צילומים: ירדן מיכאליזמן / דוד מיכאלי
מושג הזמן היה תמיד תעלומה. אנו נולדים אנו חיים אנו מתים. מושג הסופיות המלווה אותנו מהרגע שבו אנו הופכים להיות חניכים וחברים נאמנים של חברה ותרבות, מושג זה בורא בו זמנית את מושג הנצח. בין הכיליון לנצח רוטט הזמן.
אנו חווים את מותנו בידיעה המכאיבה שהזמן ימשיך לשטוף קדימה בין בעלי ההכרה. היחסים ממשיכים להתקיים, אבל, עם אחרים. קשה לנו לקבל את העובדה שיחסינו תמו. שהזמן עבורנו תם. אך לא. השמש זורחת ושוקעת. סתיו מחליף את הקיץ. חורף מחליף את הסתיו, ואחריו – האביב פורח. דמי רן בעורקי עד לסוף העולם, ושב עתיר ניסיון וחומר דרך הריאות אל לבי, משם ייצא רענן לזמן חדש, בנתיב המזומן לו. מזוני החי חולף דרכי, מעניק לי חיים. אשר נותר ממנו מעניק חיים לחיים אחרים. כך גם גופי המת יעניק חיים לחיים אחרים. פגישות נולדות מבשילות ומסתיימות. פגישה בת שניות ופגישה בת תקופת חיים. כל אחת היא יקום זמן שלם.
פרחי הזמן בשדה האין סופי נפתחים ונסגרים, כלים ופורחים. כה הרבה מעגלים, כה הרבה מחזורים: היממה, הירח, השפל והגיאות, הביוץ, המחזור המיני הקטן, המחזור המיני הגדול, הנפת הפטיש והנחתתו, הנפת החרב והורדתה, החיבוק, הפיהוק, השינה, שתיית הקפה, לגימת התה, ההזנה, הזעם, הבכי, החיוך, כל דבר מעגל. הקטן מפעיל את הגדול, הגדול פועל על הקטן. אין סוף מעגלים משולבים אחד בשני, מטילים את צילם אחד על השני, פועלים בתנועה הרמונית חסרת גבולות. גם אם נתקע מעגל אחד הוא שייך לתמונה הגדולה. עצירתו או האצתו יוצרים שילוב חדש. התנועה אינה נפסקת לעולם.
במרוצתנו לקראת התאריך החגיגי, הכה אנושי של סוף האלף השני או סוף האלף השישי או סוף החמש מאות אלף, יהיה אשר יהיה, אנו יוצרים בידינו הקטנות, ואהבתנו הגדולה את הגדרות ההתחלה והסוף.
ומה אנו עושים אם לא בנייה אין סופית של גדות הנהר, שם זורם נהר היחס הוא הזמן. עם כל תמרור שאנו מציבים אנו מוסיפים פירור לגדות המושגיות.
בבנותינו את המושג והחומר אנו יכולים להתבונן מוקסמים בזמן השוטף. בנהר היחסים. כאשר המושג והחומר מתפוררים ושבים אל מקומם לתוך הנהר – אנו כה עצובים. נחפזים לבנות מחדש מדרך לכף רגלינו אשר ממנו שוב נוכל להתבונן מוקסמים בזרימה. בני אנוש מבורכים אנו, ואנו יוצרים את הקסם.
1000, 1600, 2200, האם אלו דקות? שעות? שנים? בכל אשר נפנה אנו עומדים סקרנים מול הדרך המניעה את כל גלגלי היקום המשולבים ביניהם. למין הזעיר ביותר ועד למוחלט ביותר. כל אשר היה הוא שיהיה. ולא. לא הבל היופי.
גם במחזור היממה בארץ החמה שבה אני גר, פועמת אותה חוקיות אין סופית.
האין המתוק והמפחיד לקראת ההתחלה והופעת הזרימה ונסיגת הצל, והמעשה, והבוהק, האדמה המתקשה והאוויר הקורן. ההרפיה ועליית הצל וההמשך בלילה החם, החיפזון לקראת החידלון – ושוב רגע הביניים של האין אשר ספוג בכל שעה ובכל מעשה: הרגע האיום חסר הזמן, הרגע שבו נעלמו הגדות והוא מוחלט ועילאי. ובהתבונני בקטן אני רואה את הגדול: הנה העולם הנה אני.
אנו חווים את מותנו בידיעה המכאיבה שהזמן ימשיך לשטוף קדימה בין בעלי ההכרה. היחסים ממשיכים להתקיים, אבל, עם אחרים. קשה לנו לקבל את העובדה שיחסינו תמו. שהזמן עבורנו תם. אך לא. השמש זורחת ושוקעת. סתיו מחליף את הקיץ. חורף מחליף את הסתיו, ואחריו – האביב פורח. דמי רן בעורקי עד לסוף העולם, ושב עתיר ניסיון וחומר דרך הריאות אל לבי, משם ייצא רענן לזמן חדש, בנתיב המזומן לו. מזוני החי חולף דרכי, מעניק לי חיים. אשר נותר ממנו מעניק חיים לחיים אחרים. כך גם גופי המת יעניק חיים לחיים אחרים. פגישות נולדות מבשילות ומסתיימות. פגישה בת שניות ופגישה בת תקופת חיים. כל אחת היא יקום זמן שלם.
פרחי הזמן בשדה האין סופי נפתחים ונסגרים, כלים ופורחים. כה הרבה מעגלים, כה הרבה מחזורים: היממה, הירח, השפל והגיאות, הביוץ, המחזור המיני הקטן, המחזור המיני הגדול, הנפת הפטיש והנחתתו, הנפת החרב והורדתה, החיבוק, הפיהוק, השינה, שתיית הקפה, לגימת התה, ההזנה, הזעם, הבכי, החיוך, כל דבר מעגל. הקטן מפעיל את הגדול, הגדול פועל על הקטן. אין סוף מעגלים משולבים אחד בשני, מטילים את צילם אחד על השני, פועלים בתנועה הרמונית חסרת גבולות. גם אם נתקע מעגל אחד הוא שייך לתמונה הגדולה. עצירתו או האצתו יוצרים שילוב חדש. התנועה אינה נפסקת לעולם.
במרוצתנו לקראת התאריך החגיגי, הכה אנושי של סוף האלף השני או סוף האלף השישי או סוף החמש מאות אלף, יהיה אשר יהיה, אנו יוצרים בידינו הקטנות, ואהבתנו הגדולה את הגדרות ההתחלה והסוף.
ומה אנו עושים אם לא בנייה אין סופית של גדות הנהר, שם זורם נהר היחס הוא הזמן. עם כל תמרור שאנו מציבים אנו מוסיפים פירור לגדות המושגיות.
בבנותינו את המושג והחומר אנו יכולים להתבונן מוקסמים בזמן השוטף. בנהר היחסים. כאשר המושג והחומר מתפוררים ושבים אל מקומם לתוך הנהר – אנו כה עצובים. נחפזים לבנות מחדש מדרך לכף רגלינו אשר ממנו שוב נוכל להתבונן מוקסמים בזרימה. בני אנוש מבורכים אנו, ואנו יוצרים את הקסם.
1000, 1600, 2200, האם אלו דקות? שעות? שנים? בכל אשר נפנה אנו עומדים סקרנים מול הדרך המניעה את כל גלגלי היקום המשולבים ביניהם. למין הזעיר ביותר ועד למוחלט ביותר. כל אשר היה הוא שיהיה. ולא. לא הבל היופי.
גם במחזור היממה בארץ החמה שבה אני גר, פועמת אותה חוקיות אין סופית.
האין המתוק והמפחיד לקראת ההתחלה והופעת הזרימה ונסיגת הצל, והמעשה, והבוהק, האדמה המתקשה והאוויר הקורן. ההרפיה ועליית הצל וההמשך בלילה החם, החיפזון לקראת החידלון – ושוב רגע הביניים של האין אשר ספוג בכל שעה ובכל מעשה: הרגע האיום חסר הזמן, הרגע שבו נעלמו הגדות והוא מוחלט ועילאי. ובהתבונני בקטן אני רואה את הגדול: הנה העולם הנה אני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה