סוריאליזם / דוד מיכאלי

Rene magrit / September 16 / oil on canvas

בששה עשר לספטמבר בשנת 1989 ישבתי על מדרגות הבית שבו שכרנו דירה בשכונת הלל ברמת גן. המדרגות היו חיצוניות לבניין מצידו המערבי. הדירה הייתה בקומה שניה אחרונה מתחת לגג רעפים ישן. דלת פסי העץ מאחורי הייתה פתוחה לדירה שנע בה צל של אישה ומרחוק נשמע קול של כלים בכיור שלא הפריע לדממה הסתווית שבה הייתי. המדרגות היו מנוקדות באופן לא אחיד כפי שהיה באופנת שנות החמישים, ושפת המדרגות הייתה מעוגלת. המעקה השחור התקלף ונעלם בערב היורד והיה ריח של עשן סיגריית וירג'יניה באוויר. מטפס נאחז בקיר המחוטט בטיח ישן. קיפוד נע בין השיחים ליד שביל אבנים שטוחות בחצר. הרחוב עלה כלפי מערב, ומעל קו הגגות של בתיו היו השמיים כחולים שחורים ברגעי בין ערביים אחרונים. עץ אורן גדול ניצב כגוש צללים חי בחצר הבית מעבר לרחוב מצד דרום מערב. השמים היו שדות כחולים אפלים עם נגיעות הד ירוק. חרמש ירח צר בהיר שחודיו הצביעו שמאלה ספק מערבה ספק דרומה הצטייר לצידו של העץ הגדול? מעליו? איתו? בו? השמים היו. הקרקע כבר לא. היכרתי את הירח הזה. התבוננתי בו חזק מאוד. נגיעות כסופות זעירות הופיעו על קצות העלים בהיקף המתאר של העץ כרסיסים של הילה שעוד לא נוצרה, מדגישים אפלה פנימית. ראיתי כבר את התמונה הזאת במקום אחר. קמתי והלכתי לספרייה המאובקת. מצאתי על מדפי עץ אורן צבועים בלכה כהה אלבום של הצייר הצרפתי הסוריאליסט רנה מגריט בהוצאת תיימס & הדסון מלונדון, כריכה קשה עם עטיפת נייר כרומו קרועה שהייתה מודפסת עליה עין גדולה עם שמיים מעוננים בתוכה. בעמוד 147, בלוח מספר 41 היה מודבק הדפס צבעוני של ציור שמן: סקאלה של כחולים וירוקים אפלים וגוש יער מתרחק היו רקע ושדה לעץ גדול אפל וחי. במרכזו על קו הרביע העליון, אורג סביבו הילה אפלה, נוגע באורות כסף מרומזים בקצה המתאר, זרח חרמש צר בהיר שנהבי חודיו פונים אל צידה השמאלי של התמונה. שמה של היצירה היה כתוב באותיות קטנות: 16 לספטמבר.