ציור: הצלצל, רוקוול קנט. מובי דיק, הרמן מלווילאגור שיף / יומן לדיג
4. ארבע פניות ימינה
האוגנדית חשבה שאנחנו פשוט נוסעים לבקר חבר. סיפרנו לה שאנחנו נוסעים לביתו של הרמן מלוויל, בפיצפילד ושאלנו אם מתחשק לה להצטרף. היא אמרה שכן. רק כשהגענו לשם ודפדפנו בספרי "מובי דיק" שבחנות המוזיאון, הבינה שלבית של הבחור הזה, הרמן מלוויל, צריך לשלם דמי כניסה. כמובן שלא היה עליה סנט ונאלצתי לקנות לה כרטיס.
"אסור לנו לשפוט," אמרה לי לואיזה, "אנחנו לא יודעים מה מלמדים אותם שם באוגנדה."
אחר כך התאפקתי לא לקנות את כל-כתבי בכריכה קשה, ואת" מובי דיק" עם האיורים המפורסמים של רוקוול קנת, שלמרבה הצער לא מופיעים בתרגום החדש לעברית, (אבל אולי זה עניין של זכויות יוצרים, ואם זה המקרה, הריני מבקש את סליחת ההוצאה), ובתרגום הישן מופיעים רק חלק מהם וגם אלה דהויים ואכולים. אבל קניתי להלֶלָה מיניאטורת לוויתן עשויה זכוכית.
הסתובבנו בחצר והצטלמנו בין אורני ענק. בדיוק באחת הגיע המדריך, בחור גדול מימדים (אני מתפתה להגיד "לוויתני במידותיו") חבוש כובע בייסבול שעליו מצויר לוויתן.
בחדר הראשון הוא הושיב אותנו מול רפרודוקציות של צילומים עתיקים וגולל בפנינו את תולדות משפחת מלוויל, ומשם ואילך לא הפסיק לדבר, לאורך כל הדרך שעברה ארבעה חדרים עמוסי חפצים הרמן מלווילים. הסיור נגמר בחדר העבודה המשוחזר, שבו אגב, מותר לצלם את החלון הפונה צפונה (באופק תקועה דבשת של הר שהרמן אהב במיוחד) ואת הצילצל שנשען על הקיר. "לא, אני לא חושב שהרמן החזיק צילצל בחדר", אמר המדריך, "אבל התיירים אוהבים את זה."
"כן, זה בדיוק מה שחשבתי," אמרתי לו.
מלוויל היה אולי דוגמא לסופר-תייר. הוא לא הצליח במיוחד. חייבים לציין את זה. האם סופרים יכולים בכלל להיות תירים? הפיתוי להמציא דברים שלא קרו, גדול מדי. ואולי כדאי שלא יזוזו בכלל משולחן הכתיבה שלהם. זה בוודאי יותר זול, וגם הרבה פחות מסוכן.
העליתי את הנקודות האלה בפני אדווארד, שותפי למופע הספרותי שהעלנו בשבת ב"ספוטי דוג קפה" בהאדסון. אדוארד תירגם מצרפתית קומיקס שיצר האמן הצרפתי טרוב (Troubes) שמטייל בעולם ומצייר את רשמיו כנובלות גראפיות. לקהל ב"ספוטי דוג קפה" הוא הציג ספר מסע שטרוב צייר באינדונזיה.
בעצם, קשה לקרוא לעשרים האנשים שהיו שם, "קהל". טוב, היה שם ג'וש, בעל המקום, היתה שם גם המוזגת, היו שלושה אנשים שנקלעו לחנות במקרה והתביישו להסתלק, וכמובן תשעה סופרים ממושבת הסופרים ב"לדיג האוס" ששניים מהם, ההוא מישראל, וזה שמתרגם קומיקסים מצרפתית, הושבו על במה בגודל מטר וחצי על מטר וחצי בירכתי החנות ליד חלון הראווה. שמש ספטמבר בהירה שטפה אותם ולובן הניירות שהחזיקו הכאיב לעיניהם. אה, כן. היה שם גם רוהן, האיש מWords Without Borders- שהציג את כוכבי האירוע על פי מה שהיה כתוב לו בתוך מחשב-כף -היד שלו, והייתה גם דובשנית-ספרות מניו-יורק-סיטי, מאלה שיודעות לחייך היטב. וכמובן די. דבל יו. שתיפקד גם כנהג.
הסופר מישראל קרא את הסיפור שלו שתורגם לאנגלית How Old is the Queen of England, ואחר כך הסביר שהדמויות סימבוליות. טוב, הוא היה צריך להגיד משהו, וזה באמת נשמע טוב. כל כך טוב, עד שהוא בעצמו השתכנע שאכן, הדמויות סימבוליות. "תחשבו על זה," אמר לקהל, אבל בעיקר לעצמו, " שלושה ישראלים, כל אחד מהם מייצג דור אחר, נפגשים בבית קברות, ומדברים על חלקת אדמה אבודה..."
אחר כך היה תורו של אדווארד. הוא דיבר על קומיקסים צרפתים בכלל ועל טרוב בפרט, והסופר לא שכח לסמן למשוררת שתצלם. הוא תייר. האם יכול תייר גם להיות סופר?
זה היה היום הראשון של תש"ע. עברנו ברחובות האדסון המוצפים באור צהריים. פסלי כלב שטופלו בידי אמנים שונים קישטו את המדרכות. כמו הפנגווינים של תל אביב. כמו האריות של ירושלים.
אבל כמובן שלא יכולנו לעזוב את העיר האדסון בלי לעצור ליד בית מרקחת. בשביל אדווארד. חנינו סמוך לחנות מסגרות. בתוך חלון הראווה עמד כלב אמסטף בעל אשכים ענקיים. בעל החנות הביט בחבורת הסופרים שישבה בטויוטה דרך אשכי האמסטף שלו. הוא בטח שאל את עצמו למה לא באים לקוחות לחנות. הוא בטח שאל את עצמו למה אנשים לא באים להזמין מסגרות ביום שבת, בראש השנה, בהאדסון. למה אנשים לא נכנסים ללטף את האמסטף הוורדרד שלו.
בחמש אחר הצהריים שוב עליתי על האופניים החלודים ועשיתי את סיבוב-ארבעת-הפניות-ימינה. כביש 22, לגט רוד, קווין ליין, לטר אס רוד.
בחוות "סטד", בין הסוסים, עמד חמור. ממש אחד משלנו. כלומר טיפוס אפרפר כזה, עם מבט מזרח תיכוני אדיש. אמרתי לעצמי, "אם הייתי מתגעגע, אם אפילו הייתי מתגעגע מעט, בוודאי הייתי שמח לפגוש את בן עמי מציץ אלי מעבר לגדר הכלונסאות." אבל מכיוון שאינני מתגעגע, אפילו לא מעט, עברתי ליד החמור ולא אמרתי לו מילה.
האוגנדית חשבה שאנחנו פשוט נוסעים לבקר חבר. סיפרנו לה שאנחנו נוסעים לביתו של הרמן מלוויל, בפיצפילד ושאלנו אם מתחשק לה להצטרף. היא אמרה שכן. רק כשהגענו לשם ודפדפנו בספרי "מובי דיק" שבחנות המוזיאון, הבינה שלבית של הבחור הזה, הרמן מלוויל, צריך לשלם דמי כניסה. כמובן שלא היה עליה סנט ונאלצתי לקנות לה כרטיס.
"אסור לנו לשפוט," אמרה לי לואיזה, "אנחנו לא יודעים מה מלמדים אותם שם באוגנדה."
אחר כך התאפקתי לא לקנות את כל-כתבי בכריכה קשה, ואת" מובי דיק" עם האיורים המפורסמים של רוקוול קנת, שלמרבה הצער לא מופיעים בתרגום החדש לעברית, (אבל אולי זה עניין של זכויות יוצרים, ואם זה המקרה, הריני מבקש את סליחת ההוצאה), ובתרגום הישן מופיעים רק חלק מהם וגם אלה דהויים ואכולים. אבל קניתי להלֶלָה מיניאטורת לוויתן עשויה זכוכית.
הסתובבנו בחצר והצטלמנו בין אורני ענק. בדיוק באחת הגיע המדריך, בחור גדול מימדים (אני מתפתה להגיד "לוויתני במידותיו") חבוש כובע בייסבול שעליו מצויר לוויתן.
בחדר הראשון הוא הושיב אותנו מול רפרודוקציות של צילומים עתיקים וגולל בפנינו את תולדות משפחת מלוויל, ומשם ואילך לא הפסיק לדבר, לאורך כל הדרך שעברה ארבעה חדרים עמוסי חפצים הרמן מלווילים. הסיור נגמר בחדר העבודה המשוחזר, שבו אגב, מותר לצלם את החלון הפונה צפונה (באופק תקועה דבשת של הר שהרמן אהב במיוחד) ואת הצילצל שנשען על הקיר. "לא, אני לא חושב שהרמן החזיק צילצל בחדר", אמר המדריך, "אבל התיירים אוהבים את זה."
"כן, זה בדיוק מה שחשבתי," אמרתי לו.
מלוויל היה אולי דוגמא לסופר-תייר. הוא לא הצליח במיוחד. חייבים לציין את זה. האם סופרים יכולים בכלל להיות תירים? הפיתוי להמציא דברים שלא קרו, גדול מדי. ואולי כדאי שלא יזוזו בכלל משולחן הכתיבה שלהם. זה בוודאי יותר זול, וגם הרבה פחות מסוכן.
העליתי את הנקודות האלה בפני אדווארד, שותפי למופע הספרותי שהעלנו בשבת ב"ספוטי דוג קפה" בהאדסון. אדוארד תירגם מצרפתית קומיקס שיצר האמן הצרפתי טרוב (Troubes) שמטייל בעולם ומצייר את רשמיו כנובלות גראפיות. לקהל ב"ספוטי דוג קפה" הוא הציג ספר מסע שטרוב צייר באינדונזיה.
בעצם, קשה לקרוא לעשרים האנשים שהיו שם, "קהל". טוב, היה שם ג'וש, בעל המקום, היתה שם גם המוזגת, היו שלושה אנשים שנקלעו לחנות במקרה והתביישו להסתלק, וכמובן תשעה סופרים ממושבת הסופרים ב"לדיג האוס" ששניים מהם, ההוא מישראל, וזה שמתרגם קומיקסים מצרפתית, הושבו על במה בגודל מטר וחצי על מטר וחצי בירכתי החנות ליד חלון הראווה. שמש ספטמבר בהירה שטפה אותם ולובן הניירות שהחזיקו הכאיב לעיניהם. אה, כן. היה שם גם רוהן, האיש מWords Without Borders- שהציג את כוכבי האירוע על פי מה שהיה כתוב לו בתוך מחשב-כף -היד שלו, והייתה גם דובשנית-ספרות מניו-יורק-סיטי, מאלה שיודעות לחייך היטב. וכמובן די. דבל יו. שתיפקד גם כנהג.
הסופר מישראל קרא את הסיפור שלו שתורגם לאנגלית How Old is the Queen of England, ואחר כך הסביר שהדמויות סימבוליות. טוב, הוא היה צריך להגיד משהו, וזה באמת נשמע טוב. כל כך טוב, עד שהוא בעצמו השתכנע שאכן, הדמויות סימבוליות. "תחשבו על זה," אמר לקהל, אבל בעיקר לעצמו, " שלושה ישראלים, כל אחד מהם מייצג דור אחר, נפגשים בבית קברות, ומדברים על חלקת אדמה אבודה..."
אחר כך היה תורו של אדווארד. הוא דיבר על קומיקסים צרפתים בכלל ועל טרוב בפרט, והסופר לא שכח לסמן למשוררת שתצלם. הוא תייר. האם יכול תייר גם להיות סופר?
זה היה היום הראשון של תש"ע. עברנו ברחובות האדסון המוצפים באור צהריים. פסלי כלב שטופלו בידי אמנים שונים קישטו את המדרכות. כמו הפנגווינים של תל אביב. כמו האריות של ירושלים.
אבל כמובן שלא יכולנו לעזוב את העיר האדסון בלי לעצור ליד בית מרקחת. בשביל אדווארד. חנינו סמוך לחנות מסגרות. בתוך חלון הראווה עמד כלב אמסטף בעל אשכים ענקיים. בעל החנות הביט בחבורת הסופרים שישבה בטויוטה דרך אשכי האמסטף שלו. הוא בטח שאל את עצמו למה לא באים לקוחות לחנות. הוא בטח שאל את עצמו למה אנשים לא באים להזמין מסגרות ביום שבת, בראש השנה, בהאדסון. למה אנשים לא נכנסים ללטף את האמסטף הוורדרד שלו.
בחמש אחר הצהריים שוב עליתי על האופניים החלודים ועשיתי את סיבוב-ארבעת-הפניות-ימינה. כביש 22, לגט רוד, קווין ליין, לטר אס רוד.
בחוות "סטד", בין הסוסים, עמד חמור. ממש אחד משלנו. כלומר טיפוס אפרפר כזה, עם מבט מזרח תיכוני אדיש. אמרתי לעצמי, "אם הייתי מתגעגע, אם אפילו הייתי מתגעגע מעט, בוודאי הייתי שמח לפגוש את בן עמי מציץ אלי מעבר לגדר הכלונסאות." אבל מכיוון שאינני מתגעגע, אפילו לא מעט, עברתי ליד החמור ולא אמרתי לו מילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה