יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / חלק ה / דוד מיכאלי

translizard / david michaeli / tlv 2001


המפגש עם עצמה החריד אותה. השיוף והגרידה של החומר הרך שלה על פני השטח הקשים אילצו את קליפתה להיסדק ולהיבקע. הדברים שנחשפו, משמעותם הייתה מנוגדת לחלוטין לתבניות שבהן חגו שכלה ותחושתה. הדברים שנחשפו היו תנועה ללא רווח בין רוחה לגופה, כנות מתמשכת בפעולותיה, כתנאי. הבנת קיומם של דברים שאותם אין לראות. למעשה עמדה על השער של יציאה מקליפתה ולהפוך לאמן. אדם אשר מנסח את המציאות שלו בעצמו. אדם אשר מסוגל להפנות את מבטו פנימה ומשם חזרה החוצה, כאשר הוא יודע שכל אשר הוא עושה הוא דימויי מציאות שרצונו מניע אותם. אבל אז פנתה, שוקעת לתוך הדפוסים הרגילים של ההיגב. אבל הרגע הלא ברור, הסתום, הכואב של השער, התחושה של היות שליח, מקודש לאמת סתומה, הידיעה המוחלטת, חסרת המילים, שיש שם שער, המשיכו להפחיד אותה, כיוון שהיא נכוותה בידיעה וזה היה דבר שלעולם יהיה טבוע בה מעתה. ולדבר היה את צבעו של המדבר, ומרקמו של הסלע וטווח קו האופק וגובהו ועומקו של הצוק והתהום. יכול היה להיות כל דבר, אבל אצלה זה היה המדבר.
להיות אמן. משמעות הדבר הייתה תני שיגנבו ממך. היא לא יכולה הייתה להסכים לכך. כה הרבה נלקח ממנה, הרגישה. חום, אהבה, חלקים פיזיים, מאמץ בלתי נתפס. עקודה לדפוס נורא של פיצוי ומילוי מחסורה, היא אינה יכולה לוותר על הרגלי הציד ובמיוחד כשבידיה מלקוח כה גדול. הסיפור. ההוכחה.
היא לא רצתה לראות יותר את האנשים האלה אשר הביטו לתוכה רק לכיוון הלא נכון. מסבה מהם את מחשבותיה היא התמקדה רק בחברי הקבוצה העסוקים במאמצים הפרטיים שלהם. אבל עצם שהייתה בשטח וגופה הנלוש על ידו, גרמו לתבנית שלה להיות נזילה ושקופה. יותר ויותר מאמצים נדרשו ממנה לשמור על קשיחותה ואלימותה. הדמעות שהציפו אותה מדי פרק זמן ללא סיבה שהבינה, היו שליחים מעבר לסכר שהוחזק במאמץ כה רב. היא רצתה לצאת מהשטח הזה ולהיות שוב באזורים העירוניים שהייתה רגילה אליהם, בנוף האנושי שאירח אותה, חמל עליה, זועזע עמוקות והיה נתון בידיה. היא רצתה את הנוף האנושי, בעל הטווחים הקצרים ואשר יכולת התמרון שלה איתו הייתה במיטבה, הנוף שבו אלו שלא נענו היו מושא מוצדק לניכור, לגניבה או נטישה. ואכן הייתה סיבה לכעסה, כלשהי, כי כל אחד מאיתנו בעלי הניסיון, חש כי מגיע לו גמול על אופן הראייה הנוכחי שלו, עבורו הקריב וסבל ועתה הוא משרת ומעניק לאחרים, כי דרכו הם חווים אופן ראייה אחר שלא הכירו.
היא הסבה את עיניה נעה הלאה עם הקבוצה, ראשה מורכן אל הדרך, גופה עובד, נפשה ריקה. היא עבדה עבודה קשה והיא הייתה בעיצומה. המטרה הייתה מטושטשת, הגמול נמחק, השליטה נעלמה, נותרו היא והשביל היא והקרקע הסלעית החומה מוכתמת באדומים של שקיעה, והיא והסלעים מעבדים האחד את השני זמן רב. השביל שינה זווית. הקולות הרחוקים שינו גוון והצביעו על פעילות שאינה מאמץ וטיפוס. בלי להבין היא הייתה בסוף המעלה רואה את אורן חש אליה עיניו הצרות צוחקות ואפלות מרים אותה כמו כדור חרף התנגדותה ואץ איתה מרוצת ניצחון אל הג'יפ הממתין. היא חשה בבירור שהוא גונב ממנה את בלעדיותה על האירוע, על הניצחון, מודעת בהלם רחוק שזהו דפוס הפעולה שלה עצמה. עוינת אותו בחוזקה, צוחקת בחוץ אל מעריציה, זרימה בלתי פוסקת של דמע בתוכה מתוך הכדור הבקוע של רגשותיה והכרת עצמה, חסרת שליטה בנביעה הבלתי פוסקת מנסה לתעל אותה ככל יכולתה כדי שלא תעבור את סיפי עיניה. כמו חיה נסוגה לתוך מקלטה, פנתה מתוך עצמה אל ההקלטה אל הדיבור. אני מתפקדת. מה עשיתי. הראיתי להם. אני מתפקדת. מה עשיתי. מעבר לרכס ההרים באותו לילה שמע גם נועם את סיפור המעשה מסלים בשתיקה והתפעלות. זאת הייתה שירה. הוא ידע.
טליה גמרה את עבודתה, הדמעות גואות בה כל פעם שהפנתה את מבטה אל הבקע שבתוכה, אבל לא נתנה להן לשטוף עד תומן. חלק גדול מהאנשים חשו קטנים בעיניהם. סלים היה אסיר תודה למדבר לאורן ולנועם שסיפקו לו אגדת מדבר נוספת. סיפור נפלא. אורן עדיין היה חסר סבלנות וכועס על טליה והפרעותיה. נועם פגש את טליה בלילה האחרון. היא ניתבה את רגשותיה ליעילות בעבודה, להיות מצטיינת, אבל הוא ראה בבירור את קווי ההלם ואת מאמץ דחיקתם. בפרידה למחרת בבוקר כאשר נגע בכתפה, עלו בה מיד הדמעות. כאשר עזב אותה דחקה אותן חזרה. הם נפרדו בלי לומר שלום.

הגשם נגמר. האוויר היה נקי וצונן ורחוץ. עמדנו ליד המכונית ברחוב הנם. אור צהוב ירד מעמוד התאורה על האספלט המבריק ממים. אני יכול להבין מדוע היא כעסה. אלה אנשים קשים. אמר חברי. הסיפור לא נתן לו מנוח. למה הם עשו לה את זה?
הפכתי בראשי את הדבר. ''מי שהולך על הראש – השמים הם התהום שלו'' כתב איש בשם פול צלאן לפני הרבה שנים, אם כי לדעתי די להרים את המבט. היא בן אדם בוגר, חשבתי. והיא לקחה אחריות. היא החליטה. תמיד עמדה על כך שהיא מסוגלת לעשות כל דבר. ונכון, מעולם לא הייתה נכה יותר מאחרים. בעצם אני סבור שקיבלה הזדמנות מיוחדת. מתנה. והיה לה שכל לקחת אותה. מה תעשה עם המתנה, זהו כבר עניינה שלה. ואנחנו? אנחנו כאן במקרה. קיבלנו סיפור. האין הסיפור מאפשר לנו לחלוק את הבדידות? גם זאת מתנה.
איני יודע, עניתי לו.
חברי שתק תפוס שרעפים ונכנס למכונית.

למדבר לא אכפת מי עובר בו, אמר לי נועם. אך בכל פעם שאני חולף במדבר, בגבהים, בשביל המתפתל על פני המצוק הדרומי, ומתבונן אל פני המצוק והדרדרת הצפוניים מולי, אני מוצא את עצמי מספר למאזינים חדשים על האישה ללא רגליים שהלכה כאן. לאחר כמה וכמה פעמים נתחוור לי שהוטל עלי תפקיד אשר כלל לא ביקשתי לעצמי, אך אין ביכולתי להשתחרר ממנו.




סוף

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / חלק ד / דוד מיכאלי

טליה תכננה בראשה את בואם של ראשוני האנשים בקבוצה ואת אופן פגישתה עם אורן. אבל במקום המוזר הזה הדברים זזו מעט אחרת ובצורה נזילה ואיטית יותר. אכן הגיעו הראשונים ואכן דיברה ושאלה וראיינה אותם, גלי ההערצה שוטפים סביבה, אבל היא הייתה מנותקת מזה. מרכז הרעב שלה לא היה פעיל. אורן, אשר עקב אחריה ללא ידיעתה במשקפת כל מהלך ירידתה, ונערך להזעיק מסוק לפינוי, הגיע מחזיק את הסקרנות מאחורי חריצי עיניו. הוא זיהה היטב את הסף שחצתה בהחלטתה הפראית, צלובת המאמץ. מפתח ההכרה שחיפש אותו ברעב תמידי, הוא עצמו, נח עתה בידה בלי שחשה בו. הוא חש קנאה. מודח. נגזל.
בואו הדליק בה את להבות הזעם וההוכחה באחת, אבל במרחק גדול יותר בתוכה מאשר הייתה רגילה. כאילו לא היו ממשיות. היא חשבה באיטיות שהיא תחזיר אותן לממד הרגיל. היא הכירה תודה עמוקה להערכה שזרמה אליה מהקבוצה, אבל היא הייתה מעוניינת בהערכה מאנשים אחרים, בלתי מושגים. בה בעת היא נשמה את האגן הענק. תחושותיה ורגשותיה נעים מהר ולאט שוטפים בתוכה כמו השיטפונות הגדולים שעברו במקום הזה והשאירו לאחר הרעש את האבן היסודית ובגב שבקרקעית מעיין של דמעות. אבל היא סירבה לראות זאת. את האבן ואת המעיין הידקה עד לטפטוף כמעט בלתי מורגש, רק הציפורים השחורות טסו. הייתה הרבה פעילות. אוכל ודיבורים והסברים, אט אט, במערבולת החום האיטית שסבה על פני הקיר האדיר, נשמטו האנשים על פני הסלעים בצל החם ונדבקו לזמן של שינה. כאשר הרפתה השמש את אחיזתה החריפה נותרה בועה גדולה של חום בתוך האגן הגדול. האנשים קמו אפויים, טבלו בתוך השלולית המרופשת ונטענו לאט בידיעת המשימה והטיפוס המחכה להם. טליה הייתה מוחלטת. ממוקדת כפי שלא הייתה מזה הרבה זמן, נעה מסוף מאמץ, שעוד לפני שתם, כבר הפך לסיפור ואגדה, אל תוך תא שטח אחר של מאמץ. היא חייכה, היא צחקה, היא חישקה את לסתה והיא הניפה את גופה אל תחילת המעלה, אל דרדרת ארוכה בלי קצה בזוית של יותר משלושים מעלות. גופה נענה לה בקלות מפתיעה. הוא היה חושני, כואב ופתוח ופרוע ושמח מעבר לעייפות. היא שמחה למגע המוכר של הסלע החם, היא זיהתה בבהירות את תבניות המאמץ והזמן המתפתח והמתבקע וברגע שהגיעה, זעירה, לכתף ההר שמעבר לה סבב השביל מעל לדרדרת מוצק וצר אל תוך מכת רוח, היא הייתה מאושרת. הנוף נפרש מולה מתמסר, שלה באופן חוקי. כל המצוק הענק והדרדרת ממול שדרכם ירדה לפני דורות, וכל החיק הענק של הוואדי כונס ונפרש לכיוון הימה.
מאחוריה נעה קבוצה שלמה של מעריצים תומכים ועוזרים, חולקת את המאמץ במנות ביניהם ואיתה. מאיפה הקלות? חלף ונעלם. היא ידעה שהיא זוחלת ונוחתת על שביל צר מעל תהום עמוקה, אבל השביל נפרש לפניה מאובק, ידידותי, בטוח, עם תחושת שימוש מרובה. היא אהבה את המכשיר שהיה גופה וחשה שמחה להשתמש בו היטב. היא חלקה עבודת צוות עם אנשים שנשאו גם הם פגיעה וכאב. היא הייתה חלק מלהקה. יותר מכך, היא כבשה סוג של מנהיגות וביושר רב. היא הייתה ישרה, הגונה והתנאים היו איומים והיא עומדת בזה. הרוח המשיכה את נשיבת אחר הצהריים שלה בעוצמה כאשר הגיעו לתחתית הנקיק שנמתח בקו ישר ותלול של סלעים בין קירות גבוהים ניצבים. הראשונים נחו בקצהו העליון חמישים מטרים מעליה. היא בדקה ואמדה את הסלעים והסתערה עליהם. היא הרגישה שהיא טוחנת את הנקיק כמו מכונה, נישאת על גל הקבוצה, חולקת עידוד, מהווה דוגמא, מעודדת ועוזרת בעצמה, חולקת ניסיון ועצות, משוחחת והנה היא בסוף הנקיק מלאה בתחושת ניצחון ועוצמה והסדק בכדור המתח בבטנה ברור יותר מאשר היה קודם לכן.
צומחת מהקרקע ישר מעכוזה, מטפחת לצווארה, תלתליה פרועים, עצם החזה שלה נישאת קדימה, עיניה הכחולות כהות בוערות, צוחקת עם סביבתה וטופחת בידיה על הקרקע, הכירה טליה כי מה שחשבה לקחת, לוּקַח ממנה וכל מטר שהיא עוברת היא משלמת עליו במשהו מתוכה. לא המאמץ ולא קורבנות הזיעה העייפות והציפורניים השבורות והצלעות הכואבות ועצם הזנב הדוויה והמפשעה המשופשפת והגדמים הפועמים. היא משלמת בחזרתה ובדחיקתה אל כאבה היסודי. דבר שכל פעולתה עד כה הייתה להתרחק ממנו. מעולם לא הייתה כה קרובה אליו והיא לא ידעה מה לעשות איתו, מכירה בו חסרת אונים כמו כל נפש אנושית ללא הבדל יכולות וכלים. יכולתה המובנית וכשרונה לנתח את סביבתה ולעשות בה שימוש וניצול נעלמו כאן. תחושת ההישרדות הבלתי פוסקת שלה נעלמה ואמדן הדברים הבאים בחשבון למלקוח נעלם גם הוא. היא הייתה עייפה מכדי להחזיק זאת. היא הייתה בן אדם קטן על השביל. היא נעה עליו קדימה, מניפה את גופה בקצב, מדדה, עד שניצבה מול הזיזים הבולטים החומים של מדרגת הצוק. הרוח זרמה מתחתיה באפיק משתלחת במעלה הסלע, וטליה טיפסה נועצת את הגדמים בסלע, מניעה את השכמות ושריר הטרפז הגדול של גבה ותולה את עצמה בידיה אל הצעד הבא.
עוד מדרגה נסתיימה. על השביל שנמתח מולה על פני מדרגת המצוק השני ראתה את האנשים דבוקים אל הקיר הנישא אל השמים, את התהום הנפערת מתחתיהם כשאותו קיר צונח מטה. את הקרקעית לא ראתה אבל העורב חום העורף, אחיה עכשיו, חלף הלוך ושוב באוויר, מתיז ניצוצות נחושת בודדים מעורפו בקרני השמש השוקעת. לפניה כבר היה חלק גדול מהקבוצה מטפס את סוף המצוק השני ונעלם לצד לא נראה. היא נעה בודדת בתוך גופה, היא נעה בודדת עם גופה בתוך התכונה שרחשה סביבה, והיא הייתה חלק מהקבוצה וחלק מהעבודה. היא לא רצתה להתבונן בבדידות. היא התקדמה בישיבה בשביל הצר ששורטט לרוחב המצוק, התהום והרוח פותחים חלונות בבטנה כפי שעשו לכולם, והנה לאחר שהעולם כולו הפך לשביל, פנה זה ונספג לתוך הבליטות הסלעיות בפני הצוק. רק סימון השביל נראה מעליה. היא שלחה את ידיה נאחזת בזיזים והניפה את עצמה משתמשת בכל חלק אפשרי בגופה, מאושרת באופן פרוע לפתע, כי זה גורם אושר לטפס על סלע, נדחפה למעלה מבליטה לבליטה, קופית וזריזה, אנשים סביבה עם משאם. אני עושה הכל! טענה הילדה שבתוכה בגאווה, תובעת את זכותה להכרה. הצוק לא נגמר. עלייה ומנוחה ועלייה ומנוחה, ענן המאמץ והכאב והזיעה והריאות היבשות וריח הפה והשפשוף ופעימת הדם וכאב הראש, ענן המאמץ הדביק אותה וכיסה אותה לגמרי, פועלת בתוכו בעיוורון ובריק. פני הסלע היו קרובים אליה נושמים מול פניה והיא טיפסה. וטיפסה. וטיפסה אובדת גוף, אובדת הרגשה, אובדת.
האנשים לפניה, ראתה, הלכו ונעלמו. אחד אחד נעצו רגל, משכו את עצמם ונעלמו מעבר לשפה הסלעית. היא משכה את עצמה במאמץ. עוד יד, עוד גדם, ועוד גדם ועוד יד. עכשיו נגעה בקצה, מגיחה בזחילה מעבר לשפה, התהום שעזבה מאחוריה, ולפניה נפרש מרחב עמוק אדום בצבע השקיעה. תהום לפנים. תהום מאחור. ניצבת על סכין של אבן ברוחב מטר וחצי, בגובה שלוש מאות מטרים, שתי התהומות מחוברים דרכה דרך נקב בבטנה שהיא רוצה לברוח ממנו. שומעת ושותפה לקריאות הפליאה של העולים איתה נוכח הנוף, הסבה את ראשה באותה תרגולת דרוכה ונצחית, ראתה את המשך המעלה בזווית משתנה אל נקודה בלתי נראית, אל מקום חסר פרס, אל מקום שהוא תחילתו של מאמץ חדש. מתנועעת על גל של דמעות אי אמון, קצף, אכזבה, והתפעלות בעל כורחה, שטף זה דרך הנקב בבטנה בכאב.
המשך יבוא

יום שני, 28 בספטמבר 2009

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / חלק ג / דוד מיכאלי

היא ראתה בבירור את ההבדל שבין הירידה של אתמול למה שנפרש מתחתיה עתה. הציפורים ריחפו בשתיקה הרחק מתחתיה. מורד רך וחלק בזווית של שלושים מעלות זרם במרחק אל מדרגת הסלע. המורד הזה הוא מורד של סלעים ואבנים והוא אינו רך כלל ועיקר. היא הייתה לכודה בתוך עצמה ובתוך המדבר מבלי דעת.
היא התבוננה למטה והיא שלחה את מבטה הרחק אל הצוק ממול ואל הקניון הזעיר למראה שבקרקעית מפתל את דרכו באבן לבנה נוכח הימה. היא ידעה שבעוד ארבע שעות תרד כאן הקבוצה ותעלה בצד השני, והיא ידעה שהיא תמתין להם עם הג'יפ בצד השני כאשר יעלו, והיא ידעה שההזדמנות שלה מונחת לפניה. הזדמנות למה? היא לא ידעה אבל היא ידעה לזהות בבירור מלקוח טוב. מלקוח אדיר. מלקוח ענק. מלקוח נדיר. והיא תהיה חסרת אחריות כי זוהי ההזדמנות שלה וסוף סוף יש לחוסר האחריות שלה משמעות והיא תרד את זה עכשיו היא אמרה לאורן. סלים נדהם והיא שוב הזינה את מדורת ההערצה, אבל אורן אמר, טוב. תרדו ותחכו למטה. הוא התבונן בה, בתשומת לב, ריגוש עולה בתוכו, עמום. תלכו לאורך השביל. אמר. וזהו? במעמקים הוטח סלע רצונה בסלע רצונו. זהו. הרתיחה שנרגעה בה מעט געשה מחדש. אני אראה להם. הם לקחו מים ואת הציוד.
האומדנים היו ממנה והלאה. הזעם טשטש בה את תחושת גופה, העניק לה כוח ובנה אצלה את תחושת הלבד ממורקת וחדשה, דבר שגרם לה הרגשה מעורפלת של הנאה ושלמות. היא חתכה את קשריה וציפיותיה מהאנשים הללו והיא תראה להם, לעולם, ובעצם זה טיול נפלא, המדבר כה יפה סך הכל והיא פנתה אל המדבר. המתח הזהירות הערנות והמיקוד ניתקו אותה מתחושת המאמץ והמרחק. לאחר שנתנה מנוח לכתפיה וידיה ושרירי מה שנותר מירכיה הביטה למעלה וראתה את מדרגת המצוק ממנו ירדה. הצוק התנשא מעליה כבר גבוה מעבר להישג. הרחק מולו ניצב תאום המראה הגיאולוגי שלו וכשהביטה בו, הבינה בעיניים זקנות כי רק התחילה את הדרך. היא התעלמה ממלוויה שבאו בעקבותיה כפותים בכישוף של החלטתה. היא ידעה שהיא לבד. היא ידעה שאורן שלח אותה בראש קר ומתוך סקרנות להיות לבדה, היא ידעה שנועם הרפה ממנה באותו ראש קר ושהיא עומדת לבחינה כלשהי. אישה? נכה? מספרת סיפורים? אדם? השביל נפרש לפניה אל תוך המורד הלא פתור.
היא דחקה את ידיה המכוסות בכפפות אל תוך הסלע והניפה את גופה חסר הרגליים קדימה. ברור שלמדבר ממש לא אכפת. השמש הקרינה זרמי חום ואור כאשר רמשה בישיבה בין הסלעים הגדולים של סוף המורד הראשון. בהתבוננה במרחק ראתה בתמונת הראי של הקיר ממול את המצוק הראשון, המורד, המצוק השני, הדרדרת, המדרגה השלישית והאפיק. כתפיה כאבו כבר עכשיו ומרפקיה, ברכיה לעת זאת, דחקו ודחקו את הקרקע מניפים אותה קדימה ולמטה שוב ושוב. היא מחקה את כל עולמה והתרכזה במה שלפניה. היא כבר הייתה כאן במקום שבו עקשנות תציל את חייך. היא הכירה את המקום הזה. ההיה חיוך קטן, מר, בפנים, או לא? לא חשוב למעשה. קדימה, קדימה. שוב ושוב נחתה על עכוזיה, הקרקע חמה תחתיה, הסלע חם תחתיה. הזיעה ירדה עליה כמסך. זרועותיה הפכו לדבר שבו התרכזה. חלפה בה מחשבה מרירה על עידון ויופי שנמחקה מיד. היא חשקה את לסתה באופן כה מוכר, הקללה חלפה בה כמו עורב בשמיים ונעלמה. כאשר הביטה למעלה לא יכלה יותר לראות את הנקודה ממנה התחילה לרדת. אחורה לא קיים יותר וקדימה זוהי תעלומה. זאת הייתה ממש החלטת בזק גדולה. המחשבה עברה בה בחטף. ריאותיה היבשות נשמו את האוויר החם. גופה הזיע ודמע. היא עצרה, טלטלה את ידיה ושתתה בגמיעות גדולות מהבקבוק שנשאה על גבה. הזיעה הציפה אותה מיד עם השתייה. חבל על מה שיוצא, חלף ונעלם, היא חשקה את לסתה. אולי יותר טוב פשוט לישון קצת. חלף ונעלם. היא שמעה את צוויחת ציפור הטרף הרחוקה ודחפה את עצמה קדימה מחדש. תינוקת מדדה רואה את הכל חדש מנקודת מבטה. האבנים גדולות יותר, האופק גבוה יותר, אני רואה פחות. הצעד ענק. השיח גדול. המרחק אינסופי. אמא. אמא. אמא.
הנוף התחלף מתחת למגע גופה. מתבוננת סביבה גילתה שזחלה ישר לאורך השביל על אין ספור פיתוליו והנה היא יושבת על אבני הדרדרת. שביל ישר ירד, מבהיר את דרכו על צבר האבנים שנראה חסר קצה. מה עשיתי אמרה לעצמה טליה. מה אני עושה אמרה לעצמה טליה. זאת הרפתקה אמרה לעצמה טליה. בתור הרפתקנית לא הייתה יכולה שלא להכיר תודה במרירות לנסיבות ולאנשים שדחפו אותה לשם. אבל זהו סיפור גדול חלפה בה מחשבה. אני לא רוצה להיות הסיפור ענתה. אבל אני הסיפור. בנקודה זאת נגהה בה ההבנה שהיא עושה את הכל בשביל עצמה ולא למען אף אחד אחר והפעולה חותרת אל משהו בתוכה נגד רצונה. היא דחפה את עצמה מיד קדימה על הדרדרת.
הדרדרת שאבה אותה למטה. היא גילתה מיד שהידיים שחשבה שהיו כבר אוטומטיות לגמרי שבו לחיים חדשים של כאב. דקירות הופיעו במרפקים. מיניסקוס, גיחוך מריר, הכתפיים והעורף התעבו ולחצו. הנחיתות הבלתי פוסקות על בסיס עכוזה שלחו גלי הלם קבועים בגבה, ועצם הזנב שלה שלחה כאבים דוקרים. האבנים תמיד הפתיעו בזווית לא צפויה שנשכה בה מימין משמאל ומלמטה. הדחיפות והמשיכות הנחיתות והחבטות הפכו לקצב קבוע. הם הפכו לדרך חיים הם הפכו למקצב העולם. הירידה לא נגמרה ובפעם הבודדת שהסתכלה לאחור התבונן בה ההר חזרה כפי שהוא מתבונן בכל חרק העולה על פניו והדרדרת נמתחה כלפיה באופן אין סופי. היא חשה בחילה. כל נחיתה קדימה הייתה התברגות יותר עמוקה למצב שאין ממנו חזרה. לא הייתה ממנו חזרה גם בתחילתו. האבנים המונחות אחת על השנייה במרבד אבן עצום נטוי, השמיעו נקישות מתכתיות כשזזו ולהטו מחום. טליה הפכה להיות יבשה מבפנים ונעה באופן חלול חשה את הדקירות הכאבים ונשיכות האבן וכוויות הידיים מרחפים על קליפתה. לבד. הלם גופה על הסלע. לבד. היא חבטה ברגליה הלא קיימות, בגדמים המנופחים מדם. לבד. לבד. לבד. לבד. קולות מלוויה שהיו עסוקים במאמציהם שלהם וניסו לשאול לשלומה לא חדרו אליה. למעשה אפילו הפריעו. היא טלטלה את גופה בזעם והלמה בטלאי העור על האבן. לבד. לבד. לבד. למה כל כך קשה. המחשבה חלפה ונעלמה. למה תמיד כל כך קשה, למה, המחשבה עופפה שוב ונעלמה. טליה טלטלה שוב את ראשה מרוקנת אותו. מניאק. מניאק. מניאק. מניאק. היא נוכחה לדעת שהיא חוזרת בראשה על אותה מילה. היא חדלה. מי המניאק? די. די. די. די. די. היא נוכחה לדעת שהיא שוב חוזרת על אותה מילה. היא חדלה. למה. למה. למה. למה. למה. היא שוב רוקנה את ראשה. עד האבן הבאה. הגדירה מטרה. ואחריה. עד האבן ההיא. ואחריה עד האבן ההיא. כפות ידיה היו תפוחות בתוך הכפפות, הווריד בצווארה וכלי הדם בקצות גדמיה פעמו בעוצמה.
הסלעים איבדו את מוצקותם תחתיה. איך הם לא מתביישים. חלף ונעלם. מי. מי. מי. מי. חלף ונעלם. מבעד לסדקים המצומצמים של עיניה התחילו לרדת דמעות. מזל שהם מאחורי. היא ניסתה לזרוק חבל רגשי להיתפס במלוויה המדדים. חברים, אה, חברים, ידידים, נאמנות, חברים, חלף בתפלות בראשה. היא סילקה את הניסיון חשה את חולשתם וחוסר ניסיונם. אלה שאני רוצה לא רוצים אותי. לא צריך זעמה, חשה בבירור את הסדק בכדור המתח הקבוע שבבטנה, זה כלי הפעולה העיקרי שלה. סדק. סדק. סדק. לא נורא היא תתקן אותו היא תשבור איתו את העולם. הדמעות שטפו על פניה. מזל שהם לא רואים. טליה טליה טליה מסכנה שלי, אלוהים שלי, סתמי את הפה. שלא יראו אוי. אוי. היא ישבה בסוף הדרדרת, האדמה נושמת לאט, המדבר זורם לתוכה דרך הסדק הפתוח. זה קורה לה והיא אפילו לא התכוונה לא רצתה כן רצתה אני עייפה עייפה עייפה, אני למטה כמעט. סוגרת את הסדק נפתח. סוגרת נפתח לא מדברת כן מדברת צוחקת שותה בוכה מבפנים הסדק הסדק אוי טליה.
טליה התבוננה בדרדרת שירדה ממנה. השביל הבהיר ציין על גבי האבנים את דרכה. כמו חילזון, הרהרה בשנאה. היא הפנתה את מבטה קדימה ודחפה את עצמה על תחתיתה המשופשפת, הדוויה אל מעבר למדרגת האבן המתפוררת. האפיק היה קרוב. היא גררה את עצמה על ידיה למטה דרך מדרגת חול קשה משובצת חלוקים גדולים והשתטחה מתחת לשיח הסוף הענק מלחיתה מתבוננת מבעד לצעיף רותח של דופק וזיעה בקיר הקעור הענק, שהתנשא מולה לתוך השמיים. מה עשית, אמרה לעצמה בבהלה. איך תעלי? נסתדר. ענתה התרגולת הישנה. נמות. היא השתטחה על גבה, גדמיה פרושים לצדדים, עצם החיק שלה חשה את משקלם השונה והתבוננה בשמיים. ציפור חלפה כמו מחשבה. הציפור יצאה מראשה.
היא הבינה עכשיו כי נדחפה לדבר שהוא מעבר לידיעתה. היא גם ידעה עכשיו כי לעולם לא תשוב למקום ממנו יצאה. היא חשה את בדידותה העמוקה, לפחות אני קיימת, הרהרה. היא תהתה מעורפלת על קיומם של רגשותיה שעדיין היו זעם, סוג של אכזבה, פליאה וקו של פיוס או השלמה שהיה חדש לה לחלוטין, לא הכירה את טעמו וגם לא החליטה אם היא רוצה להכיר. קולותיהם של מלוויה חזרו אליה. הם דיברו על הצל, על המים, על הקבוצה, על הירידה. הם היו תפלים לה, מרוחקים, מעבר למסך זכוכית, אבל היא ניסתה, במאמץ, להשתלב במשחק. סך הכל, ידעה, היא זקוקה להם. נועם חלף במחשבתה ללא סיבה, מעלה בה גל עוינות שחצה את התחושות האקראיות. היא הזדקפה והניפה את עצמה, יושבת, על פני האבנים הלבנות של הערוץ. קוץ ארוך של השיזף הגדול שניצב מולה דקר אותה נמרצות. היא קיללה והניפה את עצמה הלאה. השביל העלה אותה על צידו הנגדי של הערוץ. האבנים הלבנות החמות והקיר האדיר מולה פשוט אפו אותה, אבל היא התעלמה, יושבת, נושמת בכבדות, הזיעה יורדת לפיה היבש, כה יבש, מריחה דבר לא ברור המורכב מיובש מלח והפרשות. לשונה עבה. היא שתתה עוד מים, זוויות שפתיה כואבות, סדוקות מיובש, ומצאה את עצמה צוחקת לפתע. עיוורים לא צוחקים חלפה מחשבה משום מקום מר במוחה. ממשיכה במעלה השביל מכירה אותו בלבד ואף דבר אחר לא קיים. הייתה אחד איתו. בפתע נוכחה בזאת. שביל מקולל. אבנים מזוינות. האבנים רתחו, ידיה הזיעו בכפפות העור אצבעותיה פצועות. האבנים הלכו והגביהו, הלכו ונעשו גדולות יותר ויותר. היא מצאה את עצמה מטפסת במאמץ ושאריות של כוח. עוצרת כל תנועה וממתינה נושמת נשימות יבשות, מגייסת את הזעם שנותר בה כדי לנוע. האבנים הלכו וגדלו, מלוויה הנחרדים הלכו אחריה חסרי עצה נדהמים, עדים לאגדה שהתוותה.
אין כאן מעיין, אין כאן כלום. הוא סתם שלח. אה. עוד סלע. אה. עוד אבן. אה. אמות לפחות ליד הקיר. מאה דקות נצחיות מנותקות מהזמן דידתה וזחלה מסוף הירידה וקרקעית האפיק עד שמצאה את עצמה מתבוננת, מרחפת על עכוזה וגדמיה, נשענת על אגרופיה השחוקים ושרירי כתפיה התפוסים, בגב הירוק העכור, המרופש למרגלות קיר האבן הענק המתקער מעליה שתחתיתו רצועה בפסים דלים של ירוק לח. גופה להט כאב, גופה היה מותש אבל טליה הייתה עניינית. היא צררה את השעות והמורד, היא סגרה את הסדק, היא מידרה את הירידה. היא במעיין. היא ליד המים. היא הגיעה לפניהם. היא תחכה והיא תראה להם. והיא איתם ולא פחות מהם. לרגעים חשה שהקיר נושם יחד עם גופה והעולם פועם יחד איתו. היא דחקה את זה ודחקה את ההשתאות. רק מים בסופו של דבר, ויש לה משימה והיא תצנן את גופה ותנוח. אבל להקות הציפורים השחורות חלפו על פני הקיר הגבוה שוב ושוב מושכות דמעות בכוח מעיניה והיא הייתה בתחתיתו של מקום שבו לא הייתה מעודה ולא שיערה כמוהו. יבש, צחיח, מנוגב, תחתית הבריכה לאחר שרוקנו ממנה את המים וניקו אותה. מקום שבו אפשר להתמלא ולמלא מחדש. היא חשה לחץ בראשה כפי שחשים בעומק גדול וגם זה היה שייך למקום. למעשה רצתה לברוח משם. אבל לא היו לה רגליים.
המשך יבוא

יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / חלק ב / דוד מיכאלי

טליה פגשה את האנשים בראש המעלה. הם הגיעו אחרי טיפוס של שעות רבות למעלה כאשר הם ספוגים בהלם המאמץ והמקום החדש. טליה ציפתה להם. היא עלתה בעצמה על הסלעים לקראתם. הערב ירד, המדבר לבש את גווני הוורוד הסגול והאפל, השמש לא טענה יותר חום והסלעים החמים שהיא נעה עליהם בישיבה גרמו לה להרגיש משפחתיות משונה וידידותיות בגלל חומם כאילו היו חיה גדולה ומעצם העובדה שלא מתחו עליה ביקורת. יותר מזה. טליה חשה שוב שיש לה שליחות. שיש לה עבודה. שהיא עושה את הטוב ביותר שהיא יכולה. היא ניזונה מהקבוצה וסיפורה שנפרש לפניה. זה היה מלקוח הגון והיא נלחמה עליו. כן. זאת הייתה המילה. זאת הייתה המלחמה שלה והיא הרגישה שהיא לוקחת אותה כמו כל המצבים האחרים בשנים האחרונות, שהיא לוקחת אותה בלי בעיות. הנהג היה שבוי בקסמה, חברי הקבוצה היו שבויים בקסמה, דהוּמים כל פעם שראו אותה. רק אורן ונועם נראו שווי נפש או מתעלמים והיא רק הזינה בכך את תחושת הזעם שלה. היא תיקח את מה שצריך ולא יעצרו בעדה. הסלעים החמים שנעה עליהם בישיבה נעלמו באפלה שירדה ונמחו מתודעתה. היא קמה למחרת בבוקר לובשת את הג'ינס המקוצר והתפור בתוך שק השינה. נועם ואנשיו חלפו על פניה. נועם התבונן בה מסתכלת בעקשנות לצד ולא אליו. עלבונה היה פעיל. הוא הלך. טליה נשארה עם אורן. אורן היה חסר סבלנות להוציא את אנשיו להמשך הדרך שירדה אל הוואדי הקרוב. היא הגיעה עם הג'יפ אל קצה הסלעים ומשם ירד שביל מסומן צר כמאתיים מטר ארכו אל תחתית הוואדי. היא אמדה את השביל ולא ראתה דבר שאינו אפשרי מבחינת מעבר. הבוקר היה קריר יחסית והיא הטילה את עצמה להחלטה כפי שעשתה אין ספור פעמים. אני יורדת, היא אמרה, והתחילה לגלוש על עכוזה במורד השביל. מגובה עיניים של תינוק היא הכירה במעורפל ובלי לשים לב את האופק המתקצר, את הפיתול שאחריו לא רואים, את האבנים הקטנות, הסלעים המשוננים הגדולים יותר, את הקוצים האקראיים, את גללי הפסמון, מאורת הקוצן וקליפות השבלולים, את שיח המלוח ואת נוף הגובה. השביל פרש לפניה את פרטיו אבל טליה, דחופה בנטל ההוכחה, חלפה דרך השביל כאילו היה תפאורה. היא רצתה להיות למטה, ולמטה היא הגיעה. יודעת שהיא יחידה במינה, יודעת שהיא פורצת דרך וחלוצה חרוצה, חלפה בישיבה והדיפות ידיים על פני הסלעים ההולכים וגדלים לקראת הקרקעית, מרשה לעצמה לקראת הסוף להיאסף על ידי ידיים עוזרות ולהצטרף אל הקבוצה המריעה. המלקוח היה שלה שוב. אורן התבונן בה בעיניים מצומצמות אומד את נחישותה, מעריך בלי דעת את הקרב על תשומת הלב של הקבוצה, משועשע מהחלטת האתגר שהציבה לעצמה, מטיל ספק בהמשך הדרך שהחלה להתוות, אבל חוסר הסבלנות צף מבעד לסקרנות. הוא פנה ממנה.
טליה עיכלה במשך כל הצהריים את הישגה. זה היה קשה אבל אפשרי. היא תשיג את הראיונות ואת ההערכה ואת הדבר הלא ברור שיענה על הרעב והצער שבתוכה. האנשים ירדו בחבלים למקום שאינו אפשרי גם להרבה אנשים שנראים שלמים לחלוטין, ועלו ממנו. היא המתינה להם. הם אכלו והיא איתם ואז הלכו לנוח לפני העלייה שציפתה להם אל הדופן השנייה של הוואדי. טליה החליטה לעלות בכוחות עצמה לצד השני. נשענת על הניסיון ואורך הירידה של הבוקר. היא חשקה ודחפה את לסתה קדימה ושלחה את ידיה לעבודה, מטלטלת את גופה קדימה במעלה השביל, זוחלת מדלגת אישה נחושה, אדם, הטעם המתוק של היות גיבור. זה היה לרוחה. החלטה ללא תכנון, ניצול מצב ללא הכנה. וכן, זה היה קשה. בחום של אחר הצהריים כאשר האבן והקרקע עדיין חמים מאוד היא נעה עליהם פוגשת את זיכרון המאמץ של מפרקי הידיים והכתפיים מהבוקר. בונה את המאמץ מחדש, התחילה טליה להכיר, עדיין בלי זיכרון וידיעה, את העבודה האוטומטית שבה גופך נשכח, את ידיעת המטרה והסוף ויישומם לתוך הרצון, את הזיכרון שבא תמיד עם הכאב ואת חסימתו בהידוק שיניים, את כל הפרטים הקטנים של השביל שהפסיקו להיות תפאורה אלא גדלו לממדים של דלתות שעוברים דרכן אחת אחרי השנייה. והיא עברה במרחק קטן את אשר הציע לה המדבר לפי מנהגו תדיר במעלות: את הסלעים בתחילה ואת השביל בזווית ואת הפניה לכיוון ההפוך ואת הישורת הצרה לאורך הסלע ואת העלייה על פני הסלע עצמו ואת הזווית התלולה של הקרקע או הדרדרת ולבסוף הכותרת הסלעית לקראת המישור נשוב הרוח שהשמש כבר הייתה במערבו. היא פגשה את הזיעה יורדת לעיניה והיא פגשה אותה יורדת על גבה ואל חריץ עכוזה המעופר ואל תחתוניה. והיא פגשה את חברתה של הזיעה שהיא השאלה ''מה אני עושה כאן לעזאזל, ומה אני צריכה את זה?'' והיא חשה את הזיעה מצטננת על גופה כאשר עצרה, והיא פגשה את תחושת הצדקנות של זה אשר עובד עבודה קשה והיא הייתה מיוחמת. אבל, הנה הנה חצתה את כתר האבן של השפה ושם היה הג'יפ עם סלים ותדהמתו, מלקוח כה נאה, ואורן והפתעתו מלקוח כה משובח וכל הקבוצה לאחר מכן כה קטנים בעיניהם כה גדולה בעיניהם והיא פרחה בגאווה ואכן הייתה ראויה לה. אבל תחתיה נפרשה אדמת המדבר והסלעים הקטנים והגדולים יותר והעורבים השחורים אשר צפו בשמים הכחולים והגבעות האפורות וורודות במערב והחשוב ביותר העומק המדהים שבמזרח שכאשר התבוננה בו, בדבר שלא ראתה אי פעם, בסלע שצונח במדרגה אין סופית לקרקעית בלתי נתפסת, נתקבע זה בתוכה כפי שהוא עושה לכל אחד שרואה אותו, תמונה שאינה מפסיקה לפעול עד אשר אנו מצטרפים אליה בסוף צורתנו. אבל היא דחקה וכבשה אותו מיד כי זה היה פן אחר של הגלגל הגדול שהפריד בינה לבין רגליה וכל דרכה עד כה הייתה ממנו והלאה. היא לא הבינה זאת אבל היא עשתה משהו למען עצמה שאינו מלקוח ואינו גניבה ואינו הישרדות, והיא נמצאה במקום שבו כולם נמצאים.
כולם הוכנסו לאותו שטח. והדרך היחידה לצאת ממנו היא בצד השני. בששון זעמה ונטל ההוכחה היא הייתה עמוק בפנים, אבל היא לא חשבה על כך. היא פעלה בזריזות. דיברה עם אנשים וכבר חשבה איך לכלכל את הסיום ולטפל בחומר שאספה בצילומים, בכתיבה ובמכירות. היא חשה ביטחון. היא הייתה בסביבה המוכרת לה, היא הייתה המרכז. אנשים עשו את אשר ביקשה, היא התמודדה עם השטח. זה היה קשה, אבל, היא לקחה אותו. כרגיל, למעשה. היא רוצה הלאה. הרעב בתוכה דחף אותה אל הדיבור אל ההקלטה אל המלקוח הבא אל תחושת הגבורה ובה במידה זרם המדבר אל תוכה כפי שהוא עושה לכולם והמתין לה. האפלה ירדה. האנשים יצאו לדרכם וטליה עלתה על הג'יפ. היא הייתה עייפה מאוד אבל במצב רוח מעולה. היא חצתה את הלילה טועמת בתשוקה את קצה עולמם של הגברים הלוחמים בחלק זה של העולם. תנועה מתכת וקשר על פני אבק, ערוצים ואפלה, ולמחרת, זרחה השמש.
הקבוצה המשיכה לדרכה. הלומים מהמאמץ, שכחו כבר את היום הראשון והשני. גבעות חומות חשופות המתינו להם. הם נעלמו בין הערוצים. הג'יפ נסע לנקודת המפגש הבאה. הם היו שם בתשע בבוקר. אורן, סלים, טליה ושני מלוויה. קומקום שחור רתח על הגזיה הכחולה, הם שתו תה כהה מתוק מתובל עשב מר. כה מהר משכיחה השינה את מאמצי היום הקודם. המקום שבו היו היה רמה חשופה וצרה מכוסה באבנים שטוחות משוננות וחדות. משני צדי הרמה היו גאיות שהוליכו אל קו מצוק אנכי של מאות מטרים. ראש גבעה מעוגל וכהה סימן את תחילת השביל היורד. טליה ישבה בראש המעלה והשקיפה על האגן הענק שדרש מהעין לנוע עליו בקשת גדולה לאורך קילומטרים. הצוקים היו ענקיים. זה היה מעלה ממשי. היא ראתה בבירור את ההבדל שבין הירידה של אתמול למה שנפרש מתחתיה עתה. הציפורים ריחפו בשתיקה הרחק מתחתיה. מורד רך וחלק בזווית של שלושים מעלות זרם במרחק אל מדרגת הסלע. המורד הזה הוא מורד של סלעים ואבנים והוא אינו רך כלל ועיקר. היא הייתה לכודה בתוך עצמה ובתוך המדבר מבלי דעת.
המשך יבוא

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / חלק א / דוד מיכאלי

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / סיפורים על גבריות וזיכרון / מדף

כאשר הגיע סיפור המעשה הנגלל בדפים הבאים לאוזניי, נזכרתי בסיפור קטן מספר החול של בורחס אודות יגואר, החתול הגדול מיבשת דרום אמריקה, שנלכד והוצג בתא קטן במאסר עולם חשוף מול עיני בורים וגסים. על רצפה של אבן אפורה, מכונסת לעצמה, מנותקת, רבצה החיה הגדולה. בשיחה פנימית מול בורא העולם המוצגת בסיפור אומר הבורא: חייך ומסע כליאתך לא לשווא הם. יש לך תפקיד בבריאה. הנך ממתין לרגע שבו יראה אותך המשורר. דמותך הכלואה תפעל דרכו ותפקח עיני אחרים. מבלי להבינם מקבל החתול הגדול את הדברים.
ב''קובץ כללי הסגנון'' המיוחס לראג'ישקארא ההודי מהמאה התשיעית נכתב ''אין בנמצא משורר שאינו גנב''. כוונתו היא, אני משער, לאיסוף האירועים והפיכתם לנכס ספרותי. מה הוא, אם כך, המחיר המצפוני שמשלם הכותב? האם הווידוי או הסיפור עצמו אשר נחשפים לעיני כולם הם הכפרה והמחילה בו זמנית? האם ההכרח לספר את הסיפור הוא הסלע שאותו מגלגל המספר שוב ושוב? ''אגנוס דאי'', מי הוא? המספר או המעולל? בפתגמי הזן מהמזרח הרחוק נאמר: אם אתה אדם אמיתי ייתכן שיום אחד תגנוב. עניינו של המעשה הזה הוא החלטה, משמעות, אמנות וגניבה.
זה היה ערב. למעשה אני זוכר את התאריך. השנים עשר בחודש הראשון (כפול הפנים) בשנת ההתחלה של האלף השלישי. ישבתי עם חבר ותיק בפאב בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג'. הערב היה חורפי, אחרי גשם קל או לפני גשם קל, האספלט עוד הבריק באור תאורת הרחוב. חברי הוא סופר ואנו ישבנו במקום האפלולי הזה, הנעים להפתעתי, מעודי לא הייתי שם. אני רוצה להזמין אותך, כך אמר לי בשיחה טלפונית מוקדם יותר באותו היום. וכך נפגשנו שוב אחרי זמן רב. בטני הייתה מלאה, מלווה בבחילה קלה, ויחד עם בירה גינס ביקשתי מהבחור על הבר משהו שיקל עלי ואכן קיבלתי כוסית קטנה של נוזל שמנוני עם טעם מחריד. אבל זה סידר לי את הבטן, לרווחתי.
שמחנו להיפגש. שוב הפכנו בחיינו בעניין, מתבוננים בדברים שנעשו, שקרו, שהופיעו, שנעלמו. דרך ארוכה נמשכה מאחורי כל אחד מאתנו ונהנינו להביט מקרוב הן בטיפות הבירה הנעלמות מההווה במפגשנו הכלה והולך בנעימים, וגם הרחק לנתיבי העבר, חלקם משותפים לנו, הנמוגים לערפל החלבי של הזיכרון. שיחתנו הופיעה ונעלמה חליפות. אנשים צעירים יותר נכנסו והמקום הלך והצטופף. הוא סיפר לי על סיפוריו החדשים, בבואות חייו, הדברים, הבחילה, זמננו החולף.
לאחר כשעה התחלתי לספר לו על המדבר ששבתי ממנו לפני שבועיים. סיפרתי לו על אנשים, מרחבים, הרפתקאות. הנושא ריתק אותו. זה היה זר ומרוחק מהאפלולית החמה הרועשת שבה היינו ומהאספלט המבריק מן הגשם הטרי. יש לי סיפור בשבילך אמרתי לו. התרצה לשמוע? מאוד. הוא ענה. אתה זוכר שסיפרתי לך על ידידה שלי שאיבדה את רגליה בתאונה, טליה? שאלתי. לא סיפרת לי אף פעם. ענה בסקרנות. יש מישהי כזאת, סיפרתי לו, טליה ק. היה זמן שבו היינו ידידים טובים מאוד. שכבת איתה? שאל בסקרנות. לא. עניתי. אמנם רציתי, אבל לא שכבתי איתה. חבל, הוא אמר באכזבה, הופך בראשו את האפשרויות האקזוטיות. אבל לא זה הסיפור, אמרתי. הסיפור הוא על משהו שהיא עשתה בלי שהיא התכוונה אליו. משהו ענק. אבל אני צריך להתחיל את הסיפור משלב מוקדם יותר, כמה שנים לפני שהמעשה התחולל. שהיתי מעט, חושב מהיכן ואיך אתחיל. היא הייתה… היססתי, היא הייתה גנבת. אמרתי. רכנתי אליו מעבר לשולחן, לוכד אותו מיד לתוך הקול, לתוך המילים. הקהל שמסביבנו נעלם. איך אתאר לך את החום, או היובש או את המאמץ שאיננו מבינים, את הגודל, את ההחלטה.

היא הייתה יפהפייה. נוחה לצחוק. כשפיה הרחב היה סגור כוסו עיניה דוק ולסתה התחתונה התבלטה קדימה. לפניה היה גוון סלאבי קל. עיניה היו מרוחקות אחת מהשנייה, דבר המציין חוסן גופני מפליג, מבען אומד וסקרן. צבען היה כחול מגוון נדיר. כהה. לעורה היה גוון של חרסינה ועצמות הבריח שלה יצרו גמלון מרהיב, מפתיע. שערה הכהה צנח בתלתלים נדיבים שנהגה לסובב אותם באצבעה בהיסח דעת בזמן שהייתה סוקרת את סביבתה, זעה, ומנתחת בחוסר מנוחה טורפני את המצב שלפניה. הייתה לה השפעה עצומה על אנשים והיא הייתה מתורבתת, אבל, היא הייתה גנבת.
הכרה יסודית שלא מגיע לה דבר הוטבעה בה כנראה עוד מבית הוריה. היא שרדה את דרכה עד לבגרות ואז, בתאונת דרכים בכביש מדברי, סטתה המכונית שבה הייתה לתוך תהום, והיא איבדה את רגליה. בעקשנות נשארה ערה עד אשר הייתה על המיטה בבית החולים ואז עצמה את עיניה. אופייה החזק סייע לה לקום, לנוע ולא להיות נכה. טליה מעולם לא הייתה נכה. היא הייתה שורדת מקצועית. היא גנבה בעקביות את תשומת ליבם של הסובבים, היא לכדה את רחמיהם, את ליבם, את אהבתם, את עזרתם. כלואה בבדידותה, הגוש הקשה של המתח בבטנה הבקיע עבורה כמעט כל דבר ובלי דעת מתוך דחף קדום היא השתמשה בו שוב ושוב ובכל מקום, נמרצת, מלאת זעם, חושנית ובעלת חן מדהים. היא פילסה את דרכה בשולי העולם הספרותי, מנסה ללקט השראה וסיפורים ראויים. היא נסעה במהירות על כיסא גלגלים ספורטיבי, או צלעה על זוג רגליים מלאכותיות שבהן אף לא אחד העלה על דעתו שזוהי אישה קטועת רגליים. אבל הכי נוח היה לה לנוע, במהירות ובאמצעות ידיה, על התחת.
הרהרתי, בוהה בעיגול הרטוב ליד הכוס הכהה. ראיתי לרגע את הכיורים והשירותים הציבוריים מנקודת המבט המקוצצת שלה, את כל האבנית המזוהמת שבדרך כלל איננו רואים ואת הרצפה המרובבת שתן שנאלצה לפגוש מקרוב. לא פלא שהייתה מלאת זעם עלינו, בעלי המבט העיוור למעלה. הרמתי את עיניי אל חברי.
לעולם לא הייתה לבד, תמיד היה מישהו לידה, מאהב או ידיד. היא הכירה את נועם באירוע חברתי והם הפכו מיד לידידי נפש. נועם הדריך מסעות ארוכים במדבר ובאחת הפעמים לקח אותה איתו. טליה אהבה את הרעיון. זה נראה לה הרפתקה וסיפור טוב. המדבר שבה את ליבה. הצבעים, הסלעים והרוח החמה של הגברים שאהבו את נוכחותה, נכנעו לקסמה, צחקו איתה והשתעשעו בה מעבירים אותה דרך מקומות קשים למעבר מיד ליד, כמו כדור. באופן עמום היא חשה שהיא מקבלת ואינה חייבת ליטול, לקחת או לגנוב. היא חשה שלוקחים ממנה. מסגרת מסע ההישרדות שאבה ממנה כוח והשראה. אני מוכרחה לעשות איזשהו סיפור על המדבר אמרה לעצמה טליה שוב ושוב במשך שלוש ארבע השנים שבאו לאחר מכן. היא קשרה ידידות עם שותפו של נועם, אורן, שניהל את הקבוצות.
אתה צריך לדמיין לעצמך את האיש הזה, אמרתי לחברי שהקשיב בעניין. מבט נוגש, גוף כבד, כתפיים נוגחות, קטר. מסיפוריו של נועם הבנתי כי גם בו הוטבעה אותה הכרה של היעדר חסר תחתית. בילדותו כנראה איבד את אימו וכמעט מצא את מותו במדבר. מאז נשא צלקת של אובדן וצמא. מלחמה הייתה מנהגו. כבד, היה הודף את דרכו בכוח, קורא תגר, סקרן, ונוטל לעצמו את חפצו מול עיניהם הלא מאמינות של הסובבים. כשודד סְפָר, בעל חן של ילד נטוש, הִשליט כתנאי לבדו את רצונו על כל סביבה שבה נמצא ונאבק בששון נזעם עם כל מי שסירבו לקבלו עד שהיו נכנעים או מסתלקים. בדרך כלל היו מסתלקים.
יום אחד שמעה טליה מנועם על קבוצה שעמדה לעבור איתם מסע קשה במדבר כחלק מתוכנית טיפול באתגר. אה! אמרה טליה, זהו הסיפור שלי, בשבילי! וביקשה מאורן להצטרף ולתעד את הקבוצה במסעה. אורן הסכים בחצי פה. מרוצה, טליה סיפרה על כך לכל מי שפגשה על אינספור כוסות קפה הפוך, בונה עולם רופף בשיחות טלפון. בסופו של דבר נמאסו השיחות האקראיות בטלפון על אורן עד שחתך ואמר לה: את יכולה לבוא ולעשות מה שאת רוצה אבל הכל באחריותך ואני לא עוזר לך בכלום. יש לי עבודה לעשות ואני לא רוצה הפרעות.
אני פשוט לא רואה איך היא יכולה לעשות את זה הרהר אורן בזעף, נרגז מהידחפותה העיוורת ועל הסכמתו. הוא חש מנוצל או מתומרן באופן לא ברור, דבר שלא היה לרוחו כלל וכלל. במסע מורכב כזה היא לא יכולה לעשות כלום בשטחים הקשים. היא לא יכולה לרדת ולעלות בסלעים ואני לא מאמין שמישהו יסחב אותה. היא עושה רעש, תובעת תשומת לב אינסופית, מעצבנת אותי ותפריע לי בפעילות. איני רוצה אותה.
טליה באמת הייתה מרגיזה את האנשים אחרי פרק זמן. שום דבר לא היה ברור אצלה והיא פשוט ציפתה למצב שבו תוכל להטיל את עצמה פנימה, להסעיר את הסביבה ולחטוף את מה שכינתה 'חומרים', ריגוש, אירוע, ללא הרהור נוסף. אתם קצת דומים, אמר נועם לאורן שהביט בו בתמיהה זעופה.
זמן מה לאחר מכן פגשה טליה את נועם. הוא התבונן בה ואמר לה בפשטות: לא נראה לנו שאת יכולה לעשות את המסלול. טליה רתחה. תחושת התמיכה של נועם שנראתה לה מובטחת נעלמה. היא ניסתה לאלתר מיד. אני כבר אסתדר בשטח. לא. אמר נועם. את לא תוכלי להסתדר סתם בשטח כי את בונה עלינו ואנחנו לא נוכל לעזור לך. אנחנו עסוקים בלעזור לאנשים אחרים, ואני מתקשה לראות איך מישהו יכול לסחוב אותך ואת הציוד שלך בשטח הקיצוני שבו נהיה. אני אראה לאנשים האלה, זעמה. היא דחפה את לסתה קדימה והגוש בבטנה היה קשה מתמיד. נועם התבונן בה ושתק. הרי ניקח אותה על הגב אם יידרש, בסופו של דבר, הרהר. אבל עליה לא לדעת זאת. היא צריכה לנסות בעצמה להיות מוכנה ככל האפשר ולא להכשיל את העבודה. את מרגישה מה את רוצה אבל את לא יודעת איך לעשות את זה. אמר לה נועם בישירות. אין לך שום תוכנית. איזה תוכנית? רטנה. אף אחד לא בצבא כאן. היא חשה שהיא נדחפת למקום שבו לקסמה אין השפעה. לראשונה פגשה בו גזֵרה קיצונית של מדבר. לראשונה ראה בה תובענות חשופה. אבל טליה המשיכה להתעקש. היא אמרה שהיא באה, אמר אורן, מדבר קצרות בטלפון עם נועם לפני היציאה לשטח.
טליה הגיעה בזמן למפגש. היו איתה שני מלווים נוספים. היא הייתה מתוחה מאוד. עד כדי כך שרצתה להקיא. היא הייתה נחושה וממוקדת רק בדבר אחד. היא תעבוד. היא תעבור. היא לא ידעה בדיוק מה ואיך, אבל היא תהיה שם. והיא תסתדר. כמו תמיד. המדבר ציפה לה כפי שהוא מצפה לנו תמיד. תמיד מוכר, תמיד מפתיע, תמיד חדש. טליה ליוותה את הקבוצה עם כל ההכנות ליציאה ואת המטרים הראשונים, ואז חזרה אל סלים, הנהג, ברכב הליווי והחילוץ של הקבוצה. היא תכננה לפגוש את הקבוצה אחרי הצהריים בראש ההר אליו יעלו מן הוואדי שבו התחילו את דרכם. כשורדת מקצועית היא ניתחה את השטח ללא הרף. האבנים, הסלעים, רוחב השביל, הטמפרטורה, מצב רוחם של האנשים. היא זעמה על אורן ונועם והזעם גרם לה להיות ממוקדת. מכיוון שהם נכחו בשטח היה זעמה יציב וקבוע. היא לבשה ג'ינס עם טלאי עור גדולים על עכוזה ושרוולי הג'ינס היו תפורים כשקים על הגדמים של הרגליים קרוב לירכיים. היא חבשה כפפות עור וחשה דרך שרירי עכוזה את הקרקע המדברית ואת הסלעים ואת שברי השיחים. היא חשה את החום של הקרקע דרך כפות ידיה ומצמצה כאשר הסתבר לה שהשמש חזקה ומסנוורת. מוחה פעל ללא הרף וצירף נתונים על נתונים. היא צריכה כובע וקרם ושרוולים והטלאים יחזיקו מעמד ושרירי הידיים והחום והקבוצה והזבובים והזיעה והריח של האבק. היא דילגה בעקשנות מעל דברים שאינם ידועים ונצמדה באותה עקשנות רק לפרטים שהיו בהישג ידה. היא חשה שהיא לוקחת אותם כדרכה, ואת תשומת הלב של הקבוצה בגלל רגליה החסרות שגם אותה לקחה כדרכה והיא הייתה מאושרת באופן מוזר כי המנוע שלה פעל בשיא עוצמתו והיא אהבה את זה ואת הזעם שנתן לה מטרה כה נאה.

המשך יבוא

מילה / מורן בצר

monacat / david michaeli / tlv 1995



כשאין
בנמצא
מילה
שתיטיב
לתאר
את
ההרגשה
אני
מחפשת
במילון
בזעם
מתייאשת
וממציאה
עשדןאקףמג[חץע

פרחי שטה / שי גטריידה

צילום: איציק פטיש
פרחי שיטה/ שי גטריידה

פִּרְחֵי שִׁטָּה
צְהֻבִּים –
רֵיחָם


פרחי שיטת המשוכות הם כדורים נוציים כתומים המפיצים בושם עז.
מענג להניח אותם לפתחי הנחיריים ולשאוף את האוויר דרכם.
במישור החוף, בילדותי המוקדמת, הכפרית, היו משוכות השיטים נפוצות כגדרות וכשוברי רוח סביב פרדסים.
בעונת הפריחה, היה ההלך הפוסע בדרכים החוֹליות נעטף באוויר מבושם.
עבורי, בושם פרחי השיטים הוא אוסף זיכרונות מוקדמים.
מקומיים, תחושתיים.
כאלה המייסדים לאדם מולדת.

יום שבת, 26 בספטמבר 2009

סושי / אריה ביפן


סושי / אריה קוץ

המטבח היפני נועד קודם כל להנאה האסתטית

מיחזור ביתי / אריה ביפן


מיחזור ביתי / אריה קוץ


domestic recycle bin
כך צריך להראות פח האשפה הביתי, במערכת עירונית שיודעת להתמודד עם זה...
(מותר להסתכל גם על שתי הבנות שבתמונה)

חלום ראווה / אריה ביפן


חלום ראווה / אריה קוץ / טוקיו

עיצוב חלון הראוה של מיקימוטו, יצרן הפנינים המתורבתות הגדול ביפן.
חלון התצוגה של חנות הדגל בגינזה, קופסת זכוכית קטנה בקיר גרניט, משנה פניו מידי כמה שבועות.
בתמונה - העיצוב הראשון של הסתיו בו הפנינים מופיעות כרסיסי גלים עליהם גם נישאים עלי השלכת.

חבצלות / ספטמבר / דוד מיכאלי / הייקו

צילום: איציק פטיש


ראשה הצחור
שותתת ריח מתוק

חבצלת החוף

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009

ונתנה תוקף – הפיוט והרהור / שי גטריידה

ונתנה תוקף – הפיוט והרהור / שי גטריידה

להאזנה לשירתו של חנוך אלבלק את לחנו של יאיר רוזנבלום:
http://www.piyut.org.il/textual/172.html


וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום
כִּי הוּא נורָא וְאָיום
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד
וְכותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה.
וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.
וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.
וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין.
לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין.
כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון.
כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו.
מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ.
וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות
כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה
וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו
אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם
וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר
בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל
כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנותֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבות כְּבודֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶך
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קורְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקּדֶשׁ


הפיוט "ונתנה תוקף", המושר בתפילות המוסף של ראש השנה ויום כיפור, משיאי הטקס הדתי, מזוהה עם אימת הימים הנוראים, בעבורי הוא שירה איומה ונוראה ונפלאה - שירת אדם אוניברסאלית.
המסורת מיחסת את חיבורו לרב ברוך אמנון ממגנצא (מיינץ), אולי דמות אגדית מן המאה ה- 11 .
המחקר מתארך את השירה לכל המאוחר למאה ה-10, ועל פי מאפייני העברית בה נכתבה משייך אותה לפייטן ארץ-ישראלי מהתקופה הביזנטית ואולי אפילו קודם לכך.
מעניין. ככל שטקסט הוא נפלא יותר; מזוקק, מלוטש, צלול לכל מעמקי שקיפותו – עד דק. עד כי אפשר להישיר דרכו מבט. ולדעת את הניבטת מן המעמק; אמת. ולדעת שהיא שם. מוחשית לגמרי, ממשית, אמיתית עד אחרון תהומות אמיתיותה. ככל ששירה מתהווה כך, דרך מילים, מתעורר בי חוסר אמון כלפי האפשרות הפשוטה והמעשית שאדם חיבר אותה. מישהו ש(בתקופתנו...לדוגמא...) אפשר לתפוס בטלפון בכתובת מסוימת. לפנות אליו ולומר "הלו, שלום, כאן מדבר שי...".
תוֹכִי שולח את השירה, אל תהומות זמן קדומים, טרום אנושיים, להיעשות בהם. מתוך בְּלילה קדמונית הסובבת לה וחגה בעצלות אַל-עידנית. ממנה להיעשות. באלכימיה מילולית. ולאחר אותה התגבשות ראשונית, כאותו חלוק אבן שרק הזמן רשם לו את קורותיו, מכבר לא ניכרת בו צורת הסלע הראשונית, אף לא צורת הנתז המשנית. כאותו חלוק אבן המתהווה דרך שבירה גסה ושבירה עדינה, דרך ניפוץ ודרך שיוף רך ועדין, כאותו חלוק אבן העושה דרכו בתנועה, ובמנוחה. כאותו חלוק אבן, חלוק השירה נודד אלינו בנתיבי הזמן העידני. נתיבי זמנו ושפתו של בן אנוש.
ובכל זאת, מעת לעת – אני קורא שירה ומאזין לה ומביט אליה וברור שבשר ודם, גברים ונשים עשו אותה. נשים וגברים שאפשר לגעת בהם. נשים וגברים שהיה אפשר לגעת בהם. לגעת בהם בחזרה.
"ונתנה תוקף" הוא יצירה עידנית כזו.
אני שומע בה את שפתו של בן ארץ רועים חמה וצחיחה. יש רק ארץ אחת, שבתקופות מסוימות, עברית דוברה בה במחוזות מזרע ומרעה וכל מלאכה, מחוזות פרנסה מהם - אדם בנפשו יביא לחמו.
אני שומע את שפתו של אדם היודע עבודת צאן. כלי הציור שלו היא הסמנטיקה שלה: צאן, בני מרון, בקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו.
כאשר הוא מצייר אבק פורח, עלעול קם, מתנשא, מתנפל, מסתחרר ודועך אי שם. מצטיירת גם חזית העפר הניחוחית שתנועת עדר מעלה. פירורי אדמה אחוזים בריח גללים ושתן ושומן וצמר חם מרחפים מאחורי יער אליות קופצניות. והטעם נדבק בלשון ומתיישב במערות האף.
כשהוא מצייר חציר יבש, אני רואה יום הליכה. אחרי כמה שעות תחת השמש, צחיחות הפְּנים והחוץ מיטשטשות, נספגות זו בזו עד אין גבול. להתעורר, ללחלח מעט את חלל הפה, מוצץ-יונק קנה חציר יבש. לכודים בגבעול העשב טעמי הזמן והאור והמים וטעם בטן אדמה.
הַצִיץ קמל כי הקיץ מצץ מן הקרקע את הלחות האחרונה. האדמה מתפוררת. אין עוד מה לקבל ממנה זולת אחיזה רפה. עגינה אחרונה מפני נטישה והיסחפות בדרך להתפרקות. הציץ כַּמהה לטיפות הלחות המְחַיות שרוחות הסתיו ישיבו עליו עוד טרם גשמי החורף הטובים. הציץ יודע שאין שום הבטחה שאחיזתו אכן תתקיים עד בואם.
שגגה שמְטה את כלי החרס מבין הידיים. התנפץ על אדמה אבנית יבשה, קשה, מותיר צרור פיסות חומר פריכות. חיש מהר נספגו המים - מי בור או מי באר שמיועדים היו להרוות צמָא.
צל העוף הדורס המחליק בדממה על פני המישור שמתחת, הוואדי, המדרון.
התמוססות עננה לבנבנה אל אֵיִן תכלת הקיץ.
אלה כולם רשמים חיים של מתבונן. נדמה לי שפואטיקה כזו לא יכולה להיווצר על ידי מעתיקן חוויתי.
מיד היינו חשים שיש כאן מעשה חקיין.

והסיפור על הרב ברוך אמנון ממגנצא (מיינץ), שהיה גדול הדור בתקופתו. שלח אליו ההגמון להעבירו על דתו ומשחזר והפציר ענה הרב שישיב בתוך שלושה ימים. בחלוף הימים לא התייצב הרב בפני ההגמון. ערב ראש השנה שלח להעמידו לפניו בכוח. בהיותו לפני ההגמון פסק הרב שיכרתו את לשונו אשר מלכתחילה השמיעה דבר שקר. גזר ההגמון שייכרתו הרגליים שלא הלכו להתייצב בפניו וייכרתו הידיים שסירבו לעבור על הצלב. מעל גבי האלונקה ביקש הרב ברוך אמנון מקרוביו שיישאוהו אל בית הכנסת. שם לפני תפילת קדושה אמר את הפיוט ומתוך קידוש השם החזיר את נשמתו לבורא.
מה קידש במותו?
איזה שם יכול מוות לקדש?
לא נראה לי שמישהו יסכים לקבל על עצמו מוות בשל וויכוח על שמה של האלוהות שלו. וויכוח כזה איננו מספיק חשוב, יותר מכך; יש בו קטנוניות שמעדיפה צורה על פני תוכן. וויכוח בסגנון " שלי יותר...". על וויכוח כזה אפשר וצריך לוותר.
אולם מאז בריאת העולם, האלוהים והאדם קוראים זה בשמו של האחר. הקריאה בשם היא מעשה של היות. יצירה של נוכחות, בריאה, הולדה של ידיעה עצמית. האדם הנקרא בשם רוכש ידיעה כלשהי אודות עצמו. ואילו האלוהים בהסכימו להיקרא בשם נעשה בדרך זו אלוהיו של האדם. בנוטלו על עצמו תפקיד, בנכונותו לתַפְקֵד, הוויית האל הריקנית, המתבודדת, המושלמת לעצמה, מתמלאת חיים ונעשית משמעותית.
אם שמו של אדם הוא מין כתר, או כותרת, או סיכום, או ריכוז ותמצות של מהותו, והמהות היא האופן שבו האלוהים נמצא באדם וגם האופן שבו האדם נמצא באלוהיו, אזי קידוש השם הוא סירוב ואי הסכמה להפסקת קריאת השם ההדדית שביניהם. סירוב ואי הסכמה להפרדת האלוהים והאדם זה מזה. ההסכמה לקבל מוות היא פעולת מרידה בפגיעה בתנועה אלוהים-אדם-אלוהים-וחוזר-חלילה-עד-אין-סוף.
מהות האדם מכילה שפה ומקום, מנהג ומסורת. מכילה גם את כל הקשרים שמקיים האדם; את כל מערכות היחסים שהיו לו ושעוד צריך שיהיו לו עד שתחלוף דרכו. גם שוכנים בה כל האבות והאימהות – עד אדם וחווה - הראשונים שילדו אותו. רק באמצעות אלה יכול האדם לתפוס את העולם. אולי מן המגבלה האנושית הזו נולדה התרבות והתהוותה. ככלי לתפיסת העולם. כיוון שכך האפשרות של התרבות האנושית כולה נמצאת באדם אחד ויחיד ומן הסיבה הזו רצח האדם הוא רצח האנושות כולה. ההסכמה למות היא אם כן, באופן אבסורדי, אקט של התנגדות, סירוב להירצח. המת פונה אל הממית ודורש להמשיך ולקיים את עצמיותו.
קידוש השם הוא אולי מעשה סירובו האחרון של האדם להפוך לדבר אחר ממה שיחסיו עם אלוהיו קוראים אותו להיות.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

אגור בלדיג / 4 / ארבע פניות ימינה

ציור: הצלצל, רוקוול קנט. מובי דיק, הרמן מלוויל

אגור שיף / יומן לדיג

4. ארבע פניות ימינה

האוגנדית חשבה שאנחנו פשוט נוסעים לבקר חבר. סיפרנו לה שאנחנו נוסעים לביתו של הרמן מלוויל, בפיצפילד ושאלנו אם מתחשק לה להצטרף. היא אמרה שכן. רק כשהגענו לשם ודפדפנו בספרי "מובי דיק" שבחנות המוזיאון, הבינה שלבית של הבחור הזה, הרמן מלוויל, צריך לשלם דמי כניסה. כמובן שלא היה עליה סנט ונאלצתי לקנות לה כרטיס.
"אסור לנו לשפוט," אמרה לי לואיזה, "אנחנו לא יודעים מה מלמדים אותם שם באוגנדה."
אחר כך התאפקתי לא לקנות את כל-כתבי בכריכה קשה, ואת" מובי דיק" עם האיורים המפורסמים של רוקוול קנת, שלמרבה הצער לא מופיעים בתרגום החדש לעברית, (אבל אולי זה עניין של זכויות יוצרים, ואם זה המקרה, הריני מבקש את סליחת ההוצאה), ובתרגום הישן מופיעים רק חלק מהם וגם אלה דהויים ואכולים. אבל קניתי להלֶלָה מיניאטורת לוויתן עשויה זכוכית.
הסתובבנו בחצר והצטלמנו בין אורני ענק. בדיוק באחת הגיע המדריך, בחור גדול מימדים (אני מתפתה להגיד "לוויתני במידותיו") חבוש כובע בייסבול שעליו מצויר לוויתן.
בחדר הראשון הוא הושיב אותנו מול רפרודוקציות של צילומים עתיקים וגולל בפנינו את תולדות משפחת מלוויל, ומשם ואילך לא הפסיק לדבר, לאורך כל הדרך שעברה ארבעה חדרים עמוסי חפצים הרמן מלווילים. הסיור נגמר בחדר העבודה המשוחזר, שבו אגב, מותר לצלם את החלון הפונה צפונה (באופק תקועה דבשת של הר שהרמן אהב במיוחד) ואת הצילצל שנשען על הקיר. "לא, אני לא חושב שהרמן החזיק צילצל בחדר", אמר המדריך, "אבל התיירים אוהבים את זה."
"כן, זה בדיוק מה שחשבתי," אמרתי לו.
מלוויל היה אולי דוגמא לסופר-תייר. הוא לא הצליח במיוחד. חייבים לציין את זה. האם סופרים יכולים בכלל להיות תירים? הפיתוי להמציא דברים שלא קרו, גדול מדי. ואולי כדאי שלא יזוזו בכלל משולחן הכתיבה שלהם. זה בוודאי יותר זול, וגם הרבה פחות מסוכן.
העליתי את הנקודות האלה בפני אדווארד, שותפי למופע הספרותי שהעלנו בשבת ב"ספוטי דוג קפה" בהאדסון. אדוארד תירגם מצרפתית קומיקס שיצר האמן הצרפתי טרוב (Troubes) שמטייל בעולם ומצייר את רשמיו כנובלות גראפיות. לקהל ב"ספוטי דוג קפה" הוא הציג ספר מסע שטרוב צייר באינדונזיה.
בעצם, קשה לקרוא לעשרים האנשים שהיו שם, "קהל". טוב, היה שם ג'וש, בעל המקום, היתה שם גם המוזגת, היו שלושה אנשים שנקלעו לחנות במקרה והתביישו להסתלק, וכמובן תשעה סופרים ממושבת הסופרים ב"לדיג האוס" ששניים מהם, ההוא מישראל, וזה שמתרגם קומיקסים מצרפתית, הושבו על במה בגודל מטר וחצי על מטר וחצי בירכתי החנות ליד חלון הראווה. שמש ספטמבר בהירה שטפה אותם ולובן הניירות שהחזיקו הכאיב לעיניהם. אה, כן. היה שם גם רוהן, האיש מWords Without Borders- שהציג את כוכבי האירוע על פי מה שהיה כתוב לו בתוך מחשב-כף -היד שלו, והייתה גם דובשנית-ספרות מניו-יורק-סיטי, מאלה שיודעות לחייך היטב. וכמובן די. דבל יו. שתיפקד גם כנהג.
הסופר מישראל קרא את הסיפור שלו שתורגם לאנגלית How Old is the Queen of England, ואחר כך הסביר שהדמויות סימבוליות. טוב, הוא היה צריך להגיד משהו, וזה באמת נשמע טוב. כל כך טוב, עד שהוא בעצמו השתכנע שאכן, הדמויות סימבוליות. "תחשבו על זה," אמר לקהל, אבל בעיקר לעצמו, " שלושה ישראלים, כל אחד מהם מייצג דור אחר, נפגשים בבית קברות, ומדברים על חלקת אדמה אבודה..."
אחר כך היה תורו של אדווארד. הוא דיבר על קומיקסים צרפתים בכלל ועל טרוב בפרט, והסופר לא שכח לסמן למשוררת שתצלם. הוא תייר. האם יכול תייר גם להיות סופר?
זה היה היום הראשון של תש"ע. עברנו ברחובות האדסון המוצפים באור צהריים. פסלי כלב שטופלו בידי אמנים שונים קישטו את המדרכות. כמו הפנגווינים של תל אביב. כמו האריות של ירושלים.
אבל כמובן שלא יכולנו לעזוב את העיר האדסון בלי לעצור ליד בית מרקחת. בשביל אדווארד. חנינו סמוך לחנות מסגרות. בתוך חלון הראווה עמד כלב אמסטף בעל אשכים ענקיים. בעל החנות הביט בחבורת הסופרים שישבה בטויוטה דרך אשכי האמסטף שלו. הוא בטח שאל את עצמו למה לא באים לקוחות לחנות. הוא בטח שאל את עצמו למה אנשים לא באים להזמין מסגרות ביום שבת, בראש השנה, בהאדסון. למה אנשים לא נכנסים ללטף את האמסטף הוורדרד שלו.
בחמש אחר הצהריים שוב עליתי על האופניים החלודים ועשיתי את סיבוב-ארבעת-הפניות-ימינה. כביש 22, לגט רוד, קווין ליין, לטר אס רוד.
בחוות "סטד", בין הסוסים, עמד חמור. ממש אחד משלנו. כלומר טיפוס אפרפר כזה, עם מבט מזרח תיכוני אדיש. אמרתי לעצמי, "אם הייתי מתגעגע, אם אפילו הייתי מתגעגע מעט, בוודאי הייתי שמח לפגוש את בן עמי מציץ אלי מעבר לגדר הכלונסאות." אבל מכיוון שאינני מתגעגע, אפילו לא מעט, עברתי ליד החמור ולא אמרתי לו מילה.

טאקאנו פומיאקי / אדריכל נוף / lion in japan / arie kutz / אריה ביפן



צילום: אריה קוץ

Landscape Architect Takano Fumiaki combines deep environmental concern, social awareness, understanding of human nature and a great design talent to create parks and playgrounds of a remarkable importance.

Few of his Hokkaido works:

1. Takino Park - super sized play balls as a landscape feature and joy for children and family
2. Takahashi Construction Company offices as a forested hill - Takano and Team Zoo.
3. Millennium Park - "we did not take anything out of the forest and we did not bring anything in" Takano.

הגשם / מורן בצר / הייקו

אחרי הגשם / צילום: יצחק פטיש / כרכור 2008

הגשם דופק
אל תסגור את החלון
הנח לי לגדול.

lion in japan / אריה ביפן / arie kutz



Isamu Noguchi for the children of Sapporo

Sapporo, Miya-no-oka / A kindergarten / אריה ביפן


----- Original Message -----
From: Arie Kutz

To: Madaf

Sent: Saturday, September 19, 2009 3:39 PM
Subject: Lion in Japan 2009-09-001


A kindergarten that makes you wish be 4 again.

Architecture: Team Zo;
Landscape: Takano Fumiaki;

Sapporo, Miya-no-oka

lion in japan / sapporo stadium / אריה ביפן / אצטדיון סאפורו


the lawn is out in the sun until its time to play - then the doors open and the grass is pulled in for the indoor game
אדריכל הירושי הרה עיצב את האיצטדיון המקורה של סאפורו
הוא זכה בעבודה בתחרות
http://archrecord.construction.com/projects/bts/archives/Leisure/SapporoDome/overview.asp

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009

לאט עולה המתיקות ומתעבה לענן / קווים בחול / דבי עשב

האם טירוף
לראות, לשמוע, להריח, לחוש
מעגל הנושק לרגע אחד?
אז אני מטורפת!!!
סחרחורת בתנועה, שבועה,
בקשת-מחילה באשמורת של תפילה...
לאט עולה המתיקות ומתעבה לענן.

למה לי לשמור על ערנות
כשאני ישנה
למה לי לשמור על השינה
כשאני מקיצה?
קווים בחול הם סימן דרך תובעני,
משקיעים עקבות שאיש לא יציל.

הייתי חייבת לאחוז בטרם ארפה.
חייבת ליפול בטרם אקום
וקמתי.

שנה טובה שנת קסם כפולת 9 מאנשי "כתוב" ו"מדף" בית הוצאה לאור

צילומים: ירדן מיכאלי



זמן / דוד מיכאלי

מושג הזמן היה תמיד תעלומה. אנו נולדים אנו חיים אנו מתים. מושג הסופיות המלווה אותנו מהרגע שבו אנו הופכים להיות חניכים וחברים נאמנים של חברה ותרבות, מושג זה בורא בו זמנית את מושג הנצח. בין הכיליון לנצח רוטט הזמן.
אנו חווים את מותנו בידיעה המכאיבה שהזמן ימשיך לשטוף קדימה בין בעלי ההכרה. היחסים ממשיכים להתקיים, אבל, עם אחרים. קשה לנו לקבל את העובדה שיחסינו תמו. שהזמן עבורנו תם. אך לא. השמש זורחת ושוקעת. סתיו מחליף את הקיץ. חורף מחליף את הסתיו, ואחריו – האביב פורח. דמי רן בעורקי עד לסוף העולם, ושב עתיר ניסיון וחומר דרך הריאות אל לבי, משם ייצא רענן לזמן חדש, בנתיב המזומן לו. מזוני החי חולף דרכי, מעניק לי חיים. אשר נותר ממנו מעניק חיים לחיים אחרים. כך גם גופי המת יעניק חיים לחיים אחרים. פגישות נולדות מבשילות ומסתיימות. פגישה בת שניות ופגישה בת תקופת חיים. כל אחת היא יקום זמן שלם.
פרחי הזמן בשדה האין סופי נפתחים ונסגרים, כלים ופורחים. כה הרבה מעגלים, כה הרבה מחזורים: היממה, הירח, השפל והגיאות, הביוץ, המחזור המיני הקטן, המחזור המיני הגדול, הנפת הפטיש והנחתתו, הנפת החרב והורדתה, החיבוק, הפיהוק, השינה, שתיית הקפה, לגימת התה, ההזנה, הזעם, הבכי, החיוך, כל דבר מעגל. הקטן מפעיל את הגדול, הגדול פועל על הקטן. אין סוף מעגלים משולבים אחד בשני, מטילים את צילם אחד על השני, פועלים בתנועה הרמונית חסרת גבולות. גם אם נתקע מעגל אחד הוא שייך לתמונה הגדולה. עצירתו או האצתו יוצרים שילוב חדש. התנועה אינה נפסקת לעולם.
במרוצתנו לקראת התאריך החגיגי, הכה אנושי של סוף האלף השני או סוף האלף השישי או סוף החמש מאות אלף, יהיה אשר יהיה, אנו יוצרים בידינו הקטנות, ואהבתנו הגדולה את הגדרות ההתחלה והסוף.
ומה אנו עושים אם לא בנייה אין סופית של גדות הנהר, שם זורם נהר היחס הוא הזמן. עם כל תמרור שאנו מציבים אנו מוסיפים פירור לגדות המושגיות.
בבנותינו את המושג והחומר אנו יכולים להתבונן מוקסמים בזמן השוטף. בנהר היחסים. כאשר המושג והחומר מתפוררים ושבים אל מקומם לתוך הנהר – אנו כה עצובים. נחפזים לבנות מחדש מדרך לכף רגלינו אשר ממנו שוב נוכל להתבונן מוקסמים בזרימה. בני אנוש מבורכים אנו, ואנו יוצרים את הקסם.
1000, 1600, 2200, האם אלו דקות? שעות? שנים? בכל אשר נפנה אנו עומדים סקרנים מול הדרך המניעה את כל גלגלי היקום המשולבים ביניהם. למין הזעיר ביותר ועד למוחלט ביותר. כל אשר היה הוא שיהיה. ולא. לא הבל היופי.
גם במחזור היממה בארץ החמה שבה אני גר, פועמת אותה חוקיות אין סופית.
האין המתוק והמפחיד לקראת ההתחלה והופעת הזרימה ונסיגת הצל, והמעשה, והבוהק, האדמה המתקשה והאוויר הקורן. ההרפיה ועליית הצל וההמשך בלילה החם, החיפזון לקראת החידלון – ושוב רגע הביניים של האין אשר ספוג בכל שעה ובכל מעשה: הרגע האיום חסר הזמן, הרגע שבו נעלמו הגדות והוא מוחלט ועילאי. ובהתבונני בקטן אני רואה את הגדול: הנה העולם הנה אני.

יהא האושר אשר יהא / שי גטריידה

יהא האושר אשר יהא; מימוש רצון כייחוד אנושי – רכיבת אופניים כאפשרות

שי גטריידה

תקציר הרצאה שנישאה ב" כנס השלישי לטיפול באדם המפגר", ירושלים 2003
הכנס עסק בשאלת אושרו של האדם המפגר


שאלת מימוש האנושיות:

נושא המושב הזה הוא פעילות ספורטיבית מהנה. מבחינה זאת אינני בטוח שזה המקום המתאים ביותר להעלות את הדברים שברצוני לומר. דברים אלה שייכים לתחום העלום, הכאוטי בו רעיון או מחשבה מפציעים, מתבהרים ואנו חשים שיש בהם דבר מה בעל משקל עבורנו ועבור סביבתנו, ועכשיו רק נותרה השאלה אם הם תמיד היו שם, חלק מידיעתנו, מהשקפת עולמנו, או הם עוד אבן בניין, חתיכת פסיפס שנמצאה לנו. אימוצה והנחתה במקום הפנימי הנכון מראים לנו כיוון אליו עלינו להוביל את פעילותינו.
כאמור באתי הנה כמי שעוסק בין היתר בהדרכת בני אדם עם פיגור שכלי ברכיבת אופניים, אך השאלה שמעסיקה אותי היא שאלה כללית שאינה נותרת בתחומי הפעילות הספורטיבית.
השאלה היא שאלת מימוש אנושיותנו. לשאלה זו לכאורה שני פנים. הפן האחד נוגע לאופן בו אני ממש את אנושיותי. הפן האחר נוגע לאופן בו אני מאפשר, או לכל הפחות לא שולל מן האחר למימוש אנושיותו. ברצוני ללכת כאן בנתיב שסלל הפילוסוף היהודי צרפתי עימנואל לווינס ולטעון שאין כל ריווח בין האלות. רוצה לומר: אנושיותי לא תמומש כל עוד לא תמומש אנושיותו של האחר. לא רק זאת אלא יותר מכך: אחריות אינסופית מוטלת עלי לאפשר לאחר לממש את אנושיותו.

יהא האושר אשר יהא:

נניח לרגע את שאלת מימוש האנושיות על מנת לחזור אליה בהמשך. שאלה מרכזית שמניח לפנינו הכנס הזה היא שאלת אושרו של האדם המפגר. כלומר: האם ביכולתנו להגדיל את מידת אושרו של האדם המפגר, לעשותו בעתיד מאושר יותר מכפי שהוא כיום?
אם התשובה לשאלה חיובית, אזי מתבקש לשאול מהן הדרכים לעשות זאת. בנקודה זאת אני מציע לשאול אם עבורנו כמחנכים, מטפלים ואנשי מקצוע אחרים, הנתיב של חיפוש אושרו של האחר, במקרה זה האחר הוא האדם המפגר, הוא נתיב פורה. אני רוצה לקחת רגע את הדיון בשאלה הזאת עד הקצה האבסורדי שלה, המוצא את ביטויו בסיפור לכלוכית.
כולנו זוכרים את אושרה של לכלוכית משבחר בה לבסוף הנסיך. אולם האם מישהו זוכר מה עלה בגורל אחיותיה שניסו להיבחר לפניה? ובכן: משהגיע הנסיך עם הנעל לנסות את האחות הבכירה, ליוותה אותה אימהּ לחדרה, ומשנוכחה האם שביתה אינה מצליחה להכניס את רגלה לנעל, הגישה לה סכין ואמרה "כרתי את הבוהן, כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". זוועה דומה גורמת האם לביתהּ השניה. להבנתי הזוועה מתרחשת בתחום מודל של אושר שאין לי כל ספק שאיש מיושבי החדר הזה לא יקבל אותו. אולי רוצה הסיפור ללמדנו שברגע שאדם מוסר בידי אדם אחר את החיפוש אחר אושרו, בו ברגע מוטל בו מום והוא חי בסבל עד יומו האחרון.
וכפי שכותבת סימון דה בובואר " \משמעותה של המילה אושר אינה ברורה, ועוד פחות ברור אילו ערכים אמיתיים היא מטשטשת. אין שום אפשרות למדוד את אושרו של הזולת, וקל מאוד לייחס אושר למצב שמבקשים לכפות עליו: דווקא אלה שנכפה עליהם קיפאון מוכרזים כמאושרים, בתואנה שהאושר טמון בנייחות".
ג'והן סטיוארט מיל מדבר על "...אושר כמטרה מורכבת מדי או בלתי מוגדרת משאפשר יהיה לחתור אליה".

על מצבו הקיומי של האדם המפגר:
להרף עיין דמיינו עצמכם נידונים לחיים שלמים בהם אתם מוגדרים כחסרי ישע, נתונים בכל רגע לחסות אפוטרופוס. גם החיים במסגרת מוסד/מעון/הוסטל וכד' יהיו להערכתי בחירה ראשונה רק עבור מספר מצומצם של בני אדם בלבד. אולם במצב דברים אישי-חברתי-קהילתי נתון, מצב המשתקף במציאות חיינו, אין הפתרונות הללו גרועים ביותר ולרבים הם בגדר קרש הצלה.

מרחב למימוש רצון:
אנחנו מתקרבים כעת אל לב העניין. מה שתיארנו עד כה בהתייחס לאופציית האושר ולמצבו הקיומי של האדם המפגר עלול להניב, אם לא נהייה ערניים, מצב בו מתועלים חייו של האדם המפגר להיות חיים פאסיביים. בתוך פאסיביות זו תאבד יכולתו של האדם המפגר לעצב את חייו במידה שהוא יכול ומעוניין לעצב אותם. בכך תיפגע אנושיותו אנושות.
ישעיהו ליבוביץ' כתב כי "...בקוסמוס כולו, מגרעיני האטומים עד המטא גלקסיה, נעדר הגורם של הרצון, שאינו קיים אלא באדם – היצור בעל תודעת עצמו".
ולהשקפתי: אנושיותנו מושתתת במידה רבה על יכולתנו לממש את רצוננו. כלומר לבטאו בפעולה, במעשה. מחנך או מטפל מוכרחים ליצור הזדמנויות בהן האדם המפגר יממש את רצונו. פרויקט האופניים מבקש אם כן ליצור מרחב למימוש רצון האדם המפגר. בעתיד אני מקווה לפתח תפיסה זו וליישמה באופן נרחב יותר.
הרכב הקבוצה:
דיירי המעון מאובחנים כבעלי פיגור שכלי בינוני עד קשה. מאפיינים נוספים: הפרעות נפשיות, PDD, שיתוק מוחין. שגרת חיי הדייר מתרחשת בקבוצה המתאימה ליכולתו התפקודית: קבוצת הבלתי עצמאים, קבוצת העצמאים הזקוקים לתמיכה בתפקודי היום-יום וקבוצת העצמאיים לגמרי.

אודות רכיבת אופניים:
רכיבת אופניים היא פעילות מורכבת המתאפשרת מתוך הפעלה אישיותית משולבת ומתואמת של תהליכים נפשיים, קוגניטיביים וגופניים. רכיבה בקבוצה דורשת תפקוד חברתי. הרכיבה הנעשית בחוץ, מזמנת קשר בלתי אמצעי עם העולם – סביבת הפעילות המגוונת והעשירה ביותר העומדת לרשותנו. קבוצת האופניים פועלת זה כשנה. מתקיימות פעילויות בשני אפיקים עיקריים: 1) רכיבת שטח באופני הרים. 2) "פגישה" ראשונה עם אופניים, היכרות ורכיבה בסיסית על תלת-אופן.

מה אנחנו עושים:
בקבוצת אופני השטח רוכבים חניכים שכבר יודעים לרכוב. הצטרף לקבוצה מי שהראה יכולת רכיבה גם אם היה זקוק לתמיכה בתחילת הנסיעה, ובתנאי שהצליח להפעיל את המעצורים. תשעת חניכי הקבוצה רוכבים אחת לשבוע במשך 3 שעות בשטחי החקלאות שבבקעת הנדיב. החניכים מגלים דבקות רבה ביחס לפעילותם בחוג ורק לעיתים נדירות, בשל סיבות אובייקטיביות, נעדר חניך מן הרכיבה.
גישה לאופניים, היכרות בדרכים של משחק, חקירה והתנסות וכן רכיבה בסיסית, מוצעים לכל הרוצה בכך, ללא כל קשר לדעתנו המוקדמת אודות יכולותיו. הרצון אפשר שיהיה מבוטא מילולית, ואפשר שיבוטא בדרכים התנהגותיות לא מילוליות, מתוך הימצאות בקרבת התלת-אופן וזימון האפשרות לגשת אליו. הנסיעה מתבצעת בתחומי המעון או במגרש כורכר נרחב שבצמוד. מתבצעות פעילויות כיד הדמיון הטובה; החל בגרייה חושית (מישוש חלקי האופניים, צלצול בפעמון) המשך בפעילות תנועתית עם האופניים, הסעת החניך בסל האחורי ועד ללימוד רכיבה, רכיבה עצמאית וביצוע תרגילים שונים להגדלת מיומנות ההפעלה של תלת האופן.

חניכים מגיבים:
"זה כיף, עושה לי בסדר"
"זה טוב, אוהב להסתובב בפרדס"
"אוהב שאנחנו נוסעים באופניים כל החבר'ה"
החניכים משתתפים בפעילות מתוך בחירה אישית. ניכרת התפתחות במימדים אישיים וחברתיים, קוגניטיביים, נפשיים ופיסיים.
דוגמאות: התכוונות נפשית שמתבטאת בציפייה לשעה 3 ביום רביעי (מועד הרכיבה השבועית). השגת עצמאות ונטילת אחריות לגבי רכיבים בהתארגנות הלוגיסטית. התמדה בהשתתפות בחוג, הגדלת משכי הנסיעה וטווחיה, שיפור במיומנויות מוטוריות ולמידת השימוש בתלת-אופן ככלי מעבר לדו-אופן. פיתוח אמביציה למעבר מתלת-אופן לדו-אופן. פיתוח התנהגות של עזרה הדדית והתחשבות בזולת. שיפור ביכולת להיות בקשר עם חברי הקבוצה והמדריכים ושיפור ביכולת להתמיד בקשר לאורך זמן. למידת כללים לשמירת בטיחות וביטחון אישי. התמצאות במרחב הגיאוגרפי.

דיון:
אולי אושרו של האדם המפגר היושב בכורסא מול טלוויזיה מרצדת גדול מאושרו של המתאמץ לרכוב על אופניו?
אולי אושרו של האדם המפגר שאין מזמנים לו אפשרויות למימוש רצון, גדול מאושרו של זה המממש את רצונו?
רכיבה על אופניים הפכה להיות חוויה כללית במעון. מרבית החניכים מתייחסים ומגיבים אליה בדרכים שונות באופן שוטף. פעילויות האופניים מאפשרות למשתתפיהן לכונן את אנושיותם דרך מימוש רצונם ובכך לשרטט לעצמם אופק הנפתח אל מעבר לקיום העכשווי.

חתימות וקירות / דוד מיכאלי

earthbirth / compozition #8 / david michaeli / tlv 1997

באזור הממוזג שומעים לעיתים
בשעות לילה קוראות הברות
תנועות מקיצות מיד כטורף
אל חלל גוֹשֵם בו הדופק הולם
לרגעים, תקרתו ריקה כוכבים.
במקום שלזמן-מה ייקרא קרקעית
ניצבים קירות חבוקים בחלל
שם עולה הקיסוס ונצמד.
במקום שבו חבוקים אדמה ערפל וטיפות
ישנם קיפודים, חלזונות נְמוּרִים
חיפושיות שחומות קטנות וקשוחות.
התקרה הריקה. החלון. מיטה רבועה
חדר רבוע בנין רבוע רובע רבוע
חתימות של חום מדברות;
השידרה פּולֶגֶת במערבולת בדים
הפנים ההולמות בחלל הקמוּט;
החשוף, המוגבה, הצמא, השטוף
גשם חם ונשוּף ומשב השמשות הכנוּף
מבְּעד גבולותיו של הגוף, הפשוט, הקירות,
אל, על דשא קצוץ נסחפות
הדי הליום דקים ודקות מתארכות
על רובע חשוך, גגותיו וצריחי כסופותיו,
מרחיפות
סביב אור-תמך יציב מזווג עולמית;
עמוּדוֹ הניצב, המשכן המְכּוּכב,
ושוב אל כֶּסה ערְפָּל תכריכיו.

אגור בלֶדיג / 3 / הניצחון הוא עניין למפסידנים

בית לדיג, לפנות ערב / צילום אגור שיף

Ledig House
two and a half hours north of New York City in the town of Omi


אגור שיף / יומן לדיג
3. הניצחון הוא עניין למפסידנים


בשבת הגיעה לואיזה. ביום ראשון – אליסון וביום שני, פתאום, בקצה השולחן הגדול בחדר האוכל, עמדה אשה שחורה שעל ראשה מקלעת שיער של בובה ובפניה מבט עייף. ילדה חדשה הגיעה לקייטנה והוותיקים בחנו אותה היטב מזוויות עיניהם. ובכן, סוף סוף הסופרת מאוגנדה.
הנחנו לה לנפשה והתעסקנו בארוחת הערב שבישלה לנו ריטה, הטבחית.
אדוארד קינח את אפו ללא הרף. התעניינו בשלומו מתוך דאגה גדולה לשלומנו.
"אולי זאת לא מושבת סופרים בכלל," אמר מישהו, "אלא מחנה הסגר למוכי שפעת החזירים." זאת היתה נקודת פתיחה שימושית והסופרים עטו במרץ על הנושא החדש וכל אחד בתורו התאמץ לתרום לשיחה מעשיית- מחלה -מדבקת נוראה או משעשעת משלו. אדוארד עצמו, בין זליגה לעיטוש, סיפר על אישה שעלתה לרגל למקום קדוש, יתכן שהיה זה אפילו הוותיקן, כדי להירפא ממחלה, וכשנישקה את קרסול השיש של אותו פסל הידוע בתכונותיו הפלאיות, נדבקה בסיפיליס שהשאירו שפתיו של אחד המנשקים הקודמים.
יאצק, כרגיל, הגיע לארוחת הערב לבוש במחלצות מגוהצות, מעונב, ומסריח מבושם מתוק, כיאה לאציל בן השלכטה הפולנית הקמה לתחייה. על הווסט שלו השתלשלו שתי שרשרות זהב. על אחת היה תלוי שעון כיס. על האחרת, מדליון ובו תמונה.
המשוררת התגרדה בטירוף. כל גופה היה מכוסה עקיצות. רק היא. רק עליה עטים היתושים. אדוארד הציע לה תכשיר מרגיע מארגז התרופות הגדוש כל-טוב שלו. מישהו אמר, "הי נורה, אולי תשיגי לך חליפה של כוורן?" והמשוררת ענתה לו בבוז, "הה-הה- הה."
"מעניין, אני אף פעם לא נעקץ," אמר יאצק.
"זה מכיוון שאתה אף פעם לא יוצא מהחדר שלך," אמרה אליסון, "ובעצם, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שאתה בעצמך לא איזה סוג של ערפד."
יאצק צחק מכול הלב, ועיניו הכחולות הבהבו מאחורי זגוגיות משקפיו.
"מישהו פעם ראה את יאצק באור יום?" שאל ג'יימס.
אבל אם יש כאן ערפד בינינו, חשבתי, זאת חייבת להיות אליסון. לפחות במובן המטאפורי. בכל אופן, לא הייתי רוצה למצוא את עצמי באחד מהסיפורים הקצרים שלה. המראה הברברה סטרייסנדי שלה (מקור של עוף דורס, עיניים ירוקות) הולם היטב את הנמרצות השתלטנית הזאת, את הלשון המושחזת, את הדיבור המהיר, את דחיפת היד הרפלקסיבית, אל תוך כל מהומה או עסק.
חזרנו לעקיצות שמכסות את עורה הלבן של המשוררת.
לואיזה, הגברת מליסבון, הודיעה בידענות (תמיד בידענות. תמיד. האם זה חוסר בטחון של חוף אטלנטי?) שחסר למשוררת ויטמין כלשהו. אחר כך דיברה על כילת-יתושים מרוססת. לא הבנתי אם הייתה זאת המצאה שהגתה או חפץ שכבר נמצא בשימוש. אגב, שמתי לב שללואיזה יש עניין מיוחד בקוטלי חרקים, ובכלל יש לה איזה חשבון פתוח עם עולם החי. הכלבים שעלולים לרדוף אחריה בקווין רוד, למשל. או הסוס הברוד שנעלם מעיניה למרות שצילמה אותו. וגם אותו נחש מת שראינו מרוח על הכביש. (לואיזה: "זאת היתה נחשה ארסית, ללא ספק." אני: "איך את יודעת שזה 'היא' ולא 'הוא?' לואיזה: "נחש זה תמיד היא. רק נקבה יודעת להיות נחש.")
שאלנו את יאצק מה הוא עושה שם כל היום, ספון בחדרו. האם הוא באמת כותב שם משהו מלבד אי-מיילים לאנשי יחסי הציבור שלו? ויאצק, בעזרת אצבעותיו המגונדרות, ובאמצעות מלים אנגליות שנמעכו במכונת פסטה פולנית, תיאר באריכות את הרומן שהוא כותב על הצייר פרנציסקו גויה ובנו הנכשל חוויאר.
אני לא זוכר מה היה ההקשר שהביא את לואיזה להעיר ש"הניצחון הוא עניין של מפסידנים." אני זוכר שכולנו צחקנו בנדיבות, ואני ידעתי בוודאות שכל אחד מאיתנו חושב, "לעזאזל, למה לא עלתה הפנינה הזאת במוחי שלי?" אבל למרבה המזל, אחרי כמה דקות הודתה לואיזה שהיא רק ציטטה אמרת שפר ידועה מאד, משפט שמישהו אחר הגג, וכולנו חשנו הקלה, שהרי לא רצינו לקנא בה חלילה, (אם כי "קנאת סופרים תרבה חכמה"), כי מי רוצה לקנא בידענית מליסבון, שטוענת כי הסדרה הישראלית-אמריקאית "בטיפול" היא יצירת מופת?
בבוקר פגשתי שוב את האשה היפה מאוגנדה. עקפנו זה את זה במטבח. היא לא ידעה את שמי ואני לא ידעתי את שלה. גם אם הייתי יודע לא הייתי זוכר. זה שם שבשום אופן אי אפשר לזכור. טוב, בעצם עכשיו אני זוכר. הנה: שמה גליידה. גליידה. כמו גלידה. שאלתי אותה מה שלומה, ועל מה היא תעבוד כאן ב"לדיג האוס", וכמה זמן תשהה, ותוך כדי כך מזגתי לי קפה מהמקינטה, קפה שהיה בדיוק בצבעה של גליידה.
"אל תתני למקום הזה לשטות בך," אמרתי לה, "כולם כאן רק מעמידים פנים שהם עובדים."
היא צחקה.
התפוחים הבשלים נופלים מהעצים. ארנבות חוצות את חלקת העשב שמתחת לחלון.
אולי בכל זאת אתחיל לכתוב היום איזה רומן. או שניים.

יום רביעי, 16 בספטמבר 2009

סוריאליזם / דוד מיכאלי

Rene magrit / September 16 / oil on canvas

בששה עשר לספטמבר בשנת 1989 ישבתי על מדרגות הבית שבו שכרנו דירה בשכונת הלל ברמת גן. המדרגות היו חיצוניות לבניין מצידו המערבי. הדירה הייתה בקומה שניה אחרונה מתחת לגג רעפים ישן. דלת פסי העץ מאחורי הייתה פתוחה לדירה שנע בה צל של אישה ומרחוק נשמע קול של כלים בכיור שלא הפריע לדממה הסתווית שבה הייתי. המדרגות היו מנוקדות באופן לא אחיד כפי שהיה באופנת שנות החמישים, ושפת המדרגות הייתה מעוגלת. המעקה השחור התקלף ונעלם בערב היורד והיה ריח של עשן סיגריית וירג'יניה באוויר. מטפס נאחז בקיר המחוטט בטיח ישן. קיפוד נע בין השיחים ליד שביל אבנים שטוחות בחצר. הרחוב עלה כלפי מערב, ומעל קו הגגות של בתיו היו השמיים כחולים שחורים ברגעי בין ערביים אחרונים. עץ אורן גדול ניצב כגוש צללים חי בחצר הבית מעבר לרחוב מצד דרום מערב. השמים היו שדות כחולים אפלים עם נגיעות הד ירוק. חרמש ירח צר בהיר שחודיו הצביעו שמאלה ספק מערבה ספק דרומה הצטייר לצידו של העץ הגדול? מעליו? איתו? בו? השמים היו. הקרקע כבר לא. היכרתי את הירח הזה. התבוננתי בו חזק מאוד. נגיעות כסופות זעירות הופיעו על קצות העלים בהיקף המתאר של העץ כרסיסים של הילה שעוד לא נוצרה, מדגישים אפלה פנימית. ראיתי כבר את התמונה הזאת במקום אחר. קמתי והלכתי לספרייה המאובקת. מצאתי על מדפי עץ אורן צבועים בלכה כהה אלבום של הצייר הצרפתי הסוריאליסט רנה מגריט בהוצאת תיימס & הדסון מלונדון, כריכה קשה עם עטיפת נייר כרומו קרועה שהייתה מודפסת עליה עין גדולה עם שמיים מעוננים בתוכה. בעמוד 147, בלוח מספר 41 היה מודבק הדפס צבעוני של ציור שמן: סקאלה של כחולים וירוקים אפלים וגוש יער מתרחק היו רקע ושדה לעץ גדול אפל וחי. במרכזו על קו הרביע העליון, אורג סביבו הילה אפלה, נוגע באורות כסף מרומזים בקצה המתאר, זרח חרמש צר בהיר שנהבי חודיו פונים אל צידה השמאלי של התמונה. שמה של היצירה היה כתוב באותיות קטנות: 16 לספטמבר.

משהו על אפשרות / דבי עשב

landscape & black line / david michaeli / tlv 1990

משהו על אפשרות / דבי עשב

לבחור במו את טעם החיבוק,
לבחור את יקיצת היום בחושך,
את מקסם האור הראשון:
לבחור את המבט המושך הגוף לראות,
לבחור הריח שיקטיר שי זבח:
לבחור חיוך נטול קדושה,
לבחור סירוס משמעות,
לבחור דמיון הסוטר לסתירה...
שהריי דווקא בגמגום, בספק, במלמול,
שהרי בחוסר ביטחון ווודאות
יש אומץ לקבל הבלתי נמנע.
אמן!

שנה טובה.

תשעת נקבי הפנינה / כתבי המופת - טאי צ'י צ'ואן ג'ינג

נשום אל תשעת נקבי הפנינה
אין מקום שלא תגיע אליו
יצירת כוח חי כחישול נמשך של פלדה
אין דבר שיעמוד בפניו.

שיר 4 / רוח הדברים באמנות תרגול שלשה עשר המצגים / וו יו-הסיאנג 1812-1880 / מסינית: דוד מיכאלי

הפנינה בעלת תשעת הנקבים: יכולה להיות תודעת הגוף האנושי על תשעת נקביו.
נקבים: במקור לחן או ניגון. או פיתולים ומעברים על פי גרסאות אחרות.
נשום… במקור: עשה צ'י או, הפעל צ'י אפשר גם: הנשם את תשעת נקבי הפנינה. מתוך השירה במשמעות זו עולה שאלת המתרגל: האם ישנם אזורים בגופי שאיני נושם אותם? או, הייתכן כי נמצאים בי אזורים שרוחי אינה מגיעה אליהם? ואם כן ברור שעלי לטפל בכך מיד.
בהיבט של האחר או היריב, אין סדק או פינה בגופו שרוחך לא תגיע אליו ותפעל דרכו. כמו שמוצאים נקר בצמיג.
טאו טה צ'ינג 43, חסר היש חודר לתוך חסר החללים.
כמו כן ישנה בבה-גואה הדיאגראמה של ''תשעת ההיכלות'' המייצגת מערך של המרחב החיצוני והפנימי.
ויגנייאנה בהיראווה, 22: באטמך בידייך את שבעת פתחי הראש, מרחב בין עינייך נהיה כולל כל.
אין דבר שיעמוד בפניו: מילולית: שאינו קשה אינו נחרב מהדהד את לאו-דזה, טאו טה צ'ינג, 76: הקשה והקר הם מסימניו של המוות.
ז.פ. ארבעת הסימניות האחרונות (שאינו מתקשה אינו נחרב) משמשות גם כמכתם שפירושו "אין דבר שיעמוד בפניו / מסוגל להתגבר על כל מכשול". מעניין לגלות שביטוי המבטא מילולית גמישות, מקבל משמעות פתגמית של יכולת התגברות על כל מכשול.