הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / חלק א / דוד מיכאלי

הבדידות כפי שהיא חולפת בצומת / סיפורים על גבריות וזיכרון / מדף

כאשר הגיע סיפור המעשה הנגלל בדפים הבאים לאוזניי, נזכרתי בסיפור קטן מספר החול של בורחס אודות יגואר, החתול הגדול מיבשת דרום אמריקה, שנלכד והוצג בתא קטן במאסר עולם חשוף מול עיני בורים וגסים. על רצפה של אבן אפורה, מכונסת לעצמה, מנותקת, רבצה החיה הגדולה. בשיחה פנימית מול בורא העולם המוצגת בסיפור אומר הבורא: חייך ומסע כליאתך לא לשווא הם. יש לך תפקיד בבריאה. הנך ממתין לרגע שבו יראה אותך המשורר. דמותך הכלואה תפעל דרכו ותפקח עיני אחרים. מבלי להבינם מקבל החתול הגדול את הדברים.
ב''קובץ כללי הסגנון'' המיוחס לראג'ישקארא ההודי מהמאה התשיעית נכתב ''אין בנמצא משורר שאינו גנב''. כוונתו היא, אני משער, לאיסוף האירועים והפיכתם לנכס ספרותי. מה הוא, אם כך, המחיר המצפוני שמשלם הכותב? האם הווידוי או הסיפור עצמו אשר נחשפים לעיני כולם הם הכפרה והמחילה בו זמנית? האם ההכרח לספר את הסיפור הוא הסלע שאותו מגלגל המספר שוב ושוב? ''אגנוס דאי'', מי הוא? המספר או המעולל? בפתגמי הזן מהמזרח הרחוק נאמר: אם אתה אדם אמיתי ייתכן שיום אחד תגנוב. עניינו של המעשה הזה הוא החלטה, משמעות, אמנות וגניבה.
זה היה ערב. למעשה אני זוכר את התאריך. השנים עשר בחודש הראשון (כפול הפנים) בשנת ההתחלה של האלף השלישי. ישבתי עם חבר ותיק בפאב בתל אביב ברחוב המלך ג'ורג'. הערב היה חורפי, אחרי גשם קל או לפני גשם קל, האספלט עוד הבריק באור תאורת הרחוב. חברי הוא סופר ואנו ישבנו במקום האפלולי הזה, הנעים להפתעתי, מעודי לא הייתי שם. אני רוצה להזמין אותך, כך אמר לי בשיחה טלפונית מוקדם יותר באותו היום. וכך נפגשנו שוב אחרי זמן רב. בטני הייתה מלאה, מלווה בבחילה קלה, ויחד עם בירה גינס ביקשתי מהבחור על הבר משהו שיקל עלי ואכן קיבלתי כוסית קטנה של נוזל שמנוני עם טעם מחריד. אבל זה סידר לי את הבטן, לרווחתי.
שמחנו להיפגש. שוב הפכנו בחיינו בעניין, מתבוננים בדברים שנעשו, שקרו, שהופיעו, שנעלמו. דרך ארוכה נמשכה מאחורי כל אחד מאתנו ונהנינו להביט מקרוב הן בטיפות הבירה הנעלמות מההווה במפגשנו הכלה והולך בנעימים, וגם הרחק לנתיבי העבר, חלקם משותפים לנו, הנמוגים לערפל החלבי של הזיכרון. שיחתנו הופיעה ונעלמה חליפות. אנשים צעירים יותר נכנסו והמקום הלך והצטופף. הוא סיפר לי על סיפוריו החדשים, בבואות חייו, הדברים, הבחילה, זמננו החולף.
לאחר כשעה התחלתי לספר לו על המדבר ששבתי ממנו לפני שבועיים. סיפרתי לו על אנשים, מרחבים, הרפתקאות. הנושא ריתק אותו. זה היה זר ומרוחק מהאפלולית החמה הרועשת שבה היינו ומהאספלט המבריק מן הגשם הטרי. יש לי סיפור בשבילך אמרתי לו. התרצה לשמוע? מאוד. הוא ענה. אתה זוכר שסיפרתי לך על ידידה שלי שאיבדה את רגליה בתאונה, טליה? שאלתי. לא סיפרת לי אף פעם. ענה בסקרנות. יש מישהי כזאת, סיפרתי לו, טליה ק. היה זמן שבו היינו ידידים טובים מאוד. שכבת איתה? שאל בסקרנות. לא. עניתי. אמנם רציתי, אבל לא שכבתי איתה. חבל, הוא אמר באכזבה, הופך בראשו את האפשרויות האקזוטיות. אבל לא זה הסיפור, אמרתי. הסיפור הוא על משהו שהיא עשתה בלי שהיא התכוונה אליו. משהו ענק. אבל אני צריך להתחיל את הסיפור משלב מוקדם יותר, כמה שנים לפני שהמעשה התחולל. שהיתי מעט, חושב מהיכן ואיך אתחיל. היא הייתה… היססתי, היא הייתה גנבת. אמרתי. רכנתי אליו מעבר לשולחן, לוכד אותו מיד לתוך הקול, לתוך המילים. הקהל שמסביבנו נעלם. איך אתאר לך את החום, או היובש או את המאמץ שאיננו מבינים, את הגודל, את ההחלטה.

היא הייתה יפהפייה. נוחה לצחוק. כשפיה הרחב היה סגור כוסו עיניה דוק ולסתה התחתונה התבלטה קדימה. לפניה היה גוון סלאבי קל. עיניה היו מרוחקות אחת מהשנייה, דבר המציין חוסן גופני מפליג, מבען אומד וסקרן. צבען היה כחול מגוון נדיר. כהה. לעורה היה גוון של חרסינה ועצמות הבריח שלה יצרו גמלון מרהיב, מפתיע. שערה הכהה צנח בתלתלים נדיבים שנהגה לסובב אותם באצבעה בהיסח דעת בזמן שהייתה סוקרת את סביבתה, זעה, ומנתחת בחוסר מנוחה טורפני את המצב שלפניה. הייתה לה השפעה עצומה על אנשים והיא הייתה מתורבתת, אבל, היא הייתה גנבת.
הכרה יסודית שלא מגיע לה דבר הוטבעה בה כנראה עוד מבית הוריה. היא שרדה את דרכה עד לבגרות ואז, בתאונת דרכים בכביש מדברי, סטתה המכונית שבה הייתה לתוך תהום, והיא איבדה את רגליה. בעקשנות נשארה ערה עד אשר הייתה על המיטה בבית החולים ואז עצמה את עיניה. אופייה החזק סייע לה לקום, לנוע ולא להיות נכה. טליה מעולם לא הייתה נכה. היא הייתה שורדת מקצועית. היא גנבה בעקביות את תשומת ליבם של הסובבים, היא לכדה את רחמיהם, את ליבם, את אהבתם, את עזרתם. כלואה בבדידותה, הגוש הקשה של המתח בבטנה הבקיע עבורה כמעט כל דבר ובלי דעת מתוך דחף קדום היא השתמשה בו שוב ושוב ובכל מקום, נמרצת, מלאת זעם, חושנית ובעלת חן מדהים. היא פילסה את דרכה בשולי העולם הספרותי, מנסה ללקט השראה וסיפורים ראויים. היא נסעה במהירות על כיסא גלגלים ספורטיבי, או צלעה על זוג רגליים מלאכותיות שבהן אף לא אחד העלה על דעתו שזוהי אישה קטועת רגליים. אבל הכי נוח היה לה לנוע, במהירות ובאמצעות ידיה, על התחת.
הרהרתי, בוהה בעיגול הרטוב ליד הכוס הכהה. ראיתי לרגע את הכיורים והשירותים הציבוריים מנקודת המבט המקוצצת שלה, את כל האבנית המזוהמת שבדרך כלל איננו רואים ואת הרצפה המרובבת שתן שנאלצה לפגוש מקרוב. לא פלא שהייתה מלאת זעם עלינו, בעלי המבט העיוור למעלה. הרמתי את עיניי אל חברי.
לעולם לא הייתה לבד, תמיד היה מישהו לידה, מאהב או ידיד. היא הכירה את נועם באירוע חברתי והם הפכו מיד לידידי נפש. נועם הדריך מסעות ארוכים במדבר ובאחת הפעמים לקח אותה איתו. טליה אהבה את הרעיון. זה נראה לה הרפתקה וסיפור טוב. המדבר שבה את ליבה. הצבעים, הסלעים והרוח החמה של הגברים שאהבו את נוכחותה, נכנעו לקסמה, צחקו איתה והשתעשעו בה מעבירים אותה דרך מקומות קשים למעבר מיד ליד, כמו כדור. באופן עמום היא חשה שהיא מקבלת ואינה חייבת ליטול, לקחת או לגנוב. היא חשה שלוקחים ממנה. מסגרת מסע ההישרדות שאבה ממנה כוח והשראה. אני מוכרחה לעשות איזשהו סיפור על המדבר אמרה לעצמה טליה שוב ושוב במשך שלוש ארבע השנים שבאו לאחר מכן. היא קשרה ידידות עם שותפו של נועם, אורן, שניהל את הקבוצות.
אתה צריך לדמיין לעצמך את האיש הזה, אמרתי לחברי שהקשיב בעניין. מבט נוגש, גוף כבד, כתפיים נוגחות, קטר. מסיפוריו של נועם הבנתי כי גם בו הוטבעה אותה הכרה של היעדר חסר תחתית. בילדותו כנראה איבד את אימו וכמעט מצא את מותו במדבר. מאז נשא צלקת של אובדן וצמא. מלחמה הייתה מנהגו. כבד, היה הודף את דרכו בכוח, קורא תגר, סקרן, ונוטל לעצמו את חפצו מול עיניהם הלא מאמינות של הסובבים. כשודד סְפָר, בעל חן של ילד נטוש, הִשליט כתנאי לבדו את רצונו על כל סביבה שבה נמצא ונאבק בששון נזעם עם כל מי שסירבו לקבלו עד שהיו נכנעים או מסתלקים. בדרך כלל היו מסתלקים.
יום אחד שמעה טליה מנועם על קבוצה שעמדה לעבור איתם מסע קשה במדבר כחלק מתוכנית טיפול באתגר. אה! אמרה טליה, זהו הסיפור שלי, בשבילי! וביקשה מאורן להצטרף ולתעד את הקבוצה במסעה. אורן הסכים בחצי פה. מרוצה, טליה סיפרה על כך לכל מי שפגשה על אינספור כוסות קפה הפוך, בונה עולם רופף בשיחות טלפון. בסופו של דבר נמאסו השיחות האקראיות בטלפון על אורן עד שחתך ואמר לה: את יכולה לבוא ולעשות מה שאת רוצה אבל הכל באחריותך ואני לא עוזר לך בכלום. יש לי עבודה לעשות ואני לא רוצה הפרעות.
אני פשוט לא רואה איך היא יכולה לעשות את זה הרהר אורן בזעף, נרגז מהידחפותה העיוורת ועל הסכמתו. הוא חש מנוצל או מתומרן באופן לא ברור, דבר שלא היה לרוחו כלל וכלל. במסע מורכב כזה היא לא יכולה לעשות כלום בשטחים הקשים. היא לא יכולה לרדת ולעלות בסלעים ואני לא מאמין שמישהו יסחב אותה. היא עושה רעש, תובעת תשומת לב אינסופית, מעצבנת אותי ותפריע לי בפעילות. איני רוצה אותה.
טליה באמת הייתה מרגיזה את האנשים אחרי פרק זמן. שום דבר לא היה ברור אצלה והיא פשוט ציפתה למצב שבו תוכל להטיל את עצמה פנימה, להסעיר את הסביבה ולחטוף את מה שכינתה 'חומרים', ריגוש, אירוע, ללא הרהור נוסף. אתם קצת דומים, אמר נועם לאורן שהביט בו בתמיהה זעופה.
זמן מה לאחר מכן פגשה טליה את נועם. הוא התבונן בה ואמר לה בפשטות: לא נראה לנו שאת יכולה לעשות את המסלול. טליה רתחה. תחושת התמיכה של נועם שנראתה לה מובטחת נעלמה. היא ניסתה לאלתר מיד. אני כבר אסתדר בשטח. לא. אמר נועם. את לא תוכלי להסתדר סתם בשטח כי את בונה עלינו ואנחנו לא נוכל לעזור לך. אנחנו עסוקים בלעזור לאנשים אחרים, ואני מתקשה לראות איך מישהו יכול לסחוב אותך ואת הציוד שלך בשטח הקיצוני שבו נהיה. אני אראה לאנשים האלה, זעמה. היא דחפה את לסתה קדימה והגוש בבטנה היה קשה מתמיד. נועם התבונן בה ושתק. הרי ניקח אותה על הגב אם יידרש, בסופו של דבר, הרהר. אבל עליה לא לדעת זאת. היא צריכה לנסות בעצמה להיות מוכנה ככל האפשר ולא להכשיל את העבודה. את מרגישה מה את רוצה אבל את לא יודעת איך לעשות את זה. אמר לה נועם בישירות. אין לך שום תוכנית. איזה תוכנית? רטנה. אף אחד לא בצבא כאן. היא חשה שהיא נדחפת למקום שבו לקסמה אין השפעה. לראשונה פגשה בו גזֵרה קיצונית של מדבר. לראשונה ראה בה תובענות חשופה. אבל טליה המשיכה להתעקש. היא אמרה שהיא באה, אמר אורן, מדבר קצרות בטלפון עם נועם לפני היציאה לשטח.
טליה הגיעה בזמן למפגש. היו איתה שני מלווים נוספים. היא הייתה מתוחה מאוד. עד כדי כך שרצתה להקיא. היא הייתה נחושה וממוקדת רק בדבר אחד. היא תעבוד. היא תעבור. היא לא ידעה בדיוק מה ואיך, אבל היא תהיה שם. והיא תסתדר. כמו תמיד. המדבר ציפה לה כפי שהוא מצפה לנו תמיד. תמיד מוכר, תמיד מפתיע, תמיד חדש. טליה ליוותה את הקבוצה עם כל ההכנות ליציאה ואת המטרים הראשונים, ואז חזרה אל סלים, הנהג, ברכב הליווי והחילוץ של הקבוצה. היא תכננה לפגוש את הקבוצה אחרי הצהריים בראש ההר אליו יעלו מן הוואדי שבו התחילו את דרכם. כשורדת מקצועית היא ניתחה את השטח ללא הרף. האבנים, הסלעים, רוחב השביל, הטמפרטורה, מצב רוחם של האנשים. היא זעמה על אורן ונועם והזעם גרם לה להיות ממוקדת. מכיוון שהם נכחו בשטח היה זעמה יציב וקבוע. היא לבשה ג'ינס עם טלאי עור גדולים על עכוזה ושרוולי הג'ינס היו תפורים כשקים על הגדמים של הרגליים קרוב לירכיים. היא חבשה כפפות עור וחשה דרך שרירי עכוזה את הקרקע המדברית ואת הסלעים ואת שברי השיחים. היא חשה את החום של הקרקע דרך כפות ידיה ומצמצה כאשר הסתבר לה שהשמש חזקה ומסנוורת. מוחה פעל ללא הרף וצירף נתונים על נתונים. היא צריכה כובע וקרם ושרוולים והטלאים יחזיקו מעמד ושרירי הידיים והחום והקבוצה והזבובים והזיעה והריח של האבק. היא דילגה בעקשנות מעל דברים שאינם ידועים ונצמדה באותה עקשנות רק לפרטים שהיו בהישג ידה. היא חשה שהיא לוקחת אותם כדרכה, ואת תשומת הלב של הקבוצה בגלל רגליה החסרות שגם אותה לקחה כדרכה והיא הייתה מאושרת באופן מוזר כי המנוע שלה פעל בשיא עוצמתו והיא אהבה את זה ואת הזעם שנתן לה מטרה כה נאה.

המשך יבוא