היא ראתה בבירור את ההבדל שבין הירידה של אתמול למה שנפרש מתחתיה עתה. הציפורים ריחפו בשתיקה הרחק מתחתיה. מורד רך וחלק בזווית של שלושים מעלות זרם במרחק אל מדרגת הסלע. המורד הזה הוא מורד של סלעים ואבנים והוא אינו רך כלל ועיקר. היא הייתה לכודה בתוך עצמה ובתוך המדבר מבלי דעת.
היא התבוננה למטה והיא שלחה את מבטה הרחק אל הצוק ממול ואל הקניון הזעיר למראה שבקרקעית מפתל את דרכו באבן לבנה נוכח הימה. היא ידעה שבעוד ארבע שעות תרד כאן הקבוצה ותעלה בצד השני, והיא ידעה שהיא תמתין להם עם הג'יפ בצד השני כאשר יעלו, והיא ידעה שההזדמנות שלה מונחת לפניה. הזדמנות למה? היא לא ידעה אבל היא ידעה לזהות בבירור מלקוח טוב. מלקוח אדיר. מלקוח ענק. מלקוח נדיר. והיא תהיה חסרת אחריות כי זוהי ההזדמנות שלה וסוף סוף יש לחוסר האחריות שלה משמעות והיא תרד את זה עכשיו היא אמרה לאורן. סלים נדהם והיא שוב הזינה את מדורת ההערצה, אבל אורן אמר, טוב. תרדו ותחכו למטה. הוא התבונן בה, בתשומת לב, ריגוש עולה בתוכו, עמום. תלכו לאורך השביל. אמר. וזהו? במעמקים הוטח סלע רצונה בסלע רצונו. זהו. הרתיחה שנרגעה בה מעט געשה מחדש. אני אראה להם. הם לקחו מים ואת הציוד.
האומדנים היו ממנה והלאה. הזעם טשטש בה את תחושת גופה, העניק לה כוח ובנה אצלה את תחושת הלבד ממורקת וחדשה, דבר שגרם לה הרגשה מעורפלת של הנאה ושלמות. היא חתכה את קשריה וציפיותיה מהאנשים הללו והיא תראה להם, לעולם, ובעצם זה טיול נפלא, המדבר כה יפה סך הכל והיא פנתה אל המדבר. המתח הזהירות הערנות והמיקוד ניתקו אותה מתחושת המאמץ והמרחק. לאחר שנתנה מנוח לכתפיה וידיה ושרירי מה שנותר מירכיה הביטה למעלה וראתה את מדרגת המצוק ממנו ירדה. הצוק התנשא מעליה כבר גבוה מעבר להישג. הרחק מולו ניצב תאום המראה הגיאולוגי שלו וכשהביטה בו, הבינה בעיניים זקנות כי רק התחילה את הדרך. היא התעלמה ממלוויה שבאו בעקבותיה כפותים בכישוף של החלטתה. היא ידעה שהיא לבד. היא ידעה שאורן שלח אותה בראש קר ומתוך סקרנות להיות לבדה, היא ידעה שנועם הרפה ממנה באותו ראש קר ושהיא עומדת לבחינה כלשהי. אישה? נכה? מספרת סיפורים? אדם? השביל נפרש לפניה אל תוך המורד הלא פתור.
היא דחקה את ידיה המכוסות בכפפות אל תוך הסלע והניפה את גופה חסר הרגליים קדימה. ברור שלמדבר ממש לא אכפת. השמש הקרינה זרמי חום ואור כאשר רמשה בישיבה בין הסלעים הגדולים של סוף המורד הראשון. בהתבוננה במרחק ראתה בתמונת הראי של הקיר ממול את המצוק הראשון, המורד, המצוק השני, הדרדרת, המדרגה השלישית והאפיק. כתפיה כאבו כבר עכשיו ומרפקיה, ברכיה לעת זאת, דחקו ודחקו את הקרקע מניפים אותה קדימה ולמטה שוב ושוב. היא מחקה את כל עולמה והתרכזה במה שלפניה. היא כבר הייתה כאן במקום שבו עקשנות תציל את חייך. היא הכירה את המקום הזה. ההיה חיוך קטן, מר, בפנים, או לא? לא חשוב למעשה. קדימה, קדימה. שוב ושוב נחתה על עכוזיה, הקרקע חמה תחתיה, הסלע חם תחתיה. הזיעה ירדה עליה כמסך. זרועותיה הפכו לדבר שבו התרכזה. חלפה בה מחשבה מרירה על עידון ויופי שנמחקה מיד. היא חשקה את לסתה באופן כה מוכר, הקללה חלפה בה כמו עורב בשמיים ונעלמה. כאשר הביטה למעלה לא יכלה יותר לראות את הנקודה ממנה התחילה לרדת. אחורה לא קיים יותר וקדימה זוהי תעלומה. זאת הייתה ממש החלטת בזק גדולה. המחשבה עברה בה בחטף. ריאותיה היבשות נשמו את האוויר החם. גופה הזיע ודמע. היא עצרה, טלטלה את ידיה ושתתה בגמיעות גדולות מהבקבוק שנשאה על גבה. הזיעה הציפה אותה מיד עם השתייה. חבל על מה שיוצא, חלף ונעלם, היא חשקה את לסתה. אולי יותר טוב פשוט לישון קצת. חלף ונעלם. היא שמעה את צוויחת ציפור הטרף הרחוקה ודחפה את עצמה קדימה מחדש. תינוקת מדדה רואה את הכל חדש מנקודת מבטה. האבנים גדולות יותר, האופק גבוה יותר, אני רואה פחות. הצעד ענק. השיח גדול. המרחק אינסופי. אמא. אמא. אמא.
הנוף התחלף מתחת למגע גופה. מתבוננת סביבה גילתה שזחלה ישר לאורך השביל על אין ספור פיתוליו והנה היא יושבת על אבני הדרדרת. שביל ישר ירד, מבהיר את דרכו על צבר האבנים שנראה חסר קצה. מה עשיתי אמרה לעצמה טליה. מה אני עושה אמרה לעצמה טליה. זאת הרפתקה אמרה לעצמה טליה. בתור הרפתקנית לא הייתה יכולה שלא להכיר תודה במרירות לנסיבות ולאנשים שדחפו אותה לשם. אבל זהו סיפור גדול חלפה בה מחשבה. אני לא רוצה להיות הסיפור ענתה. אבל אני הסיפור. בנקודה זאת נגהה בה ההבנה שהיא עושה את הכל בשביל עצמה ולא למען אף אחד אחר והפעולה חותרת אל משהו בתוכה נגד רצונה. היא דחפה את עצמה מיד קדימה על הדרדרת.
הדרדרת שאבה אותה למטה. היא גילתה מיד שהידיים שחשבה שהיו כבר אוטומטיות לגמרי שבו לחיים חדשים של כאב. דקירות הופיעו במרפקים. מיניסקוס, גיחוך מריר, הכתפיים והעורף התעבו ולחצו. הנחיתות הבלתי פוסקות על בסיס עכוזה שלחו גלי הלם קבועים בגבה, ועצם הזנב שלה שלחה כאבים דוקרים. האבנים תמיד הפתיעו בזווית לא צפויה שנשכה בה מימין משמאל ומלמטה. הדחיפות והמשיכות הנחיתות והחבטות הפכו לקצב קבוע. הם הפכו לדרך חיים הם הפכו למקצב העולם. הירידה לא נגמרה ובפעם הבודדת שהסתכלה לאחור התבונן בה ההר חזרה כפי שהוא מתבונן בכל חרק העולה על פניו והדרדרת נמתחה כלפיה באופן אין סופי. היא חשה בחילה. כל נחיתה קדימה הייתה התברגות יותר עמוקה למצב שאין ממנו חזרה. לא הייתה ממנו חזרה גם בתחילתו. האבנים המונחות אחת על השנייה במרבד אבן עצום נטוי, השמיעו נקישות מתכתיות כשזזו ולהטו מחום. טליה הפכה להיות יבשה מבפנים ונעה באופן חלול חשה את הדקירות הכאבים ונשיכות האבן וכוויות הידיים מרחפים על קליפתה. לבד. הלם גופה על הסלע. לבד. היא חבטה ברגליה הלא קיימות, בגדמים המנופחים מדם. לבד. לבד. לבד. לבד. קולות מלוויה שהיו עסוקים במאמציהם שלהם וניסו לשאול לשלומה לא חדרו אליה. למעשה אפילו הפריעו. היא טלטלה את גופה בזעם והלמה בטלאי העור על האבן. לבד. לבד. לבד. למה כל כך קשה. המחשבה חלפה ונעלמה. למה תמיד כל כך קשה, למה, המחשבה עופפה שוב ונעלמה. טליה טלטלה שוב את ראשה מרוקנת אותו. מניאק. מניאק. מניאק. מניאק. היא נוכחה לדעת שהיא חוזרת בראשה על אותה מילה. היא חדלה. מי המניאק? די. די. די. די. די. היא נוכחה לדעת שהיא שוב חוזרת על אותה מילה. היא חדלה. למה. למה. למה. למה. למה. היא שוב רוקנה את ראשה. עד האבן הבאה. הגדירה מטרה. ואחריה. עד האבן ההיא. ואחריה עד האבן ההיא. כפות ידיה היו תפוחות בתוך הכפפות, הווריד בצווארה וכלי הדם בקצות גדמיה פעמו בעוצמה.
הסלעים איבדו את מוצקותם תחתיה. איך הם לא מתביישים. חלף ונעלם. מי. מי. מי. מי. חלף ונעלם. מבעד לסדקים המצומצמים של עיניה התחילו לרדת דמעות. מזל שהם מאחורי. היא ניסתה לזרוק חבל רגשי להיתפס במלוויה המדדים. חברים, אה, חברים, ידידים, נאמנות, חברים, חלף בתפלות בראשה. היא סילקה את הניסיון חשה את חולשתם וחוסר ניסיונם. אלה שאני רוצה לא רוצים אותי. לא צריך זעמה, חשה בבירור את הסדק בכדור המתח הקבוע שבבטנה, זה כלי הפעולה העיקרי שלה. סדק. סדק. סדק. לא נורא היא תתקן אותו היא תשבור איתו את העולם. הדמעות שטפו על פניה. מזל שהם לא רואים. טליה טליה טליה מסכנה שלי, אלוהים שלי, סתמי את הפה. שלא יראו אוי. אוי. היא ישבה בסוף הדרדרת, האדמה נושמת לאט, המדבר זורם לתוכה דרך הסדק הפתוח. זה קורה לה והיא אפילו לא התכוונה לא רצתה כן רצתה אני עייפה עייפה עייפה, אני למטה כמעט. סוגרת את הסדק נפתח. סוגרת נפתח לא מדברת כן מדברת צוחקת שותה בוכה מבפנים הסדק הסדק אוי טליה.
טליה התבוננה בדרדרת שירדה ממנה. השביל הבהיר ציין על גבי האבנים את דרכה. כמו חילזון, הרהרה בשנאה. היא הפנתה את מבטה קדימה ודחפה את עצמה על תחתיתה המשופשפת, הדוויה אל מעבר למדרגת האבן המתפוררת. האפיק היה קרוב. היא גררה את עצמה על ידיה למטה דרך מדרגת חול קשה משובצת חלוקים גדולים והשתטחה מתחת לשיח הסוף הענק מלחיתה מתבוננת מבעד לצעיף רותח של דופק וזיעה בקיר הקעור הענק, שהתנשא מולה לתוך השמיים. מה עשית, אמרה לעצמה בבהלה. איך תעלי? נסתדר. ענתה התרגולת הישנה. נמות. היא השתטחה על גבה, גדמיה פרושים לצדדים, עצם החיק שלה חשה את משקלם השונה והתבוננה בשמיים. ציפור חלפה כמו מחשבה. הציפור יצאה מראשה.
היא הבינה עכשיו כי נדחפה לדבר שהוא מעבר לידיעתה. היא גם ידעה עכשיו כי לעולם לא תשוב למקום ממנו יצאה. היא חשה את בדידותה העמוקה, לפחות אני קיימת, הרהרה. היא תהתה מעורפלת על קיומם של רגשותיה שעדיין היו זעם, סוג של אכזבה, פליאה וקו של פיוס או השלמה שהיה חדש לה לחלוטין, לא הכירה את טעמו וגם לא החליטה אם היא רוצה להכיר. קולותיהם של מלוויה חזרו אליה. הם דיברו על הצל, על המים, על הקבוצה, על הירידה. הם היו תפלים לה, מרוחקים, מעבר למסך זכוכית, אבל היא ניסתה, במאמץ, להשתלב במשחק. סך הכל, ידעה, היא זקוקה להם. נועם חלף במחשבתה ללא סיבה, מעלה בה גל עוינות שחצה את התחושות האקראיות. היא הזדקפה והניפה את עצמה, יושבת, על פני האבנים הלבנות של הערוץ. קוץ ארוך של השיזף הגדול שניצב מולה דקר אותה נמרצות. היא קיללה והניפה את עצמה הלאה. השביל העלה אותה על צידו הנגדי של הערוץ. האבנים הלבנות החמות והקיר האדיר מולה פשוט אפו אותה, אבל היא התעלמה, יושבת, נושמת בכבדות, הזיעה יורדת לפיה היבש, כה יבש, מריחה דבר לא ברור המורכב מיובש מלח והפרשות. לשונה עבה. היא שתתה עוד מים, זוויות שפתיה כואבות, סדוקות מיובש, ומצאה את עצמה צוחקת לפתע. עיוורים לא צוחקים חלפה מחשבה משום מקום מר במוחה. ממשיכה במעלה השביל מכירה אותו בלבד ואף דבר אחר לא קיים. הייתה אחד איתו. בפתע נוכחה בזאת. שביל מקולל. אבנים מזוינות. האבנים רתחו, ידיה הזיעו בכפפות העור אצבעותיה פצועות. האבנים הלכו והגביהו, הלכו ונעשו גדולות יותר ויותר. היא מצאה את עצמה מטפסת במאמץ ושאריות של כוח. עוצרת כל תנועה וממתינה נושמת נשימות יבשות, מגייסת את הזעם שנותר בה כדי לנוע. האבנים הלכו וגדלו, מלוויה הנחרדים הלכו אחריה חסרי עצה נדהמים, עדים לאגדה שהתוותה.
אין כאן מעיין, אין כאן כלום. הוא סתם שלח. אה. עוד סלע. אה. עוד אבן. אה. אמות לפחות ליד הקיר. מאה דקות נצחיות מנותקות מהזמן דידתה וזחלה מסוף הירידה וקרקעית האפיק עד שמצאה את עצמה מתבוננת, מרחפת על עכוזה וגדמיה, נשענת על אגרופיה השחוקים ושרירי כתפיה התפוסים, בגב הירוק העכור, המרופש למרגלות קיר האבן הענק המתקער מעליה שתחתיתו רצועה בפסים דלים של ירוק לח. גופה להט כאב, גופה היה מותש אבל טליה הייתה עניינית. היא צררה את השעות והמורד, היא סגרה את הסדק, היא מידרה את הירידה. היא במעיין. היא ליד המים. היא הגיעה לפניהם. היא תחכה והיא תראה להם. והיא איתם ולא פחות מהם. לרגעים חשה שהקיר נושם יחד עם גופה והעולם פועם יחד איתו. היא דחקה את זה ודחקה את ההשתאות. רק מים בסופו של דבר, ויש לה משימה והיא תצנן את גופה ותנוח. אבל להקות הציפורים השחורות חלפו על פני הקיר הגבוה שוב ושוב מושכות דמעות בכוח מעיניה והיא הייתה בתחתיתו של מקום שבו לא הייתה מעודה ולא שיערה כמוהו. יבש, צחיח, מנוגב, תחתית הבריכה לאחר שרוקנו ממנה את המים וניקו אותה. מקום שבו אפשר להתמלא ולמלא מחדש. היא חשה לחץ בראשה כפי שחשים בעומק גדול וגם זה היה שייך למקום. למעשה רצתה לברוח משם. אבל לא היו לה רגליים.
היא התבוננה למטה והיא שלחה את מבטה הרחק אל הצוק ממול ואל הקניון הזעיר למראה שבקרקעית מפתל את דרכו באבן לבנה נוכח הימה. היא ידעה שבעוד ארבע שעות תרד כאן הקבוצה ותעלה בצד השני, והיא ידעה שהיא תמתין להם עם הג'יפ בצד השני כאשר יעלו, והיא ידעה שההזדמנות שלה מונחת לפניה. הזדמנות למה? היא לא ידעה אבל היא ידעה לזהות בבירור מלקוח טוב. מלקוח אדיר. מלקוח ענק. מלקוח נדיר. והיא תהיה חסרת אחריות כי זוהי ההזדמנות שלה וסוף סוף יש לחוסר האחריות שלה משמעות והיא תרד את זה עכשיו היא אמרה לאורן. סלים נדהם והיא שוב הזינה את מדורת ההערצה, אבל אורן אמר, טוב. תרדו ותחכו למטה. הוא התבונן בה, בתשומת לב, ריגוש עולה בתוכו, עמום. תלכו לאורך השביל. אמר. וזהו? במעמקים הוטח סלע רצונה בסלע רצונו. זהו. הרתיחה שנרגעה בה מעט געשה מחדש. אני אראה להם. הם לקחו מים ואת הציוד.
האומדנים היו ממנה והלאה. הזעם טשטש בה את תחושת גופה, העניק לה כוח ובנה אצלה את תחושת הלבד ממורקת וחדשה, דבר שגרם לה הרגשה מעורפלת של הנאה ושלמות. היא חתכה את קשריה וציפיותיה מהאנשים הללו והיא תראה להם, לעולם, ובעצם זה טיול נפלא, המדבר כה יפה סך הכל והיא פנתה אל המדבר. המתח הזהירות הערנות והמיקוד ניתקו אותה מתחושת המאמץ והמרחק. לאחר שנתנה מנוח לכתפיה וידיה ושרירי מה שנותר מירכיה הביטה למעלה וראתה את מדרגת המצוק ממנו ירדה. הצוק התנשא מעליה כבר גבוה מעבר להישג. הרחק מולו ניצב תאום המראה הגיאולוגי שלו וכשהביטה בו, הבינה בעיניים זקנות כי רק התחילה את הדרך. היא התעלמה ממלוויה שבאו בעקבותיה כפותים בכישוף של החלטתה. היא ידעה שהיא לבד. היא ידעה שאורן שלח אותה בראש קר ומתוך סקרנות להיות לבדה, היא ידעה שנועם הרפה ממנה באותו ראש קר ושהיא עומדת לבחינה כלשהי. אישה? נכה? מספרת סיפורים? אדם? השביל נפרש לפניה אל תוך המורד הלא פתור.
היא דחקה את ידיה המכוסות בכפפות אל תוך הסלע והניפה את גופה חסר הרגליים קדימה. ברור שלמדבר ממש לא אכפת. השמש הקרינה זרמי חום ואור כאשר רמשה בישיבה בין הסלעים הגדולים של סוף המורד הראשון. בהתבוננה במרחק ראתה בתמונת הראי של הקיר ממול את המצוק הראשון, המורד, המצוק השני, הדרדרת, המדרגה השלישית והאפיק. כתפיה כאבו כבר עכשיו ומרפקיה, ברכיה לעת זאת, דחקו ודחקו את הקרקע מניפים אותה קדימה ולמטה שוב ושוב. היא מחקה את כל עולמה והתרכזה במה שלפניה. היא כבר הייתה כאן במקום שבו עקשנות תציל את חייך. היא הכירה את המקום הזה. ההיה חיוך קטן, מר, בפנים, או לא? לא חשוב למעשה. קדימה, קדימה. שוב ושוב נחתה על עכוזיה, הקרקע חמה תחתיה, הסלע חם תחתיה. הזיעה ירדה עליה כמסך. זרועותיה הפכו לדבר שבו התרכזה. חלפה בה מחשבה מרירה על עידון ויופי שנמחקה מיד. היא חשקה את לסתה באופן כה מוכר, הקללה חלפה בה כמו עורב בשמיים ונעלמה. כאשר הביטה למעלה לא יכלה יותר לראות את הנקודה ממנה התחילה לרדת. אחורה לא קיים יותר וקדימה זוהי תעלומה. זאת הייתה ממש החלטת בזק גדולה. המחשבה עברה בה בחטף. ריאותיה היבשות נשמו את האוויר החם. גופה הזיע ודמע. היא עצרה, טלטלה את ידיה ושתתה בגמיעות גדולות מהבקבוק שנשאה על גבה. הזיעה הציפה אותה מיד עם השתייה. חבל על מה שיוצא, חלף ונעלם, היא חשקה את לסתה. אולי יותר טוב פשוט לישון קצת. חלף ונעלם. היא שמעה את צוויחת ציפור הטרף הרחוקה ודחפה את עצמה קדימה מחדש. תינוקת מדדה רואה את הכל חדש מנקודת מבטה. האבנים גדולות יותר, האופק גבוה יותר, אני רואה פחות. הצעד ענק. השיח גדול. המרחק אינסופי. אמא. אמא. אמא.
הנוף התחלף מתחת למגע גופה. מתבוננת סביבה גילתה שזחלה ישר לאורך השביל על אין ספור פיתוליו והנה היא יושבת על אבני הדרדרת. שביל ישר ירד, מבהיר את דרכו על צבר האבנים שנראה חסר קצה. מה עשיתי אמרה לעצמה טליה. מה אני עושה אמרה לעצמה טליה. זאת הרפתקה אמרה לעצמה טליה. בתור הרפתקנית לא הייתה יכולה שלא להכיר תודה במרירות לנסיבות ולאנשים שדחפו אותה לשם. אבל זהו סיפור גדול חלפה בה מחשבה. אני לא רוצה להיות הסיפור ענתה. אבל אני הסיפור. בנקודה זאת נגהה בה ההבנה שהיא עושה את הכל בשביל עצמה ולא למען אף אחד אחר והפעולה חותרת אל משהו בתוכה נגד רצונה. היא דחפה את עצמה מיד קדימה על הדרדרת.
הדרדרת שאבה אותה למטה. היא גילתה מיד שהידיים שחשבה שהיו כבר אוטומטיות לגמרי שבו לחיים חדשים של כאב. דקירות הופיעו במרפקים. מיניסקוס, גיחוך מריר, הכתפיים והעורף התעבו ולחצו. הנחיתות הבלתי פוסקות על בסיס עכוזה שלחו גלי הלם קבועים בגבה, ועצם הזנב שלה שלחה כאבים דוקרים. האבנים תמיד הפתיעו בזווית לא צפויה שנשכה בה מימין משמאל ומלמטה. הדחיפות והמשיכות הנחיתות והחבטות הפכו לקצב קבוע. הם הפכו לדרך חיים הם הפכו למקצב העולם. הירידה לא נגמרה ובפעם הבודדת שהסתכלה לאחור התבונן בה ההר חזרה כפי שהוא מתבונן בכל חרק העולה על פניו והדרדרת נמתחה כלפיה באופן אין סופי. היא חשה בחילה. כל נחיתה קדימה הייתה התברגות יותר עמוקה למצב שאין ממנו חזרה. לא הייתה ממנו חזרה גם בתחילתו. האבנים המונחות אחת על השנייה במרבד אבן עצום נטוי, השמיעו נקישות מתכתיות כשזזו ולהטו מחום. טליה הפכה להיות יבשה מבפנים ונעה באופן חלול חשה את הדקירות הכאבים ונשיכות האבן וכוויות הידיים מרחפים על קליפתה. לבד. הלם גופה על הסלע. לבד. היא חבטה ברגליה הלא קיימות, בגדמים המנופחים מדם. לבד. לבד. לבד. לבד. קולות מלוויה שהיו עסוקים במאמציהם שלהם וניסו לשאול לשלומה לא חדרו אליה. למעשה אפילו הפריעו. היא טלטלה את גופה בזעם והלמה בטלאי העור על האבן. לבד. לבד. לבד. למה כל כך קשה. המחשבה חלפה ונעלמה. למה תמיד כל כך קשה, למה, המחשבה עופפה שוב ונעלמה. טליה טלטלה שוב את ראשה מרוקנת אותו. מניאק. מניאק. מניאק. מניאק. היא נוכחה לדעת שהיא חוזרת בראשה על אותה מילה. היא חדלה. מי המניאק? די. די. די. די. די. היא נוכחה לדעת שהיא שוב חוזרת על אותה מילה. היא חדלה. למה. למה. למה. למה. למה. היא שוב רוקנה את ראשה. עד האבן הבאה. הגדירה מטרה. ואחריה. עד האבן ההיא. ואחריה עד האבן ההיא. כפות ידיה היו תפוחות בתוך הכפפות, הווריד בצווארה וכלי הדם בקצות גדמיה פעמו בעוצמה.
הסלעים איבדו את מוצקותם תחתיה. איך הם לא מתביישים. חלף ונעלם. מי. מי. מי. מי. חלף ונעלם. מבעד לסדקים המצומצמים של עיניה התחילו לרדת דמעות. מזל שהם מאחורי. היא ניסתה לזרוק חבל רגשי להיתפס במלוויה המדדים. חברים, אה, חברים, ידידים, נאמנות, חברים, חלף בתפלות בראשה. היא סילקה את הניסיון חשה את חולשתם וחוסר ניסיונם. אלה שאני רוצה לא רוצים אותי. לא צריך זעמה, חשה בבירור את הסדק בכדור המתח הקבוע שבבטנה, זה כלי הפעולה העיקרי שלה. סדק. סדק. סדק. לא נורא היא תתקן אותו היא תשבור איתו את העולם. הדמעות שטפו על פניה. מזל שהם לא רואים. טליה טליה טליה מסכנה שלי, אלוהים שלי, סתמי את הפה. שלא יראו אוי. אוי. היא ישבה בסוף הדרדרת, האדמה נושמת לאט, המדבר זורם לתוכה דרך הסדק הפתוח. זה קורה לה והיא אפילו לא התכוונה לא רצתה כן רצתה אני עייפה עייפה עייפה, אני למטה כמעט. סוגרת את הסדק נפתח. סוגרת נפתח לא מדברת כן מדברת צוחקת שותה בוכה מבפנים הסדק הסדק אוי טליה.
טליה התבוננה בדרדרת שירדה ממנה. השביל הבהיר ציין על גבי האבנים את דרכה. כמו חילזון, הרהרה בשנאה. היא הפנתה את מבטה קדימה ודחפה את עצמה על תחתיתה המשופשפת, הדוויה אל מעבר למדרגת האבן המתפוררת. האפיק היה קרוב. היא גררה את עצמה על ידיה למטה דרך מדרגת חול קשה משובצת חלוקים גדולים והשתטחה מתחת לשיח הסוף הענק מלחיתה מתבוננת מבעד לצעיף רותח של דופק וזיעה בקיר הקעור הענק, שהתנשא מולה לתוך השמיים. מה עשית, אמרה לעצמה בבהלה. איך תעלי? נסתדר. ענתה התרגולת הישנה. נמות. היא השתטחה על גבה, גדמיה פרושים לצדדים, עצם החיק שלה חשה את משקלם השונה והתבוננה בשמיים. ציפור חלפה כמו מחשבה. הציפור יצאה מראשה.
היא הבינה עכשיו כי נדחפה לדבר שהוא מעבר לידיעתה. היא גם ידעה עכשיו כי לעולם לא תשוב למקום ממנו יצאה. היא חשה את בדידותה העמוקה, לפחות אני קיימת, הרהרה. היא תהתה מעורפלת על קיומם של רגשותיה שעדיין היו זעם, סוג של אכזבה, פליאה וקו של פיוס או השלמה שהיה חדש לה לחלוטין, לא הכירה את טעמו וגם לא החליטה אם היא רוצה להכיר. קולותיהם של מלוויה חזרו אליה. הם דיברו על הצל, על המים, על הקבוצה, על הירידה. הם היו תפלים לה, מרוחקים, מעבר למסך זכוכית, אבל היא ניסתה, במאמץ, להשתלב במשחק. סך הכל, ידעה, היא זקוקה להם. נועם חלף במחשבתה ללא סיבה, מעלה בה גל עוינות שחצה את התחושות האקראיות. היא הזדקפה והניפה את עצמה, יושבת, על פני האבנים הלבנות של הערוץ. קוץ ארוך של השיזף הגדול שניצב מולה דקר אותה נמרצות. היא קיללה והניפה את עצמה הלאה. השביל העלה אותה על צידו הנגדי של הערוץ. האבנים הלבנות החמות והקיר האדיר מולה פשוט אפו אותה, אבל היא התעלמה, יושבת, נושמת בכבדות, הזיעה יורדת לפיה היבש, כה יבש, מריחה דבר לא ברור המורכב מיובש מלח והפרשות. לשונה עבה. היא שתתה עוד מים, זוויות שפתיה כואבות, סדוקות מיובש, ומצאה את עצמה צוחקת לפתע. עיוורים לא צוחקים חלפה מחשבה משום מקום מר במוחה. ממשיכה במעלה השביל מכירה אותו בלבד ואף דבר אחר לא קיים. הייתה אחד איתו. בפתע נוכחה בזאת. שביל מקולל. אבנים מזוינות. האבנים רתחו, ידיה הזיעו בכפפות העור אצבעותיה פצועות. האבנים הלכו והגביהו, הלכו ונעשו גדולות יותר ויותר. היא מצאה את עצמה מטפסת במאמץ ושאריות של כוח. עוצרת כל תנועה וממתינה נושמת נשימות יבשות, מגייסת את הזעם שנותר בה כדי לנוע. האבנים הלכו וגדלו, מלוויה הנחרדים הלכו אחריה חסרי עצה נדהמים, עדים לאגדה שהתוותה.
אין כאן מעיין, אין כאן כלום. הוא סתם שלח. אה. עוד סלע. אה. עוד אבן. אה. אמות לפחות ליד הקיר. מאה דקות נצחיות מנותקות מהזמן דידתה וזחלה מסוף הירידה וקרקעית האפיק עד שמצאה את עצמה מתבוננת, מרחפת על עכוזה וגדמיה, נשענת על אגרופיה השחוקים ושרירי כתפיה התפוסים, בגב הירוק העכור, המרופש למרגלות קיר האבן הענק המתקער מעליה שתחתיתו רצועה בפסים דלים של ירוק לח. גופה להט כאב, גופה היה מותש אבל טליה הייתה עניינית. היא צררה את השעות והמורד, היא סגרה את הסדק, היא מידרה את הירידה. היא במעיין. היא ליד המים. היא הגיעה לפניהם. היא תחכה והיא תראה להם. והיא איתם ולא פחות מהם. לרגעים חשה שהקיר נושם יחד עם גופה והעולם פועם יחד איתו. היא דחקה את זה ודחקה את ההשתאות. רק מים בסופו של דבר, ויש לה משימה והיא תצנן את גופה ותנוח. אבל להקות הציפורים השחורות חלפו על פני הקיר הגבוה שוב ושוב מושכות דמעות בכוח מעיניה והיא הייתה בתחתיתו של מקום שבו לא הייתה מעודה ולא שיערה כמוהו. יבש, צחיח, מנוגב, תחתית הבריכה לאחר שרוקנו ממנה את המים וניקו אותה. מקום שבו אפשר להתמלא ולמלא מחדש. היא חשה לחץ בראשה כפי שחשים בעומק גדול וגם זה היה שייך למקום. למעשה רצתה לברוח משם. אבל לא היו לה רגליים.
המשך יבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה