translizard / david michaeli / tlv 2001המפגש עם עצמה החריד אותה. השיוף והגרידה של החומר הרך שלה על פני השטח הקשים אילצו את קליפתה להיסדק ולהיבקע. הדברים שנחשפו, משמעותם הייתה מנוגדת לחלוטין לתבניות שבהן חגו שכלה ותחושתה. הדברים שנחשפו היו תנועה ללא רווח בין רוחה לגופה, כנות מתמשכת בפעולותיה, כתנאי. הבנת קיומם של דברים שאותם אין לראות. למעשה עמדה על השער של יציאה מקליפתה ולהפוך לאמן. אדם אשר מנסח את המציאות שלו בעצמו. אדם אשר מסוגל להפנות את מבטו פנימה ומשם חזרה החוצה, כאשר הוא יודע שכל אשר הוא עושה הוא דימויי מציאות שרצונו מניע אותם. אבל אז פנתה, שוקעת לתוך הדפוסים הרגילים של ההיגב. אבל הרגע הלא ברור, הסתום, הכואב של השער, התחושה של היות שליח, מקודש לאמת סתומה, הידיעה המוחלטת, חסרת המילים, שיש שם שער, המשיכו להפחיד אותה, כיוון שהיא נכוותה בידיעה וזה היה דבר שלעולם יהיה טבוע בה מעתה. ולדבר היה את צבעו של המדבר, ומרקמו של הסלע וטווח קו האופק וגובהו ועומקו של הצוק והתהום. יכול היה להיות כל דבר, אבל אצלה זה היה המדבר.
להיות אמן. משמעות הדבר הייתה תני שיגנבו ממך. היא לא יכולה הייתה להסכים לכך. כה הרבה נלקח ממנה, הרגישה. חום, אהבה, חלקים פיזיים, מאמץ בלתי נתפס. עקודה לדפוס נורא של פיצוי ומילוי מחסורה, היא אינה יכולה לוותר על הרגלי הציד ובמיוחד כשבידיה מלקוח כה גדול. הסיפור. ההוכחה.
היא לא רצתה לראות יותר את האנשים האלה אשר הביטו לתוכה רק לכיוון הלא נכון. מסבה מהם את מחשבותיה היא התמקדה רק בחברי הקבוצה העסוקים במאמצים הפרטיים שלהם. אבל עצם שהייתה בשטח וגופה הנלוש על ידו, גרמו לתבנית שלה להיות נזילה ושקופה. יותר ויותר מאמצים נדרשו ממנה לשמור על קשיחותה ואלימותה. הדמעות שהציפו אותה מדי פרק זמן ללא סיבה שהבינה, היו שליחים מעבר לסכר שהוחזק במאמץ כה רב. היא רצתה לצאת מהשטח הזה ולהיות שוב באזורים העירוניים שהייתה רגילה אליהם, בנוף האנושי שאירח אותה, חמל עליה, זועזע עמוקות והיה נתון בידיה. היא רצתה את הנוף האנושי, בעל הטווחים הקצרים ואשר יכולת התמרון שלה איתו הייתה במיטבה, הנוף שבו אלו שלא נענו היו מושא מוצדק לניכור, לגניבה או נטישה. ואכן הייתה סיבה לכעסה, כלשהי, כי כל אחד מאיתנו בעלי הניסיון, חש כי מגיע לו גמול על אופן הראייה הנוכחי שלו, עבורו הקריב וסבל ועתה הוא משרת ומעניק לאחרים, כי דרכו הם חווים אופן ראייה אחר שלא הכירו.
היא הסבה את עיניה נעה הלאה עם הקבוצה, ראשה מורכן אל הדרך, גופה עובד, נפשה ריקה. היא עבדה עבודה קשה והיא הייתה בעיצומה. המטרה הייתה מטושטשת, הגמול נמחק, השליטה נעלמה, נותרו היא והשביל היא והקרקע הסלעית החומה מוכתמת באדומים של שקיעה, והיא והסלעים מעבדים האחד את השני זמן רב. השביל שינה זווית. הקולות הרחוקים שינו גוון והצביעו על פעילות שאינה מאמץ וטיפוס. בלי להבין היא הייתה בסוף המעלה רואה את אורן חש אליה עיניו הצרות צוחקות ואפלות מרים אותה כמו כדור חרף התנגדותה ואץ איתה מרוצת ניצחון אל הג'יפ הממתין. היא חשה בבירור שהוא גונב ממנה את בלעדיותה על האירוע, על הניצחון, מודעת בהלם רחוק שזהו דפוס הפעולה שלה עצמה. עוינת אותו בחוזקה, צוחקת בחוץ אל מעריציה, זרימה בלתי פוסקת של דמע בתוכה מתוך הכדור הבקוע של רגשותיה והכרת עצמה, חסרת שליטה בנביעה הבלתי פוסקת מנסה לתעל אותה ככל יכולתה כדי שלא תעבור את סיפי עיניה. כמו חיה נסוגה לתוך מקלטה, פנתה מתוך עצמה אל ההקלטה אל הדיבור. אני מתפקדת. מה עשיתי. הראיתי להם. אני מתפקדת. מה עשיתי. מעבר לרכס ההרים באותו לילה שמע גם נועם את סיפור המעשה מסלים בשתיקה והתפעלות. זאת הייתה שירה. הוא ידע.
טליה גמרה את עבודתה, הדמעות גואות בה כל פעם שהפנתה את מבטה אל הבקע שבתוכה, אבל לא נתנה להן לשטוף עד תומן. חלק גדול מהאנשים חשו קטנים בעיניהם. סלים היה אסיר תודה למדבר לאורן ולנועם שסיפקו לו אגדת מדבר נוספת. סיפור נפלא. אורן עדיין היה חסר סבלנות וכועס על טליה והפרעותיה. נועם פגש את טליה בלילה האחרון. היא ניתבה את רגשותיה ליעילות בעבודה, להיות מצטיינת, אבל הוא ראה בבירור את קווי ההלם ואת מאמץ דחיקתם. בפרידה למחרת בבוקר כאשר נגע בכתפה, עלו בה מיד הדמעות. כאשר עזב אותה דחקה אותן חזרה. הם נפרדו בלי לומר שלום.
הגשם נגמר. האוויר היה נקי וצונן ורחוץ. עמדנו ליד המכונית ברחוב הנם. אור צהוב ירד מעמוד התאורה על האספלט המבריק ממים. אני יכול להבין מדוע היא כעסה. אלה אנשים קשים. אמר חברי. הסיפור לא נתן לו מנוח. למה הם עשו לה את זה?
הפכתי בראשי את הדבר. ''מי שהולך על הראש – השמים הם התהום שלו'' כתב איש בשם פול צלאן לפני הרבה שנים, אם כי לדעתי די להרים את המבט. היא בן אדם בוגר, חשבתי. והיא לקחה אחריות. היא החליטה. תמיד עמדה על כך שהיא מסוגלת לעשות כל דבר. ונכון, מעולם לא הייתה נכה יותר מאחרים. בעצם אני סבור שקיבלה הזדמנות מיוחדת. מתנה. והיה לה שכל לקחת אותה. מה תעשה עם המתנה, זהו כבר עניינה שלה. ואנחנו? אנחנו כאן במקרה. קיבלנו סיפור. האין הסיפור מאפשר לנו לחלוק את הבדידות? גם זאת מתנה.
איני יודע, עניתי לו.
חברי שתק תפוס שרעפים ונכנס למכונית.
למדבר לא אכפת מי עובר בו, אמר לי נועם. אך בכל פעם שאני חולף במדבר, בגבהים, בשביל המתפתל על פני המצוק הדרומי, ומתבונן אל פני המצוק והדרדרת הצפוניים מולי, אני מוצא את עצמי מספר למאזינים חדשים על האישה ללא רגליים שהלכה כאן. לאחר כמה וכמה פעמים נתחוור לי שהוטל עלי תפקיד אשר כלל לא ביקשתי לעצמי, אך אין ביכולתי להשתחרר ממנו.
להיות אמן. משמעות הדבר הייתה תני שיגנבו ממך. היא לא יכולה הייתה להסכים לכך. כה הרבה נלקח ממנה, הרגישה. חום, אהבה, חלקים פיזיים, מאמץ בלתי נתפס. עקודה לדפוס נורא של פיצוי ומילוי מחסורה, היא אינה יכולה לוותר על הרגלי הציד ובמיוחד כשבידיה מלקוח כה גדול. הסיפור. ההוכחה.
היא לא רצתה לראות יותר את האנשים האלה אשר הביטו לתוכה רק לכיוון הלא נכון. מסבה מהם את מחשבותיה היא התמקדה רק בחברי הקבוצה העסוקים במאמצים הפרטיים שלהם. אבל עצם שהייתה בשטח וגופה הנלוש על ידו, גרמו לתבנית שלה להיות נזילה ושקופה. יותר ויותר מאמצים נדרשו ממנה לשמור על קשיחותה ואלימותה. הדמעות שהציפו אותה מדי פרק זמן ללא סיבה שהבינה, היו שליחים מעבר לסכר שהוחזק במאמץ כה רב. היא רצתה לצאת מהשטח הזה ולהיות שוב באזורים העירוניים שהייתה רגילה אליהם, בנוף האנושי שאירח אותה, חמל עליה, זועזע עמוקות והיה נתון בידיה. היא רצתה את הנוף האנושי, בעל הטווחים הקצרים ואשר יכולת התמרון שלה איתו הייתה במיטבה, הנוף שבו אלו שלא נענו היו מושא מוצדק לניכור, לגניבה או נטישה. ואכן הייתה סיבה לכעסה, כלשהי, כי כל אחד מאיתנו בעלי הניסיון, חש כי מגיע לו גמול על אופן הראייה הנוכחי שלו, עבורו הקריב וסבל ועתה הוא משרת ומעניק לאחרים, כי דרכו הם חווים אופן ראייה אחר שלא הכירו.
היא הסבה את עיניה נעה הלאה עם הקבוצה, ראשה מורכן אל הדרך, גופה עובד, נפשה ריקה. היא עבדה עבודה קשה והיא הייתה בעיצומה. המטרה הייתה מטושטשת, הגמול נמחק, השליטה נעלמה, נותרו היא והשביל היא והקרקע הסלעית החומה מוכתמת באדומים של שקיעה, והיא והסלעים מעבדים האחד את השני זמן רב. השביל שינה זווית. הקולות הרחוקים שינו גוון והצביעו על פעילות שאינה מאמץ וטיפוס. בלי להבין היא הייתה בסוף המעלה רואה את אורן חש אליה עיניו הצרות צוחקות ואפלות מרים אותה כמו כדור חרף התנגדותה ואץ איתה מרוצת ניצחון אל הג'יפ הממתין. היא חשה בבירור שהוא גונב ממנה את בלעדיותה על האירוע, על הניצחון, מודעת בהלם רחוק שזהו דפוס הפעולה שלה עצמה. עוינת אותו בחוזקה, צוחקת בחוץ אל מעריציה, זרימה בלתי פוסקת של דמע בתוכה מתוך הכדור הבקוע של רגשותיה והכרת עצמה, חסרת שליטה בנביעה הבלתי פוסקת מנסה לתעל אותה ככל יכולתה כדי שלא תעבור את סיפי עיניה. כמו חיה נסוגה לתוך מקלטה, פנתה מתוך עצמה אל ההקלטה אל הדיבור. אני מתפקדת. מה עשיתי. הראיתי להם. אני מתפקדת. מה עשיתי. מעבר לרכס ההרים באותו לילה שמע גם נועם את סיפור המעשה מסלים בשתיקה והתפעלות. זאת הייתה שירה. הוא ידע.
טליה גמרה את עבודתה, הדמעות גואות בה כל פעם שהפנתה את מבטה אל הבקע שבתוכה, אבל לא נתנה להן לשטוף עד תומן. חלק גדול מהאנשים חשו קטנים בעיניהם. סלים היה אסיר תודה למדבר לאורן ולנועם שסיפקו לו אגדת מדבר נוספת. סיפור נפלא. אורן עדיין היה חסר סבלנות וכועס על טליה והפרעותיה. נועם פגש את טליה בלילה האחרון. היא ניתבה את רגשותיה ליעילות בעבודה, להיות מצטיינת, אבל הוא ראה בבירור את קווי ההלם ואת מאמץ דחיקתם. בפרידה למחרת בבוקר כאשר נגע בכתפה, עלו בה מיד הדמעות. כאשר עזב אותה דחקה אותן חזרה. הם נפרדו בלי לומר שלום.
הגשם נגמר. האוויר היה נקי וצונן ורחוץ. עמדנו ליד המכונית ברחוב הנם. אור צהוב ירד מעמוד התאורה על האספלט המבריק ממים. אני יכול להבין מדוע היא כעסה. אלה אנשים קשים. אמר חברי. הסיפור לא נתן לו מנוח. למה הם עשו לה את זה?
הפכתי בראשי את הדבר. ''מי שהולך על הראש – השמים הם התהום שלו'' כתב איש בשם פול צלאן לפני הרבה שנים, אם כי לדעתי די להרים את המבט. היא בן אדם בוגר, חשבתי. והיא לקחה אחריות. היא החליטה. תמיד עמדה על כך שהיא מסוגלת לעשות כל דבר. ונכון, מעולם לא הייתה נכה יותר מאחרים. בעצם אני סבור שקיבלה הזדמנות מיוחדת. מתנה. והיה לה שכל לקחת אותה. מה תעשה עם המתנה, זהו כבר עניינה שלה. ואנחנו? אנחנו כאן במקרה. קיבלנו סיפור. האין הסיפור מאפשר לנו לחלוק את הבדידות? גם זאת מתנה.
איני יודע, עניתי לו.
חברי שתק תפוס שרעפים ונכנס למכונית.
למדבר לא אכפת מי עובר בו, אמר לי נועם. אך בכל פעם שאני חולף במדבר, בגבהים, בשביל המתפתל על פני המצוק הדרומי, ומתבונן אל פני המצוק והדרדרת הצפוניים מולי, אני מוצא את עצמי מספר למאזינים חדשים על האישה ללא רגליים שהלכה כאן. לאחר כמה וכמה פעמים נתחוור לי שהוטל עלי תפקיד אשר כלל לא ביקשתי לעצמי, אך אין ביכולתי להשתחרר ממנו.
סוף
