טליה תכננה בראשה את בואם של ראשוני האנשים בקבוצה ואת אופן פגישתה עם אורן. אבל במקום המוזר הזה הדברים זזו מעט אחרת ובצורה נזילה ואיטית יותר. אכן הגיעו הראשונים ואכן דיברה ושאלה וראיינה אותם, גלי ההערצה שוטפים סביבה, אבל היא הייתה מנותקת מזה. מרכז הרעב שלה לא היה פעיל. אורן, אשר עקב אחריה ללא ידיעתה במשקפת כל מהלך ירידתה, ונערך להזעיק מסוק לפינוי, הגיע מחזיק את הסקרנות מאחורי חריצי עיניו. הוא זיהה היטב את הסף שחצתה בהחלטתה הפראית, צלובת המאמץ. מפתח ההכרה שחיפש אותו ברעב תמידי, הוא עצמו, נח עתה בידה בלי שחשה בו. הוא חש קנאה. מודח. נגזל.
בואו הדליק בה את להבות הזעם וההוכחה באחת, אבל במרחק גדול יותר בתוכה מאשר הייתה רגילה. כאילו לא היו ממשיות. היא חשבה באיטיות שהיא תחזיר אותן לממד הרגיל. היא הכירה תודה עמוקה להערכה שזרמה אליה מהקבוצה, אבל היא הייתה מעוניינת בהערכה מאנשים אחרים, בלתי מושגים. בה בעת היא נשמה את האגן הענק. תחושותיה ורגשותיה נעים מהר ולאט שוטפים בתוכה כמו השיטפונות הגדולים שעברו במקום הזה והשאירו לאחר הרעש את האבן היסודית ובגב שבקרקעית מעיין של דמעות. אבל היא סירבה לראות זאת. את האבן ואת המעיין הידקה עד לטפטוף כמעט בלתי מורגש, רק הציפורים השחורות טסו. הייתה הרבה פעילות. אוכל ודיבורים והסברים, אט אט, במערבולת החום האיטית שסבה על פני הקיר האדיר, נשמטו האנשים על פני הסלעים בצל החם ונדבקו לזמן של שינה. כאשר הרפתה השמש את אחיזתה החריפה נותרה בועה גדולה של חום בתוך האגן הגדול. האנשים קמו אפויים, טבלו בתוך השלולית המרופשת ונטענו לאט בידיעת המשימה והטיפוס המחכה להם. טליה הייתה מוחלטת. ממוקדת כפי שלא הייתה מזה הרבה זמן, נעה מסוף מאמץ, שעוד לפני שתם, כבר הפך לסיפור ואגדה, אל תוך תא שטח אחר של מאמץ. היא חייכה, היא צחקה, היא חישקה את לסתה והיא הניפה את גופה אל תחילת המעלה, אל דרדרת ארוכה בלי קצה בזוית של יותר משלושים מעלות. גופה נענה לה בקלות מפתיעה. הוא היה חושני, כואב ופתוח ופרוע ושמח מעבר לעייפות. היא שמחה למגע המוכר של הסלע החם, היא זיהתה בבהירות את תבניות המאמץ והזמן המתפתח והמתבקע וברגע שהגיעה, זעירה, לכתף ההר שמעבר לה סבב השביל מעל לדרדרת מוצק וצר אל תוך מכת רוח, היא הייתה מאושרת. הנוף נפרש מולה מתמסר, שלה באופן חוקי. כל המצוק הענק והדרדרת ממול שדרכם ירדה לפני דורות, וכל החיק הענק של הוואדי כונס ונפרש לכיוון הימה.
מאחוריה נעה קבוצה שלמה של מעריצים תומכים ועוזרים, חולקת את המאמץ במנות ביניהם ואיתה. מאיפה הקלות? חלף ונעלם. היא ידעה שהיא זוחלת ונוחתת על שביל צר מעל תהום עמוקה, אבל השביל נפרש לפניה מאובק, ידידותי, בטוח, עם תחושת שימוש מרובה. היא אהבה את המכשיר שהיה גופה וחשה שמחה להשתמש בו היטב. היא חלקה עבודת צוות עם אנשים שנשאו גם הם פגיעה וכאב. היא הייתה חלק מלהקה. יותר מכך, היא כבשה סוג של מנהיגות וביושר רב. היא הייתה ישרה, הגונה והתנאים היו איומים והיא עומדת בזה. הרוח המשיכה את נשיבת אחר הצהריים שלה בעוצמה כאשר הגיעו לתחתית הנקיק שנמתח בקו ישר ותלול של סלעים בין קירות גבוהים ניצבים. הראשונים נחו בקצהו העליון חמישים מטרים מעליה. היא בדקה ואמדה את הסלעים והסתערה עליהם. היא הרגישה שהיא טוחנת את הנקיק כמו מכונה, נישאת על גל הקבוצה, חולקת עידוד, מהווה דוגמא, מעודדת ועוזרת בעצמה, חולקת ניסיון ועצות, משוחחת והנה היא בסוף הנקיק מלאה בתחושת ניצחון ועוצמה והסדק בכדור המתח בבטנה ברור יותר מאשר היה קודם לכן.
צומחת מהקרקע ישר מעכוזה, מטפחת לצווארה, תלתליה פרועים, עצם החזה שלה נישאת קדימה, עיניה הכחולות כהות בוערות, צוחקת עם סביבתה וטופחת בידיה על הקרקע, הכירה טליה כי מה שחשבה לקחת, לוּקַח ממנה וכל מטר שהיא עוברת היא משלמת עליו במשהו מתוכה. לא המאמץ ולא קורבנות הזיעה העייפות והציפורניים השבורות והצלעות הכואבות ועצם הזנב הדוויה והמפשעה המשופשפת והגדמים הפועמים. היא משלמת בחזרתה ובדחיקתה אל כאבה היסודי. דבר שכל פעולתה עד כה הייתה להתרחק ממנו. מעולם לא הייתה כה קרובה אליו והיא לא ידעה מה לעשות איתו, מכירה בו חסרת אונים כמו כל נפש אנושית ללא הבדל יכולות וכלים. יכולתה המובנית וכשרונה לנתח את סביבתה ולעשות בה שימוש וניצול נעלמו כאן. תחושת ההישרדות הבלתי פוסקת שלה נעלמה ואמדן הדברים הבאים בחשבון למלקוח נעלם גם הוא. היא הייתה עייפה מכדי להחזיק זאת. היא הייתה בן אדם קטן על השביל. היא נעה עליו קדימה, מניפה את גופה בקצב, מדדה, עד שניצבה מול הזיזים הבולטים החומים של מדרגת הצוק. הרוח זרמה מתחתיה באפיק משתלחת במעלה הסלע, וטליה טיפסה נועצת את הגדמים בסלע, מניעה את השכמות ושריר הטרפז הגדול של גבה ותולה את עצמה בידיה אל הצעד הבא.
עוד מדרגה נסתיימה. על השביל שנמתח מולה על פני מדרגת המצוק השני ראתה את האנשים דבוקים אל הקיר הנישא אל השמים, את התהום הנפערת מתחתיהם כשאותו קיר צונח מטה. את הקרקעית לא ראתה אבל העורב חום העורף, אחיה עכשיו, חלף הלוך ושוב באוויר, מתיז ניצוצות נחושת בודדים מעורפו בקרני השמש השוקעת. לפניה כבר היה חלק גדול מהקבוצה מטפס את סוף המצוק השני ונעלם לצד לא נראה. היא נעה בודדת בתוך גופה, היא נעה בודדת עם גופה בתוך התכונה שרחשה סביבה, והיא הייתה חלק מהקבוצה וחלק מהעבודה. היא לא רצתה להתבונן בבדידות. היא התקדמה בישיבה בשביל הצר ששורטט לרוחב המצוק, התהום והרוח פותחים חלונות בבטנה כפי שעשו לכולם, והנה לאחר שהעולם כולו הפך לשביל, פנה זה ונספג לתוך הבליטות הסלעיות בפני הצוק. רק סימון השביל נראה מעליה. היא שלחה את ידיה נאחזת בזיזים והניפה את עצמה משתמשת בכל חלק אפשרי בגופה, מאושרת באופן פרוע לפתע, כי זה גורם אושר לטפס על סלע, נדחפה למעלה מבליטה לבליטה, קופית וזריזה, אנשים סביבה עם משאם. אני עושה הכל! טענה הילדה שבתוכה בגאווה, תובעת את זכותה להכרה. הצוק לא נגמר. עלייה ומנוחה ועלייה ומנוחה, ענן המאמץ והכאב והזיעה והריאות היבשות וריח הפה והשפשוף ופעימת הדם וכאב הראש, ענן המאמץ הדביק אותה וכיסה אותה לגמרי, פועלת בתוכו בעיוורון ובריק. פני הסלע היו קרובים אליה נושמים מול פניה והיא טיפסה. וטיפסה. וטיפסה אובדת גוף, אובדת הרגשה, אובדת.
האנשים לפניה, ראתה, הלכו ונעלמו. אחד אחד נעצו רגל, משכו את עצמם ונעלמו מעבר לשפה הסלעית. היא משכה את עצמה במאמץ. עוד יד, עוד גדם, ועוד גדם ועוד יד. עכשיו נגעה בקצה, מגיחה בזחילה מעבר לשפה, התהום שעזבה מאחוריה, ולפניה נפרש מרחב עמוק אדום בצבע השקיעה. תהום לפנים. תהום מאחור. ניצבת על סכין של אבן ברוחב מטר וחצי, בגובה שלוש מאות מטרים, שתי התהומות מחוברים דרכה דרך נקב בבטנה שהיא רוצה לברוח ממנו. שומעת ושותפה לקריאות הפליאה של העולים איתה נוכח הנוף, הסבה את ראשה באותה תרגולת דרוכה ונצחית, ראתה את המשך המעלה בזווית משתנה אל נקודה בלתי נראית, אל מקום חסר פרס, אל מקום שהוא תחילתו של מאמץ חדש. מתנועעת על גל של דמעות אי אמון, קצף, אכזבה, והתפעלות בעל כורחה, שטף זה דרך הנקב בבטנה בכאב.
בואו הדליק בה את להבות הזעם וההוכחה באחת, אבל במרחק גדול יותר בתוכה מאשר הייתה רגילה. כאילו לא היו ממשיות. היא חשבה באיטיות שהיא תחזיר אותן לממד הרגיל. היא הכירה תודה עמוקה להערכה שזרמה אליה מהקבוצה, אבל היא הייתה מעוניינת בהערכה מאנשים אחרים, בלתי מושגים. בה בעת היא נשמה את האגן הענק. תחושותיה ורגשותיה נעים מהר ולאט שוטפים בתוכה כמו השיטפונות הגדולים שעברו במקום הזה והשאירו לאחר הרעש את האבן היסודית ובגב שבקרקעית מעיין של דמעות. אבל היא סירבה לראות זאת. את האבן ואת המעיין הידקה עד לטפטוף כמעט בלתי מורגש, רק הציפורים השחורות טסו. הייתה הרבה פעילות. אוכל ודיבורים והסברים, אט אט, במערבולת החום האיטית שסבה על פני הקיר האדיר, נשמטו האנשים על פני הסלעים בצל החם ונדבקו לזמן של שינה. כאשר הרפתה השמש את אחיזתה החריפה נותרה בועה גדולה של חום בתוך האגן הגדול. האנשים קמו אפויים, טבלו בתוך השלולית המרופשת ונטענו לאט בידיעת המשימה והטיפוס המחכה להם. טליה הייתה מוחלטת. ממוקדת כפי שלא הייתה מזה הרבה זמן, נעה מסוף מאמץ, שעוד לפני שתם, כבר הפך לסיפור ואגדה, אל תוך תא שטח אחר של מאמץ. היא חייכה, היא צחקה, היא חישקה את לסתה והיא הניפה את גופה אל תחילת המעלה, אל דרדרת ארוכה בלי קצה בזוית של יותר משלושים מעלות. גופה נענה לה בקלות מפתיעה. הוא היה חושני, כואב ופתוח ופרוע ושמח מעבר לעייפות. היא שמחה למגע המוכר של הסלע החם, היא זיהתה בבהירות את תבניות המאמץ והזמן המתפתח והמתבקע וברגע שהגיעה, זעירה, לכתף ההר שמעבר לה סבב השביל מעל לדרדרת מוצק וצר אל תוך מכת רוח, היא הייתה מאושרת. הנוף נפרש מולה מתמסר, שלה באופן חוקי. כל המצוק הענק והדרדרת ממול שדרכם ירדה לפני דורות, וכל החיק הענק של הוואדי כונס ונפרש לכיוון הימה.
מאחוריה נעה קבוצה שלמה של מעריצים תומכים ועוזרים, חולקת את המאמץ במנות ביניהם ואיתה. מאיפה הקלות? חלף ונעלם. היא ידעה שהיא זוחלת ונוחתת על שביל צר מעל תהום עמוקה, אבל השביל נפרש לפניה מאובק, ידידותי, בטוח, עם תחושת שימוש מרובה. היא אהבה את המכשיר שהיה גופה וחשה שמחה להשתמש בו היטב. היא חלקה עבודת צוות עם אנשים שנשאו גם הם פגיעה וכאב. היא הייתה חלק מלהקה. יותר מכך, היא כבשה סוג של מנהיגות וביושר רב. היא הייתה ישרה, הגונה והתנאים היו איומים והיא עומדת בזה. הרוח המשיכה את נשיבת אחר הצהריים שלה בעוצמה כאשר הגיעו לתחתית הנקיק שנמתח בקו ישר ותלול של סלעים בין קירות גבוהים ניצבים. הראשונים נחו בקצהו העליון חמישים מטרים מעליה. היא בדקה ואמדה את הסלעים והסתערה עליהם. היא הרגישה שהיא טוחנת את הנקיק כמו מכונה, נישאת על גל הקבוצה, חולקת עידוד, מהווה דוגמא, מעודדת ועוזרת בעצמה, חולקת ניסיון ועצות, משוחחת והנה היא בסוף הנקיק מלאה בתחושת ניצחון ועוצמה והסדק בכדור המתח בבטנה ברור יותר מאשר היה קודם לכן.
צומחת מהקרקע ישר מעכוזה, מטפחת לצווארה, תלתליה פרועים, עצם החזה שלה נישאת קדימה, עיניה הכחולות כהות בוערות, צוחקת עם סביבתה וטופחת בידיה על הקרקע, הכירה טליה כי מה שחשבה לקחת, לוּקַח ממנה וכל מטר שהיא עוברת היא משלמת עליו במשהו מתוכה. לא המאמץ ולא קורבנות הזיעה העייפות והציפורניים השבורות והצלעות הכואבות ועצם הזנב הדוויה והמפשעה המשופשפת והגדמים הפועמים. היא משלמת בחזרתה ובדחיקתה אל כאבה היסודי. דבר שכל פעולתה עד כה הייתה להתרחק ממנו. מעולם לא הייתה כה קרובה אליו והיא לא ידעה מה לעשות איתו, מכירה בו חסרת אונים כמו כל נפש אנושית ללא הבדל יכולות וכלים. יכולתה המובנית וכשרונה לנתח את סביבתה ולעשות בה שימוש וניצול נעלמו כאן. תחושת ההישרדות הבלתי פוסקת שלה נעלמה ואמדן הדברים הבאים בחשבון למלקוח נעלם גם הוא. היא הייתה עייפה מכדי להחזיק זאת. היא הייתה בן אדם קטן על השביל. היא נעה עליו קדימה, מניפה את גופה בקצב, מדדה, עד שניצבה מול הזיזים הבולטים החומים של מדרגת הצוק. הרוח זרמה מתחתיה באפיק משתלחת במעלה הסלע, וטליה טיפסה נועצת את הגדמים בסלע, מניעה את השכמות ושריר הטרפז הגדול של גבה ותולה את עצמה בידיה אל הצעד הבא.
עוד מדרגה נסתיימה. על השביל שנמתח מולה על פני מדרגת המצוק השני ראתה את האנשים דבוקים אל הקיר הנישא אל השמים, את התהום הנפערת מתחתיהם כשאותו קיר צונח מטה. את הקרקעית לא ראתה אבל העורב חום העורף, אחיה עכשיו, חלף הלוך ושוב באוויר, מתיז ניצוצות נחושת בודדים מעורפו בקרני השמש השוקעת. לפניה כבר היה חלק גדול מהקבוצה מטפס את סוף המצוק השני ונעלם לצד לא נראה. היא נעה בודדת בתוך גופה, היא נעה בודדת עם גופה בתוך התכונה שרחשה סביבה, והיא הייתה חלק מהקבוצה וחלק מהעבודה. היא לא רצתה להתבונן בבדידות. היא התקדמה בישיבה בשביל הצר ששורטט לרוחב המצוק, התהום והרוח פותחים חלונות בבטנה כפי שעשו לכולם, והנה לאחר שהעולם כולו הפך לשביל, פנה זה ונספג לתוך הבליטות הסלעיות בפני הצוק. רק סימון השביל נראה מעליה. היא שלחה את ידיה נאחזת בזיזים והניפה את עצמה משתמשת בכל חלק אפשרי בגופה, מאושרת באופן פרוע לפתע, כי זה גורם אושר לטפס על סלע, נדחפה למעלה מבליטה לבליטה, קופית וזריזה, אנשים סביבה עם משאם. אני עושה הכל! טענה הילדה שבתוכה בגאווה, תובעת את זכותה להכרה. הצוק לא נגמר. עלייה ומנוחה ועלייה ומנוחה, ענן המאמץ והכאב והזיעה והריאות היבשות וריח הפה והשפשוף ופעימת הדם וכאב הראש, ענן המאמץ הדביק אותה וכיסה אותה לגמרי, פועלת בתוכו בעיוורון ובריק. פני הסלע היו קרובים אליה נושמים מול פניה והיא טיפסה. וטיפסה. וטיפסה אובדת גוף, אובדת הרגשה, אובדת.
האנשים לפניה, ראתה, הלכו ונעלמו. אחד אחד נעצו רגל, משכו את עצמם ונעלמו מעבר לשפה הסלעית. היא משכה את עצמה במאמץ. עוד יד, עוד גדם, ועוד גדם ועוד יד. עכשיו נגעה בקצה, מגיחה בזחילה מעבר לשפה, התהום שעזבה מאחוריה, ולפניה נפרש מרחב עמוק אדום בצבע השקיעה. תהום לפנים. תהום מאחור. ניצבת על סכין של אבן ברוחב מטר וחצי, בגובה שלוש מאות מטרים, שתי התהומות מחוברים דרכה דרך נקב בבטנה שהיא רוצה לברוח ממנו. שומעת ושותפה לקריאות הפליאה של העולים איתה נוכח הנוף, הסבה את ראשה באותה תרגולת דרוכה ונצחית, ראתה את המשך המעלה בזווית משתנה אל נקודה בלתי נראית, אל מקום חסר פרס, אל מקום שהוא תחילתו של מאמץ חדש. מתנועעת על גל של דמעות אי אמון, קצף, אכזבה, והתפעלות בעל כורחה, שטף זה דרך הנקב בבטנה בכאב.
המשך יבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה