בית לדיג, לפנות ערב / צילום אגור שיףLedig House
two and a half hours north of New York City in the town of Omi
אגור שיף / יומן לדיג
3. הניצחון הוא עניין למפסידנים
3. הניצחון הוא עניין למפסידנים
בשבת הגיעה לואיזה. ביום ראשון – אליסון וביום שני, פתאום, בקצה השולחן הגדול בחדר האוכל, עמדה אשה שחורה שעל ראשה מקלעת שיער של בובה ובפניה מבט עייף. ילדה חדשה הגיעה לקייטנה והוותיקים בחנו אותה היטב מזוויות עיניהם. ובכן, סוף סוף הסופרת מאוגנדה.
הנחנו לה לנפשה והתעסקנו בארוחת הערב שבישלה לנו ריטה, הטבחית.
אדוארד קינח את אפו ללא הרף. התעניינו בשלומו מתוך דאגה גדולה לשלומנו.
"אולי זאת לא מושבת סופרים בכלל," אמר מישהו, "אלא מחנה הסגר למוכי שפעת החזירים." זאת היתה נקודת פתיחה שימושית והסופרים עטו במרץ על הנושא החדש וכל אחד בתורו התאמץ לתרום לשיחה מעשיית- מחלה -מדבקת נוראה או משעשעת משלו. אדוארד עצמו, בין זליגה לעיטוש, סיפר על אישה שעלתה לרגל למקום קדוש, יתכן שהיה זה אפילו הוותיקן, כדי להירפא ממחלה, וכשנישקה את קרסול השיש של אותו פסל הידוע בתכונותיו הפלאיות, נדבקה בסיפיליס שהשאירו שפתיו של אחד המנשקים הקודמים.
יאצק, כרגיל, הגיע לארוחת הערב לבוש במחלצות מגוהצות, מעונב, ומסריח מבושם מתוק, כיאה לאציל בן השלכטה הפולנית הקמה לתחייה. על הווסט שלו השתלשלו שתי שרשרות זהב. על אחת היה תלוי שעון כיס. על האחרת, מדליון ובו תמונה.
המשוררת התגרדה בטירוף. כל גופה היה מכוסה עקיצות. רק היא. רק עליה עטים היתושים. אדוארד הציע לה תכשיר מרגיע מארגז התרופות הגדוש כל-טוב שלו. מישהו אמר, "הי נורה, אולי תשיגי לך חליפה של כוורן?" והמשוררת ענתה לו בבוז, "הה-הה- הה."
"מעניין, אני אף פעם לא נעקץ," אמר יאצק.
"זה מכיוון שאתה אף פעם לא יוצא מהחדר שלך," אמרה אליסון, "ובעצם, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שאתה בעצמך לא איזה סוג של ערפד."
יאצק צחק מכול הלב, ועיניו הכחולות הבהבו מאחורי זגוגיות משקפיו.
"מישהו פעם ראה את יאצק באור יום?" שאל ג'יימס.
אבל אם יש כאן ערפד בינינו, חשבתי, זאת חייבת להיות אליסון. לפחות במובן המטאפורי. בכל אופן, לא הייתי רוצה למצוא את עצמי באחד מהסיפורים הקצרים שלה. המראה הברברה סטרייסנדי שלה (מקור של עוף דורס, עיניים ירוקות) הולם היטב את הנמרצות השתלטנית הזאת, את הלשון המושחזת, את הדיבור המהיר, את דחיפת היד הרפלקסיבית, אל תוך כל מהומה או עסק.
חזרנו לעקיצות שמכסות את עורה הלבן של המשוררת.
לואיזה, הגברת מליסבון, הודיעה בידענות (תמיד בידענות. תמיד. האם זה חוסר בטחון של חוף אטלנטי?) שחסר למשוררת ויטמין כלשהו. אחר כך דיברה על כילת-יתושים מרוססת. לא הבנתי אם הייתה זאת המצאה שהגתה או חפץ שכבר נמצא בשימוש. אגב, שמתי לב שללואיזה יש עניין מיוחד בקוטלי חרקים, ובכלל יש לה איזה חשבון פתוח עם עולם החי. הכלבים שעלולים לרדוף אחריה בקווין רוד, למשל. או הסוס הברוד שנעלם מעיניה למרות שצילמה אותו. וגם אותו נחש מת שראינו מרוח על הכביש. (לואיזה: "זאת היתה נחשה ארסית, ללא ספק." אני: "איך את יודעת שזה 'היא' ולא 'הוא?' לואיזה: "נחש זה תמיד היא. רק נקבה יודעת להיות נחש.")
שאלנו את יאצק מה הוא עושה שם כל היום, ספון בחדרו. האם הוא באמת כותב שם משהו מלבד אי-מיילים לאנשי יחסי הציבור שלו? ויאצק, בעזרת אצבעותיו המגונדרות, ובאמצעות מלים אנגליות שנמעכו במכונת פסטה פולנית, תיאר באריכות את הרומן שהוא כותב על הצייר פרנציסקו גויה ובנו הנכשל חוויאר.
אני לא זוכר מה היה ההקשר שהביא את לואיזה להעיר ש"הניצחון הוא עניין של מפסידנים." אני זוכר שכולנו צחקנו בנדיבות, ואני ידעתי בוודאות שכל אחד מאיתנו חושב, "לעזאזל, למה לא עלתה הפנינה הזאת במוחי שלי?" אבל למרבה המזל, אחרי כמה דקות הודתה לואיזה שהיא רק ציטטה אמרת שפר ידועה מאד, משפט שמישהו אחר הגג, וכולנו חשנו הקלה, שהרי לא רצינו לקנא בה חלילה, (אם כי "קנאת סופרים תרבה חכמה"), כי מי רוצה לקנא בידענית מליסבון, שטוענת כי הסדרה הישראלית-אמריקאית "בטיפול" היא יצירת מופת?
בבוקר פגשתי שוב את האשה היפה מאוגנדה. עקפנו זה את זה במטבח. היא לא ידעה את שמי ואני לא ידעתי את שלה. גם אם הייתי יודע לא הייתי זוכר. זה שם שבשום אופן אי אפשר לזכור. טוב, בעצם עכשיו אני זוכר. הנה: שמה גליידה. גליידה. כמו גלידה. שאלתי אותה מה שלומה, ועל מה היא תעבוד כאן ב"לדיג האוס", וכמה זמן תשהה, ותוך כדי כך מזגתי לי קפה מהמקינטה, קפה שהיה בדיוק בצבעה של גליידה.
"אל תתני למקום הזה לשטות בך," אמרתי לה, "כולם כאן רק מעמידים פנים שהם עובדים."
היא צחקה.
התפוחים הבשלים נופלים מהעצים. ארנבות חוצות את חלקת העשב שמתחת לחלון.
אולי בכל זאת אתחיל לכתוב היום איזה רומן. או שניים.
הנחנו לה לנפשה והתעסקנו בארוחת הערב שבישלה לנו ריטה, הטבחית.
אדוארד קינח את אפו ללא הרף. התעניינו בשלומו מתוך דאגה גדולה לשלומנו.
"אולי זאת לא מושבת סופרים בכלל," אמר מישהו, "אלא מחנה הסגר למוכי שפעת החזירים." זאת היתה נקודת פתיחה שימושית והסופרים עטו במרץ על הנושא החדש וכל אחד בתורו התאמץ לתרום לשיחה מעשיית- מחלה -מדבקת נוראה או משעשעת משלו. אדוארד עצמו, בין זליגה לעיטוש, סיפר על אישה שעלתה לרגל למקום קדוש, יתכן שהיה זה אפילו הוותיקן, כדי להירפא ממחלה, וכשנישקה את קרסול השיש של אותו פסל הידוע בתכונותיו הפלאיות, נדבקה בסיפיליס שהשאירו שפתיו של אחד המנשקים הקודמים.
יאצק, כרגיל, הגיע לארוחת הערב לבוש במחלצות מגוהצות, מעונב, ומסריח מבושם מתוק, כיאה לאציל בן השלכטה הפולנית הקמה לתחייה. על הווסט שלו השתלשלו שתי שרשרות זהב. על אחת היה תלוי שעון כיס. על האחרת, מדליון ובו תמונה.
המשוררת התגרדה בטירוף. כל גופה היה מכוסה עקיצות. רק היא. רק עליה עטים היתושים. אדוארד הציע לה תכשיר מרגיע מארגז התרופות הגדוש כל-טוב שלו. מישהו אמר, "הי נורה, אולי תשיגי לך חליפה של כוורן?" והמשוררת ענתה לו בבוז, "הה-הה- הה."
"מעניין, אני אף פעם לא נעקץ," אמר יאצק.
"זה מכיוון שאתה אף פעם לא יוצא מהחדר שלך," אמרה אליסון, "ובעצם, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שאתה בעצמך לא איזה סוג של ערפד."
יאצק צחק מכול הלב, ועיניו הכחולות הבהבו מאחורי זגוגיות משקפיו.
"מישהו פעם ראה את יאצק באור יום?" שאל ג'יימס.
אבל אם יש כאן ערפד בינינו, חשבתי, זאת חייבת להיות אליסון. לפחות במובן המטאפורי. בכל אופן, לא הייתי רוצה למצוא את עצמי באחד מהסיפורים הקצרים שלה. המראה הברברה סטרייסנדי שלה (מקור של עוף דורס, עיניים ירוקות) הולם היטב את הנמרצות השתלטנית הזאת, את הלשון המושחזת, את הדיבור המהיר, את דחיפת היד הרפלקסיבית, אל תוך כל מהומה או עסק.
חזרנו לעקיצות שמכסות את עורה הלבן של המשוררת.
לואיזה, הגברת מליסבון, הודיעה בידענות (תמיד בידענות. תמיד. האם זה חוסר בטחון של חוף אטלנטי?) שחסר למשוררת ויטמין כלשהו. אחר כך דיברה על כילת-יתושים מרוססת. לא הבנתי אם הייתה זאת המצאה שהגתה או חפץ שכבר נמצא בשימוש. אגב, שמתי לב שללואיזה יש עניין מיוחד בקוטלי חרקים, ובכלל יש לה איזה חשבון פתוח עם עולם החי. הכלבים שעלולים לרדוף אחריה בקווין רוד, למשל. או הסוס הברוד שנעלם מעיניה למרות שצילמה אותו. וגם אותו נחש מת שראינו מרוח על הכביש. (לואיזה: "זאת היתה נחשה ארסית, ללא ספק." אני: "איך את יודעת שזה 'היא' ולא 'הוא?' לואיזה: "נחש זה תמיד היא. רק נקבה יודעת להיות נחש.")
שאלנו את יאצק מה הוא עושה שם כל היום, ספון בחדרו. האם הוא באמת כותב שם משהו מלבד אי-מיילים לאנשי יחסי הציבור שלו? ויאצק, בעזרת אצבעותיו המגונדרות, ובאמצעות מלים אנגליות שנמעכו במכונת פסטה פולנית, תיאר באריכות את הרומן שהוא כותב על הצייר פרנציסקו גויה ובנו הנכשל חוויאר.
אני לא זוכר מה היה ההקשר שהביא את לואיזה להעיר ש"הניצחון הוא עניין של מפסידנים." אני זוכר שכולנו צחקנו בנדיבות, ואני ידעתי בוודאות שכל אחד מאיתנו חושב, "לעזאזל, למה לא עלתה הפנינה הזאת במוחי שלי?" אבל למרבה המזל, אחרי כמה דקות הודתה לואיזה שהיא רק ציטטה אמרת שפר ידועה מאד, משפט שמישהו אחר הגג, וכולנו חשנו הקלה, שהרי לא רצינו לקנא בה חלילה, (אם כי "קנאת סופרים תרבה חכמה"), כי מי רוצה לקנא בידענית מליסבון, שטוענת כי הסדרה הישראלית-אמריקאית "בטיפול" היא יצירת מופת?
בבוקר פגשתי שוב את האשה היפה מאוגנדה. עקפנו זה את זה במטבח. היא לא ידעה את שמי ואני לא ידעתי את שלה. גם אם הייתי יודע לא הייתי זוכר. זה שם שבשום אופן אי אפשר לזכור. טוב, בעצם עכשיו אני זוכר. הנה: שמה גליידה. גליידה. כמו גלידה. שאלתי אותה מה שלומה, ועל מה היא תעבוד כאן ב"לדיג האוס", וכמה זמן תשהה, ותוך כדי כך מזגתי לי קפה מהמקינטה, קפה שהיה בדיוק בצבעה של גליידה.
"אל תתני למקום הזה לשטות בך," אמרתי לה, "כולם כאן רק מעמידים פנים שהם עובדים."
היא צחקה.
התפוחים הבשלים נופלים מהעצים. ארנבות חוצות את חלקת העשב שמתחת לחלון.
אולי בכל זאת אתחיל לכתוב היום איזה רומן. או שניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה