יום שלישי, 21 בינואר 2020

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 18




יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 18

שישה שבועות למרתון תל אביב. זה אומר עוד שלושה שבועות של אימונים אינטנסיביים, ושלושה שבועות לפני התחרות שבהם האימונים מתונים יותר, כדי להבריא מכל הפציעות הקטנות ולהיפטר מהעייפות הכרונית.

בשבוע שעבר האפליקציה של נייקי הודיעה שרצתי 5000 קילומטרים מאז שהתקנתי אותה, בנובמבר 2017. האפליקציה אומרת שבשנת 2019 לבדה רצתי 2309 קילומטרים. זו השנה שרצתי בה הכי הרבה בחיים.
האפליקציה של נייק מציבה יעדים. הראשון הוא להגיע לחמישים קילומטרים מצטברים. אחר כך ל-250 קילומטרים. אחר כך אלף, 2,500, והיעד לפני האחרון, 5,000 קילומטרים. היעד האחרון הוא להשלים 15,000 קילומטרים מצטברים של אימונים - זה כמו לרוץ מפריז לבייג'ין וחזרה. אני בטוח שמישהו כבר עשה את זה. למעשה, בהערכה גסה נראה לי שזו כמות הקילומטרים שרצתי מאז שהתחלתי עם העניין הזה של המרתונים, איפשהו בשנת 2008.  אבל אין מה לחשוב על המרחקים הדמיוניים האלו. הדבר היחיד שחשוב בריצה זה הקילומטר הבא.
*
בשבועיים האחרונים התחלתי לעבוד על המהירות. כמו שהסברתי באחד הטורים הקודמים, הגעתי השנה למסקנה שתמיד רצתי מהר מדי, ושכדי להעלות את כמות הקילומטרים ולהימנע מפציעות אני צריך לרוץ לאט יותר. למעשה, העצה שלי לכל מי שמתחיל לרוץ היא לרוץ לאט יותר. ריצה איטית טובה לגוף לא פחות ואולי יותר מריצה מהירה, ורוב האנשים פשוט רצים מהר מדי, ולכן קשה להם להתמיד עם הריצה.

הבעיה עם החוק הזה, כמו עם כל הכללים הטובים לחיים, היא שאני בעצמי הפרתי אותו מדי בוקר. תמיד ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר, ותמיד הרגשתי שאם גמרתי את האימון רענן כנראה שעשיתי משהו לא טוב. ככה הגעתי לפני שנה למצב שכמעט לא עמדתי על הרגליים.

השנה רצתי יותר קילומטרים ויותר לאט. זה הלך לא רע אבל המרתון כבר מתקרב, ומדובר בתחרות, לא ביום כיף בפארק. "העיקר ההשתתפות" זו סיסמה מצוינת לפעם הראשונה שרצים מרתון. "מה שחשוב זה לסיים" זה טוב לפעם השנייה. בפעם ה-14 זה לא עובד. אני רץ כדי לנצח, ומכיוון ששליש מהמשתתפים יהיו רצים הרבה יותר טובים ממני (ביניהם כמה מקצוענים), כל מה שנשאר לי זה לנצח את עצמי - כלומר לרדת מזמן של שלוש שעות ושלושים דקות. זו היתה התוצאה שלי בארבעת המרתונים האחרונים. אני רוצה להתקרב לתוצאה של שלושת המרתונים הכי טובים שלי, כלומר פחות מ-3:25 שעות למרחק הכולל. אם אני עושה את זה (ובטח אם אני קובע שיא אישי, כלומר פחות מ-3:22), אני לא הולך לרוץ שוב על תוצאה אי פעם. השבוע חשבתי שאם אני מצליח לרדת מ-3:25 אני אשלים את כל מה שרציתי לעשות כשהתחלתי לרוץ, ואפסיק עם העניין הזה של המרתונים. אבל ד' צחקה כשאמרתי את זה ואחותי טענה שכבר היו הבטחות כאלו בעבר.
*
בשביל לרוץ מרתון בשלוש שעות וחצי צריך לעבור כל קילומטר בקצת פחות מחמש דקות, או ליתר דיוק בארבע דקות ו-58.61 שניות. כל ירידה במהירות של שנייה וחצי נוספת לקילומטר מורידה דקה מהתוצאה הסופית. אם אני יורד מארבע דקות וחמישים שניות לקילומטר, אני באזור השיא האישי שלי.

יש אימונים טכניים למהירות – אינטרוולים (הפוגות) הוא הידוע שביניהם.  אבל אני לא כל כך מתחבר לאימונים הטכניים, כי אין בהם את האלמנט המדיטטיבי של הריצה. זה יותר כמו אימון ספורט אמיתי - רצים בקצב מדוד ובהפוגות קבועות - ומי בכלל רוצה לעשות את זה?

כשאני רוצה לעבוד על המהירות, אני פשוט עושה את אותן ריצות, רק מהר יותר. השבוע ניסיתי לרוץ כמה שיותר מהר בריצות של יום שלישי ורביעי. המטרה שלי היתה לרדת מחמש דקות לקילומטר בשתיהן – משהו שלא עשיתי עדיין בעונת האימונים הזו. זה הלך לא רע: ביום שלישי סיימתי 14 קילומטרים ב-4:51 שניות, וביום רביעי ב-4:58 דקות לקילומטר. הזמנים האלו טיפה מזויפים כי אני עושה שתי עצירות של 4 דקות לתרגילי כח שבטח עוזרות לי להחזיק קצב גבוה, אבל זה מתאזן לדעתי עם המשטחים האיטיים שאני רץ עליהם כמו חוף הים או הדשא בפארק.

ביומיים שאחרי הריצות האלו הייתי עייף מאוד, התפוקה שלי בעבודה ירדה, ואחרי הצהריים הרגשתי נפילת מתח קשה מאוד, לפני השלב של המקלחות וארוחת הערב של הילדים. מצד שני, אני לא מכיר הורה שלא מרגיש נפילה בשלב הזה של היום, מלווה בדרך כלל בחרדה ועצבים.

הדבר הכי מובהק שהרגשתי לכל אורך האימונים השנה הוא ההשפעה העצומה של השינה על התוצאות. בשבועות שבהם ישנתי בין פחות משש וחצי שעות בלילה לפני אימון המוטיבציה שלי היתה נמוכה והתוצאות פחות טובות.

בשבוע האחרון לעומת זאת נכנסתי למיטה כל יום לפני עשר, ולמרות שהילדים העירו אותנו בין ארבע לחמש לפנות בוקר בכל לילה (!) הצלחתי לישון יותר משבע שעות  (בעיקר בזכותה ש ד', שקמה אליהם בלילות). אני בטוח שזה קשור לתוצאות הטובות. יחסית.

מה שני מתאר בטח נשמע מובן מאליו – כולם מרגישים יותר טוב אחרי שנת לילה בריאה – אבל בעולם של הריצה כמעט לא מדברים על זה. קראתי המון מאמרים ופוסטים על תנוחת כף הרגל בזמן הריצה, על ניואנסים שונים של תזונה נכונה, על תוכניות אימונים רגועות ואינטנסיביות, על הנעליים הכי מהירות ועל השעונים המצטיינים ועוד כל מיני הבטים טכניים אחרים של הריצה, בזמן שאם כל האנשים שרצים היו מוסיפים שעה של שינה, הם היו משיגים תוצאות טובות יותר ונפצעים פחות, בלי להזדקק לנעליים החדשות של נייקי או לשייק פרוטאינים.

הנקודה היא שקל יותר לקנות נעליים מאשר להוסיף שעת שינה.  אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיף לישון בכלל פחות. בשבועיים האחרונים הלכתי לישון בשעה המטופשת רבע לעשר, כדי לקום לרוץ בחמש ורבע. פיזית זה אפשרי ואפילו משתלם, אבל מנטלית זה פשוט חיסל אותי. בשעה היחידה שנשארה בערב בין שטיפת הכלים לצחצוח השיניים לא הספקתי כלום. אפילו לראות משהו בנטפליקס זה לא ממש מספיק. כל מה שעשיתי בערבים זה לשחק ספיידר סוליטר ולהכריח את עצמי להירדם מהר. הגוף קיבל את המנוחה שלו אבל הנפש לא. הנחמה היחידה היא האוכל. אני זולל עוגות וגלידה לפני השינה, ועדיין המשקל שלי יציב ואפילו במגמת ירידה. ככה זה כששורפים אלף קלוריות כל בוקר.

משקל הוא קיצור הדרך למהירות. כל קילו שווה שתיים וחצי דקות במרחק המלא של המרתון. אני שוקל 69 קילו במשקל שליד חוף מציצים. זה המשקל הכי נמוך שלח בעשור האחרון, כך שאני לא חושב שיש עוד הרבה לאן לרדת. אבל יש ימים שאני מדמיין אותי כשלד דו-ממדי של 62 קילו, טס לי לשיאים חדשים ומטורפים, עד שמגיעה רוח ומעיפה אותי לים.

  

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 17




יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 17

מרחק: 37.04 ק"מ;
זמן: 3:20:26;
קצב: 5:25 דק' לקילומטר;
דופק: 140;
מסלול: עג'מי-תל ברוך- איצטדיון רמת גן

בשנה שעברה רצתי את מרתון טבריה, שמתקיים בשבוע הראשון של ינואר, וככה נחסכו ממני רוב הסערות והקור של ינואר ופברואר. אבל מרתון תל אביב מתקיים רק בסוף פברואר, וזה אומר שהשנה אני צריך לרוץ לאורך רוב החורף.

לרוץ פעם או פעמיים בגשם שוטף זו חוויה, אבל מעבר לזה מדובר במטרד רציני. כשכתבתי את הפוסט על ריצה בחורף, לפני שבועיים, חשבתי שכבר נפלתי על ימי הגשם הרציניים של השנה. מסתבר שלא ידעתי כלום.

האתר העיקרי שאני נכנס אליו בשבועיים האחרונים הוא השירות המטרואולוגי, ובמקום השני תחזית מזג האוויר מ-weather.com. אני בודק את שעות הזריחה והשקיעה, ואת הטמפרטורה. את כיווני הרוח, ומתי צפויות מכות הגשם הגדולות. עם קצת מזל, אני חוזר מהריצה יבש.

בשבת שעברה, כשחצי מדינה הוצפה, חיכיתי שהגשם בתל אביב יפסיק, ויצאתי במזג האוויר המושלם לריצה: שמים אפורים לגמרי בלי שמש ישירה, עשר מעלות, רוח קלה. במזג אוויר כזה אפשר לשבור שיאים. כשחיכיתי ששעון הריצה יאתר את הלוויינים ויסמן שאפשר לצאת לדרך, התחיל אפילו טפטוף אנגלי רך ומרענן שכזה. אי אפשר היה לבקש יותר.

בטיילת, הרוח טיפה התגברה, והטפטוף הפך בהדרגה לגשם קל. אבל שמעתי פודקאסט פגז (שנקרא The Ballad of Billy Balls) באוזניות החדשות והאטומות למים שלי, וארזתי את הטלפון בתוך ניילון נצמד, אז קצת מים לא הפריעו לי.

בשעתיים הבאות הגשם הקל הפך לקשה, והקשה הפך לסוער, והסוער הפך למבול, והמבול הפך לברד. באזור הדר יוסף כבר התחלתי לראות רצים מחכים מתחת לגשרים ששיא הסערה יחלוף, אבל הסערה ממש לא חלפה. במילא, לא היה טעם לעצור מבחינתי: הייתי ספוג לחלוטין, מהנעליים ועד הראש, ואם הייתי נעמד תוך חמש דקות הייתי מתחיל לקפוא מקור, ואז היה גם קשה מאוד להתחיל מחדש לרוץ.

מאחורי בית החולים אסותא ירדו טיפות מים בגודל של כדורי פינג פונג, ומהדשא זרמו פלגים קטנים לשביל, שם הם נקוו לתוך אגמים בגובה הקרסול, שמצדם ירדו במפלים סוערים לירקון. המצב היה כל כך מגוחך ואבסורדי שלא היה טעם להילחם בו בכלל. הגשם עשה כזה רעש שכבר לא הצלחתי לשמוע את הפודקאסט באוזניות. ברקים ורעמים התפוצצו לי מעל הראש. ניסיתי להיזכר מה אמורים לעשות כדי להתגונן מפגיעת ברק: לרוץ קרוב לעצים ולעמודים או דווקא להתרחק מהם? באחת השלוליות המים הגיעו לי עד הברך. בחיים לא עברה עלי ריצה כזו.

זה היה סיפוק עצום לרוץ שלוש שעות במבול, מצד שני לא היה שום מצב שאני חוזר על החוויה הזו. והבעיה באימונים היא שמאמצים חד פעמיים לא ממש נחשבים. הדבר היחיד שחשוב זו ההתמדה. זה נהדר להיות מסוגל לרוץ 30 קילומטר, אבל אם אני לא קם למחרת לריצת שמונה קילומטרים, זה לא שווה כלום. והריצה הקלה שאחרי הריצה הגדולה היא הקטע הקשה באמת.

נשברתי. לא בא לי לרוץ יותר. לא עכשיו ולא לעולם. כשהשעון צלצל למחרת, הסתובבתי וחזרתי לישון.

בשעה תשע בבוקר התחלתי להרגיש חרטה. גם הגשם הפסיק לרגע. מה כבר היתה הבעיה שלי? לקום ולצאת לארבעים דקות? הרי אני יודע שרק הקילומטרים הראשונים והאחרונים קשים באמת (אגב, זה נכון גם לריצות של ארבעים קילומטר, וגם לריצות של חמש. ההתחלה והסוף הם הקטעים המאתגרים, למרות שהם אמורים להיות הפחות קשים. זה קשור כמובן לפסיכולוגיה של הציפיות שלנו – בתחילת הריצה המאמץ העתידי מוריד את המוטיבציה, ובסוף הריצה כבר רוצים להרגיש את הסיום, ונעשה קשה יותר. למעשה, הריצה לימדה אותי שמערכת הציפיות היא האלמנט הפסיכולוגי החשוב ביותר בתגובות שלנו לכל תחומי החיים, מהעבודה דרך הפוליטיקה ועד חיי הרגש והמשפחה).

לאורך הבוקר החרטה על זה שלא רצתי הפכה לאשמה, שהלכה והתגברה בטפטוף בלתי פוסק, והרעילה כל דבר שעשיתי במהלך היום. שום דבר לא נראה בעל ערך כי ויתרתי על אימון. כתבתי שאלות לראיון שאנחנו הולכים לצלם? יפה מאוד, אבל החמצתי ריצה היום. שטפתי את הכלים? אוקי, אבל בימים אחרים אני גם מספיק לרוץ.  

לקראת הצהריים הרגשתי את הכושר הטוב שצברתי לאורך כל החודשים האחרונים הולך ומתאדה. ממש יכולתי לחוש איך השרירים שלי הופכים לג'לי ואני נעשה לרכיכה. כאב הגב הישן שלי תקף אותי. ישבתי בפינת העבודה ליד הרדיטור והרגשתי כמו הבטלן המחורבן שהפכתי להיות. הרגשתי שאם אני מחמיץ את הריצה הזו, הלך כל המרתון. שכל המאמץ לא היה שווה כלום. ידעתי שזו שטות גמורה, אבל זה לא שינה כלום. החולשה והאכזבה פינו את מקומם בהדרגה לזעם.

בארבע אחרי הצהריים ביקשתי מד' שתקדים לחזור מהעבודה כדי שהיא תהיה עם הילדים ואני אספיק להשחיל ריצה לפני ארוחת ערב. היא מיהרה הביתה ואני הבנתי שאני כן יכול לרוץ, אז מיד חזרה לי לכאוב הרגל, הסתכלתי מהחלון על הגשם והרוח, ולא רציתי לצאת אפילו לדקה. אימון אחד כבר לא יעלה ולא יוריד, אמרתי לעצמי.
*
בתגובות לאחד הטורים מישהו שאל אם אני בכלל אוהב לרוץ, והאמת היא שאין לי תשובה. את הסרטים האלו אני אוכל לפני כל ריצה כמעט – לכן אולי הכי נח לי לרוץ ממש מוקדם בבוקר, עוד לפני שאני מבין מה קורה איתי. לפעמים אני ממש מפחד מהריצה, והמתח מהאימון הבא הוא כל מה שאני חושב עליו.

אני יודע שזה נראה כאילו כדי לרוץ 11 שנה ו-13 מרתונים חייבים לאהוב את זה ממש, אבל לדעתי בהרבה מהדברים החשובים – וצריך להודות שהריצה תופסת חלק משמעותי מהחיים שלי, אפילו מבחינת הזמן שהיא לוקחת לי – אני מרגיש שאני פשוט עושה אותם, ושמלים כמו הנאה או בחירה פחות רלבנטיות כאן. מבחינתי, פשוט צריך לצאת לרוץ, כי אם אני לא אצא לרוץ, אני לא אהיה בכושר מספיק טוב כדי לרוץ עוד יותר. זה מעגל מושלם, ולכן אין טעם להרהר בו. כל מה שצריך זה להתלבש, לשים עדשות, לשתות כוס מים, לפתוח את הדלת, ללחוץ על השעון, לשים רגל אחרי רגל, ולרוץ.

ואז, בוקר שבת אחד, השמש זורחת ואפשר לצאת מהבית בלי הכנות רציניות, ופשוט לסיים 37 קילומטר. סתם ככה, לפני שטיפת הכלים.

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 16




יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 16

מרחק:  30.06  ק"מ     
זמן: 2:43:33 שעות                 
קצב: 5:26                   
דופק ממוצע:    136    
מסלול: טיילת-רמת החייל         
הערות: מבול

לפני שבועיים היה לי יום עבודה עמוס במיוחד, וחזרתי הביתה רק לקראת חצות. למחרת הייתי צריך לקום לריצה של 12 קילומטר, אז נכנסתי ישר למיטה ונרדמתי כמו אבן. למרות הלילה הקצר קמתי למחרת רענן ורצתי מהר יותר ממה שהתכוונתי. לא היה לי ספק למה הרגשתי ככה. פשוט מאוד - לא עישנתי ג'וינט לפני השינה.

פעם לא אהבתי וויד. ניסיתי פעם ראשונה בגרעין נח"ל, ולא הרגשתי כלום. אחר כך עישנתי מדי פעם, יותר בקטע החברתי מאשר מתוך הנאה. בשנות העשרים שלי ניסיתי כל חומר שיכולתי לשים עליו את היד, ועדיין לא אהבתי וויד, ואת הכבדות המנומנמת שהוא הפיל עלי. העדפתי תמיד את הממריצים וסמי המסיבות. לא פלא שבסוף התמכרתי לריצה.

התחלתי לעשן באמת כשנולדו הילדים. קצת בילד הראשון, ובאופן סדיר מאז הילד השני. הימים הפכו לחוצים מאוד, העייפות הפכה בלתי נסבלת. הג'וינטים היו כמו ברקס בסוף היום שעצר את כל הלחץ והשכיח את כל המשימות, הטירדות הקטנות, התיקונים בבית, האירועים שהיה צריך להפיק או להשתתף בהם, המיילים, הדדליינים, והאם הוצאתי מספיק חשבוניות בסוף החודש.

אז עישנתי בסופי שבוע, ואז בכל הסוף שבוע, ואז כל ערב, ולאורך כל הסופשבוע. אחר כך הוספתי דרינק לג'וינט, וג'וינט אחרי הצהריים לג'וינט של הערב. בשלב הזה הרגשתי שהמוח שלי הפך לעיסה, שבה הימים, השבועות והחודשים התמזגו אחד לתוך השני. זו לא היתה תחושה בלתי נעימה, ונראה לי שהיתה לי יותר סבלנות לילדים ככה. אבל שנאתי את התלות שלי בחומר, וחשבתי על החוויות והדברים שאני לא עושה בגלל שאני שוכב על הספה ושומע מוזיקה, או על הדברים שכן עשיתי ולא זכרתי. והכי גרוע, כמובן, היה לקום בבוקר שאחרי.

בכל זאת, רציתי לעשן בכל מצב ובכל רגע. הרגעים היחידים שבהם לא עישנתי היו כשרצתי וכשעבדתי. רוב העבודה שלי היא בכתיבה ועריכה, ולמזלי אני לא מסוגל לעשות את זה מסטול (כמובן שגם לא רצתי מעושן). אני חושב שהריצה והעבודה שמרו עלי מליפול ממש עמוק לתוך ההתמכרות הזאת.

בשנתיים האחרונות הצלחתי להפסיק לעשן במשך היום, ולהפסיק לשתות בערב. כל מה שנשאר זה ג'וינט אחד שעה-שעתיים לפני השינה, וקצת יותר בסוף השבוע. אני עדיין מתעב את התלות – אני מרגיש אותה בכל פעם שאני חושב על להפסיק לעשן, מחשבה שממש ממלאת אותי בחרדה, וברצון עז להדליק ג'וינט. בכל בוקר, איפשהו בקילומטר השני של הריצה, אני מחליט להפסיק לעשן. ברור לי שזה יהפוך את ההתעוררות והיציאה לריצה לקלים הרבה יותר. אני גם חושב שזה ישפר את התוצאות שלי ואת המרחקים שאני אעשה.

לכן די התפלאתי בשנתיים האחרונות כשהתחלתי לקרוא יותר ויותר כתבות על אנשים שמעשנים וויד בריצה. פעם תרגמתי כתבה מדהימה של מגזין אי.אס.פי.אן על כת ריצה מקולורדו שבה החברים היו עושים ארבעים-חמישים קילומטרים כל יום, ואז בלילות מעשנים וויד ועושים אורגיות. אבל רק מאז הליגליזציה במערב ארצות הברית התברר לי שיש סצינה שלמה של ריצה על וויד.

בכתבות שקראתי אולטרמרתוניסטים כמו אייוורי קולינס וג'ן שלטון סיפרו שהם לוקחים כמה שאיפות גראס מהמאייד לפני היציאה לאימונים, ולפעמים אפילו אוכלים עוגיות או סוכריות מריחואנה. קולינס אמר שהוא לא מכיר רצים למרחקים ארוכים שלא עושים וויד. זה נשמע לי מוגזם – יותר הגיוני שהזיכרון לטווח קצר שלו נדפק סופית. אבל אני יודע שהרבה רצים אמריקאים מורחים ג'ל CBD כדי להתמודד עם הכאבים מהריצה. CBD הוא אחד משני החומרים הפעילים במריחואנה, ויש לו השפעות מרפות ומרגיעות על השרירים. החומר השני, THC, הוא הפסיכו-אקטיבי, כלומר זה שמשפיע על המוח. אבל אני אף פעם לא התעניינתי בצד הפיזי של הוויד, ואני לא מאמין במשככי כאבים, בטח לא בריצה. אני לוקח איבופרופנים בגלל כאבים מהריצה לעתים מאוד מאוד רחוקות (בדרך כלל רק אחרי המרתון), ואני אף פעם לא לוקח אותם תוך כדי ריצה, כמו שיש כל מיני אנשים שעושים. הרגע שבו הכאבים הופכים בלתי נסבלים הוא הרגע להפסיק, לדעתי.

ברעיון של THC בריצה, לעומת זאת, יש משהו מדליק. גם ככה מוזיקה נשמעת יותר טוב בריצה, והצבעים של הבוקר יפים יותר. אז למה לא להגביר את הווליום קצת? אולי אפשר לקבל עוד כמה רגעים של אופוריה, איפשהו בין הקילומטר ה-15 לעשרים? שלא לדבר על המאבק בשיעמום. אני לא יודע אם הסברתי את זה קודם פה, אבל ריצה, על כל מעלותיה, יכולה גם להיות עניין משעמם מאוד. הרבה מהרצים שמשלבים וויד ומריחואנה אומרים שככה נעשה להם מעניין.

מכיוון שהבטחתי לעצמי לכתוב בטורים האלו על הריצה בצורה הכי כנה ומעשית שאפשר, על הצדדים הטובים והרעים שלה, הדבר הנכון לעשות היה לצאת לכמה ריצות על גראס, לדווח לקוראים המתמעטים של הפוסטים האלו על המסקנות, ולקוות שאף אחד לא יתייג את משטרת ישראל (בכל מקרה, הטור הזה מומצא והפסקתי לעשן מזמן). אבל אחרי שהקדשתי לנושא הרבה מחשבה, החלטתי לא לנסות. לא מתוך חשש בריאותי (הסכנה העיקרית בעיני היא להידרס, ואני חוצה מעט מאוד כבישים באימונים שלי), אלא כי הבנתי משהו אחר.

אני תמיד חשבתי שהריצה והוויד הן התמכרויות הפוכות. אחת טובה, שנייה רעה. אחת מומלצת, שנייה מבישה. אחת בריאה, שנייה מזיקה. אבל הן לא. וויד הוא אולי לא חומר כזה מזיק (למרות שעישון זו הדרך הכי רעה לצרוך אותו), והריצה, במרחקים ובקצב אינטנסיביים כל כך כמו שאני עוסק בהם, לא בהכרח בריאה. אולי שתי ההתמכרויות האלו הן לא שני צדדים בחיים שלי (הסחי והפרוע?), אלא דבר אחד.

גראס, כמו רוב הסמים, מתחיל בלפתוח אותך לעולם. למנגינות, לצבעים, לבני אדם. אבל אחרי כמה זמן הוא מתחיל לסגור אותך. לכן חבורות שעושות סמים מתחילות בלצחוק ולהתחבק ביחד, אחר כך אנשים מתעסקים במחשבות ובתחושות הפיזיות שלהם עצמם, ואחר כך הם פשוט עושים את זה לבד. 

אף פעם לא רצתי בקבוצות. פעמים בודדות רצתי עם עוד מישהו. בדרך כלל אני רץ לבד. עם המוזיקה והמחשבות שלי. אלפי קילומטרים, מאות שעות. אני אוהב את ההרגשה הזו, אבל לא בטוח שהייתי רוצה להתכנס עוד יותר לתוכה, ברגע הזה בחיים. אולי גם בריצה, הגיע הזמן להיגמל.

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 15




יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 15
מרחק: 13.58 ק"מ       
זמן: 1:11:23 שעות     
קצב: 5:15       
דופק: 138       
מסלול: פארק הירקון    
הערות: גשם שוטף

לא יצא לי ממש לרוץ בגשם השנה. היו כמה ימים קרים, היתה קצת רוח, לא יותר. עד השבוע. ביום חמישי התעוררתי בחמש ורבע, זחלתי מחוץ לפוך, ופתחתי את החלון במטבח. בחוץ חושך, רוח פסיכית, גשם. כל האנצ'ילדה. יצאתי. יש ברירה?

בימים שכאלו אני מוותר על הטיילת והרוח שלה, ורץ על רחוב אבן גבירול ומשם לפארק הירקון. ברבע לחמש הספורטק חשוך ורטוב, הטפטוף הפך למבול, והשלוליות לאגמים. עד הזריחה ספרתי ארבעה רצים; אחר כך התמלא קצת. חזרתי הביתה במצב רוח טוב: פעם בשנה ריצה במבול זו הרפתקה כיפית. אבל רצף של ימי גשם יכול לשבור כל אחד.

אני מכיר עיתונאי מאירלנד שהצליח לרדת משלוש שעות במרתון. כשהוא עבר לישראל, לפני כמה שנים, הוא הפסיק לרוץ. הוא אומר שמזג האוויר חיסל אותו, ואפילו כשהוא עושה כמה קילומטרים לחימום לפני חדר הכושר, בא לו למות. אבל מי שגדלו במרק התל אביבי עשויים מחומרים קצת יותר עמידים. אני רץ גם ביולי-אוגוסט, אבל לא בשעות האור. פעם הייתי רץ אפילו בימים של השרב-אבק, אבל הפסקתי עם זה.

ריצה מבחינתי היא משהו שעושים בחוץ. אני לא אומר את זה בניסיון לחנך אף אחד. אני לא יודע אם זו "הריצה האמיתית". אני פשוט לא מסוגל לרוץ על הליכון. הזמן לא עובר, אני מסתכל על השעון כמו מטומטם, והקילומטרים לא זזים. זה פשוט בלתי נסבל. אני מעריץ את מי שמצליחים לרוץ שעתיים-שלוש על המכונות האלו. אני עושה את זה רק בתנאים הקיצוניים ביותר. ב"קיצוניים" הכוונה מבחינתי היא לקור. עם החום תמיד ידעתי להסתדר. אבל כשנהיה קצת קר, זה תמיד קר מדי מבחינתי. כשהייתי ילד היה לי קר בברכה. אחר כך היה לי קר בטיולים השנתיים. היה לי ממש קר בבטש"ית בגבול צפון. היה קר בלילות בניו זילנד בטיול הגדול, וגם על הספסל בשדרה בתל אביב, לפנות בוקר בסוף המסיבה. קר לי בחופשת הסקי בחבל הטירול, וגם בחוף הים, אחרי שהשמש שוקעת. למעשה אפילו קר לי עכשיו, בחדר עבודה.

בשנה שעברה הייתי בנסיעת עבודה בבוסטון בדצמבר. כשנחתנו השלג בדיוק פסק, השמיים התבהרו, והרוח הגיעה הישר מהצד האפל של אורנוס, בטמפרטורה של מינוס 253 מעלות (רשמית זה היה מינוס חמש עד שבע, אבל זה כבר לא מסוג ההבדלים שמרגישים). יצאתי החוצה לבוש בחולצה חמה ארוכה, כפפות, סרט חימום למצח, ובמעיל רוח דקיק שמצטיין במשקל האפסי שלו. השלוליות לגדות הנהר צ'ארלס קפאו, הברווזים הצטופפו בקבוצות בין הסלעים, ומהעצים ירדו נטיפים. רצתי הכי מהר שאני יכול, ועדיין האצבעות שלי כאבו מרוב קור, ולא הצלחתי להקליד שום דבר בטלפון או ללחוץ על הכפתורים בשעון. אותו דבר הרגשתי לפני כמה שנים לאורך תעלת הדונאו בווינה. זה היה חודש פברואר, ועוד מהארץ ידעתי שהולך להיות קר בצורה מחרידה. ראיתי שיש במלון שלי חדר כושר, אז כבר חשבתי שארוץ שם. ארזתי במזוודה שתי גופיות ומכנסיים קצרצרים ורק כשהגעתי למלון הבנתי שאין שם הליכונים – אתר האינטרנט טעה. קניתי את החולצה הכי חמה שמצאתי בחנות הספורט הקרובה (שהיתה בכלל של רוכבי אופניים), לבשתי עליה את הגופיות ויצאתי לרוץ. היה מדהים. היה מחריד.

בתל אביב אין בעיות מהסוג הזה. הקור נסבל, ועם הגשם אפשר להתמודד. הבעיה האמיתית היא הרוח. רוח חזקה לפנים היא השטן. היא מכניסה חול לעיניים ולפה, והופכת את כל הריצה למאבק. בכל שנה יש כמו ימים בתל אביב שממש קשה לזוז מול הרוח.
*
בריצה של יום שבת הרוח כבר נרגעה, והגשם בא והלך לסירוגין. רצתי שלוש שעות, והרגשתי טוב. הכאבים ברגליים של השבועות האחרונים עברו, ואני מתחיל להתרגל לריצות של שלושים וקצת קילומטרים. זו תוכנית האימונים הכי ארוכה ואינטנסיבית שעשיתי – בשנים הקודמות רצתי רק ארבע פעמים בשבוע, ולא עשיתי הרבה ריצות של יותר משלוש שעות. השנה אני רץ יותר חודשים, יותר פעמים כל שבוע, ולמרחקים יותר גדולים. בחיים לא הייתי בכושר כזה. המשקל שלי ירד וכל הג'ינסים נופלים ממני. גם זו הרגשה טובה, למעט העובדה שאין לי מה ללבוש.

מצד שני, נמאס לי לרוץ כל כך הרבה, והאימונים פשוט לא נגמרים. הריצה או ההתאוששות ממנה אוכלות לי את כל הזמן הפנוי, וגם חלק ניכר מהזמן הלא-פנוי, ונשארו עוד חודשיים כאלו. הכי מבאס אותי שהלכו לי השבתות. הריצות בשבת כבר לא נורא קשות, אבל הן ארוכות נורא – שלוש, שלוש וחצי שעות. ביחד עם ההכנה, ההתאוששות, המקלחת, הארוחה שאחרי, וקצת מנוחה – ורוב השבת עברה. אנשים שנכנסים לריצה חושבים על הקושי הפיזי, אבל הבעיה האמיתית היא הזמן שצריך לפנות לזה. הנקודה הזו כל כך תסכלה אותי השבוע, שהחלטתי שזה המרתון האחרון שלי.

הקושי מגיע בדרכים לא צפויות. לפעמים בצורת כאב בברך, לפעמים בצורת עייפות, אבל לעתים קרובות הוא לובש צורות ערמומיות הרבה יותר. למשל תחושה של חוסר משמעות. למה בעצם צריך לרוץ כל כך הרבה? קראתי השבוע מחקר נוסף שגילה שהיתרונות הבריאותיים של הספורט מגיעים גם ברמת אימונים מתונה (חצי שעה של ריצה קלה, שלוש עד חמש פעמים בשבוע), ושהתוספת של הקילומטרים רק מזיקה. לפעמים אני מרגיש שאני גוזל זמן מעצמי ומהמשפחה, במיוחד מהילדים. ולפעמים אני פשוט משתעמם אחרי שעה ויותר של ריצה. הפסיכולוגית שלי היתה אומרת שאצל ילדים "משעמם לי" זה תחליף ל"קשה לי". לעתים קרובות זה ככה גם אצל מבוגרים.
עוד חודשיים בדיוק למרתון.

יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 14




יומן ריצה 2 – נועם שיזף טור מספר 14

מרחק: 33.23  ק"מ                  
זמן: 3:04:21   
קצב: 5:33       
דופק ממוצע: 141        
מסלול: עג'מי-פארק הירקון

אם תכננתם ללכת לים השבוע, תחשבו שוב. יש גל של מדוזות בחופים: בודדות מהן בחוף גורדון ופרישמן, וכמה עשרות דרומה משם, באזור חוף ירושלים. המדוזות הן מאותו הזן שרואים בקיץ ("החוטית הנודדת"), אבל אני חושב שהן גדולות יותר. אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה מדוזות גדולות בחורף.

אני רץ את אותו מסלול, פחות או יותר, כבר עשר שנים. במעלה רחוב פרישמן, אחר כך על קו המים בחוף, וחזרה משדרות בן גוריון. כשהמרחקים עולים, אני ממשיך ליפו ולפעמים עד בת ים בדרום, עד תל ברוך בצפון, או מזרחה בפארק הירקון, לכיוון רמת החייל, ולעתים עד פתח תקווה. אבל את הקטע בחוף המרכזי של תל אביב אני עושה תמיד, ולמדתי להכיר אותו ממש טוב. ב"ממש טוב" אני מתכוון שאני כבר יודע את הצורה של הסלעים שקוטעים את החוף מול השגרירות האמריקאית, ואת השניים הספציפיים שהכי נח לי לעבור מעליהם.

הבוקר שוטטו שני ברווזים גדולים על החוף. לדעתי הם שטו משפך הירקון ואז קצת התבלבלו בדרך. זה קורה מדי פעם. המוני המדוזות באמצע דצמבר הן עניין נפוץ פחות, למרות שכבר היו נחילי חורף בשנים האחרונות. פעמיים ראיתי גופת צב מים ענק, בשלב מתקדם של ריקבון, שנשטפה לחוף. פעם אחת – דולפין. ראיתי את היאכטה בעלת שלושת התרנים העצומים שעיצב פיליפ סטארק ושעגנה מול תל אביב לפני כמה שנים, ולמדתי את זמני ההמראות בשדה דב, עד שהוא נסגר.

אחרי סערות יש כמות מפתיעה של מחפשי אוצרות עם גלאי מתכות על החוף: כנראה שהים התיכון פולט עוד דברים חוץ מעטיפות במבה וכוסות פלסטיק. בימים יפים יותר ראיתי אינספור צילומים של כלות וחתנים, של דוגמניות, של סרטי סטודנטים ושל נערות בת מצווה (תמיד נערות, משום מה) - כולם מנסים להספיק כמה שיותר ברגע הזה, שבו השמש מאירה מכיוון החוף, ועל הפנים של המצולמות והמצולמים (בשקיעה השמש מאחורי המצטלמים, ולכן כולם יוצאים חשוך).

רוב האנשים רצים על הטיילת, אבל הדברים המעניינים יותר קורים על החוף. מוקדם בבוקר פוגשים בחוף את מי שנפלטים אליו מהעיר: תיירים בג'ט לג; זוגות שהגיעו לכאן אחרי הבילוי, ועכשיו קמים קצת המומים אחרי לילה של מזמוזים; מטיילים והומלסים שנרדמו בכוונה או בטעות על החוף. שלוש-ארבע פעמים נשך אותי כלב על החוף, אבל בדרך כלל הם רק נובחים על הרצים. עדיין, אני מעוצבן על בעלי הכלבים שמשחררים אותם בניגוד להוראות (פרט לאלו שהכלבים הקשישים שלהם כבר לא מפריעים לאף אחד). לרוץ על החוף זה בריא יותר לרגליים, חוץ מכשיש שיפוע תלול על קו המים, ואז רצים עקום, או כשיש צירוף של גאות ורוח מערבית שמציפה את החול. פעם הייתי מתעקש לרוץ גם בבוץ ובשלוליות שנוצרות בימים כאלו, אבל עכשיו אני עולה לטיילת. ריצה לא אמורה להיות מלחמה.

אני מרוצה מהשיפוץ שעברה הטיילת (שבטיפשותי כתבתי פעם טור נגדו, באותה תקופה ששנאתי כל דבר שהעירייה עשתה). אני אוהב במיוחד את המסלול סביב המדשאה איפה שהיה הדולפינריום. קו הנוף העירוני שם יפה במיוחד, עם מסגד חסן בק ומגדלי המשרדים שברקע. אני זוכר איך סבא וסבתא שלי לקחו אותי לראות פה את המופע של הדולפינים, ואיך, עשרים שנה אחר כך, לקחתי את אחת האקסטות הכי טובות שהיו לי במועדון הפאצ'ה, שפעל כמה שנים בין חורבות הדולפינריום. ירד אז גשם בזריחה, חצי מהרמקולים הפסיקו לפעול, ונשארנו בודדים על הרחבה. עכשיו זה הכל ארכאולוגיה. כולם אינם. כל מה שנשאר זה דשא, והמונים-המונים של רצים בשבת בבוקר – צפוף כמו לרוץ בסנטרל פארק.

בנמל יפו יש בזמן האחרון שוק דגים טריים בשבת בבוקר. פעם זה היו שניים-שלושה דייגים עם ארגז, אבל המבחר הולך וגדל, ודי הרבה אנשים מגיעים לקנות – עד שקשה לעבור, והרבה רצים מעדיפים פשוט להקיף את הנמל כולו. כרגע שוק הדגים נראה בנקודה האופטימלית שלו – כשהוא ספונטני ומבולגן. בהתאם למחזור החיים של כל תופעה תל אביבית, סביר להניח שהוא יילך ויתפח, שייפתח לידו דוכן אוכל וקפה, שיעשו עליו פינה בערוץ 2, ושיגיעו אליו קבוצות מאורגנות שיצטופפו סביב מדריך עם מיקרופון נייד. כשנשמע מהחברים התיירים שלנו שהם מתכוונים לקום בחמש באיזו שבת בשביל להגיע ל"famous fish market", נדע שהגיע הסוף.
*
בזמן האחרון נהיתה לי בעיה קטנה באזור הזה של הריצה, שבין הדולפינריום ליפו. אני – איך נאמר? - חייב שם לשירותים. מול המנטה ריי יש שירותים, ובכמה ריצות ארוכות של שבת בבוקר עצרתי שם לפיפי. הצרה היא שבמשך הזמן זה הפך מפיתרון להרגל – ועכשיו כל פעם שאני מתקרב למסעדת מנטה ריי, אני מרגיש שאני ממש ממש חייב לשירותים. ולא תמיד רק פיפי! היום הדברים הגיעו לידי אבסורד – עצרתי פעמיים באותם שירותים, גם בהלוך וגם בחזור. לא משנה שעשיתי לפני שיצאתי מהבית, או שעברה חצי שעה רק מתחילת הריצה. כמו הילדים ברגע שנכנסים לאוטו - אני חייב לשירותים.

ברוב המרתונים שרצתי הצלחתי להתאפק עד סוף המירוץ, אבל בזמן האחרון זה פחות קל. אולי זה עוד סימן של גיל. הבעיה היא שפיפי זו עצירה ששווה דקה או שתיים, במיוחד אם צריך להתרחק טיפה מהדרך. הפסקות קקי זה כבר כמה דקות שלמות. בריצה הכל נמדד בזמנים: קילו במשקל הגוף שווה שתיים-שלוש דקות בתוצאה הסופית.  ארבע מאות גרם הבדל בנעליים הן דקה. בהתחשב במאמצים האדירים שאני משקיע כדי להוריד חמש דקות מהזמן שלי בסך הכל, הפסקות השירותים האלו הן משהו שהיה ממש עדיף בלעדיו.

אני כמובן לא הראשון שנתקל בבעיה הזו. יש רצים – בעיקר מקצוענים, או חובבים רציניים ביותר – שפשוט משתינים על עצמם. גם גברים וגם נשים, אגב. בכמה בלוגים באינטרנט ראיתי אפילו עצות בנושא: "תצטרכו להתאמן – הגוף לא רגיל להשתחרר תוך כדי תנועה", ו"אם לא יורד גשם, התיזו עליכם קצת מים כדי למנוע כתם מביך". יש אפילו המלצות על בגדי ריצה מסוג שסופג נוזלים טוב יותר.

למרות הטון הקליל שבו הפוסטים האלו נכתבים, קשה לי להשתחרר מהתחושה שתחרות ריצה עם חיתול – כי זה מה שזה, כן? – היא נקודה מאוד מוזרה בהתפתחות של המין האנושי. באתרים אחרים ראיתי הסברים (לגברים בלבד) איך להשתין הצידה תוך כדי ריצה; האזהרה היחידה היתה לא לעשות את זה נגד הרוח.

אני מאוד אוהב את הטון הענייני והלא מתבייש שבו ספורטאים מדברים על הגוף שלהם, והמאבקים השונים והמשונים שלהם איתו. עם היבלות, ההפרשות, השפשפות והדימומים. זה חלק לא קטן מהעניין. אבל בכל זאת, אני לא רואה את עצמי עושה חיקוי של לואי סיקיי באמצע המרתון הבא, איפשהו בין שדרות רוטשילד להבימה. במקום זה אלך עם ההמלצה הקונבנציונלית יותר, שהיא לא לשתות או לאכול בשעה שלפני הריצה. ועד שאתרגל לזה, לא אעבור ליד המנטה ריי.


The house was quiet and the world was calm By Wallace Stevens תודה לבני לוז


The house was quiet and the world was calm
By Wallace Stevens
(1879 - 1955)

The house was quiet and the world was calm.
The reader became the book; and summer night

Was like the conscious being of the book.
The house was quiet and the world was calm.

The words were spoken as if there was no book,
Except that the reader leaned above the page,

Wanted to lean, wanted much to be
The scholar to whom his book is true, to whom

The summer night is like a perfection of thought.
The house was quiet because it had to be.

The quiet was part of the meaning, part of the mind:
The access of perfection to the page.

And the world was calm. The truth in a calm world,
In which there is no other meaning, itself

Is calm, itself is summer and night, itself
Is the reader leaning late and reading there.