געגועים / דוד מיכאלי

 געגועים

 

אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה,

רֹאשִׁי צוֹנֵחַ עַל כְּתֵפֵךְ הַמְּדֻיֶּקֶת

כְּמוֹ נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי, כְּמוֹ פְּתִילַת מִדְבָּר

אֲוִיר מָלוּחַ אֶת עֵינַי עוֹטֶה

וְחוֹל הַדְּיוּנָה הַבָּהִיר נָמוֹג בְּצֵל יָרֵחַ בַּר

שׁוּב נִשְׁבָּרִים גַּלִּים בְּקֶצֶף,

אָזְנִי שׁוֹמַעַת אֶת הָרֶסֶס מִתְפַּזֵּר וְנֶעֱלָם,

גּוּפִי בְּגַעְגּוּעַ מִתְכַּנֵּס, גּוּפֵךְ קוֹרֵן זָהָב לָבָן

הָרוּחַ עַל סוּסוֹ רוֹחֵף,

זוֹרֵעַ רְסִיסִים מְנַצְנְצִים שֶׁל חוֹל

כֹּה רְחָבָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה,

כָּל כָּךְ כְּסוּפָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה הַחֲשֵׁכָה.

אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, שְׂפָתַי כְּבֵדוֹת בְּשֵׁלוֹת,

הַפְּרִי עוֹמֵד לִפֹּל, עֵינַי כֵּהוֹת,

נַשְּׁקִינִי עִם הָרוּחַ, עִטְפִי אֶת כָּל גּוּפִי בְּשַׁיִשׁ רַךְ,

עוֹרְקִים כְּחֻלִּים עוֹטְפִים אֶת הַמִּזְרָח

וּמִמִּצְרַיִם בָּא, רוֹכֵב, עָטוּף אִגֶּרֶת,

מִלִּים נוֹשְׁבוֹת מִן הַגְּלִימָה הַבְּהִירָה

אֲנִי אוֹמֵר, ''...הוֹ..., הוּא... אוֹמֵר...''

הַסְכִּיתִי, הוֹ, הַסְכִּיתִי... כִּי שָׁב הַזְּמַן לָנוּעַ בַּפְּרֵדָה.

עַל  חֹד הַסֶּלַע הָאָפֹר כָּתֹם נָסָב הָרוּחַ הַזּוֹרֵעַ בַּקְּרָעִים

(עָנָן חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַלְּבָנָה הַמִּתְכַּהָה)

וְאֶת עֵינַי עוֹטֵף סוֹגֵר עִם בַּד כָּחֹל,

הוֹמֶה לִבִּי כָּסוּף, נָמוֹג, אֶתְמוֹל

וּבַמֶּרְחָק הַהוּא בְּתוֹךְ גּוּפֵךְ הָרַךְ

שָׁם רוּחַ מְתוּקָה לוֹחֶשֶׁת,  

שְׁכַח, תִּשְׁכַּח,

שָׁכַח