אגור שיף / יומן לדיג
2. פסטור ננסי (14 בספטמבר 09)
בובות הפרווה השוכבות מתות לצד הכביש, יצורים דמויי סנאי, נקראים צ'יפמנקס. כך אומרת לי המשוררת. כלומר, צועקת אלי, כשאני מצליח סוף סוף להדביק אותה במעלה הגבעה. מוזר מאד. הרי אני הוא זה שרוכב מדי בוקר בפארק הירקון. אבל כאן, בעליות של דרך מס. 22, על המדרונות הירוקים מידי האלה, שנראים כמו עמוד הפתיחה של "חלונות", עוצמת שריריה של האישה המוצקה על האופניים שלפני, שמה ללעג את ההתעלמות הפתטית שלי מגיל העמידה, ומזכירה לי את תסמונת וולף-פרקינסון- וואיט, שבגללה אולי לא היו מגייסים אותי לצבא, אם רק היו מגלים אותה אז. כן. הכל עניין של עיתוי. ובכן, בלית ברירה, אני מזדקף, נעמד על הדוושות כמו נער שליח של חנות פרחים, וקופץ משמאל לימין עד שכולי נוטף זיעה, שוקיי כואבים, ואני מרגיש שעוד רגע אפרד מהעולם, דווקא כאן, בתוך הנוף הפסטורלי הזה. אוי, זה באמת יכול להיות מטופש. להתפגר בגן עדן? ועוד ביום ראשון בשמונה ורבע בבוקר בדרך לכנסיה?
לבסוף אנחנו מגיעים. זהו מבנה עץ בעל צריח, צבוע לבן, ולידו חלקה קטנה של קברים, מגרש חניה, מגרש משחקים, וספסלי פיקניק.
מוקדם מדי. טקס יום ראשון בניצוחה של פסטור ננסי מקלור יתחיל בתשע. כלומר רק בעוד חצי שעה. ותחתי השלט כתוב גם "הוא חי !" משמע? כלומר? מי חי? מי שחי - חי ומי שלא - לא. ככה זה אצלנו לפחות, בקריית שאול. "וחוץ מזה," אני אומר למשוררת, "פסטור ננסי? זה לא מוצא חן בעיני. קצת מתקדם מדי לטעמי."
"אבל ננסי יכול להיות גם שם של בחור,"היא עונה לי.
בשלב זה אני נזכר להזכיר לעצמי שלא נאה ללעוג לעכ"ום שהקימו להם כנסיה צעצועית, חמודה כל כך באחו הירוק, קהילת קודש של "הכנסיה הרפורמיסטית ההולנדית" והם בוודאי צדיקים גמורים בדרכם העכו"מית. וחוץ מזה, המשוררת מספרת לי שהיא דתיה. כן. דתיה. בדיוק כך.ולא סתם דתיה, אלא קתולית.
"זאת אומרת, מאמינה בישות עליונה המנהלת את חייך?" אני מקשה.
"אכן," היא עונה לי, "מאמינה בישות עליונה. ובכל הסט."
"כלומר בכל הפמליה?"
"בהחלט," היא אומרת בחיוך. אבל אין זה חיוך מתנצל או נבוך, אלא חיוך של מי שמאמין בקדוש -ברוך- הוא, כלומר מין חיוך לובביצ'י מתנשא וזחוח. "אני מאמינה בשילוש הקדוש."
אני מציע לה שנשב ונחכה על הנדנדות במגרש המשחקים, והיא אומרת שישבנה לא יתאים למושב הנדנדה. היא צודקת מן הסתם, ובכל מקרה, הנדנדות נוטפות מים, ומכיוון שכפות רגלינו רטובות, (אחרי שדישדשנו בעשב של פארק אומאי כדי למצוא את זוגות האופניים שהשאירה לנו רוז), לא יהיה זה הגיוני שגם עכוזינו יירטבו.
ובכן, אנחנו נשענים על שולחן הפיקניק, והיא מספרת לי על הנס שקרה לה ביום קריסת מגדלי התאומים, כשבסופו של דבר לא הספיקה להגיע לארכיון של "מכון ליאו בק" ששכן במגדל הצפוני, וכך רק ראתה את האסון קורה מול עיניה, אבל מאוחר יותר בכל זאת נקברה תחת הריסות של בית קפה וחולצה ללא פגע...
אני מחזיר לה בסיפור מלחמת יום-כיפור שסיפר לי מירסקי כשראיינתי אותו לצורך כתיבת הרומן החדש שלי, "בחול". בעצם היתי צריך לספר לה על דן בן אמוץ, עליו השלום, שנסע ברחוב שינקין, וכשראה אדם לבוש קפוטה ושטריימל צועד על המדרכה ממול, הצמיד את פניו לחלון וצרח לעומתו: "אין אלהים!" כמה שניות אחר כך, בצומת יוחנן הסנדלר נכנסה בו מכונית ומעכה לו את דלת ימין.
או שאולי היתי צריך לספר לה על הרבנים המכובדים חיים ועידו, צמד החוזרים בתשובה שמנהלים את בית הכנסת הקטן שמאחורי הבית שלי. נכנסתי אליהם יומיים לפני שנסעתי וביקשתי שינמיכו את הפנסים שתלו בחצר. הרב עידו ניסה כמובן לשכנע אותי להניח תפילין, ואני כמובן סירבתי. "אני לא אדם מאמין," אמרתי לו.
"בסדר, גם אני לא מאמין," התפלמס, "גם אני לא מאמין באלהים שבו אתה לא מאמין."
אין לי בעיה עם דמגוגים. בעצם, אני עצמי דמגוג לא קטן. אבל יש בי בוז עמוק להתפלפלות המיסיונרית של אנשי חב"ד.
"יש אלהים אחד שאתה מאמין בו, כנראה," אמרתי לרב עידו, "אני לא מאמין בשום אלהים."
הוא לימד אותי, באותה הזדמנות, לתקוע בשופר, הקרין לי על מסך המחשב את סרט התעמולה שהופק לקראת החגים (מבצע התרמה ואיסוף מזון), והרב חיים נתן לי שני מטבעות של רבע דולר שאקח איתי בכיס כדי לתת לנזקקים בניו יורק, משום ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים." אחד המטבעות מצא את דרכו לכובעו של מוכה גורל מזוהם בתחנת פן. את השני אני עוד שומר בארנק.
עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מדוע בעצם נראית בעיני הכנסייה הלבנה של צדיקי מחוז קולומביה כמו מבנה לדוגמה על לוח של רכבת חשמלית, ולעומתה בית הכנסת עטוי השפריץ של חב"ד בקריית שאול, כמו אקסמפלר בנוי "איטונג" בשטעטל פוסט-מודרני. האם יתכן בכלל שיהיה אחרת?
בינתיים, המשוררת ואני שמים לב שמגרש החניה כבר מלא בטנדרים, ואנשים שמנים עולים להם בזוגות ורביעיות ושישיות אל הכנסיה. אנחנו כמובן משתלבים בקהל אבל רק הילדים מעיזים לנעוץ בנו מבטים. המבוגרים מתנהגים כמו כשמבוגרים צריכים להתנהג, אפילו בארץ חשוכה כמו אמריקה, זאת אומרת, בנימוס, ואנחנו אפילו מתקבלים במילות ברכה ולחיצת יד על ידי הגברת השמנה המכונה בוני שהיא השמשית, מסתבר, או ליתר דיוק מפיקת הארועים של הקהיליה הקטנה. ילד צהוב שיער מושיט לכל אחד מאיתנו נייר מודפס ובו הודעה על תחרות העוגות שתתקיים בשבוע הבא במסגרת היריד העונתי. המשימה למבוגרים: עוגת בננה. לילדים: בראוניז. העוגה תישפט – כך כתוב – על פי טעם, מרקם ופרזנטציה.
אני רוצה להציע למשוררת להשתתף בתחרות העוגות, מכיוון שממילא איננו ממלאים את המשימות הספרותיות שלשמן הוזמנו למושבת הסופרים ב"לדיג האוס". אם לא מלים – אז לפחות עוגות. אבל בדיוק כשעובר במוחי ההגיג המעליב הזה, ניגשת אלינו הכמרית ננסי בכבודה ובעצמה לקבל את פנינו.
ננסי היא אישה רבת משקל דמוית אגס, בעלת חזות מדויקת של ידישע מאמע מברוקלין, לבושה בסגול וירוק ונעולה נעלי ספורט. למרבה הפלא היא מצליחה ללא קושי לזהות שרידים של מבטא גרמני בדיבורה האמריקאי הרהוט של המשוררת, ואני - אני בכלל לא נותן לה לנחש, וחושף בפניה את מוצאי ללא שהות, וגם מסביר לה – על אף שכנראה אין לה כל עניין בכך – ששמי לקוח מפרק שלושים בספר פרוברבס. אין ספק שהמשותף לרבנים ולכוהני דת נוצריים הוא חוסר העניין המוחלט שלהם בכול נספחי ההגות של התנ"ך. זאת כנראה הסיבה לכך שעוד לא מצאתי לא גלח ולא אברך משי שידעו להגיד לי מאין נלקח השם "אגור". אבל לא פסה תקוותי. הנה אתם רואים, אני ממשיך לחפש.
ננסי , תחת צלב עץ גדול צבוע זהב, מתחילה מפדגוגיה. היא קוראת לילדים לבוא לשורה הראשונה, וכל העשרה שנרשמו לסנדיי סקול מתייצבים מולה מיד. מלבד אחד, סרבן בן ארבע או חמש שנאלץ להגרר על ידי אימו, ואחר כך הוא מוחזק אסור בין בירכיה לאורך כל ההרצאה של ננסי.
נושא ההרצאה הוא "כוחן של המלים". המשוררת ואני (שלרגע מרשה לעצמי לקחת את תפקיד הסופר)שותפים לדעתה של ננסי שטוענת בפני הילדים כי למלים יש כוח עצום. אנחנו גם מסכימים שזה לא יפה לקלל ולהגיד משפטים פוגעניים. אני חושב שהילדים משתכנעים. אין ספק שלפסטור ננסי יש כריזמה טבעית ואני בטוח שאם לא הייתה נעשית כמרית, בוודאי הייתה נעשית גננת. אני מציץ שמאלה ורואה שגם המשוררת שבויה בקסמה של פסטור ננסי שעכשיו מבקשת מהילדים לתת דוגמאות של "דברים לא יפים שלפעמים אומרים." אבל כמובן שהילדים האלה, צדיקים בני צדיקים, נזהרים מאד עם הדוגמאות שלהם. כמובן שהילד שמוחזק בכוח בחיקה של אימו, נזהר במיוחד. וגם אני. כולי מסריח מזיעת מאמץ הדיווש במעלה הגבעה, כפות רגלי קופאות מקור, ועל קצה לשוני צץ כוססאוחתק חריף שמבקש – ממש מתחנן – להיירות לחלל. ואז, עד כמה שאני זוכר, אני פולט אותו, את ה"כוססאוחתוק" הזה, בשקט, לעצמי, בלי לרצות להעליב אף אחד חס וחלילה, אל תוך מזמור 33, שהוא הבא בתכנית.
עכשיו פסטור ננסי מספרת לקהילה איך ג'יסס אמר לפיטר, "לך לך שטן", ובאותה הזדמנות גם מזכירה איזה קיבוץ שבו ביקרה פעם ליד הבניאס. מה הקשר של הקיבוץ ההוא לסיפור על ג'יסס ופיטר? רק אלהים יודע. אבל בעצם, אני יודע שהיא מספרת את הסיפור הזה בשבילי. לכבודי. כן, עכשיו אני בטוח בכך, כי אחרי מזמור 182 בספר המזמורים, היא פתאום קוראת כמה פסוקים מספר משלי. ודווקא לא מפרק ל' היפה שלי. בכל מקרה, באנגלית, מתוך מהדורה אמריקאית של ספר הספרים שנקראת "גוד ניוז בייבל", למה כבר אפשר לצפות.
אחר כך, בחוץ, בדרך לאופניים החונים סמוך לעמוד, המשוררת ואני רואים את ברט, בעלה של פסטור ננסי, מחכה ליד הכניסה הצדדית. אני נזכר שבסוף הטקס התפללה הקהילה לשלומו אחרי שננסי סיפרה שהשבוע התחיל בטיפול כמותרפי. "גוד לק," אני אומר לו.
"תודה," הוא עונה, "אמסור לאשתי, היא זאת שתצטרך את המזל".
יש לו זקן תיש לבן, ובידו מקל הליכה.
בובות הפרווה השוכבות מתות לצד הכביש, יצורים דמויי סנאי, נקראים צ'יפמנקס. כך אומרת לי המשוררת. כלומר, צועקת אלי, כשאני מצליח סוף סוף להדביק אותה במעלה הגבעה. מוזר מאד. הרי אני הוא זה שרוכב מדי בוקר בפארק הירקון. אבל כאן, בעליות של דרך מס. 22, על המדרונות הירוקים מידי האלה, שנראים כמו עמוד הפתיחה של "חלונות", עוצמת שריריה של האישה המוצקה על האופניים שלפני, שמה ללעג את ההתעלמות הפתטית שלי מגיל העמידה, ומזכירה לי את תסמונת וולף-פרקינסון- וואיט, שבגללה אולי לא היו מגייסים אותי לצבא, אם רק היו מגלים אותה אז. כן. הכל עניין של עיתוי. ובכן, בלית ברירה, אני מזדקף, נעמד על הדוושות כמו נער שליח של חנות פרחים, וקופץ משמאל לימין עד שכולי נוטף זיעה, שוקיי כואבים, ואני מרגיש שעוד רגע אפרד מהעולם, דווקא כאן, בתוך הנוף הפסטורלי הזה. אוי, זה באמת יכול להיות מטופש. להתפגר בגן עדן? ועוד ביום ראשון בשמונה ורבע בבוקר בדרך לכנסיה?
לבסוף אנחנו מגיעים. זהו מבנה עץ בעל צריח, צבוע לבן, ולידו חלקה קטנה של קברים, מגרש חניה, מגרש משחקים, וספסלי פיקניק.
מוקדם מדי. טקס יום ראשון בניצוחה של פסטור ננסי מקלור יתחיל בתשע. כלומר רק בעוד חצי שעה. ותחתי השלט כתוב גם "הוא חי !" משמע? כלומר? מי חי? מי שחי - חי ומי שלא - לא. ככה זה אצלנו לפחות, בקריית שאול. "וחוץ מזה," אני אומר למשוררת, "פסטור ננסי? זה לא מוצא חן בעיני. קצת מתקדם מדי לטעמי."
"אבל ננסי יכול להיות גם שם של בחור,"היא עונה לי.
בשלב זה אני נזכר להזכיר לעצמי שלא נאה ללעוג לעכ"ום שהקימו להם כנסיה צעצועית, חמודה כל כך באחו הירוק, קהילת קודש של "הכנסיה הרפורמיסטית ההולנדית" והם בוודאי צדיקים גמורים בדרכם העכו"מית. וחוץ מזה, המשוררת מספרת לי שהיא דתיה. כן. דתיה. בדיוק כך.ולא סתם דתיה, אלא קתולית.
"זאת אומרת, מאמינה בישות עליונה המנהלת את חייך?" אני מקשה.
"אכן," היא עונה לי, "מאמינה בישות עליונה. ובכל הסט."
"כלומר בכל הפמליה?"
"בהחלט," היא אומרת בחיוך. אבל אין זה חיוך מתנצל או נבוך, אלא חיוך של מי שמאמין בקדוש -ברוך- הוא, כלומר מין חיוך לובביצ'י מתנשא וזחוח. "אני מאמינה בשילוש הקדוש."
אני מציע לה שנשב ונחכה על הנדנדות במגרש המשחקים, והיא אומרת שישבנה לא יתאים למושב הנדנדה. היא צודקת מן הסתם, ובכל מקרה, הנדנדות נוטפות מים, ומכיוון שכפות רגלינו רטובות, (אחרי שדישדשנו בעשב של פארק אומאי כדי למצוא את זוגות האופניים שהשאירה לנו רוז), לא יהיה זה הגיוני שגם עכוזינו יירטבו.
ובכן, אנחנו נשענים על שולחן הפיקניק, והיא מספרת לי על הנס שקרה לה ביום קריסת מגדלי התאומים, כשבסופו של דבר לא הספיקה להגיע לארכיון של "מכון ליאו בק" ששכן במגדל הצפוני, וכך רק ראתה את האסון קורה מול עיניה, אבל מאוחר יותר בכל זאת נקברה תחת הריסות של בית קפה וחולצה ללא פגע...
אני מחזיר לה בסיפור מלחמת יום-כיפור שסיפר לי מירסקי כשראיינתי אותו לצורך כתיבת הרומן החדש שלי, "בחול". בעצם היתי צריך לספר לה על דן בן אמוץ, עליו השלום, שנסע ברחוב שינקין, וכשראה אדם לבוש קפוטה ושטריימל צועד על המדרכה ממול, הצמיד את פניו לחלון וצרח לעומתו: "אין אלהים!" כמה שניות אחר כך, בצומת יוחנן הסנדלר נכנסה בו מכונית ומעכה לו את דלת ימין.
או שאולי היתי צריך לספר לה על הרבנים המכובדים חיים ועידו, צמד החוזרים בתשובה שמנהלים את בית הכנסת הקטן שמאחורי הבית שלי. נכנסתי אליהם יומיים לפני שנסעתי וביקשתי שינמיכו את הפנסים שתלו בחצר. הרב עידו ניסה כמובן לשכנע אותי להניח תפילין, ואני כמובן סירבתי. "אני לא אדם מאמין," אמרתי לו.
"בסדר, גם אני לא מאמין," התפלמס, "גם אני לא מאמין באלהים שבו אתה לא מאמין."
אין לי בעיה עם דמגוגים. בעצם, אני עצמי דמגוג לא קטן. אבל יש בי בוז עמוק להתפלפלות המיסיונרית של אנשי חב"ד.
"יש אלהים אחד שאתה מאמין בו, כנראה," אמרתי לרב עידו, "אני לא מאמין בשום אלהים."
הוא לימד אותי, באותה הזדמנות, לתקוע בשופר, הקרין לי על מסך המחשב את סרט התעמולה שהופק לקראת החגים (מבצע התרמה ואיסוף מזון), והרב חיים נתן לי שני מטבעות של רבע דולר שאקח איתי בכיס כדי לתת לנזקקים בניו יורק, משום ש"שליחי מצווה אינם ניזוקים." אחד המטבעות מצא את דרכו לכובעו של מוכה גורל מזוהם בתחנת פן. את השני אני עוד שומר בארנק.
עכשיו, כשאני חושב על זה, אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מדוע בעצם נראית בעיני הכנסייה הלבנה של צדיקי מחוז קולומביה כמו מבנה לדוגמה על לוח של רכבת חשמלית, ולעומתה בית הכנסת עטוי השפריץ של חב"ד בקריית שאול, כמו אקסמפלר בנוי "איטונג" בשטעטל פוסט-מודרני. האם יתכן בכלל שיהיה אחרת?
בינתיים, המשוררת ואני שמים לב שמגרש החניה כבר מלא בטנדרים, ואנשים שמנים עולים להם בזוגות ורביעיות ושישיות אל הכנסיה. אנחנו כמובן משתלבים בקהל אבל רק הילדים מעיזים לנעוץ בנו מבטים. המבוגרים מתנהגים כמו כשמבוגרים צריכים להתנהג, אפילו בארץ חשוכה כמו אמריקה, זאת אומרת, בנימוס, ואנחנו אפילו מתקבלים במילות ברכה ולחיצת יד על ידי הגברת השמנה המכונה בוני שהיא השמשית, מסתבר, או ליתר דיוק מפיקת הארועים של הקהיליה הקטנה. ילד צהוב שיער מושיט לכל אחד מאיתנו נייר מודפס ובו הודעה על תחרות העוגות שתתקיים בשבוע הבא במסגרת היריד העונתי. המשימה למבוגרים: עוגת בננה. לילדים: בראוניז. העוגה תישפט – כך כתוב – על פי טעם, מרקם ופרזנטציה.
אני רוצה להציע למשוררת להשתתף בתחרות העוגות, מכיוון שממילא איננו ממלאים את המשימות הספרותיות שלשמן הוזמנו למושבת הסופרים ב"לדיג האוס". אם לא מלים – אז לפחות עוגות. אבל בדיוק כשעובר במוחי ההגיג המעליב הזה, ניגשת אלינו הכמרית ננסי בכבודה ובעצמה לקבל את פנינו.
ננסי היא אישה רבת משקל דמוית אגס, בעלת חזות מדויקת של ידישע מאמע מברוקלין, לבושה בסגול וירוק ונעולה נעלי ספורט. למרבה הפלא היא מצליחה ללא קושי לזהות שרידים של מבטא גרמני בדיבורה האמריקאי הרהוט של המשוררת, ואני - אני בכלל לא נותן לה לנחש, וחושף בפניה את מוצאי ללא שהות, וגם מסביר לה – על אף שכנראה אין לה כל עניין בכך – ששמי לקוח מפרק שלושים בספר פרוברבס. אין ספק שהמשותף לרבנים ולכוהני דת נוצריים הוא חוסר העניין המוחלט שלהם בכול נספחי ההגות של התנ"ך. זאת כנראה הסיבה לכך שעוד לא מצאתי לא גלח ולא אברך משי שידעו להגיד לי מאין נלקח השם "אגור". אבל לא פסה תקוותי. הנה אתם רואים, אני ממשיך לחפש.
ננסי , תחת צלב עץ גדול צבוע זהב, מתחילה מפדגוגיה. היא קוראת לילדים לבוא לשורה הראשונה, וכל העשרה שנרשמו לסנדיי סקול מתייצבים מולה מיד. מלבד אחד, סרבן בן ארבע או חמש שנאלץ להגרר על ידי אימו, ואחר כך הוא מוחזק אסור בין בירכיה לאורך כל ההרצאה של ננסי.
נושא ההרצאה הוא "כוחן של המלים". המשוררת ואני (שלרגע מרשה לעצמי לקחת את תפקיד הסופר)שותפים לדעתה של ננסי שטוענת בפני הילדים כי למלים יש כוח עצום. אנחנו גם מסכימים שזה לא יפה לקלל ולהגיד משפטים פוגעניים. אני חושב שהילדים משתכנעים. אין ספק שלפסטור ננסי יש כריזמה טבעית ואני בטוח שאם לא הייתה נעשית כמרית, בוודאי הייתה נעשית גננת. אני מציץ שמאלה ורואה שגם המשוררת שבויה בקסמה של פסטור ננסי שעכשיו מבקשת מהילדים לתת דוגמאות של "דברים לא יפים שלפעמים אומרים." אבל כמובן שהילדים האלה, צדיקים בני צדיקים, נזהרים מאד עם הדוגמאות שלהם. כמובן שהילד שמוחזק בכוח בחיקה של אימו, נזהר במיוחד. וגם אני. כולי מסריח מזיעת מאמץ הדיווש במעלה הגבעה, כפות רגלי קופאות מקור, ועל קצה לשוני צץ כוססאוחתק חריף שמבקש – ממש מתחנן – להיירות לחלל. ואז, עד כמה שאני זוכר, אני פולט אותו, את ה"כוססאוחתוק" הזה, בשקט, לעצמי, בלי לרצות להעליב אף אחד חס וחלילה, אל תוך מזמור 33, שהוא הבא בתכנית.
עכשיו פסטור ננסי מספרת לקהילה איך ג'יסס אמר לפיטר, "לך לך שטן", ובאותה הזדמנות גם מזכירה איזה קיבוץ שבו ביקרה פעם ליד הבניאס. מה הקשר של הקיבוץ ההוא לסיפור על ג'יסס ופיטר? רק אלהים יודע. אבל בעצם, אני יודע שהיא מספרת את הסיפור הזה בשבילי. לכבודי. כן, עכשיו אני בטוח בכך, כי אחרי מזמור 182 בספר המזמורים, היא פתאום קוראת כמה פסוקים מספר משלי. ודווקא לא מפרק ל' היפה שלי. בכל מקרה, באנגלית, מתוך מהדורה אמריקאית של ספר הספרים שנקראת "גוד ניוז בייבל", למה כבר אפשר לצפות.
אחר כך, בחוץ, בדרך לאופניים החונים סמוך לעמוד, המשוררת ואני רואים את ברט, בעלה של פסטור ננסי, מחכה ליד הכניסה הצדדית. אני נזכר שבסוף הטקס התפללה הקהילה לשלומו אחרי שננסי סיפרה שהשבוע התחיל בטיפול כמותרפי. "גוד לק," אני אומר לו.
"תודה," הוא עונה, "אמסור לאשתי, היא זאת שתצטרך את המזל".
יש לו זקן תיש לבן, ובידו מקל הליכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה