו סייעו להצלחה. חששנו שעוצמת החוויה, תייצר הפרדה ואולי אף החלשה של הקשר ביננו. התבדנו. המרחק יצר קירבה ועל כך אני שמח וגאה. מתרגש ומחכה למפגש המתחדש.

חייתי 26 מיום עם שותף לדרך, גידי. הוא שחלם והגה את רעיון המסע. התגבר על לא מעט קשיים והיה שותף מסור ונאמן. זכיתי להיות איתו, ביחד, בחוויה כך כך משמעותית. הדי זמן משותף זה, יהדהדו בחיינו עוד זמן רב.

ביקרו אותנו: 

אלי אחי ודין בנו, תמכו, סייעו, בישלו, סחבו והרבה תרמו

רמי שהצטרף לשבוע האחרון, הוסיף גיוון לחוויה. מראייתו ותגובותיו למדנו יותר על עצמנו.

אחד ההישגים שאני רואה, הוא מימוש רצוני לשתף אחרים בהיבטים שונים של החוויה. מבחינתי, הכתיבה בסוף יום, הייתה תהליך תורם לשינוי שהתחולל בי. רציתי לשתף, גם בחוויות הנעימות וגם בקשיים והתלבטויות. לא כל אחד יכול לצאת למסע כזה. כל אחד יכול להיתרם, מדבר אחד או יותר, מהשיתוף. כך אני מקווה. זו הייתה אחת ממטרותי בכתיבה אליכם. 

מטרה שניה הייתה "לאמן" עצמי בכתיבה מעצימה, שהדגש הוא לא על דיווח, אלה על עומק ועירור מחשבה ורגש. עד כמה זה הצליח, תעידו אתם.

במהלך הרכיבה היום, ניהלתי דיאלוג וסקרתי את הגורמים הרבים שאיפשרו את קיומו והצלחתו של המסע (רשימה חלקית מאד); 

זוג הפדלים שבנאמנות תרגמו כל לחץ שהפעלתי עליהם, לתנועה מקדמת

לצמד הגלגלים ששמחו להכיר מקומות חדשים ולא קיטרו ולא שבתו, גם כשרכבנו בדרכי עפר גסות, או כבישים מרוצפים באבני דרך (פבה).

לשרשרת שלא איפשרה לחוליה החלשה, לפרוש מהמשחק

לבלמים שמנעו תנועה חפוזה אלי תאונה

לאפליקציה Locus, שאיפשרה ניווט איכותי ושקט נפשי.

לגוף הנאמן שנירתם לתמוך ברצון הנפש. 

ולבסוף: לכם, שעצם היותכם מהווה תרומה. לכל תגובה שלכם הייתה השפעה. 

אין בי צער על שהסתיים. את הגעגוע למה שהיה, אנסה לתרגם לעשייה מגוונת, ולא רק במסע דומה. 

אז מה עברנו?

הר - פגשנו קשיים, חצינו ירידות, טיפסנו גבעות, הרים ורכסים. איתגרנו, אותגרנו וגם התגברנו.

דרך - אין סוף בחירות בקבלת החלטות, הצטרפנו לדרכים קיימות, פילסנו דרכים חדשות למחוזות חדשים במרחב החיים.

בית - התארחנו ב 23 בתי מלון, הוסטלים ודירות. סחבנו איתנו בית קטן. אלו וזה, יצרו מרחבי שיקום כח הכרחיים. נבנה אצלי, במסע זה, בית פנימי שהוא עוגן יציב ואמין יותר. חוזר לביתי, מלא תקווה, כח ורצון.

זמן - למשך זמן המסע הייתה השפעה גדולה. לקחנו פסק זמן משיגרת חיינו, כדי לאפשר זמן חלום, מציאות חלומית. כל דבר בזמנו. מסע זה לא יכולתי לבצע קודם. לפחות לא באיכות שחוויתי פה.

מתקשה לסיים כתיבה זו. עוד ועוד רוצה להכתב. 

מתנחם בכך שנוצרו הרבה התחלות חדשות

תודה והודיה

אשמח לתגובה, רמז, ביקורת, עצה או מחשבה. במילים כתובות, או בדיבור אישי.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 25 - שאולי לב, גידי בשן

שבוע 4 היום ה 25. 65 קמ רובן ירידות. התחיל קר נגמר חם. 

עדיין בשוויץ אבל מרגיש ומדבר איטליה.

עם כל ההכנות, התובנות, העמדות, נסיון החיים - בסוף המציאות היא לא כמו חביתה שיוצאת כמו שאני רוצה. לאחר השיא המרגש אתמול, היום היה יום של התכנסות, שקט, הרפיה.

דקות רבות בהיתי במסך הטאבלט הלבן הריק, ושאלתי: על מה אכתוב? יש בי כל כך הרבה, שם בפנים, אך השאלה היא מה מתאים? לא הגעתי לתשובה, אז מוותר על מציאתה.

היה רגע מיוחד עבורי היום. מפגש אנושי חם ומחייך. באחת הירידות, עצרנו במפרץ מתחת לגשר עצום, להתבוננות החוצה על הנוף. במקום חנתה מכונית ואיש מבוגר מאד לידה. יזמתי קשר, הוא מדבר איטלקית, אני עונה בספרדית והידיים מסייעות לגישור והבנה. ששמע שאנו במסע אופניים ארוך, נכנס למכונית והוציא פנקס תמונות. שלף מתוכן תמונות שלו כרוכב תחרותי משנת 1967. דיבר הרבה על המאמן, שהוא כנראה אישיות ידועה, לא הבנתי את הפרטים, רק את הכוונה. הרגשתי את הגאווה בקולו עת סיפר על עברו. ביקשתי להצטלם איתו ועם התמונות. הוא נעתר בשמחה. נידב הרבה מידע על המשך הדרך וניכר היה שנוצרה אחווה אנושית שהרכיבה היא הדבק. נפרדנו ולאחר מספר דקות חזר עם רכבו, יצא ושאל: בן כמה אני לדעתכם? התשובה הראשונה שעלתה במוחי היתה: 67. אך מיד הבנתי שלא יתכן, שהרי אני בן 67. זה רק מראה עד כמה דפוסי חשיבה משפיעים על דרכי הראיה. הימרתי על 75 והוא חייך בסיפוק רב ואמר באיטלקית: 82. החיוך והסיפוק שלו מראים הרבה דברים. שמחתי שגרמתי לו קורת רוח וניפרדנו שוב כידידים.  

כל זה קרה מתחת לגשר אוטוסטראדה ענק שאלפי מכוניות נעות מעל ראשנו, ואנחנו: עצרנו, נפגשנו, יצרנו גשר.

יצורפו לכתיבה זו 2 תמונות:

האחת בה אנו מביטים לאחור, אל עבר ההרים, המקום, החוויה ממנה באנו. כמה סימלי: יום לפני, עבר, והיום, הווה. לעצור. להביט אחורה, לאסוף ולסדר את שהיה. 

הסתכלות אחורה חשובה היא, אך אני תמיד חושש מהמלכודת הטמונה בה. הסתכלות שהופכת להתרפקות, נוסטלגיה שכל חזרה אל העבר מעצבת, מעדנת ולעיתים משנה את העובדות והסיפור. 

השניה תמונה משותפת עם תמונות העבר של האיטלקי המבוגר. בתמונה זו טמון סיפור אנושי, עבר שלו ועבר טרי שלנו. אלו נפגשו בדרך למספר דקות של שותפות, אחווה ושימחה.

אז מחר יום הרכיבה האחרון. הרבה רגשות בי נאבקים על קיומם, טוענים לבכורה וחשיבות. שונים והפוכים. שמחה ועצב, פרידה ומפגש מחודש,  געגוע למה שהיה וגעגוע לחזרה הביתה, לרעייתי, משפחתי, חברי ועבודתי. עייפות של סיום, רעננות של התחלה, דאגה ותקווה, סיום והתחלה. 

הולך לישון כשכל אלו חיים ונוכחים בי. אני זז הצידה, שיריבו, ישכנעו ואולי גם יחיו בשלום ביחד.

כשאקום אולי אמצא את דרכי, לגשר בין שהיה למה שיהיה. 

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 24 - שאולי לב, גידי בשן

שבוע 4 היום ה 24. חציית האלפים.

 43 קמ, עליות: 1600 מ'.

הצליח לנו והצלחנו. הקלה, שמחה, סיפוק. עברנו מהצד הצפוני עם ההשפעה הגרמנית, שהמים גולשים לאוקינוס האטלנטי, לצד הדרומי עם השפעה איטלקית, שהמיים גולשים לים התיכון. ישר נהיינו חברים איתם. מדהים שינוי האווירה בין שני הצדדים.

שוב נוכחתי עד כמה חששות וקצת פחדים, נשארים מאחור ברגע שמתחילה התנועה ויוצאים לדרך. נהניתי מכל מטר, לא מיהרנו, לאט לאט התקדמנו וכך גם הגענו, לאחר 30 קמ,  למעבר Gotthard לגובה 2,106. לא נשארנו שם וגלשנו ללינה בעיירה Airolo, עדיין בשוויץ אבל האווירה איטלקית וכך גם השפה.

עבורי היה רגע נדיר ברכיבה הארוכה בעליות שהצלחתי להתענן. מעולם לא חוויתי את תחושה של "חוסר משקל". אומנם לא ריחפתי, אבל ממש לא הרגשתי כל משקל, לא של גופי לא של הציוד ולא משקל מנטלי או רגשי. לא בטוח שיש לי את המילים לתאר תחושה זו. טיפסתי על הרבה הרים אך תחושה כזו לא חשתי מעולם. אני חושב שזו תוצאה של רצף מתמשך של ימי המסע, יחד עם תהליך של שיוף, מירוק, ליטוש שעברתי עד כה. אומנם זה היה לפרק זמן קצר, אבל באותם שניות היה עולם שלם שהיה מנותק ממעמד ארצי של זמן, משקל, אורך וכו'. לחוויה היה טעם חדש רענן שהוא לא כל דבר שאני מכיר. מרגיש שאין לי שפה לתאר תחושה זו. יודע שהיא הוטבעה בי. מצפה לשובה בעתיד. ומה הרגשתי ביתר הרגעים? בעיקר שימחה, היה מאמץ פיסי, אבל חלקו בתודעתי היה קטן ובמרבית הזמן אפילו זניח. לא יודע להסביר זאת, נשמע לא הגיוני ולא אמיתי. מבחינתי זה רק מסביר את השפעות נפש, תודעה, רגש ומחשבה, על תחושות גוף. במהלך העליה הארוכה הודתי לרשימה ארוכה של אנשים, תכונות, תורשה, נסיבות, נסיון וגם מזל, שאיפשרו חוויה כל כך משמעותית. הזמן היחידי שהרגשתי כאב שרירים היה כשעליתי במדרגות המלון לחדר בקומה שניה.

בגמר הטיפוס נכנסנו למסעדה, לסלט טוב עם קפה וגם עוגה.... התאים לי לחשוב על "שיא" ועל פסגה. כבר 3 וחצי שבועות אנחנו בתנועה לנקודה זו שהיא שיא הגובה. הגענו. רגשות איכותיים מציפים אותי. ואז? איך ממשיכים לעלות כשיש ירידה? האם תהיה "נפילת מתח" ביומיים שנותרו לרכיבה? האם תהיה ירידה בימים שלאחר סיום המסע? האם זה בידי? שהרי טבעי שתהיה ירידה לאחר כל עליה, חוק טבע.

ואולי התשובה היא במחשבה שאחרי שיא, יש לכוון להעמקה, לאו דווקא להתרוממות ועליה?

רכבנו בירידה תלולה. נזהרתי מאד, אך הקפדתי לא לתת מקום להססנות. רוצה ללמוד את מיומנות "הירידה שאחרי השיא למטרות העמקה". לפני יומיים של ירידות עד לסיום הרכיבה בעיר קומו שבאיטליה. הזדמנות לחקירה, תרגול ויישום.

למדתי בחיי שיש לסיים לפני שמסתיים. מרגיש שקו פרשת המים אותו חצינו היום, הוא תחילת המעבר למרחב חיים חדש שרובו גם מוכר. אנסה להיות קצת חדש, אחר, במרחבים המוכרים אליהם אגיע בשמחה בעוד ימים מספר. 

המילה שקיבלתי מתנה היום היא "שקט". היא ליוותה אותי ולחשה בשקט: "המעט הוא הרבה. ה"אין" וה"ללא" - הם הכל". 

קצת פילוסופי אך מלא משמעות עבורי. ככה זה מופיע אצלי, כשהתודעה נוסקת ואף מרחפת כענן על פני מדרונות עצומים. 

תם חלק אחד, מתחיל האחר.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 23 - שאולי לב, גידי בשן

יום של הפסקה. גשם רציף מספר לנו עד כמה נכון היה לעצור. העמק מלא עננים והמיטה מזמנת מנוחה כולל שינה.

אכן זמן חלום. אחהצ, השמש מבצבצת, הגשם פסק ואני שמח לגלות שאין בי קוצים של חוסר מעש. יוצא לשאוף אוויר הרים עם ריחות של אחרי גשם, ומעפיל רגלית בדרך עולה המסתיימת בבית בודד וספסל ותיק לפניו. מתיישב. מתבונן על המרחב העצום שלפני, מתחתי, וגם מעלי. הרים גדולים. יש להם אמירה. יש להם שפה. אני העובר דרכם, הוא עובר אורח מזדמן שלבד ממראה העיניים, מנסה לאפשר להם להשפיע עלי. מקשיב, שפתם אחרת היא, כדי לשמוע אותה צריך מצב, תודעה מסוימת, לאו דווקא עשייה. מנסה. רוצה.

יושב בנחת וברגיעה על הספסל הפשוט, מביט שמאלה רואה את שעברנו. מביט ימינה רואה חלק מאשר לפנינו. מביט למטה רואה את "ביתנו", שם אני נמצא מאתמול והיום. צופה בתנועת העננים העדינה במעלה הנהר, על המדרון העצום שמולי. לא אלו שבשמיים, אלה של ההרים. רוצה להיות כמוהם מחר בעליות: קל, מרחף, מלטף, משנה צורה ותודעה בהתאם לתנאי הסביבה. מחר אני "מתענן". עם תמונה כזו בראש, העליה תהייה יותר קלה. אני מכריז בזאת, שכמו שביקשתי, קבלתי היום את זה כמתנה. אף פעם לא חשבתי כך. להתענן יהפך מחר לפעולה מקלה ומסייעת. בידי וביכולתי להתענן כל ימות השנה, איזו הקלה. כל כך נדיר המצב בו אני נמצא היום. אין מטלות, נוף נדיר, אויר נקי והעיקר: נפש ותודעה שעברו ליטוש במשך 22 יום, יום יום. אני מבין שלא מספיק לעצור. התנועה הצידה (זו שאיפשרה לי לשבת על הספסל ולהתבונן, להקשיב, לגלות ולהבין), היא שמאפשרת נקודת מבט אחרת, פרספקטיבה. הצדודדות זו היא ברכה, אם מצליחים לעשותה בזמן תנועה. אצלנו, הגשם הביא אמירה. יכולנו להתעקש ולהתמודד ולצאת לרכיבה. הייתי קרוב לזה. מאושר שלא. היו ימים וישנם מצבים שדווקה ההתמודדות היא שמניבה. לא לי היום.. מוכן ומצפה למחר.

במהלך היום התכתבתי עם גל יפה, בין היתר מטפס הרים עם ניסיון רב בהם. הוא כתב לי ששמח שאמצנו את "גישת ההרים". שאלתי: מהי הגישה?

אהבתי את שכתב, למדתי מזה וקיבלתי רשותו לפרסם כאן:

לא בטוח שיש לי את אוצר המילים להסביר מה היא "גישת ההרים" בעיניי, אבל אנסה: 

היכולת לשלוט ולתחם אירועים בהרים היא כמעט בלתי אפשרית, ולעיתים קרובות מאוד אתה יכול ברגע לאבד משהו חד פעמי שלעולם לא יחזור (בין אם הזדמנות, נוף, משאב ואף את החיים) - וזה בסדר.

זו גישה בלי אופטימיות, בלי פסימיות, בלי ציפיות ובלי תקוות - התמסרות מוחלטת לזמן ומרחב ספציפיים מבלי לערוך השוואות ומדידות, מבלי לתת דין וחשבון רציונאלי או אמוציונאלי. פשוט לעשות ולהתמודד.

ברגע שאתה מוריד את היחסיות מהמשוואה, אז אין קשה יותר ואין קל יותר, יש רק את היש והקיים באותו מרחב וזמן שבו אתה נמצא, והיכולות והמגבלות הפיזיות והמנטליות שלך מאפשרות או לא מאפשרות לך להתקיים בתוכו. 

אני מאמין שיגידו שגישת הזן הבודהיסטי דומה מאוד במובנים רבים לגישת הרים, והרי היא התפתחה בסביבה הררית אז זה מתאים - מוטת ההשפעה שלך על האירועים מסביבך היא תמיד פחותה ממה שנדמה לך, ואתה סך הכל חלקיק בתוך הדינמיקה.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 22 - שאולי לב, גידי בשן

שבוע רביעי. היום ה 22. 84 קמ קסומים, 1,100 טיפוס. 

לא רצינו יום ארוך כזה. לא מצאנו מלונות ונאלצנו לבחור ולהזמין מקום שהוא גם רחוק, וגם בסטיה מהמסלול, עוד 200 מ' טיפוס נוספים בסוף יום, זו תוספת משמעותית.

היום התחיל זורם ומהיר, רכיבה לאורך חופי אגמים, עם נוף הררי שהולך ומתעצם. 

ואז הפתעה ראשונה:

כבר ב 09:37 הגענו אחרי 32 קמ מהירים, ומגלים שהמעבורת איתה צריכים לחצות אגם, הפליגה לפני 7 דקות. יש לחכות שעה עד שתחזור. קמנו במיוחד מוקדם כדי להספיק. ועכשיו: לחכות שעה!!!

גם תכנון טוב יכול להתקל במצבים לא צפויים. בדיעבד, יכולנו לחפור באינטרנט ולראות לו"ז, אבל אנחנו לא כאלה מקצוענים במדע המעבורות באגמי שוויץ. מסתבר שזו רק ההתחלה של טעויות טירונים. המעבורת מגיעה, הזדמנות להתבוננות מרגיעה שמעוררת רגשות קינאה על שפע היופי שקיבלו יושבי המקום. אמרתי לעצמי: לנו יש מדבר קסום. האמת, באותו רגע, זה לא ממש עזר. התגברתי והצלחתי להינות מההפלגה הנינוחה. רק עצרה המעבורת וזינקנו אל הדרך כמו קפיץ שהשתחרר וטס אל מעבר לטווח ראייה. מתקדמים מהר כי יודעים שאולי יהיה גשום אחהצ, ויש עוד עליות רבות לפנינו.

רכיבה לאורך כבישים עמוסים, רואה שלט קטן שנראה לי כמו: אין כניסה לאופניים. לא בטוח שזה רלוונטי? מיד אחר כך שילוט ברור של רכיבת אופניים, אני נרגע.

עוצרים את רצף התנועה המהיר כדי להינות מנוף מיוחד של צוקים היורדים אל האגם, קרחונים תלויים ממעל, גווני ירוק רענן. שמים לב שאין רוכבי אופניים סביבנו. אני נזכר שקראתי על קטע סגור. אבל אלי אחי רכב פה לפני 3 חודשים והכל היה תקין. נרגע. ממשיכים.

הפתעה 2:

מחסום בדרך. עבודות בניה בהמשך. סדרן שלא דובר אנגלית מסביר בגרמנית שוויצרית שאי אפשר להמשיך באופניים. יש לרדת בשביל רגלי למעקף של 1 קמ. אין הרבה אפשרויות. לרכב על כביש אי אפשר וזה מסוכן. מתחילים לרדת. זה אתגר לא פשוט. מדרגות יורדות כ 50 מ' לשפת האגם. מילא הירידה, אך השביל מטפס 40 מ' וחוזר ויורד כך לסירוגין. עולים יורדים, 2 קמ. העליה במדרגות עם המשקל של האופניים והתיקים הם מאמץ גדול. מזיעים, מתנשפים ובידי לבחור אם לקלל או לחייך. מילת היום שקיבלתי במתנה מרעייתי סיגל הייתה "נסיון". מניסיוני, תקלות כאלו יכולות להירשם בדיעבד כחוויות טובות. בחרתי לחייך וזה הצליח לי, בין נשיפה לשאיפה של אוויר הרים צלול. לשימחתי גם גידי וגם רמי לא נתקעים לקיטורים. זה מונע דליפת כוחות. למורל במצבים כאלו השפעה גדולה. 

מסיימים מיוזעים וקצת מודאגים. כאילו מישהו שם לנו מכשולים.

ממשיכים. ירידה, ממהרים וזה מתקדם מהר. הגענו לקצה האגם היפה שגבה מחיר מאיתנו.

הפתעה 3:

טיפוס מתון אל תוך מפתח נהר גדול. ההתקדמות הופכת לפתע למאבק ברוח פנים חזקה. אם לא מדוושים, חוזרים אחורה. התמודדות אמיתית. לפנינו 20 קמ בכיוון דרום עם רוח פנים. לא מעודד. כשאין ברירה, מגלים גם כוחות נסתרים. משוועים לבית קפה, נאדה. בתי איכרים והרבה פרות. חותרים להגיע לעיירה שאולי נמצא בה משהו פתוח?.

הפתעה 4:

מגיעים לעיירה. מזהים מלון שאלי אחי סיפר שהבעלים נחמדים. רצינו לישון פה אך לא נוצר קשר, האתר שלהם אמר שאין מקום פנוי. נכנסים. אני מציג עצמי כאח של...הם מזהים ושמחים, אך מבשרים שהמטבח סגור ויש רק קפה וגלידה, אם נרצה. אין ברירה נסתפק בקפה. ואז בשיחה איתם מסתבר, שאמא של אחד מהם נפטרה אתמול ולכן סגרו את המלון לימים הקרובים. אנחנו יושבים עייפים. הם, הבעלים זיהו את מצבנו הציעו להכין לנו סלט, על אף ולמרות שהמטבח סגור. שמחנו. התעודדנו.אפילו גלידה הזמנו. יחס כזה הוא מאד לא אופייני. כל נסיונותי לשוחח עם מקומיים הסתכמו בחוויה הדומה לשיחת נפש עם קרטיב לימון ישן, שלא מעונין.

הפתעה 5: 

הרוח נחלשה, אין גשם, סיימנו את העליות במצב טוב. כמעט 10 שעות רכיבה. מרוצים עד השמיים. אנחנו בגובה 930 וזה מרגיש "על הגובה". 

 זה היה יום של הפתעות מסוגים שונים. 

יש המתייחסים להפתעות כ"תקלות", ויש כאלה שרואים בהם הזדמנויות. ברגע הופעת התקלה, התגובה הטבעית היא , להיתבאס מקלקול תוכנית או כוונה. אפשר להתנחל ולהיתקע בתגובה זו. אך אפשר אחרת. הכל תלוי ב: "סיפור שאתה מספר לעצמך" (תודה אירית על איזכור זה...). שהרי את הסיפור אני ממציא ואני בוחר מה המרכיבים ומה גודלם. אני לא בעד להפוך כל תקלה למשהו נהדר. תקלה היא תקלה ועלי לקחת אחריות וללמוד איך להמנע מהישנותה בעתיד. רק אחרי שעושים את זה, נשאלת השאלה: עם איזה טעם אתה נשאר בפה, במחשבה? הלקאה עצמית? אובדן ביטחון? מירמור? האשמה? 

כאן זה לגמרי בידי ולא בידי המציאות, או בידי אדם אחר. נקודה.

פה הכל בידיי, לספר לעצמי את הבחירות שלי. 

מחר צפוי גשם כל היום. נשארים פה גם למנוחה וגם המתנה למזג אוויר נוח יותר. אולי תגיע איזו מתנה בהפתעה?

מה יתאים לעשות או להיות מחר? 

רעיונות? עצות? מעבר למנוחת גוף שממילא תהייה....

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 21 - שאולי לב, גידי בשן

תם שבוע 3 - יום 21, מנוחה בלוצרן שוויץ

רכיבה קלה קצרה לראות את מרכז העיר ההומה, יפה עד כדי ליקוק. כוס קפה. גיחה של שעה היתר מנוחה.

אחרי  כ 1,200 קמ, יש צורך להחליף רפידות בלמים. בזמן שהחלפתי את רפידות הגומי, הרהרתי ב "אומנות העצירה". מתאים ליום של עצירה. 

הכל התחיל בנערותי, מיד אחרי שקיבלתי רשיון נהיגה, לקח אותי אבא לנהיגת למידה ואמר משפט שמלווה אותי מאז: "נהג טוב ממעט להשתמש בבלמים". מאז, לא רק בנהיגה, אבל גם בחיים משתדל להיות "נהג טוב".

מסתבר שלהרכיב רפידות חדשות זה לא פשוט. צריך למקם אותם כך שלא יעצרו ויאטו, אך לא רחוק מדי מהחישוק. למיקום המדויק יש השפעה גדולה על יכולת בלימה בזמן אמת בשעת צורך. לקח זמן ללמוד איך להרכיב נכון. בזמן זה תהיתי: 

איזה כיוונון אני עושה למערכות קבלת ההחלטות עת אני בתנועה, בעשייה?

האם הוגדרו אצלי "הקווים האדומים"?

איך נמנעים מלהפוך קווים אדומים, לתרוץ שמונע העזה, יציאה מאזור נוחות?

איך שומרים על גמישות הקווים האדומים, כל אלו ללא סיכון מיותר? איך כן מעיזים, עם רמה סבירה של סיכון?

אני נוהג לשאול עצמי: האם אתה יכול ומוכן לשלם את המחיר במקרה שלא יצלח? אם התשובה היא: כן, אני לוקח אחריות על ההחלטה, הבחירה והתוצאה.

בימים הקרובים יבחנו הקווים האדומים ביחס למידה הסבירה של מאמץ בעליה שלא התכנסנו בה עד כה, בתנאי מזג אוויר משתנים.

היבט אחר של עצירה ובלימה הוא השלבים: 

1. האטה: ברכות סוחטים את הבלם, האטה היא המשך תנועה, אך עם זהירות לתשומת לב. שמתי לב שאם אני נדבק לרוכב שלפני, אני מקטין את שדה הראיה ובכך מסכן עצמי. היה מקרה בשביל צר בצרפת, נצמדתי מידי לגידי רחב הכתפיים, לפתע הגיח מולי רוכב מהיר מאד על אופני שכיבה. כמעט התנגשנו. זה יכול היה להסתיים בבית חולים. למדתי. מאז אני מאט כאשר אני מתקרב מידי. משתדל. זו אומנות לדעת לשמור מרחק מתאים מאנשים, מדברים, בעיקר ביחסים. מרחק הוא גם רמת מעורבות. 

2. עצירה: היום ישבתי על ספסל בגדת הנהר הסמוך לביתנו. צפיתי בדרך שהברווזים עוצרים מתעופה לשחיה. הם גולשים על פני המים בגלישה רכה. אם כבר צריך לעצור אז שיהיה נעים, עם חיוך, עם הסבר, עם התחשבות. גם לעצמי וגם עם אחרים. לא קל לעצור כאשר נמצאים בתנועה מהנה משמחת. לפעמים העצירה היא רק ביטוי לתעלול של אדון פחד. ואז עוצרים, בעצם הוא יוצר אותנו. בדרך כלל מיד יופיעו תירוצים שמצדיקים את העצירה, גם אם בפנים יודעים שלא היה בה צורך.

עצירה יכולה לשרת או לשבש. מתי זו אומנות אחת ואיך זו נפרדת אחרת. 

3. עצירה בלימה מיידית: לא תמיד מתאים להאט או לעצור ברכות. יש מצבים שיש לבלום מיידית בכל מחיר. זו בלימה קשה, לעיתים מכאיבה, מתחשבת בתוצאה ופחות בדרך או בתגובות. אני משתדל לא להגיע למצבים אלו. אך לא הכל בידיי. לעיתים יש לבלום אחר. לא נעים אך מחיר התוצאה גדול ממחיר אי נעימות. אסונות ותאונות היו נמנעים אם היה האומץ לעצור, על אף ולמרות הכל. 

כמה פעמים לא עצרתי אדם אחר ושילמתי מחיר? הרבה. מצאתי שבהרבה מקרים אני מעדיף לשלם מחיר, ולא לעצור אחר, בעיקר בשל אי נעימות וחשש מהתערבות יתר. אני מנסה לצמצם תופעה זו, מצליח בחלק. אמשיך.

וכך מתקרב יום המנוחה לסיומו, יש רפידות חדשות, מוכנים לירידות הגדולות שיהיו אחרי העליה, שם לבטח אתרגל שוב ושוב, האטה, עצירה (למה למהר ולרדת מפסגה? האם אעצור באמצע הירידה, סתם ככה, כדי לשאוף עוד מהסביבה? לא קל לרוכב ממוצע שהתאמץ כל כך בעליה ועכשיו יש לו הזדמנות לגלוש למטה בצהלה).

מקווה שלא אגיע למצב של צורך בבלימה, אם יקרה, אני מוכן ומזומן לבלום לעצור מיידית, גם את המסע הזה, אם יהיה מסוכן מידי להמשיכו. מאחל לכולנו שנפתח את "אומנות העצירה", אך כדי לעשות זאת עלינו להיות בתנועה....

לאחר, כך וכמו

לאחר

לְאַחַר הַשִיטָפוֹן נִשְאָר בֵּית הַזְמָן, מְטוּפָּח.

עִם שַחַר,

הַלִיכָה מְנוּמְנֶמֶת, שְקוּלָה, בֵּין סַלְעֵי רַהִיטִים

נִיווּט זָהִיר אֶל הַמַּים וְהָאֵש.

קְרִיאָה בְּקַפֶה שָחוֹר

מַעֲלָה עַנְנֵי נוֹצָה מוּכָּרִים

עַל פְּנֵי רָקִיעַ בּוֹקֶר מְאוּכְלָס

מָטוֹס אַפוֹר צַף אַט אֶל קִינוֹ

מְצוֹקֵי חַזִי שְקוּפִים דָרְכָּם

שֶמֶש וְרוּחוֹת הוֹרַי

חַלוֹנִי רוֹאֶה אֶת חַלוֹנוֹ שֶל בְּנִי

כך וכמו

וְכַך, נאֹמָר, כְּמוֹ הַלֶחֶם וְחוּמוֹ

וּכְמוֹ, הַחֶמְאָה וְצִינָּתָּה, וְהַמֶּלַח

וּכְמוֹ, הַקָּפֶה הַשָחוֹר, בְּבוֹקֶר, לֵידָּה

וְנאֹמָר, כְּמוֹ תְּעָלוֹת הַיוֹנִים שֶל הַסִידָן

וּכְמוֹ גֵיאוּתוֹ שֶל הַקוֹרְטִיזוֹל, הַיָד הַאוֹחֱזֶת

וּכְמוֹ הַקֶסֶם בֵּין סִינַפְּסָה - לְאֲחֶרֶת, בַּעֶרֶב

וּבֶטָח, נאֹמָר, כְּמוֹ הַכָּד וּפְנִימוֹ

וּכְמוֹ, הַהֶיעֲדֵר, הֱשֳלֵם אֶת נוֹשְאוֹ

וְכַך, כְּמוֹ, תָו לְתָו, תּוֹפָעָה לְאַחֶרֶת

וּמִתּוֹך כְּמוֹ, כָּך, צְלִילוֹ, וּלִּשְמּוֹ, הַלֳּילָה

כָּנָּף נֶעְדֶרֶת

כִּי, הַרוּחַ אֵינָּה נוֹשֶבֶת

הַרוּחַ נִמְשֶכֶת

שיר סתיו

ראשה הצחור

שותתת ריח מתוק

חבצלת החוף

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 20

שבוע 3. תם פרק שלישי. לוצרן שוויץ. הפכנו להיות שלישיה. 

יום עם שמש שקרנית. נראה חם אבל קר. ביגוד ארוך כל היום. יום רכיבה קל. לפתע מגיחה באופק חומת הרים ארוכה ורחוקה. האלפים. הנה הם מחכים (גם) לנו. כבר 20 יום בדרך אליהם. כל כך רוצה להגיע להתחכך עם מדרונותיהם. בדרך חולף על פני אישה זקנה שנעזרת ההליכון ומתקדמת בצעדים קטנטנים. נוצר תמונה זו בתודעתי, אשלוף אותה בעליות הארוכות באלפים, צעד קטן ועוד צעד קטן, בהתמדה, אחד ועוד אחד בדרך אל מחוז חפצי. תמונה שהיא עוד עוגן של יציבות מול טלטלותיו של פחד עקשן שלא מרפה. 

בדרך עוצרים לקפה בקונדיטוריה מאד שוויצרית. מראה המתוקים שובה עין. רצינו משהו קטן, אבל  אין. הכל עשיר בסוכר ושנינו נמנעים מאד מהסם הלבן. לא מתפתים, מזמינים רק קפה. האם זה קשה לא להתפתות? איך מייצרים יכולת עמידה מול פיתויים? להחליט לא בעיה. לבצע לעיתים זה לא קל. לשימחתי יצאתי למסע אחרי שינוי תזונתי בריא. קל לי לתחזק אותו במסגרת האפשרי בלי להשתגע. כמעט לא ניזון ממתוק. מקל על ההרגשה ועל המשקל. לנייד כל כך הרבה קילומטרים, מסה שמורכבת מ: אופנים 14 ק''ג, גוף 69, ציוד לחודש 8 קג, מים 1 ק''ג - סהכ 92. למה להוסיף עוד? האם ניתן לצמצם? לא ממש. עד היום חשבתי שהפריט היחידי המיותר, הייתה מגבת קטנה שמתייבשת מהר. היום גם היא כבר לא הייתה מיותרת. הגענו לאגם גדול, באורך של כ 6 קמ. עצרנו לצילום. גידי החליט שהוא לא יכול לחזור לארץ בלי טבילה. מין "דת" שמחייבת טבילה בכל מקווה מים. נפוצה בקרב זן מיוחד של תושבי ישראל. קפץ, ויצא בשלום ומחייך. כל זמן זה אני בוחן את עצמי. הרגשתי שלם עם ההחלטה לא להכנס. למה לסכן בריאותי? אני אוהב לשחות, אוהב מים קרים, בייחוד בים בחורף. הפעם עם השמש המשקרת, חשבתי שעדיף לא להכנס. גידי סיפר שהמים לא קרים. זה נתון חדש. שוקל שוב את צומת ההחלטות והפעם לא עומד בפיתוי. נכנס. נהנה. באמת לא קר, אפילו לא רציתי לצאת. 

כך זימן לנו המסע באותה עיר, 2 פיתויים. האחד מתוק ומכביד. השני רטוב ומרענן. באחד יש לעמוד מולו איתן ויציב, בשני, כדאי לשנות עמדה והחלטה. כך מראה נסיוני במפגש עם השניים.

מגיעים ללוצרן, דירה קטנטנה, תם פרק זוגיות 2. מצטרף אלינו רמי ועכשיו זו שלישיה. התחלה טובה: "שלושה בדירה אחת". שניים במיטה זוגית, אחד בספה.

זה הזמן לסכם פרק 3. התחיל בהתרגשות, כרמים, בציר שאיפשר ריחוף נטול אלכוהול. המשיך במעבר לארץ הררית, מטבע שונה, תקשורת אחרת, אוויר פסגות. ומה באשר לזוגיות הרכיבה? אין לי את היכולת לבחון את שנבנה קורה. א ו בעיצומו של תהליך. הרית מצוין. אני יודע שזהו מסע משמעותי ביחסים ביננו. אני נהנה משותפות זו, מקבל ממנה הרבה. לבד לא הייתי הוגה ועושה זאת. הקשר הולך ונבנה בעשייה יום יומיות, פחות בדיבורי עומק, סוג אחר של תקשורת, לא חופרת אלא מתגלגלת.

מחר מתחיל פרק 4, והוא מתחיל ביום מנוחה. זו נחוצה, גם אם לא מורגשת. ואז יתחיל הטיפוס. האתגר הגדול: מזג האוויר. החורף החליט לבצע "סיור הכנה", וביום שאנו אמורים להגיע לשיא הגובה, צפוי להיות גשום מאד עם תחזית גם לשלג. נראה טוב לעין מטיילת במכונית, נשמע לא טוב לרוכבים. כבר נפלה החלטה שלא נכנסים להלך רוח משימה, כזה שלהשלמת המשימה המתוכננת חשיבות עליונה. בשפה פשוטה: לא נרכב במזג אוויר גשום כל היום. אני לא שמח עם התחזית, מרוצה מהגישה וההחלטה. שלא תחשבו שלא היו לי יציאות כמו: אז מה אם יש גשם. בשביל מה סחבנו מעל 1,100 קמ, ציוד גשם איכותי? כך אני אומר ועושה בימי החורף הישראלי. אבל אני לא בישראל ואל לי להקל ראש ולהתייחס אליו כאל מצב מוכר. יראת כבוד. מענין מה נצליח לאלתר בחיפוש דרך שגם תאפשר וגם תכבד את המרחב הלא מוכר.

שבת שלום ותודה לכם.

שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 19

שבוע 3 יום ה' היום ה- 19. שוויץ. הרים. 68 קמ.

ארץ חדשה. התחלה בעיר בזל עם התרגשות עת נגלה לנו "ים", 

הוא נהר הריין. לא דמיינתי גודל כזה. 

ואז ראינו את המרפסת עליה עמד הרצל. התרגשות. 

איזה חלום גדול שמבחינות מסוימות המציאות בישראל גדולה ממנו 

ומבחינות אחרות, מציאות המדינה שונה כל כך מהחזון.

יוצאים להרים. נוף שוויצרי טיפוסי של אחו ירוק, מדרונות תלולים, 

פרות ובתים ציוריים. הלב נפתח. העליות גדולות משתיארנו. 

כובד האופניים על ציודם, ועייפות מצטברת, עכשיו מורגשים היטב.

סיבוב ועוד סיבוב, עולים למרומים. יחד עם הגוף, הנפש צוהלת 

כמי שיצאה לחופשי. מרגיש התרוממות רוח מחייכת.

אך זו רק תמונה חלקית.יש בי מחשבות ורגשות על העליות שמחכות לנו. 

מצד אחד שימחה, מצד שני מסתננים גם פחדים. 

הראש יודע שאני יכול, עם זאת לרגש הפחד יש דרכים 

להסתנן לתודעה להשמיע את קולו: 

אתה עייף, הרגליים משדרות כאב של מאמץ וכו'. 

אני בדיאלוג על נושא "פחד" כבר מספר שנים רב. 

עד כה ריסנתי אותו יפה מאד. לאחרונה החלו פחדים חדשים להופיע. 

כמו המחשבה שתארתי, 

אך גם ברכיבה בירידות יש פחדים חדשים, שלא היו בעבר. 

מדוע הם מופיעים?

האם זה הגיל?  יתכן. שהרי גיל זה כמו מסע, כל יום מציאות חדשה 

ולכן צפוי שיתגלו מופעים חדשים. 

איך להתייחס אליהם? כמו עשבים שוטים בגינת חיי שיש לשרשם? לחסלם? 

או אולי לנסות ולהבין את סיבת הופעתם בזמן זה?

אני לא מתפלא שהופיעו. לא מאוכזב, לא יורד על עצמי. 

אפילו מקבל ומברך שנוספה לחיי מידה נוספת של זהירות. 

אם לא אתאים עצמי לשינויים בי, זה יסתיים לא טוב. 

לנגד עיניי הרצון להמשיך ולהיות מסוגל לעסוק ולעשות את שאני אוהב, 

לכן מחובתי, כלפי עצמי, להיות אחרת מבעבר, להשלים עם מגבלות הגיל 

ולשמוח על העובדה שיש כך הרבה שאני עדיין יכול.

המסע הזה לימד אותי את חשיבות מציאת האיזון בין רצון ליכולת. 

בין עבר (מה שיכולתי בעבר) לבין היכולת היום. בין זהירות אומץ. 

בעבר ידעתי לאזן, אך עכשיו יש משתנים חדשים בנוסחה וצריך לעשות 

חישוב מחדש, בעיקר לגבי מה שהיה מובן מאליו. 

אז איך הגעתי מנוף פסטורלי שוויצרי למחשבות על פחדים? 

זה נחמד מאד לבשר על הצלחה בהעפלה להר גבוה. אך את הסיפור 

שמאחורי התוצאה, את ההיסוסים, הפחדים, המתח. על אלו לא קל לדבר. 

אני משתף פה כחלק מהדיאלוג שקיים בי במסע זה. 

אני מאמין שלכל אחד יש את ההתמודדות האישית התמידית 

עם "גנרל פחד", בתחומי חיים שונים ורבים. 

אני תקווה שאצליח לייצר את החופש לעשות את שאני אוהב, 

תוך הקשבה לפחדים, אך לא רק להם.

כלי שח שחורים - קיפולי נייר 1977