יהא האושר אשר יהא / שי גטריידה

יהא האושר אשר יהא; מימוש רצון כייחוד אנושי – רכיבת אופניים כאפשרות

שי גטריידה

תקציר הרצאה שנישאה ב" כנס השלישי לטיפול באדם המפגר", ירושלים 2003
הכנס עסק בשאלת אושרו של האדם המפגר


שאלת מימוש האנושיות:

נושא המושב הזה הוא פעילות ספורטיבית מהנה. מבחינה זאת אינני בטוח שזה המקום המתאים ביותר להעלות את הדברים שברצוני לומר. דברים אלה שייכים לתחום העלום, הכאוטי בו רעיון או מחשבה מפציעים, מתבהרים ואנו חשים שיש בהם דבר מה בעל משקל עבורנו ועבור סביבתנו, ועכשיו רק נותרה השאלה אם הם תמיד היו שם, חלק מידיעתנו, מהשקפת עולמנו, או הם עוד אבן בניין, חתיכת פסיפס שנמצאה לנו. אימוצה והנחתה במקום הפנימי הנכון מראים לנו כיוון אליו עלינו להוביל את פעילותינו.
כאמור באתי הנה כמי שעוסק בין היתר בהדרכת בני אדם עם פיגור שכלי ברכיבת אופניים, אך השאלה שמעסיקה אותי היא שאלה כללית שאינה נותרת בתחומי הפעילות הספורטיבית.
השאלה היא שאלת מימוש אנושיותנו. לשאלה זו לכאורה שני פנים. הפן האחד נוגע לאופן בו אני ממש את אנושיותי. הפן האחר נוגע לאופן בו אני מאפשר, או לכל הפחות לא שולל מן האחר למימוש אנושיותו. ברצוני ללכת כאן בנתיב שסלל הפילוסוף היהודי צרפתי עימנואל לווינס ולטעון שאין כל ריווח בין האלות. רוצה לומר: אנושיותי לא תמומש כל עוד לא תמומש אנושיותו של האחר. לא רק זאת אלא יותר מכך: אחריות אינסופית מוטלת עלי לאפשר לאחר לממש את אנושיותו.

יהא האושר אשר יהא:

נניח לרגע את שאלת מימוש האנושיות על מנת לחזור אליה בהמשך. שאלה מרכזית שמניח לפנינו הכנס הזה היא שאלת אושרו של האדם המפגר. כלומר: האם ביכולתנו להגדיל את מידת אושרו של האדם המפגר, לעשותו בעתיד מאושר יותר מכפי שהוא כיום?
אם התשובה לשאלה חיובית, אזי מתבקש לשאול מהן הדרכים לעשות זאת. בנקודה זאת אני מציע לשאול אם עבורנו כמחנכים, מטפלים ואנשי מקצוע אחרים, הנתיב של חיפוש אושרו של האחר, במקרה זה האחר הוא האדם המפגר, הוא נתיב פורה. אני רוצה לקחת רגע את הדיון בשאלה הזאת עד הקצה האבסורדי שלה, המוצא את ביטויו בסיפור לכלוכית.
כולנו זוכרים את אושרה של לכלוכית משבחר בה לבסוף הנסיך. אולם האם מישהו זוכר מה עלה בגורל אחיותיה שניסו להיבחר לפניה? ובכן: משהגיע הנסיך עם הנעל לנסות את האחות הבכירה, ליוותה אותה אימהּ לחדרה, ומשנוכחה האם שביתה אינה מצליחה להכניס את רגלה לנעל, הגישה לה סכין ואמרה "כרתי את הבוהן, כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". זוועה דומה גורמת האם לביתהּ השניה. להבנתי הזוועה מתרחשת בתחום מודל של אושר שאין לי כל ספק שאיש מיושבי החדר הזה לא יקבל אותו. אולי רוצה הסיפור ללמדנו שברגע שאדם מוסר בידי אדם אחר את החיפוש אחר אושרו, בו ברגע מוטל בו מום והוא חי בסבל עד יומו האחרון.
וכפי שכותבת סימון דה בובואר " \משמעותה של המילה אושר אינה ברורה, ועוד פחות ברור אילו ערכים אמיתיים היא מטשטשת. אין שום אפשרות למדוד את אושרו של הזולת, וקל מאוד לייחס אושר למצב שמבקשים לכפות עליו: דווקא אלה שנכפה עליהם קיפאון מוכרזים כמאושרים, בתואנה שהאושר טמון בנייחות".
ג'והן סטיוארט מיל מדבר על "...אושר כמטרה מורכבת מדי או בלתי מוגדרת משאפשר יהיה לחתור אליה".

על מצבו הקיומי של האדם המפגר:
להרף עיין דמיינו עצמכם נידונים לחיים שלמים בהם אתם מוגדרים כחסרי ישע, נתונים בכל רגע לחסות אפוטרופוס. גם החיים במסגרת מוסד/מעון/הוסטל וכד' יהיו להערכתי בחירה ראשונה רק עבור מספר מצומצם של בני אדם בלבד. אולם במצב דברים אישי-חברתי-קהילתי נתון, מצב המשתקף במציאות חיינו, אין הפתרונות הללו גרועים ביותר ולרבים הם בגדר קרש הצלה.

מרחב למימוש רצון:
אנחנו מתקרבים כעת אל לב העניין. מה שתיארנו עד כה בהתייחס לאופציית האושר ולמצבו הקיומי של האדם המפגר עלול להניב, אם לא נהייה ערניים, מצב בו מתועלים חייו של האדם המפגר להיות חיים פאסיביים. בתוך פאסיביות זו תאבד יכולתו של האדם המפגר לעצב את חייו במידה שהוא יכול ומעוניין לעצב אותם. בכך תיפגע אנושיותו אנושות.
ישעיהו ליבוביץ' כתב כי "...בקוסמוס כולו, מגרעיני האטומים עד המטא גלקסיה, נעדר הגורם של הרצון, שאינו קיים אלא באדם – היצור בעל תודעת עצמו".
ולהשקפתי: אנושיותנו מושתתת במידה רבה על יכולתנו לממש את רצוננו. כלומר לבטאו בפעולה, במעשה. מחנך או מטפל מוכרחים ליצור הזדמנויות בהן האדם המפגר יממש את רצונו. פרויקט האופניים מבקש אם כן ליצור מרחב למימוש רצון האדם המפגר. בעתיד אני מקווה לפתח תפיסה זו וליישמה באופן נרחב יותר.
הרכב הקבוצה:
דיירי המעון מאובחנים כבעלי פיגור שכלי בינוני עד קשה. מאפיינים נוספים: הפרעות נפשיות, PDD, שיתוק מוחין. שגרת חיי הדייר מתרחשת בקבוצה המתאימה ליכולתו התפקודית: קבוצת הבלתי עצמאים, קבוצת העצמאים הזקוקים לתמיכה בתפקודי היום-יום וקבוצת העצמאיים לגמרי.

אודות רכיבת אופניים:
רכיבת אופניים היא פעילות מורכבת המתאפשרת מתוך הפעלה אישיותית משולבת ומתואמת של תהליכים נפשיים, קוגניטיביים וגופניים. רכיבה בקבוצה דורשת תפקוד חברתי. הרכיבה הנעשית בחוץ, מזמנת קשר בלתי אמצעי עם העולם – סביבת הפעילות המגוונת והעשירה ביותר העומדת לרשותנו. קבוצת האופניים פועלת זה כשנה. מתקיימות פעילויות בשני אפיקים עיקריים: 1) רכיבת שטח באופני הרים. 2) "פגישה" ראשונה עם אופניים, היכרות ורכיבה בסיסית על תלת-אופן.

מה אנחנו עושים:
בקבוצת אופני השטח רוכבים חניכים שכבר יודעים לרכוב. הצטרף לקבוצה מי שהראה יכולת רכיבה גם אם היה זקוק לתמיכה בתחילת הנסיעה, ובתנאי שהצליח להפעיל את המעצורים. תשעת חניכי הקבוצה רוכבים אחת לשבוע במשך 3 שעות בשטחי החקלאות שבבקעת הנדיב. החניכים מגלים דבקות רבה ביחס לפעילותם בחוג ורק לעיתים נדירות, בשל סיבות אובייקטיביות, נעדר חניך מן הרכיבה.
גישה לאופניים, היכרות בדרכים של משחק, חקירה והתנסות וכן רכיבה בסיסית, מוצעים לכל הרוצה בכך, ללא כל קשר לדעתנו המוקדמת אודות יכולותיו. הרצון אפשר שיהיה מבוטא מילולית, ואפשר שיבוטא בדרכים התנהגותיות לא מילוליות, מתוך הימצאות בקרבת התלת-אופן וזימון האפשרות לגשת אליו. הנסיעה מתבצעת בתחומי המעון או במגרש כורכר נרחב שבצמוד. מתבצעות פעילויות כיד הדמיון הטובה; החל בגרייה חושית (מישוש חלקי האופניים, צלצול בפעמון) המשך בפעילות תנועתית עם האופניים, הסעת החניך בסל האחורי ועד ללימוד רכיבה, רכיבה עצמאית וביצוע תרגילים שונים להגדלת מיומנות ההפעלה של תלת האופן.

חניכים מגיבים:
"זה כיף, עושה לי בסדר"
"זה טוב, אוהב להסתובב בפרדס"
"אוהב שאנחנו נוסעים באופניים כל החבר'ה"
החניכים משתתפים בפעילות מתוך בחירה אישית. ניכרת התפתחות במימדים אישיים וחברתיים, קוגניטיביים, נפשיים ופיסיים.
דוגמאות: התכוונות נפשית שמתבטאת בציפייה לשעה 3 ביום רביעי (מועד הרכיבה השבועית). השגת עצמאות ונטילת אחריות לגבי רכיבים בהתארגנות הלוגיסטית. התמדה בהשתתפות בחוג, הגדלת משכי הנסיעה וטווחיה, שיפור במיומנויות מוטוריות ולמידת השימוש בתלת-אופן ככלי מעבר לדו-אופן. פיתוח אמביציה למעבר מתלת-אופן לדו-אופן. פיתוח התנהגות של עזרה הדדית והתחשבות בזולת. שיפור ביכולת להיות בקשר עם חברי הקבוצה והמדריכים ושיפור ביכולת להתמיד בקשר לאורך זמן. למידת כללים לשמירת בטיחות וביטחון אישי. התמצאות במרחב הגיאוגרפי.

דיון:
אולי אושרו של האדם המפגר היושב בכורסא מול טלוויזיה מרצדת גדול מאושרו של המתאמץ לרכוב על אופניו?
אולי אושרו של האדם המפגר שאין מזמנים לו אפשרויות למימוש רצון, גדול מאושרו של זה המממש את רצונו?
רכיבה על אופניים הפכה להיות חוויה כללית במעון. מרבית החניכים מתייחסים ומגיבים אליה בדרכים שונות באופן שוטף. פעילויות האופניים מאפשרות למשתתפיהן לכונן את אנושיותם דרך מימוש רצונם ובכך לשרטט לעצמם אופק הנפתח אל מעבר לקיום העכשווי.