גלות, מסע, בחירה - הכשרת מטפלים באמצעות השטח - סמינר הקיבוצים

בשעה טובה אנו שמחים להודיע על פתיחת המסלול הדו-שנתי לשנת תשע''א 2010-2011, להכשרת מטפלים בשטח בניהולו של דוד מיכאלי, ובהשתתפותם של ניר גור, חברי צוות שביל ומרצים אורחים.

התוכנית שואפת להעביר את מירב הידע המעשי, התיאורטי והפילוסופי שנצבר במסעות הארוכים של השנים האחרונות ושל סמינרי ההישרדות משנת 1995 במדבר יהודה ובנגב עם קהלים מקצה הרצף בדגש על מנהיגות, ניהול משברים, יחסי אנוש ותפיסה סביבתית.

התוכנית מיועדת לעובדים סוציאליים, לקציני מבחן, למטפלים ומדריכים בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, המעוניינים להכשיר עצמם לתחום הטיפול בעזרת השטח. למדריכי מטיילים, אנשי החברה להגנת הטבע, רשות שמורות הטבע, כמו כן מיועדת התוכנית גם לבעלי תארים ותפקידים המעוניינים להשתלם במנהיגות, בניהול משברים, ביחסי אנוש ובתפיסה סביבתית.

התוכנית בחסות עמותת ענ''ב, ועמותת דרך לוטן.


דוד מיכאלי יפגוש סטודנטים ונרשמים בתאריכים 12 לספטמבר, יום א, ו 19 לספטמבר יום א, בבנין ללימודים מתקדמים, חדר 304 בשעה 11:00. אפשר לפנות בטלפון 0509113299

הרשמה דרך האתר, טלפונית או במשרדי סמינר הקיבוצים. מספר המקומות מוגבל. אנא הזדרזו להירשם.

ליצירת קשר והרשמה:
מחלקת הרישוםא'-ה' 08:00 - 17:00
03-6901200
smkb@smkb.ac.il


לימודי תעודה, תכנית דו – שנתית להכשרת מטפלים באמצעות השטח

התוכנית שואפת להעביר את מירב הידע המעשי, התיאורטי והפילוסופי שנצבר במסעות הארוכים של השנים האחרונות ושל סמינרי ההישרדות משנת 1995 במדבר יהודה ובנגב עם קהלים מקצה הרצף בדגש על מנהיגות, ניהול משברים, יחסי אנוש ותפיסה סביבתית.

רכז התכנית: דוד מיכאלי
בצוות המורים: דוד מיכאלי (פילוסופיה בתנאי קיצון), ניר גור (הישרדות וטיפול שטח), רון בן דור (ייעוץ ארגוני והנחיית קבוצות), ישראל אלטמן ( עבודה סוציאלית שיקומית), עמית שריג (נוער בסיכון), שאול לב (ארגון והנחייה), שי גטריידה (חינוך מיוחד וטיפול שטח), יעל טל (קרימינולוגית וטיפול שטח), זיו שילוח (צילום ותיעוד). מרצים נוספים: ד"ר אורן גור (פסיכולוג קליני), יקירה לוי (נשים בסיכון), מרצים אורחים.

התוכנית בחסות עמותת ענ''ב, ועמותת דרך לוטן.

מטרות התכנית
1. הכשרת מטפלים: לימודי טיפול, הנחייה, מנהיגות, ניהול שטח, ניהול משברים והתערבויות שטח באוכלוסיות של נוער ומבוגרים, נורמטיביים ומקצה הרצף.
2. הכרת גורמים פיזיולוגיים, סביבתיים, חברתיים ותרבותיים המשפיעים על קבלת החלטות בשטח ובזמני משבר.
3. הכרה דרך התנסות של החוויות הסובייקטיביות של הנחשפים לשטח, של חווית החניכה ושל גישת הלמידה החווייתית.
4. שיטות טיפול ודרכי התמודדות עם מצבי שטח שונים ומשברים של הפרט והקהילה במישור הבין-אישי, החברתי והתרבותי דרך ספרות, הצגות מקרה, דיונים והתנסות.
5. הכרת תקנים של המסע האקולוגי ושל גופים מוסדיים ומשרדי ממשלה למסע הטיפולי ולשטח.

התוכנית מחייבת קריאת ספרות מרובה, כתיבת עבודות וסמינריונים בשטח.

התוכנית מיועדת

התוכנית מיועדת לעובדים סוציאליים, לקציני מבחן, למטפלים ומדריכים בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, המעוניינים להכשיר עצמם לתחום הטיפול בעזרת השטח. למדריכי מטיילים, אנשי החברה להגנת הטבע, רשות שמורות הטבע, כמו כן מיועדת התוכנית גם לבעלי תארים ותפקידים המעוניינים להשתלם במנהיגות, בניהול משברים, ביחסי אנוש ובתפיסה סביבתית.

מתכונת כללית
תכנית דו-שנתית, בהיקף של 280 שעות לימוד + 150 שעות התנסות + 150 שעות פרקטיקום מלווה בהדרכה. לימודים עיוניים מלווים בהכשרה מעשית. השיעורים יתקיימו בכיתה בצד פעילויות שטח ומטלות בארץ ובמדבר. מסיימי התכנית שיעמדו בכל החובות, יקבלו תעודה מטעם סמינר הקיבוצים.
תנאי קבלה
· אוריינטציה וחיבור לשטח
· הכרות כלשהי עם אוכלוסיות בסיכון
· ראיון קבלה

תהליך קבלה
הרשמה וראיון אישי

תכנים שנה א'

מבוא לפסיכולוגיה,פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכופתולוגיה, אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים.
פילוסופיה בתנאי קיצון, תפיסת סביבה, התנהגות שטח, הכרות עם התערבויות שטח טיפוליות, ניווט והישרדות, התנסות בפעילויות שטח, ניהול מסע, ניהול מצבי חירום, תהליכי הנחייה ועיבוד.

מתכונת שנה א'

לימודים בהיקף של 168 שעות + 75 שעות התנסות + 60 שעות פרקטיקום. יום לימודים בשבוע, ימי השטח יתקיימו במהלך הסמסטר במתכונת מרוכזת (נתון לשינוי). המעבר משנה א' לשנה ב' מותנה בעמידה במלוא חובות הקורס (דרישות התנסויות ופרקטיקום)

זמני הלימוד: יום ה' בשבוע

סמסטר א' 19:15-10:15
סמסטר ב' 21:00-8:30

סמל 3121/1

תכנים שנה ב'
פסיכותרפיה, גיאוגרפיה, מיומנויות שטח, אתגרים ומצבי קיצון, מזג אויר, ניהול משברים, הדרכה: יציאה לשטח הלכה למעשה, תכנון ובניית תכנית שנתית. בשנה זו יתנסו הסטודנטים בתכנון והפקה של פעילויות שטח מורכבות.

מתכונת שנה ב'
לימוד בהיקף של 112 שעות + 75 שעות התנסות + 90 שעות פרקטיקום.בסיס של יום לימודים עיוני בשבוע.
ימי השטח יתקיימו במהלך הסמסטר במתכונת מרוכזת (נתון לשינוי).

בוגרי הקורס זכאים להצטרף למסע טיפולי במדבר-התנסות בתנאי אמת, ללא תוספת תשלום.
סמל : 3125

התוכנית בחסות עמותת ענ''ב ועמותת דרך לוטן

ספר חדש / מכת חום / דוד מיכאלי / מדף בית הוצאה לאור

אנו שמחים להודיע על הוצאתו לאור של הספר "מכת חום"

מילות מפתח: הלם אקולוגי, תזונה, אקלום, חברת שפע, מקצבים, ליבת הגוף, תעוקת חום, הרטבה.

היה היה איש, יוסף שמו. / אגור שיף

היה היה איש, יוסף שמו.

מאת: אגור שיף

בעצם אני יודע מעט מאד על יוסף מייסנר, בעלה הראשון של אימי, האיש שבמותו המטופש ציווה לי את חיי.
הוא נולד, אני משער, בשנת 1913 או 1914 לסוחר תכשיטים ברלינאי. לא ידוע לי על ילדותו דבר מלבד העובדה שזכה לחינוך דתי בנוסח יהדות גרמניה של תחילת המאה ה-20. כלומר, עם הנחות פה ושם. בכל אופן הרביצו בנער יוסף מספיק תורה כדי שיהפוך ברבות הימים לקומוניסט. הוא הגיע לפלשתינה ב-33' כחלוץ משפחתי. אביו, אימו ואחותו הצעירה, קלר, הגיעו לפלשתינה ארבע או חמש שנים אחריו. היכן רכש את העברית הנפלאה שלו? איך הצליח להשתלט באופן מרשים כל כך על השפה הערבית הפלסטינית?
אבל מה שיותר חשוב: מתי ואיך התאהב באווה קוכהיים, חברתה הטובה של אחותו קלר?
אני יודע שכשנפגשו שוב בפלשתינה, יוסף כבר היה סטודנט ותיק למזרחנות באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים בירושלים. נדמה לי שלמד לתואר שני. אולי כבר התקדם לעבר הדוקטוראט. בשנות חייו האחרונות, שקד על פרויקט מונומנטאלי: המילון הראשון לערבית פלסטינית מדוברת.
אווה הייתה עולה חדשה. היא הייתה צעירה מאד, בת 20 או 21 , לא יפה אבל חיננית וקוקטית. הוא היה גבוה, בעל עיניים ירוקות, וחוטם נשרי. יפה תואר, בעצם. יש לי תמונות שלו. שלהם ביחד. תלתליה בקושי ליטפו את סנטרו.
מתי נישאו?
הוא התגייס לצבא הבריטי. האם נשארה נאמנה לו? אחר כך חזר לירושלים ונעשה פעיל בקבוצה קומוניסטית קטנה. מה עוללו? על שום מה נזרק ל"קישלה" לארבע חודשים? האם קינא לה כשנודע לו שפיתתה את רס"ר המשמר כדי שתוכל להבריח לתוך הכלא פירות וספרים? ואולי בכלל הפיק תענוג אינטלקטואלי מהישיבה בבית הסוהר שבו ליקט עוד ועוד מלים ערביות למילון שלו?
ערב אחד, בחורף 46' , הסיק את דוד המים, התפשט ונכנס לאמבטיה. החלונות היו אטומים בגלל הקור שבחוץ ותוצר בערת העצים, גז רעיל חסר ריח שנקרא פחמן חד-חמצני, מילא את חלל החדר הקטן . יוסף מייסנר נשם את הרעל, התנמנם, נרדם, ושקע לתוך שנת נצח.
אווה לא הצליחה לפתוח את הדלת שהייתה נעולה מבפנים – כך סיפרה לי כעבור ארבעים שנה. השכנים עזרו לה לפרוץ. הם מצאו את בעלה המת ערום באמבטיה. המים עוד היו חמים.
יוסף מייסנר נקבר בהר הזיתים. אווה המאושרת עוד הספיקה לעבוד ב"רויטרס" ברחוב פרינסס מרי ולראות איך המלחמה ניצתת בירושלים. כמה חודשים אחר כך מת אביה, דוקטור ליאו קוכהיים . הדאגה לבתו היחידה שמתגוררת בירושלים ההולכת וניטרפת, התישה את ליבו.
הסיפור המשיך כמובן, ויוסף מייסנר, הגיבור שעזב בפרולוג, נשתכח וכוסה בשכבות אפורות של זמן.
והנה לפני שבועיים, בנסיבות מצערות של מוות אחר, פתחה אחותי ארגז מסמכים שבו מצאה מחברת ישנה ובה תרגום שעשה יוסף מייסנר לשירו של גתה "גלגול הצמחים" ושאותו הקדיש לאשתו. כלומר לאווה. כלומר לאימי. אני מניח שזה תרגום שיוסף באמת עשה בעצמו. קיימת כמובן האפשרות שמישהו אחר תירגם, ויוסף רק העתיק. אבל סביר יותר שזאת עבודתו שלו. אותות המאמץ המחקרי שלו בשפה העברית ניכרים כאן, והעבודה אינה עבודתו של מתרגם מיומן. בכל אופן, ברור שלמתרגם חסרה הערכה נכונה של משקלים וקצב ובעיקר של צלילי השפה העברית. ובכלל, יתכן שליוסף מייסנר כלל לא היה כישרון מיוחד לתרגום. הוא ידע עברית היטב כמובן, וגרמנית הייתה שפת אימו. אבל יש משהו חלול ולא לגמרי מתנגן, בשורותיו העבריות של מייסנר. אני מקווה שתסלחו לו. זה היה כנראה אחד מניסיונותיו הראשונים לבחון את האסתטיקה של השפה. אם היה זוכה להמשיך בחייו בוודאי היה משתכלל ומשתפר ולומד להשמיע את המלודיה המיוחדת של השפה הזאת. אבל אני מרשה לעצמי להתפעל מעצם הניסיון מבלי לבחון את התוצאה. אני מרשה לעצמי להתרשם מהניקוד המדויק. ואפילו מכתב- היד העדין.
וכמובן אני לא יכול שלא להעלות במוחי את תמונתו של יוסף מייסנר, חייל בצבא הבריטי, יושב על ארגז תחמושת ריק במחנה אוהלים בשולי אלכסנדריה, על בירכיו ספר מרופט, כרוך עור, של שירי גתה, ושלל דפים שעליהם הוא רושם בעפרון את השורות המתורגמות.
ובכן הנה השיר כפי שהעתקתי אותו, (ללא ניקוד ובתיקוני כתיב מלא הכרחיים) מהמחברת העטופה וורוד שנשלחה מיוסף לאשתו אווה מייסנר בירושלים:

"גלגול הצמחים"
Metamophose der Pflanzen
Von
J.W. von Goethe
לאשתי – ידידתי
יוסף
אלכסנדריה, במאי 1945

עמוד 1 –

הן נבוכות, האהובה, למראה הסוגים האלף,
ערב פרחים פזורים על פני משרעי הגִינה:
מה רבים השמות נקראים להם, שם רודף שם,
צליל אחר צליל כנלעז יעלה ויבוא באזנך.
כל הצורות תִדָמֵין, אך אחת לא תשווה למשנה;
אין זאת כי אם יש כאן כלל המורה על החוק הנסתר,
על חידה קדושה. מי ייתן, הידידה הנחמדת,
לך אוכל להצליח פָרֵש מה פשר- דבר!
צאי-נא עתה וראי בהתהוותו של הצמח,
איך יונהג ואט-אט ייווצרו בו ניצן ופֶרי.

עמוד 2 –

מן הזרע הוא התפתח, כאשר האדמה
אל החיים תשלחו חרישי מחיקה המפרה,
תפקידנו לחסד האור הקדוש והנע
כל עודו באִבו ואינו כי-אם נבט כה רך
כוח בזרע רדם, וכעין הדמות המוקדמת
נחו, סגורים תוך עצמם, מתכנסים בתיקם,
שורש, עלה והנבט, צורים למחצה בלא צבע;
כן הגרעין ישמר ביָבשם החיים השלווים,
מעלה ישגה וישאף בבטחו בלח הענוג,
כך ירים ראשו והנהו יצא מתחומו של הלילה.

עמוד 3 –

אך חזיון פשוט ישֻווה לגילוי הראשון,
אין זה כי אם גם בין הצמחים יצוין הילד
נצר חדש חדש מיד לו יקום ובשגבו יחדש,
פקע על פקע יוסף, את היצור הראשון
הן לא אותו יצור עצמו כי גוונים מרובים
עם הישלמו ייווצר העלה הנוסף לעלה,
הן מורחב ומובלט יותר, חלקיו וקצוָויו
זה מזה מובדלים, שהיו מאוחים עוד ברחם
כה הוא יגיע ראשון לשלמות עליונה הנועדת,
זו השלמות שתתמיה אותך במין זה או רעהו.

עמוד 4 –

רב צלעות ופצלים, על פני שטח שגיא ומדושן,
שפע הנצר נראה לך בלתי מסויג ואין קץ לו.
כאן הטבע, אולם, יעצור בחוזק-ידיים
את הבריאה ויַטָה בעדינות על פני המושלם.
זרם הלשד אז יזרים בצמצום ויצר התאים.
תכף ניגלה ביצור פועלו של שינוי מעודן.
חרש יסוגו מגדול קצוותיו השגים של הנצר,
הן תתקרם אלי יתר מליאוּת גם שדרת הקנה.
כן הגבעול הענוג יחסר העלים חיש ישגב,
אז יצור-פלאים ימשוך את לבב כל רואהו.

עמוד 5 –

במעגל מסביב יתיצב העלה הקטן
הן מספר לו ולא ייספר, מול עלה הדומה לו.
אומר יגמור הגביע הפך, המאוסף על הציר,
שלל צבעים ישלח כתריו לדמות עליונה.
זה הדרו של הטבע, רם ושגיא חזיונו,
טור אלֵי טור יגלה לך , תא מדורג עֲלֵי תא.
הן מחדש תתמהי מדי נוד בַּגבעול הפרח
על הרקמה הדקה של העלים החולפים.
אך הפאר מבשר את הבריאה המחודשת;
הן העלה המגוון חש את היד האלוהית,

עמוד 6 –

כווץ- יתכווץ חיש מהר; הענוגות בצורות
שתיים-שתיים תחתורנה אל האיחוד כמיועד.
באמונה ובהוד יעמדו הזוגות זה מול זה,
רב מספר הסדורים סביב המזבח המקודש.
הימֵן קרב ויגָל, ריחות ניחוח אדיר,
בושם ערב, משיב-נפש, יריקו לכל מסביב.
זעיר פה עתה יתוֹסוּ מיד נבטים אין מספר,
חך אימהי של פירות מתפיחים יעטפם ברוך
כאן הטבע יסגור את טבעת חוקי הנצח
אך טבעת שנייה מיד תאחז בקודמת

עמוד 7 –

אין זאת כי-אם למען תארך השלשלת לעד,
כלל היקום כהַפְּרט בכולם יתקיימו החיים.
שאי עתה, האהובה, את עינך להמון המגוון,
לא עוד יוסיף לבלבל ולטשטש את רוחך הנבוכה.
הן כל צמח בשר יבשר לך חוקים לא יעבורו,
הן כל פרח ירים את קולו וידבר אליך
כאן אם תוכלי פענח אותות האלה הקדושים
הן תכירים גם בכל המקומות לא שונתה תליתם:
זחל יהי מהסס בזחלו, הפרפר יחפז –נא,
את הצורה המיועדת אנוש היוצר ישנה.

עמוד 8 –

הוי, זכור גם זכרי איך מגרעין-הכרות
בָּנו צָמַח אט-לאט נועם הרגל הדדי,
וידידות נגלתה ופרצה בעזוז מקרבנו,
איכה אמור סוף-סוף הוליד ניצנים ופירות
נא זכרי מה רבות ושונות ומשונות הצורות,
הנפתחות ושאולות מהטבע לרחש-לִבֵּנו!
יום זה שמחי בו שמוח! האהבה הקדושה
אל פריה העליון של תמימות הדעות תעפיל,
פרי של שווי השקפות, למען הזוג יתאחד
תוך הסתכלות הרמונית ימצא העולם הנשגב.

עפעפיים / דבי עשב

כשהעפעפיים צונחים אט-אט והחוטים הדקיקים מתהדקים אל המרכז אני מציירת מפה חדשה ומעיפה אותה אל שמים כהים.

בין יקיצה ליקיצה המפה משתנה: זה הזמן שאוזניי קשובות - ובהיפתח השערים, צילם אוסף את כל הקווים המפריעים, את ייאוש החומות המקיפות, הרוח פורמת את המרחב ומטילה מעט ממני מעט מן המקום -

כי רק התמצית עוברת אל מקום ההתחברות והנקודות מתלכדות אל חוט השני שקשרתי לחלון.

שיוכלו המרגלים לגשש דרכם מסמטאות אפלות אליי - זונה של חזיונות אל נהרה קורנת מדמיון חסר שחר - הוא הוא השחר המקיץ השכם והערב והשכם ההודף ללכת הלאה, הלוך וצעוד, דוחף קדימה את דברי השיר עד תום.

עושר / דוד מיכאלי

ידידתי היקרה
ראי איזה עושר נדרש כדי לכתוב שיר
זמן פנוי ללא גבול
גימוד כל מה שנחוץ ומעשי לנקודה זעירה בשוליים
הגדלת העלה הבודד שמתבוננים בו
לעולם מלא על עורקיו וורידיו
אנוכיות טהורה כל כך עד שהיא הופכת
ליקום
והחוצפה לשכוח ממנו
יכולת להתענג ללא גבול על התוצאה
הבוז העמוק לכל אלו שלא
כח קפריזי לשמוט את היצירה
ללא נקיפת לב
הציפייה לפרשת אהבים חדשה, פרועה
וחסרת אחריות לחלוטין. אולי עם
אבן קטנה, או ענן.

שימו לב, כאשר מדברים איתנו על חוות גז / ניצן מיכאלי

שימו לב, כאשר מדברים איתנו על חוות גז בעצם מדברים על מפעל פטרוכימי מלא הכולל:סדר גודל התחלתי של 200-250 דונם, ארובות נישוב ולפידים בגובה עשרות מטרים, צנרת בלחץ גבוה, מיכלי אחסון של 60 מטר קוטר ו-50 מטר גובה, מיכלי איחסון חומרים מסוכנים אחרים, ריח וזיהום שיגיעו עד עשרות קילומטרים מהמפעל, תנועה ערה של כלים כבדים לשינוע גז מסביב לשעון. כלומר, אם תקום באזור חוות גז הוא יהפוך לאזור סיכון של אסון המוני של הרעלת גז (ללא ריח), חנק, שריפות ופיצוץ, יהווה מטרה להפגזות בזמן מלחמה או אירועי טרור, משאיות המובילות חומרים מסוכנים יגדשו את כבישי האיזור, האויר ברדיוס של עשרות קילומטרים יהפוך למזוהם ולמזיק לנשימה ועוד........אנו מאמינים שהאלטרנטיבה השפויה היחידה היא הקמת המפעל בלב ים רק כך תוכל מדינת ישראל ליהנות מההטבות שמציעים מאגרי הגז הללו, ללא פגיעה בבריאות עשרות אלפים מתושביה , וללא סיכון חיי מאות אלפים מהם!.--

ניצן מיכאלי

דוא"ל:

nitsan.michaeli@gmail.com

אתר ספרי בארי לונג:

www.barrylong.co.il

מאתיים שבעים וחמש מילים על מדף בית הוצאה לאור:

צילום: דוד מיכאלי / אוניברסיטת ת''א / מאי 2010

מאתיים שבעים וחמש מילים על מדף בית הוצאה לאור:
הוצאת מדף קיימת 6 שנים. קצב הוצאת הספרים שלנו הוא בערך 2 כותרים לשנה, יש לנו 15 כותרים. רוב הספרים שלנו הם בעלי חיי מדף ארוכים בעיקר בתחומים של הגות ועיון והם מצטיינים ביכולת לחדש.
המפיץ שלנו הוא ליאור שרף. אנחנו אמורים להופיע בכל החנויות אבל נבלעים למדפים האחוריים ולמחסנים ועיקר המכירות שלנו הן לאנשים שמחפשים את הספרים מתוך ידיעה קודמת או המלצות. אנחנו לא משתתפים בירידי שבוע הספר בגלל עלויות הדוכן והזניית מחירים קשה. השנה יופיעו בדוכן של המפיץ רק הספרים "אני הוא זה" ו"טכנומיסטיקה".

דרישה של לקוחות בחנויות מסייעת לספרים להופיע.
אפשר להזמין טלפונית עם משלוח בדואר (כשבוע) דרך חנות "פראג" 1800773355
יחסי הציבור שלנו התבססו (התבוססו) קצת על קשרים אישיים ועל חשיפות בעיתונות ובטלוויזיה לקראת הוצאת כותר חדש. (אורי לוטן, עידו הרטוגזון וכו'). עם זאת לא ראינו שיש השפעה ממשית על המכירות.
ניצן מיכאלי הוא עורך ומתרגם סדרת ספרים של בארי לונג. (רובם מהדורה 2, ולקראת מהדורה 3). ספר חדש בסדרה על חינוך ילדים יצא לאור בחודשים הקרובים.
כותרים לקראת הדפסת מהדורה 2: "יש חדש במערב" של אורי לוטן, "כתבי המופת של הטאי צ'י צ'ואן" בעריכת דוד מיכאלי, "הערות זמניות על תנועה" של דוד מיכאלי,
כותרים לקראת הדפסת מהדורה 3: "זמן המדבר" של דוד מיכאלי, "רק הפחד מת" של בארי לונג - מתורגם וערוך מחדש, "מעשה האהבה" של בארי לונג.
ספרו של אבי מוריה "אמנויות סיניות פנימיות בראי התרבות" שאנו עובדים עליו הרבה זמן יראה אור השנה.
כותבים שספריהם הופיעו במדף: ניסארגדתה מהאראג', בארי לונג, אורי לוטן, עידו הרטוגזון, ססיל בלמונד, עמירם אורן, דוד מיכאלי.
ספרו של הגיאוגרף ד''ר עמירם אורן "השטחים המגוייסים" פותח את הסדרה האקדמית שלנו.
כתובת הסדרה של בארי לונג ברשת: http://www.barrylong.co.il/
כתובת הבלוג לספרות ואמנות של מדף: http://catuv.blogspot.com/

מפעל גז? רק בים! / תלם יהב, מערכת אתר "סטודנט" 20/5/2010

photo: david michaeli 2010

מפעל גז? רק בים! / תלם יהב, מערכת אתר "סטודנט" 20/5/2010

בשבוע האחרון החליטה מועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב להצטרף למאבק בחוות הגז, שמתעתדת להפתח בחוף הכרמל. ביום שלישי, 1.6, תתקיים הפגנה בירושלים. הסעות יצאו מכיכר אנטין.

תלם יהב, מערכת אתר "סטודנט" 20/5/2010

יצחק תשובה רגיל לעשות ככל העולה על רוחו. כאשר הוא דורש, שרי ממשלתנו נעמדים כמו חיילים בשורה. האם את האחריות לבטיחות חיינו אנו חייבים להפקיד בידיהם?
בחופי הכרמל התגלו מאגרי גז טבעיים בשווי של כ-8 מיליארד שקלים. עשרות אלפי האנשים אשר מתגוררים באזור עומדים לראות את חופי הרחצה היפים ביותר בישראל עומדים להפוך לערימת לכלוך וזבל תעשייתי. חוף דור, שמורת טבע מוכרזת, עתיד להפוך לחוף חור. כדי לדלות את הגז מן האדמה, הפתרון ההגיוני היה להקים אסדת קידוח בלב ים, אשר מרוחקת לפחות 15 ק"מ מהחוף, ושומרת על חיי האזרחים באזור. לצערנו, הפתרון הזה מכביד על כיסו של תשובה, על כן בחר להקים את "חוות הגז" במרכז חוף הכרמל. ה-"חווה", כמובן, היא שם מכובס ויפה למפעל תעשייתי גדול, מכוער ומזהם. זיהום האוויר שעלול להיגרם מהימצאותו של מפעל שכזה בלב אוכלוסייה אזרחית הוא בלתי נתפש.
אישור תכנית הקמת "חוות הגז" היה בחטף, וכמעט ללא אפשרות להתנגד. למעשה, מפעל יבשתי שכזה, שעתיד לעמוד בלחץ של עד 400 אטמוספרות, לא הוקם בעבר בשום מקום בעולם. אצלנו אפילו לא נבדקו ההשפעות הסביבתיות של הקמת מפעל כזה בלב אוכלוסייה אזרחית. חלם. זהו המקום לציין כי הגז הטבעי הזה יכול להיות תרומה אדירה לכלכלה ולפיתוח בישראל. המאגרים הללו עשויים לספק אנרגיה לתחנות כוח ולמפעלי התעשייה הכבדה למשך עשרות שנים.
כאשר הבינו תושבי האזור כי באם יוקם המפעל הדבר עלול להוות להם נזק אדיר וחסר תקדים החלו במאבק כנגד התכנית. יוזמי המאבק מאמינים כי האוויר ברדיוס של קילומטרים יהפוך להיות מזוהם ומזיק לנשימה וכן חלקים גדולים מנופיה היפה ביותר של מדינת ישראל יוחלף בנוף תעשייתי אפור ומכוער. אם כן, יוזמי המאבק מאמינים כי יש לשנע את הפרויקט ללב ים, והולכתו של הגז תתבצע באמצעות צנרת עד לחוף. למעשה, יצירת אסדת קידוח גז בלב ים היא הרעיון ההגיוני ביותר.

אם כך, מדוע אנו מתנגדים?
איחוד תשתיות – ההגיון מחייב להצמיד את המתקנים לקומפלקס תעשייתי קיים ולא לפתוח מוקד חדש של תעשייה פטרוכימית בלב אזור עתיר תרבות טבע ונוף. איחוד תשתיות היא המדיניות המוצהרת של רשויות התכנון במדינה ואין סיבה לחרוג ממדיניות זו.סכנת דליפת גז - הגז מגיע בלחץ גבוה מהים, מטופל ומנוקה באתר. קיימת סכנת דליפה של גז ודליפת זיהום לאוויר.
סכנת התפוצצות – תחנת דלק וכביש מהיר חיפה תל אביב נמצאים בצמוד לשטח המיועד. הצירוף של סכנת דליפת גז ואדי הדלק יכול להסתיים בפיצוץ אדיר.
סכנת זיהום מי תהום- שטח זה מוגדר לפי תמ"א 35 כשטח לשימור משאבי מים. קיימת אפשרות סבירה לדליפת חומרים מסוכנים אשר יזהמו את מי התהום. רק בשנה שעברה אירעו מספר מקרים של תקלות חמורות בקו הגז בדרום, ורק בדרך נס נמנע אסון כבד.
פגיעה בתיירות – נחשולים, דור, וזכרון יעקב הינם יישובים אשר פרנסתם על תיירות, ומהווים את העוגן התיירותי של האזור. הקמת חוות גז ותעשיות נלוות הכוללת ארובה בגובה
של כ- 50 מטר אינה עולה בקנה אחד עם פיתוח תיירותי ותפגע בפרנסת הישובים באזור.ירידת ערך הנכסים באזור – הפחד מפני זיהום ודליפת גז, פעילותם המאסיבית של המתקנים, הרעש והפגיעה בנוף יובילו לבריחת תושבים מהאזור ולירידת ערך הנכסים.
מרחב ביוספרי – שטח לשימור - חוף הכרמל בכללו ואזור חוף דור במיוחד הינו חלק ממרחב ביוספרי המוגדר כשטח לשימור בתכניות מתאר ארציות ומחוזיות שמדינת ישראל עצמה קידמה ונתנה להן תוקף. מוגדר עפ"י תמ"א 35 "בעל רגישות נופית וסביבתית גבוהה".
חופים ללא פיתוח – רצועת החוף בין עתלית לקיסריה היא אחת היפות ועתירות המשאבים בארץ. באזור זה קיימות ערי חוף עתיקות, נמלים עתיקים, מצודות ומבצרים צלבניים, וכפרים פרהיסטוריים מוצפים. החיבור הנפלא של פארק הכרמל, מישור החוף וחוף הים, עם המפרצים היפיפיים מקנים לאזור קסם מיוחד. לא יעלה על הדעת להקים קומפלקס של תעשייה פטרוכימית מזהמת בלב איזור ייחודי זה.
קביעת החלופות ובדיקתם נעשתה ללא שקיפות- ללא שיתוף הציבור, ולמרבה האבסורד – נערכה על ידי היזם עצמו. אפילו ראשי רשויות באזור לא שותפו בהליך קביעת מיקום חוות הגז. קיימות חלופות אחרות שהוצעו, אך המדינה מסרבת לשקול אותן ברצינות. לא נסכים שהיזם יחסוך בעלויות על חשבון בריאות ופרנסת תושבי האזור!
בשבוע האחרון החליטה מועצת אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב להצטרף אף היא למאבק. הגז הטבעי טוב ויעיל למדינת ישראל. תהליך הקמת מפעל הגז בחוף הכרמל לא. יצחק תשובה יעמוד בהוצאה של עוד מספר שקלים מכיסו, הרי המגזין פורבס העריך את הונו בכ-4 מיליארד דולר בשנת 2007. בעקבות המשבר הכלכלי, חברת דלק שבבעלותו קרסה, והשאירה לו רק כ-1.3 מיליארד דולר מהונו.

כאשר התגלו מצבורי הגז הטבעיים בינואר 2009 אמר תשובה בראיון לרדיו: "אין לי ספק שזהו חג גדול למדינת ישראל. כעת לא נהיה מדינה תלותית בכל הקשור לגז, ואף נייצא החוצה. מדובר בכמויות אדירות שלא ניתן להסבירן, וכעת למדינת ישראל יש פתרון לדורות הבאים". מילים כדרבנות. השאלה הנשאלת היא, האם זהו אכן יום חג למדינת ישראל, או שמא זה יום חג ליצחק תשובה? התשובה ברורה. כל עוד מפעל הגז המפלצתי הזה מתוכנן להיות מוקם בלב אוכלוסייה אזרחית באחד מחופינו היפים ביותר, זהו לא יום חג של מדינת ישראל. המסר של מטה המאבק רם וברור- מפעל גז? רק בים!

לפרטים נוספים ולאתר המאבק

לקבוצה בפייסבוק

נילי לנדסמן / בטוב וברע / ספר חדש / חרגול – עם עובד

נילי לנדסמן / בטוב וברע / ספר חדש / חרגול – עם עובד

קראתי את הספר מבלי להפסיק. היה לי קשה בהתחלה אבל אחרי כן זה זרם. הספר פגש אותי, כי תמיד הייתי סקרן לשמוע את מצב הרוח של הנערה שאהבתי ותמיד הייתי במצב של מנחש להוט מדי וגם שוגה לעתים כל כך קרובות. הספר עוזר בזה. כך גם לגבי כל הטריפים והסרטים של אולי האופציה האחרת תהיה טובה יותר. טוב, כולנו כנראה ממש מומחים בזה. בכאב הדמוקרטי. הבוחר. לחיות זה כואב. הזדהיתי עם כל מיני מצבים: הפרנץ' טוסט, ההליכה בים, התבגרותה של הזוגיות לאחר 25 או 30 שנה. הנערה מתקרבת לחמישים. האנשים האלה הם אנחנו? כנראה שיש בזה משהו. כן.

דוד מיכאלי

איציק פטיש / כפר מנחם / צילומים

איציק פטיש צילומים

ירוק חומוס
צהוב חיטה

הבאר בתל א ספי-צפית

פרשת ענת קם / נועם שיזף / מגזין אחר

נכתב ע''י נועם שיזף עבור מגזין אחר בעריכת רון מייברג

http://theothermag.com/

ענת קם, גיבורת הפרשה, גרה בקצה הרחוב שלי. ביום חמישי, עם הסרת צו איסור הפרסום והכותרות הראשונות על ה"חיילת-מרגלת", התגודדו כמה אנשים לפני דלת הכניסה לבית שלה (כתובתה נחשפה וצולמה במהדרות החדשות), וצלצלו בטירוף באינטרקום, ככל הנראה כדי ללמד את הבוגדת לקח. אלא שלבית המדובר יש שתי כניסות, כך שהקורבן של הזמזומים ההיסטריים הייתה משפחה תל אביבית תמימה. אלו הם פניו של הפטריוט הישראלי כיום: אידיוט וולגרי.
באווירה הרעילה הזאת, דיון רציני בנושאים כמו חופש דיבור, חסיון עיתונאי ודמוקרטיה הוא סחורה ללא קונים. אלפי מלים כבר נשפכו בנושא, אבל שום דבר לא שיחק לטובתה של ענת קם כמו הופעתו של אביה, נכה צה"ל, אצל יאיר לפיד ביום שישי בערב. אפילו רוני דניאל היה נרגש; "להפיל על הילדה ריגול? מישהו בפרקליטות איבד פרופורציות", הוא אמר. דניאל צודק כמובן, אבל רק הפרקליטות חתומה רק על חלקה הקטן של התסבוכת הזאת. הכתובת האמיתית היא הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש השב"כ יובל דיסקין, ואיתם קשה מאוד להתעסק.
צריך לומר דברים במפורש: היה כאן ניסיון לעצור, לחקור ולשפוט אזרח ישראלי על אחת העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין, בדלתיים סגורות ותחת צו איסור פרסום דרקוני במיוחד. יש היגיון מסוים בצווי איסור פרסום שמוטלים בזמן חקירות, כדי לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה; איסור פרסום על קיומו של משפט הוא אופרה אחרת לגמרי: זה תרגיל מהספר של משטרים שמעלימים אנשים באמצע הלילה. אם הדברים היו תלויים בדיסקין, גם היום לא היינו יודעים מי זו ענת קם ואיפה אורי בלאו. ההתנהלות של השב"כ בפרשה הזו גרמה אפילו לשפרד סמית' מפוקס ניוז להשוות את ישראל לקובה; וכשפוקס ניוז יורדים על מצב זכויות האדם שלנו, אנחנו בצרות.
שירותי הביטחון הכללי של מדינת ישראל אף לא היססו לפרוץ לביתו של כתב עיתון הארץ ולגנוב את מחשבו האישי; זוהי פרקטיקה מוכרת למדי כשמדובר בפעילי שמאל, אולם עד כה היא לא הופעלה ביחס לתקשורת. כפי שחגי מטר העיר בצדק, לשב"כ לא היתה שום בעיה להשיג צו חיפוש או החרמה למחשבו של אורי בלאו – אותה שופטת שחתמה על איסור הפרסום היתה מוציאה בכיף גם צו חיפוש סטנדרטי – אלא שככל הידוע, בקשה שכזו כלל לא הוגשה. הפריצות לבתים ובזיזת המחשבים נועדו ללמד את הדיסידנטים – ובמקרה שלנו, את כלי התקשורת – את חוקי המשחק האמיתיים. למרבה הצער, אזרחי ישראל בוחרים להריע בימים אלו דווקא למי שמנסים לגזול את חירותם, מה שמוכיח שוב ששיעורים היסטוריים נלמדים באופן אישי בלבד.
בין חמשת המועמדים לסרט התעודה הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון היה גם "האיש המסוכן ביותר באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון". אם הייתי ממונה על לוח השידורים בערוץ 2, הייתי מקרין את הסרט הזה מדי ערב. אלסברג היה פקיד במכון מחקר של משרד ההגנה האמריקאי, שהדליף ב-1971 לניו יורק טיימס דו"ח סודי ביותר, בן 7,000 עמודים, על המלחמה בווייטנאם. בין השאר נחשף שם כיצד שיקרו מנהיגי ארצות הברית לציבור אודות תוכניות המלחמה שלהם, עד כמה הם זלזלו בחיי אדם – במיוחד של הווייטנאמים – וכמה ציני היה יחסם למלחמה.
כמו דיסקין, שאמר ש"האויב היה שמח לשים את ידו על המסמכים שהודלפו", קבע הנשיא ניקסון ש"אלסברג העניק תמיכה וסיוע מוראלי לאויב", והטיל צו איסור פרסום תקדימי על המסמכים. אלא ש-16 עיתונים נוספים התייצבו לצידו של הניו יורק טיימס ופרסמו קטעים מהדו"ח, ובסופו של דבר בית המשפט העליון ביטל את הצו, במה שנודע כפסיקת חופש הביטוי החשובה ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
אלסברג היה מתומכיה של מלחמת וייטנאם בתחילת דרכה, והסרט ממחיש היטב את תהליך ההתפכחות שהוא עבר, עד להכרה שאין דרך לנצח, ושאין סיבה להישאר שם. הנקודה המעניינת היא שהוא לא היחיד שחשב כך: למעשה, הרבה מאוד אנשים בצמרת הבינו שטוב כבר לא יצמח מווייטנאם; אלסברג היה היחיד שדיבר. חכמים גדולים שיודעים לזהות בזמן שהספינה שטה לכיוון הקרחון אף פעם אינם חסרים; הבעיה היא במציאת אלו שיהיו מוכנים להשליך את גורלם מנגד ולהסתער על ההגה.
אפילו באווירה הפרנואידית והמוטרפת של ארצות הברית בתחילת שנות השבעים, עדיין עמדו לגיבורי פרשת מסמכי הפנטגון כמה מההגנות שהדמוקרטיה האמריקאית העניקה לאזרחיה. ניקסון לא העז לשלוח את האף.בי.איי לחטט בתיקים הרפואיים של דניאל אלסברג ובטח לא לרדוף אחרי כתבי הניו יורק טיימס; לשם כך הוא הקים את "צוות השרברבים" של הבית הלבן, שמאוחר יותר נתפס בפריצה השלומיאלית לווטרגייט והביא על הנשיא את סופו. כשהעניין נחשף, מהלכיו האפלים של ניקסון גם הביאו לזיכוים של אלסברג ושותפיו.
פרשת "מסמכי פיקוד מרכז" שלנו תופסת כיוון אחר, ולא רק בגלל ההבדל בין אישיותו של דניאל אלסברג, שהיה מוכן ללכת לכלא לכל החיים בשביל לעצור את המלחמה, לזו של ענת קם. כשהמסמכים נחשפו בארצות הברית, הם גרמו לציבור לחשוב מחדש על וייטנאם; סיפור ההדלפה היה הדרמה המשנית. בישראל הדברים הפוכים: פקידה שהדליפה דיסק לעיתון הופכת למרכז הפרשה, ואילו הרמטכ"ל והאלופים ששיקרו לבג"צ על חוליות החיסול ששלחו הם לא יותר מתפאורה. הס מלהזכיר את שלטון החוק; בית המשפט אינו תובע את כבודו שחולל בידי הגנרלים, וכך גם שרידיו המהוססים והמבולבלים של השמאל, הנמצאים במגננה מתמדת, שרויים תחת הפוסט טראומה של קריסת הסכמי אוסלו והאימה שמה יצטיירו שוב כלא-פטריוטים. המרחב הציבורי הישראלי מתנהל כשטח מוכה-אסון, וכך מוסט הדיון מהרמה העקרונית לשלב הטיעונים לעונש: האם ענת קם היא טלי פחימה חדשה או קורבן לטעות בשיקול דעת?
כמו עם אלסברג בשעתו, גם על מניעיה של ענת קם רוחשות שמועות. אומרים שהיא רצתה לקבל עבודה בקבוצת הארץ, ובאותה נשימה מאשימים שהיא פעלה "ממניעים אידיאולוגיים", כאילו מדובר בסוג של מגיפה. בחשבון ההיסטורי כל זה נטול חשיבות. בדיעבד, אין זה משנה מדוע טרומפלדור נלחם בתל חי והאם יגאל עמיר רצח את רבין כדי לסכל את הסכמי השלום או בשביל להרשים את מרגלית הר-שפי. מעשיהם של אנשים הם הקובעים.
באחד הרגעים היפים בסרט על מסמכי הפנטגון, נזכר עורך דינם של אלסברג ושותפיו בהתייעצות שקיים עם פסיכולוג לקראת תהליך בחירת המושבעים למשפט. אותו פסיכולוג ייעץ לצוות ההגנה לנסות שיהיו כמה שפחות גברים בגיל העמידה בחבר המושבעים. אנשים בגיל העמידה, בעלי משפחות וקריירות, נאלצו בחייהם להתפשר עם מצפונם לעתים על מנת להתקדם ולהצליח. אותם גברים למדו לחיות עם ההכרעות הללו, הסביר הפסיכולוג, והם יתעבו בכל לבם את הנאשמים הצעירים שבחרו לפעול אחרת. אלו האנשים שירצו לראות את אלסברג נרקב בכלא עד יומו האחרון.
מדינת ישראל מנוהלת על ידי גברים בגיל העמידה שיודעים שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך, אבל עושים הכל כדי להימנע מההכרעות המתבקשות. מדובר בחדשות רעות מאוד עבור צעירים אידיאליסטים.

השושנים הזהובות של הסוואנה / דוד מיכאלי

אריות הם

השושנים הזהובות של הסוואנה
תפרחות של תנועה ודם
נחות עצומות בצללים
בין השמשות
מול הזבובים
נעלמות עכשיו
במצלמות תיירים
נשמות השושנים הזהובות
של הסוואנה
בנשיקות קטיפה
יבשות גדולות עטופות בכחול
כורעות אל אדוות העשב
ללא קול

האנושיים / דוד מיכאלי

האנושיים

בשנת 1963 הופיעה בבית הספר שבו למדתי, בעיר שהייתה עדיין קטנה, מורה חדשה כבת ארבעים. זננזיב. מבטא זר. פולני. בשנים האלו היו הרבה יותר אנשים שמספר כחול היה מקועקע על זרועם. תמיד התפלאתי על הספרות הגסות, הבלתי מעוצבות. בשנים האלה שמענו בלילות מפעם לפעם צווחות ביעותים מבנייני השיכון הסמוכים. איש עם רגל קטועה. איש עם משפחה קטועה. איש עם לב קטוע. איש לא דיבר על הקולות בוקר שלמחרת שבו זרחה שמש ובמכולת מכרו את הדגים המלוחים ואת גבינת הקרש בפנים נחושים. הרהורים על פשר החיים היו יכולים לזכות אותך במבט השמור לתמהונים או בהארה מיידית בקולה המפכח של כף יד הפוגשת את פניך. משמעות החיים הייתה ברורה מאוד. יש רע. כשאין רע – טוב. והיה טוב. אכן היה טוב ופשוט וברור עם פריחות של תפוז ופרגים אדומים ושמש וחול.

למורה החדשה שסיפרתי עליה היה גוף תמיר ודק וקשה. בגיל עשר כבר הייתי ער לכך. בפניה שכן זעם קבוע שכופף את זוויות פיה והפך את שפתיה לדקות מהודקות. שיערה היה גלי ובהיר, גבותיה מקושתות וזהירות, עיניה כחולות עם מבט שהיום הייתי יכול לכנותו מבט לאחר הצלפה. מבלי שידענו פחדנו ממנה וחמלנו עליה בוזמנית. מה הרגישה האישה הזאת מול ילדים, ילדי חופש. לא ברור מה הייתה הסיבה, איני זוכר, שהיא הפכה את פניה מן הלוח, לימינה היו החלונות הגדולים, החמסין הגדול, או אולי עננים, ברחוב שאחרי גר שוחט, אבק. היא הביטה בנו ובקול שטוח אמרה: הגרמנים היו לוקחים במחנה הריכוז את הבנות שנראו טוב, ושולחים אותן לצבא כדי שיהיו זונות לחיילים. היא העבירה את ידה הימנית לרוחב חזה: על החזה שלהן קעקעו כתובת קעקע "פֶלְד-הוּרְ" זונת שדה. אז היו מצחקקים למשמע המילה זונה אבל שום צחקוק לא נשמע משום שהמורה ביטאה את המילה "פֶלְד-הוּרְ" בשקט ובכוח עצום כיריקה והשבעה של זיכרון משתולל שקיפלה בתוכה סלידה, שנאה, תיעוב, נהמת חרון תת-צלילית כמעט חייתית שלראשונה שמעתי כמוה והישירה בנו מבט כחול נאטם ותהום. שתקנו מולה. זו לא בעיה כל כך גדולה: מפצלים את עצמך ואת האימה מאפסנים באחד החלקים. לאחר זמן הפכה בדייקנות את פניה שהפכו בצקיים לרגע ואת גופה הקשה חזרה אל הלוח והגיר המשיך להחריק. האם נשאה כתובת אש מקועקעת על חזה? ההפסקה כיסתה על הדברים, כך היה אז. אבל הזיכרון עבר, שרד.

זה הרואה את הפרח במלוא עוצמתו ומבין, צריך גם להיות מוכן לראות את האַיום במלוא עוצמתו. את החתול הגוסס, את הקבצן, את המחסום, את השוחט ואת הנשחט. כי הפרח אינו פורח רק בגן מעוצב או בשדה ציורי, הפרח פורח גם על קברות אחים רוחשי רימות, ליד רוצחים בארוחתם ולצד הצלעות השבורות שנשאו פעם בשר פורח. כי כל מלאך איום כפי שכתב רילקה בשירו. רב חסד הוא הבורא המאפשר לנו לסנן, למַסֵך ולהתעלם כדי שנוכל לקיים את חיינו הקטנים והמופלאים, להתקיים מבלי שנכרע תחת העומס, האיום, הזוועה והפרטים, מבלי להיות הלומי עולם, כי לא כל אחד יכול. כי לא כל אחד רוצה. אם במקום אמונתך תקשיב לסיוטיך הם ייצרו עולם מסוייט.

כתבו על זה. על הבלתי נתפס. על הבלתי נסלח. קצטניק, שליח מפלנטת מוות, תקשר עבורנו, ופלט באותו כוח נורא את זיכרונותיו כהשבעה של זיכרון בספריו. בשנות השבעים ניסה קצטניק טיפול חדשני בלסד. כדי להשתחרר מלילותיו המסוייטים. בעקבות ההתנסות הוא כתב את ספרו האחרון צופן אדמע. הסם אינו לוקח אותך לעולמות אחרים. הוא מפגיש אותך עם עולמך עולמינו הנוצר עליך וסביבך מתוכך שלך. מוגבר, חסר סינון. צומת איומה שבה יסורי הנרצח הרוצח המתבונן והאלוהים מתעוותים יחדיו, מתאבכים בקשת צבעים דרך קריסטל של מנסרה כימית. אין בכך הקלה אך יש בכך חלוקה ושיתוף. לפחות שידעו. וזהו הציווי האושווינצי: שידעו את עצמם לדעת. כי אסור לא לדעת.

פרימו לוי ששרד את אושוויץ כתב: אתם היושבים באין מחריד, במשכנות מבטחים; אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד, בשובכם הביתה עם הדמדומים: התבוננו וראו הזהו אדם העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה. שעבורו "כן" או "לא" לביו מוות היה. התבוננו וראו האם אשה היא זאת. בת בלי שם ובלא שיער; שלא נותר בה עוד כח לזכור, שעיניה ריקות וצונן חיקה כצפרדע ביום חורף וכפור. הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה: אשר אנוכי מצווכם לחלוק בלבכם. ושננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשבתכם ובקומכם והיה כי תדמו- יאבדו בתוכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד.

ויקטור פרנקל הפסיכיאטר שיכולת ההתבוננות הצוננת שלו סייעה לו לשרוד את הזוועה הגיע להארה כי הרצון העמוק ביותר הוא שאיפה למשמעות המאפשרת להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. "מי שיש לו לְמה - יעמוד בכל איך". בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, המבקשת לפרוץ החוצה. האדם המודרני שאיבד את האמונה, סובל מעקרות וחוסר משמעות, "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלו הוא שעמום שמתבטא בשילוש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. פרנקל חשב כי מן הראוי שמול פסל החירות בניו יורק ייבנה פסל נגדי, "פסל האחריות". אפשר לשלוט בגופי אבל אי אפשר לשלוט במה שאני חושב גילה פרנקל במחנה הריכוז.

ג'ור'ג אורוול חשב בספרו 1984 כי גם זה אפשרי. ההודאה והנכונות להקרבת האחר למען הישרדותך משנים את תודעתך לנצח כי כך החלטת.

יעקב ברונובסקי בשיחותיו על ההבדל בין ידע לכישוף מדבר על הניסויים האיומים והמטופשים של מחנות הריכוז שנערכו על ידי אנשים מנותקים לחלוטין מתחושת האחווה האנושית שהיא גורם מפתח. נקודת המוצא שלהם היא הרעיון כי ישנו כישוף שאותו הם יגלו.

אורי צבי גרינברג כתב:"...כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף, וכנף אל כנף הם-קשרים, ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים. גם כל הגופים גשרים: אבר אל אבר גשור: כח המשך בכך. דמע אל דמע קשור ממישור אל נהר מבקעות להרים...."

הרוע מחליף צורות ולובש פנים. מהותו היא ביטול האחר כנקמה קמאית על חוסר משמעות ומכאן ביטול האנושי, ביטול הרוח, ביטול היופי בכוונת מכוון, ביטול המוסר וסגידה לכוח. מהותו היא "תרצח" במקום ה"לא תרצח" תודעת הזוועה הטרור והאימה. מהותו היא אונס הדורס את מושא חשקיו. ומכיוון שזה נעשה פעם אחת על ידי מישהו זה יקרה לרבבות. זהו אינו הרוע הרומנטי של גתה בפאוסט: "אנוכי הוא הרע אשר את הטוב הוא יוצר..." ומכאן למטאפורה הפופולארית המאפשרת להעביר את המהות האנושית של הרוע למופע פיזיקלי כדוגמת: "בלי חושך אין אור" שמשמעותה היא אי נטילת אחריות אישית. הנכונות להבין את הרוע היא חלק מקבלתו ובמילים אחרות הנכונות לבטל את המשמעות היא ביטול הנשגב. אין הבדל בין הקטן לגדול. רצח הנשים במשפחה הוא הטבח בדרפור. אונס הנשים בקוסובו הוא כריתת הידיים באנגולה. קציר האיברים בסין הוא השמדת כלבי הים, ילדים רוצחים באפריקה הם הילדים הרוצחים בקולומביין, קולורדו, הם המתאבד המתפוצץ. להפוך את האנוש לחומר, למחצב, למשאב משמעו לרדד את העולם כולו ולעקר אותו מהכרתו האלוהית. כביכול חומר בלא רוח הוא חומר מת שניתן לעיבוד וניצול. ואולם, אין חומר בלא רוח ואין רוח בלא מרכבת החומר. הניסיון להבין או לחיות כסביל הוא מותרות אינטלקטואליים של בטוחים ובריחה מעימות. הדבר היחיד העומד בינינו לבין הזוועה הוא החלטה. כמו האהבה חיינו הם דבר שיש לעבד אותו, להחליט אותו ולבנות אותו כל יום מחדש. זוהי העבודה האמיתית. ולמרות הצמרמורת: משחררת. להשיב מן הגיהינום את המילים שנאנסו והפכו למצבת יזכור לרצחנות, רשעות וציניות ב"שיחדש" של עולם נורא שהוּקם, מוּקם ונוּקם בתחנתו הסופית. המילים זהות, ההחלטה תקבע אם זה יהיה גן עדן או גיהינום.

ער הלילה / דבי עשב

הירח מלא, הבט!
מכל התמורות והגלגולים
לא נותרה זולת קרן ירח
מזהירה על מצח-
חד-קרן.
שורשיי מתלפפים בפאתי
הים,לשם כף פעמיי.
אך בהעדרו נופלת
ונחלשת דעתי
אלמלא חילצתי את
החלומות,
מגנה על זכותם ללוותני
בהזיזי הרים,במחילות
המילוט שחפרתי,
בחיוך שכבשתי בצבא רב
ובקרבות עקובי דם:
הרי היו טרף בגיהינום
שלי, לזעזועיי נפש של
שכחה.
נופלים קורבן לנחשולים
מטבעים של חוסר אמונה
וצער היה נותר ראשי על
כתפיי כקישוט ממולא
נוצות.
איבדתי את ראשי מתוך
ידיעה שאפשר לשרוד
בלעדיו.
באו קורים,עטפו ואספו
אותי,
מערסלים ומרחיקים
משאגות חיות נוראות.
-מקצה האור עד קצהו-
אומרת לעצמי ונרדמת.

רטטים / דבי עשב

רטטים מבקשים לנוע
מפקודת בראשית
משולחת רסן בפריצות
תאבת חיים הנמסכת אל
אותה ריקנות המתמלאת
אהבה חסרת בושה ופשר.
קול קטן מתוך מורא של
דממה,
צל קלוש, מהסס, קו אור
הגולש מכנפיי
השמש, פעימת-לב, רחש
העפעפיים הנפקחים, צער
עתיק המתקתק ניצוצות
של גבול, של זמן...
רוטטת, גוועת...
מכל הדמעות כולן
תו שגוי, תמיד שגוי, תמיד
נכון.

כשהעפעפיים צונחים / דבי עשב

צילום: בננה ביץ ת''א / ארי אברהמי

כשהעפעפים צונחים אט אט והחוטים הדקיקים מתהדקים אל המרכז אני מציירת מפה חדשה ומעיפה אותה אל שמים כהים.
בין יקיצה ליקיצה המפה משתנה:
זה הזמן שאזניי קשובות- ובהיפתח השערים,צילם אוסף את כל הקווים המפריעים,את ייאוש החומות המקיפות,הרוח פורמת את המרחב ומטילה מעט ממני מעט מן המקום-
כי רק התמצית עוברת אל מקום ההתחברות והנקודות מתלכדות אל חוט השני שקשרתי לחלון.
שיוכלו המרגלים לגשש דרכם מסמטאות אפלות אליי-זונה של חזיונות אל נהרה קורנת מדמיון חסר שחר-הוא הוא השחר המקיץ השכם והערב והשכם
ההודף ללכת הלאה,הלוך וצעוד,דוחף קדימה את דברי השיר עד תום.

שרית שופן / רישומים

הליצן האחרון חושב על מאמא רוסיה / אלדד פריבס

last 2 clown show befor going back to mama russia

10.4-- 20:30

8.5 -- 20:30

TZAVTA TEATER -- TLV

KAISEKI קאיסקי / אריה ביפן

קאיסקי / אריה קוץ

KAISEKI
ארוחה יפנית מסורתית מרובת מנות

השף אוקמוטו ממסעדת בומבנס בטוקיו
מנהל מסעדה מבוססת על מסורת הקאיסקי עם גיוון עכשיוי.
המסעדה מגישה כל ערב ארוחה מעט שונה, על פי עונת השנה ומצאי השוק, אך אחת בלבד, ללא אפשרות בחירה.

ארוחת שמונה מנות
2010–03–26

מנה ראשונה: טופו שני טעמים עם שרימפ קלוי קלות
מנה שניה: מרק אצות דקיקות עם שלושה כדורי בצק אורז ממולאים בשלושה פירות ים שונים.
מנה שלישית: מוס חציל במקפא עגבניות עם שלושה כדורי אורז קטנים ועליהם: בייבי קלמארי, רצועת פילה בקר וקיפוד ים.
מנה רביעית: מרק אורז סמיך עם נבטי במבו (סממן אביב), פטריות יער ושזיף וכבד אוז צרוב קלות מעל.
מנה חמישית: מרק רצועות בקר עם עלי יער טריים
מנה שישית: דג צעיר מתפיסת היום בשתי צורות הכנה – נא וצרוב מוגש עם פלפל דק (לא חריף) בגריל וצנון מגורר עם וואסאבי ועם תחמיץ עלים ירוקים.
מנה שביעית: בייבי תירס בגריל עם ירקות העונה בתחמיץ קל.
מנה שמינית: אורז בתה עם דגי סלמון
קינוח: סורבה שומשום שחור, מקצפת תות שדה ושמנת קפה

אני רואה כדורים / שי גטריידה

לזֹהר

אני רואה כדורים
אני רואה פרות וסוסים
ושועלים אני רואה – גדולים וּקטנים

עץ ששוחה במים
עננים אפורים ולבנים
וגוזל שעף מהקן - אחרי כמה ימים

זנב מתפתל. אֵש. חתול חותך עשב יבש

מן החוף עורבים צועקים
בשמיים פורחים סרטנים
ידיים קטנות אורגות למניפות – נוצות תוכִּיִים

שמיים גבוהים
נוסעת בהם סירת מפרשים
ודייג - קַוִוים עדינים - דג דגי עננים

דְגֵי אור ומחשכּים, דְגֵי אפסַיִם וּמעֲמקים
דְגֵי רגע (ותוהו וצוהר וכלום)
דגי אֵינְספור, דגֵי בין הדברים

מֵי שָמַיִם, סִבכי עננים
ירח נובט, אדמת תלתלים
ואור דק רוקם כוֹכַבִי - הרוקד בלילות השחורים

דמוקרטיה מתגוננת / מתקן תעשייתי לזיקוק גז על חוף הכרמל

חברת נובל אנרג'י, ושותפתה קבוצת דלק של יצחק תשובה, בעלות קידוחי הגז תמר ודלית, מעוניינות להקים בחוף דור מתקן לטיהור גז בשטח כולל של 250 דונם, הכולל: העברת הגז מהים בצינורות תת קרקעיים עד למבנה טיהור וניקוי הגז, ארובה בגובה 50 מ', מבנים תעשייתיים, מיכלי דלק ומבני קירור. בנוסף, שריינה רשות הגז 100 דונמים נוספים העלולים לשמש לתחנת כוח עתידית או תעשייה עתירת אנרגיה אחרת.
השטח המדובר הוא שטח חקלאי הנמצא מול זכרון יעקב, קרוב למושב דור ולפרדיס, בפתחת נחל דליה.
רק לאחרונה נודע כי התוכנית כבר אושרה בהליך מהיר על יד חלק גדול מרשויות התכנון. בקרוב אמור להתקיים דיון סופי בוועדה הארצית לתכנון ובנייה.
לפיכך, הוחלט בשלושת הרשויות: מועצת חוף הכרמל, זכרון-יעקב ופרדיס, לצאת למאבק ציבורי ומשפטי בשם כל תושבי האזור, כדי להילחם בהקמת חוות הגז במיקום המוצע.

שאלות:
למה לא משתמשים באזור התעשייה הקיים של חיפה והקריות?
למה מכניסים עוד מתחם תעשייתי בין תחנת הכוח של חדרה לחיפה?
מי אישר את המעבר משטח חקלאי לתעשייה כבדה?
האם האישור מתחבא מאחורי המונח תעשייה קלה כמו שירותים?
מי אישר את טווחי קרבת חוות הגז ליישובים באזור?
מי אישר את החריגה בתקני חומרים מסוכנים?
היכן נמצאות ההערכות הנזק לסביבה במקרה של התפוצצות?
למה הוציאו את חוות פי גלילות ומכניסים חוות גז חדשה לאזור מיושב?
מה המשמעות לגבי הרחבת ישובים באיזור?
מי אישר לפגוע בחוף הים?
מי מרוויח?

ארבעת הקלפים – הערות זמניות על דמוקרטיה וטרור, קפיטליזם וניו אייג' / דוד מיכאלי

לכל תופעה ורעיון בעולם יש בו-זמנית תופעה משלימה. אין תופעה כלשהי הקיימת לבדה. ישנו קשר משלים בין הרעיון הדמוקרטי העכשווי לבין ההשלכות וההיבטים השייכים לו היום: טרור, קפיטליזם וניו אייג'.
מול שאיפתה של הדמוקרטיה לשקיפות ופתיחות עולה צל הכיסוי והבידול. מול השיתוף והשיח הפתוח עולה צל הטהרנות והטוטאליטריות. מול הרווחה והרכוש עולה צל השוד. מול הסדר עולה הפרת הסדר. הדמוקרטיה מספקת כלים מערכתיים וחוקיים של חופש פרט וביטוי למניפסטים מכל סוג.
לרעיון הדמוקרטי במדינת החוק, שאמונתו מכירה בחופש פרט, בעלות פרטית וחופש התארגנות ובחירה, יש כחלק מובנה ממנגנון ההרס העצמי שלו את הבחירה עצמה ואת החלופה כמושגים שמהם נגזרת תרבות הצריכה החומרית והרוחנית. מכאן מופיע כחלק מובנה, הטרור, שמהותו היא ניצולו של הפרט הצרכני העצמאי ובחירתו החופשית, האלטרנטיבית והאמנותית בפעולה של מרד אלים במערכת החוק ובצריכה. (לעומת מרד אילם של התכנסות ודיכאון.)
לרעיון הקפיטאליזם המבטא את חופש הפרט החומרי, הבעלתני והצרכני, דוגל ביוזמה ויזמות ויוצר מערכות-על, יש כחלק מובנה את הניו אייג', המבטא את חופש הפרט הרוחני והתפתחותו, משתלב בתרבות הצריכה ודוגל גם הוא ביצירתיות ויזמות.

ההון במיטבו מעניק לנו גן עדן אופנתי כמערכת מורכבת של שפע ונוחות המאפשרים הגות וגם חמלה. בגן עדן זה נמצא פנאי, מזון מגוון, סניטציה, ניידות, אסתטיקה, תקשורת ויעילות במוצרים משוכללים.
יחד עם זאת ההון הוא עיוור, ומוכן לייצר כל דבר אם יש לו דרישה. ההון העיוור משתלט ומכתיב את הזמן, מייצר ומעצב את השווקים עצמם יחד עם סביבות הייצור, משנה את הסביבה ואת הקהילה, עם חשבון של הרס אקולוגי הנוסק מול צמיחת המודעוּת שלנו לאחריותנו, מפרק את הקהילות ומגייס אותם כמתפרנסים.
בניצולו לרעה של כלי ההון העיוור אנחנו פוגשים את תעשיית הנשק כמייצרת כסף ומלחמה, מנחילה ערכים של כוחניות והשמדה ויוצרת סביבה של דיכוי. אנחנו פוגשים את הפן הרע של השפע בתעשיית המזון המהיר המנחיל זללנות ובדידות, פיגועים בריאותיים ומחנות ריכוז ועיבוד לתוצרת חקלאית ובעלי חיים.
בעולמו של ההון אנחנו פוגשים את תעשיית הפרסום, הצומחת על תשתית מתכלה של עצים (נייר) וחשמל, שניתקה את מושג האושר מהנשגב ועיצבה אותו כמוצר נרכש, יוצרת אמנות מוּטה, מנחילה ויוצרת סביבה תחרותית של מקובלים ודחויים. זהו פיגוע-מושגי וקיבוע של חברה בגיל ההתבגרות.

כאשר הכל נמדד בעלות-תועלת פרטית ותאגידית (הסופר הנרי מילר קרא לזה ''התאגיד הקוסמו-דמוני''), מגורשת הרוח והאמונה מן המעשה הפרטי והכללי ובקצרה אין להם אלוהים, יש להם מכשירים ובמקום הרוח – בור של דיכאון משום שללא אלוהים אין הכרה באדם. הרוח המגורשת נודדת כדיבוק המחפש גוף והיא מתגשמת בתקופתנו בטרור ובניו אייג' ובכל ערוץ אמוני אפשרי.

הניו אייג' כדתיות חדשה וכניסיון אינדיבידואלי להגיע לנשגב, לאמונה ויצירת קהילה חדשה משתמש מכורח התקופה בתמונת הביטוי והאמונה של הדמוקרטיה וההון ובקידום מכירות של שוק חופשי.
הפיכת החצר הרוחנית למערכת עסקית ולמוצרים המגלגלים סכומי כסף עצומים היא אחד העסקים הרווחיים ביותר וזה מתאפשר תודות למבנה העירוני, לאמצעי התעבורה והתקשורת העכשווית המאפשרים הפצה של מידע במהירות נגיפית ולשבירת המונופול של גופי האמונה האורתודוכסיים.
הניו אייג' הוא דמוקרטיה של אמונות, ארכיטיפים ודפוסים. הניו אייג' מתיך אמונות ורעיונות ומהווה מעבדה לניסוח תחושות ומושגים חדשים.

הטרור משתמש בחופש ביטוי גם אם הביטוי הוא פצצה ובבחירה חופשית גם אם הבחירה היא רצח. הטרור משתמש בכלי ההון: ביזמות, בשכפול, בפרסום, בתקשורת, בעיצוב, בשיווק, בהפצה ובהנפקות.
אם המדינה משתמשת במלחמה כמערך ופיתרון ארגוני, הטרור משתמש בזעם כביטוי אישי. הטרור הוא אמוני וגם אמנותי כמיצג, פולחן וטקס. זוהי שליחות רוחנית קטלנית המספקת מוצא, מיקוד, מטרה ואופק ללכת אליו. ובקצרה, תשובה מצוינת לדיכאון הפונה פנימה וגם לאנונימיות.
בזאת משלים הטרור את הצד הפשיסטי (בהעדפת הפעולה לכשעצמה על פני יחסים) והפטישיסטי (בסגידה לפריטים של שליטה) העיוור (לא פחות מן ההון העיוור) של המסגרת הדמוקרטית המקבלת-כל ואת שימושו בשלושת הקלפים האחרים בסדרה.

לכל ארבעת המרכיבים יש הגדרה של אידיאל הרמוני כמטרה-תוצאה-מוצר. חוץ מן המסגרת הדמוקרטית המכילה ביסודה מרכיב של תום, ושבסדרת הערכים שלה נמצאים כרטיס בוחר, חופש תנועה, סובלנות מינית וזכות לגור על פי בחירה, בשלושת הקלפים האחרים קיים מרכיב מסוכן של התמכרות שאינה רואה בני אדם אלא קהל מטרה ומנצלת את הסובלנות, הקבלה והתקינות המובנים בדמוקרטיה. בהתמכרות הזאת המציאות אינה היא לכשעצמה אלא מערכת סמלים זכרית-מייצגת של פנטזיית אושר צרכני המשקפת במעוות את סדרת הערכים הדמוקרטית.

בסדרה הקפיטליסטית אלו כרטיס אשראי, מכונית, אישה יפה ובית פאר. בסדרה הניו אייג'ית אלו כרטיס אשראי רוחני, רולס רויס, אם אפשר, נשים יפות ואשראם. בסדרה של הטרור אלו כרטיס אשראי אידיאולוגי, רכב כל שהוא או תנועה, נשים כהבטחה מובלעת ומצודה.

כאשר העולם הופך בפסיכוזות חסרות התום האלו למשחק הישגי, כל הבריות הופכות לשטוחות וקל להפקיע אותן מאנושיותן בשיכרון הכוח, ולעבור על הדיבר ''לא תרצח'' הנפשי ו/או הפיזי האמור להימצא בשורשה של מדינת החוק הדמוקרטית.

מושג האושר היום משודך להצלחה חומרית ומשותף לכולם כהבטחה עתידית. בו זמנית מתקיים מולו הדיכאון. מושג האושר הוא שימוש קר לב בדימויים משוכפלים על מנת להשיג הבטחה שלעולם לא תושג ולפיכך מה שנותר הוא הפעולה העוויתית עצמה של המיצג הדמוקרטי-טרוריסטי-קפיטליסטי-ניו אייג'י, אשר מתחבט בעצמו בו-בזמן שעולמו-סביבתו נאכלים ומתכלים בסערה מטורפת.

השקעה והקרבה, במובן של מגויס - מכור לעבודה - שאינו רואה אחרים - בדלני, ובקצרה מה שמכונה ''מקצועיות'', מחליפים את מושג האחריות הטרנסצנדנטי שנמוג יחד עם רוח הדברים תחת לחצי המושגים הנוראים ''מבחן התוצאה'', ''עלות תועלת'', ''אושר לכל'' ו''זה לגיטימי'' האיום במיוחד.

היכן שיש דמוקרטיה יש טרור. היכן שיש קפיטליזם יש ניו אייג'. אלו הם פני הבחירה השונים של אותה מהות מרקדת של שימור והרס. הרביעייה הזאת היא סדרת הקלפים המניעה ויוצרת את העולם של היום בקשרי גומלין הדוקים בין ארבעת המרכיבים היוצרים את האחד מתוך האחר: שני קלפים שמהותם ארגון ומבנה ושני קלפים שמהותם אמונה ואמנות. הסיווג של ארגוני ואמוני אינו קשיח משום שכל ארגון מקורו בחזון ואמונה וכל אמונה תהפוך בסופו של דבר לארגון.

חובתם של חברי המסגרת הדמוקרטית כ''דרך האמצע'' לקיים תחושה ורוח שאינן נופלות מעוצמת הזעם של הטרור ומעצמת החמדנות של ההון על מנת לשמור ולהגשים את אנושיותם ולא לאפשר התמכרות קיצונית מכל סוג בניצול לרעה של החוקה הדמוקרטית כמו שימוש בהפרטה משולחת רסן שמשמעה אידיאולוגיה של הון, או משיחיות מכל סוג אחר המעבירה את האחריות על חיינו לידיהם של ברוני הון, ברוני מלחמה או ברוני אמונה.

בחול / אגור שיף / ספר חדש

אנחנו שמחים להודיע כי ספרו החדש של אגור שיף יצא לאור

שם הספר: בחול.

זירת שנות השבעים קמה לתחייה. אני זוכר. הייתי שם.

ספר טוב.

"בַּחוֹל" - פתיחה


הנה סוף-סוף אנחנו נפגשים.
אבל תראה אותנו. תראה כמה עלובה היא הפגישה הזאת. אני שוכב בחול ואתה רוכן מעלי, מסתיר ממני את שמי הלילה המוארים, מקרב את אוזנך לפי ולא שומע כלום. אפילו לא לחישה.
אין לי מושג כמה דקות אנחנו תקועים כאן במצב המגוחך הזה, אבל נדמה לי שבקרוב מאוד כבר נאלץ להיפרד. בעצם, אני די בטוח בכך. כן, הפגישה הזאת, הראשונה שלנו, האחרונה שלנו, לא תמשך עוד הרבה זמן. חבל. הייתי רוצה להספיק לספר לך הכול, גם אם אינך יכול לשמוע את מה ששפתי ממלמלות.

בוא נחזור להתחלה.
נחזור לאותו בוקר חם עד טרוף בתחילת הקיץ.
לטלפון שצלצל בשבע ורבע בדיוק. לטביעות רגליים רטובות שהובילו אל המסדרון. לקצף הגילוח שנמרח על השפופרת השחורה. לקול שסיפר לי שמצאו עוד אחת וביקש שאבוא מיד.
זה היה יום ראשון, אחד ביולי, א' בחודש תמוז. אם התחיל עידן חדש לא היה לכך כל סימן. לא ליקוי חמה, לא סופת קרח. לא נחיתת מטאור. רק איפוס התאריכים המוזר הזה שלא שמתי לב אליו בכלל. סתם יום לוהט, בדיוק על פי טעמי.
אני זוכר שהתענגתי על הרוח החמה שהכתה בלחיי. אני זוכר את אד האספלט שעלה מהכביש והתפתל מולי בריקוד בטן שקוף.
בדרך, על הכביש הישן, עוד הספקתי להיכנס למשתלה, ולקנות למִילְכִּי עץ קומקוואט קטן.
זה היה יום הנישואין העשרים שלנו.
קטפתי מהעץ חמישה תפוזים ננסיים כדי שיישארו עשרים בדיוק. איך יכולתי לדעת שעד שאגיע בערב הביתה, לא יישאר אף פרי מחורבן על העץ המסכן הזה, וכולם יתגלגלו על המושב האחורי של האסקורט?
בחיי, זה באמת היה קומקוואט עלוב.
אבל הסיפור, אח יקר שלי, מתחיל רק כאן, בין אולגה לקיסריה.
ירדתי מהכביש הראשי ליד אתר הבנייה של תחנת הכוח החדשה. פניתי לרצועת כביש דקה שלצידה התאמצו שיחים מרוטי ראש להזדקף מתוך הדיונות בעקשנות מעוררת רחמים.
ניידת פתוחת דלתות עמדה בכניסה לשביל. בתוכה היו שני שוטרים מעולפים שניתכו והתמזגו עם המושבים. המנורה המסתובבת על גג האסקורט ליקקה בהבהובה הכחול, המבוהל, את לובן השמיים.
אחד מהשניים פקח לעומתי עין מסונוורת. לכל אורך פניו נרשמה קובלנה כלפי שמש הצהריים שזרחה במלוא כוחה בדיוק מעליו.
הורדתי את החלון ואמרתי, "לזירה."

כשאני יוצא למדבר אני מרגיש שאני הולך למות / דוד מיכאלי

כשאני יוצא למדבר אני מרגיש שאני הולך למות
פורסם ב-NRG מעריב, יוני 2006


''אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה'', כך מתחיל השיר הנפלא של דליה רביקוביץ ז''ל וממשיך ''רק אלוהים יכול להציל אותו''. ההמשך המאולתר שלנו, אנשי הטיפול בשטח, הוא: אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה האם הוא נשאר אדם.

תארו לעצמכם שמוציאים אתכם החוצה מתוך התרבות הרגילה ונהלי החיים הרגילים שלכם. אתם במדבר עכשיו. כל מה שיש לכם, ויהיה לכם בכלל בימים הנוראים והנפלאים האלה הוא תרמיל מרופט שבו אתם סוחבים מים, מעט ציוד ומזון. והתרמיל כבד. תארו לעצמכם שעזבו אתכם ואתם צריכים למצוא את הדרך לבד ימים רבים במדבר הגדול הנפרש לפניכם והוא צופן בתוכו איום וצימאון, בדידות, קושי ללכת, מאמצים גדולים, סכנות ואובדן דרך.

תארו לעצמכם שאין מי שישמע אתכם ואת קובלנתכם. שלמדבר לא אכפת ממי שנכנס אליו ועושה רושם שלפעמים גם לצוות לא אכפת. תארו לעצמכם שהיחיד שאפשר לפנות אליו לעזרה הוא אתם עצמכם ובסופו של דבר אתם עושים זאת מכיוון שאין מישהו אחר ומכיוון שגם שום דיבוק פנימי לא יצלח ואז קורה דבר מופלא: אנחנו גדלים.

בדרך אל אחד מהמסעות האלה, כאשר ראינו את קצה מצוק ההעתקים נחשף לאיטו אל קרני השמש הראשונות, אמר לי אורן גור, חבר יקר, פסיכולוג: כל פעם שאני יוצא להישרדות אני מרגיש שאני הולך למות. אין הגדרה יותר מדויקת מזו. בכל פעם שאני עומד לצאת למדבר גם אני מרגיש שאני הולך למות.

הקבוצה נמנמה ברפיון. ילדים-גברים שניסיון החיים, דֶמון האכזבות, הנטישה, ההתעללות וההונאה שנצברו בהם הקשו את פניהם ועיצבו בהם תווים מרדניים, חשדניים ומתעלמים. נשימתם של רבים מהם מתוחה וקצרה, מוכנה להתפרצות. ציוד שטח ותרמילים מפוזרים ביניהם.

מי האנשים האלה שאנחנו יוצאים איתם? במה נפגוש בשטח? מה יהיו המצבים שנעבור אותם ביחד? אגרופים, סכינים, אבנים, זעם, אימה, אלו יהיו חלק מהווילונות שנחצה בדרך אל רגעי הבנה נדירים. המדבר עושה דברים גדולים ואנחנו המיילדים.

נוער בסיכון הוא ביטוי לאובדן עצם נשמתה של החברה האורבנית ההולכת וכובשת את מקצבי הטבע והקהילה לטובת קוד סגור של בטון וכסף. התוצאה היא חיי נפש חסרים ומכירת הרגישוּת לתועלות עסקיות עטופות בדימויים חסרי תום. התגובה היא דפוסי ניתוק, התמכרות, תוקפנות. דפוסים ומקצבים של הטבע צופנים במפגש איתם יכולות של עזרה לריפוי רגשי ושיקום. זה מה שעושה המדבר.

בתוך מרחב זה אנחנו פועלים כאשר אנחנו מציבים את המשתתפים מול עוצמתו של הטבע ומביאים אותם אל תחושה של יראה מול המוחלט ובו בזמן אל נוכחות וערך עצמיים ובלשונו של עמנואל קאנט על הפגישה עם הנשגב: ''אם כי אי-יכולתנו להתמודד עם הטבע מוליכה אותנו להכרה באפסותנו הפיזית, בו בזמן היא מעלה בנו יכולת שיפוט עצמי כנבדלים ובעלי עליונות על הטבע, יכולת זו היא בסיס לבניית קיום עצמי אחר לחלוטין". בתוך המרחב הזה אנחנו מציבים את הנערים במגע ישיר עם הטבע וגם מול עצמם, כהזדמנות נדירה לפגוש את עצמם, אולי לראשונה, בחלון הזדמנויות שיוביל לשינוי כיוון המבט ואולי אף לתחילת ריפוי.

את עקרונות העבודה שלנו אפשר לתמצת בקצרה לארבעה קווים מנחים: א. איננו מתייחסים לרקע או להיסטוריה של האנשים המגיעים אלינו. ב. אנו מטילים את עצמנו עם אורחינו למצב המחייב פעולה ועשייה. ג. אין חלופות. ד. המשתתפים מונעים על ידי המצב עצמו להחלטה עצמאית שאינה תלויית הרגלים.

השטח עצמו מכתיב טכניקות וכלים התנהגותיים כמו יציאה מתוך סדר מוכר אל טריטוריה אחרת בה תתבצע העשייה, המזון הוא בסיסי וצנוע מאוד, ישנה פעולה פיזית מתמשכת של הליכה וקיים גם מרכיב של שינון חוקי השטח. כלים נוספים הם התבודדות, מגע ישיר עם הטבע, התכנסות קבוצתית לארוחה, לינה או ביצוע משימה, קבלת הנחייה הנתפסת כתמיכה והגשת עזרה.

החניכים חווים ''מצוות'' כמו טבילה, טיפול עצמי, אחריות על האשפה שהם מייצרים, נשיאת מים ובחירה של דרך, ולבסוף הם חווים עם המדריכים שיחות אישיות, שאלות ותשובות.

הטיפול בשטח עוסק בפריצה מתוך דפוסים ולא בתפיסה הבעייתית או בתפיסה כלשהי. הוא אינו עוסק באישיות, ברקע ובהיסטוריה, שמהווים את השדות הרגילים לטיפול, אלא בפעולה ובחירה.

אפשרות הבחירה החופשית מוגשת שוב ושוב למשתתף. ההישרדות בשטח, העצמאות והיעדר שיפוט מסייעים לבחירת ההחלטה החיובית והנכונה בטבעיות. המשתתף צובר ניסיון של בחירות ''חיוביות''. כיצד תלך ישר בשביל מתפתל בהר? שואלת חידת זן. התלמיד מחקה פעולה של עלייה במדרון. זהו הדבר הנכון. בלי לחשוב על ישר ועקום הוא מבצע עשייה. זן הוא בסך הכל מונח של שפה רחוקה המצביע על מצב הוויה שלמה ומלאה שאינה מופרעת או חסרה. מראש ההר למעלה אנו מסתכלים בהשתאות למטה: האומנם אנחנו עלינו זאת?

שיחות ותשובות הנראות חסרות פשר על הנייר הופכות להיות בעלות משמעות כאשר הן ארוגות לתוך מצב מתמשך, לתוך רוח קבוצה המתעצבת בשטח ועם רוח הפרט העוברת תהליכים של התמודדות וגילוי. רוח המדריך עונה על מצב השואל. גוון הקול, שפת הגוף, מחוות. שאלה פשוטה כמו ''האם יש עוד הרבה? (ק''מ)'' מקיפה שלל משמעויות כגון ''נמאס לי ללכת'', ''אני עייף'', ''אני רעב'', ''קשה לי'', ''אני פוחד'', ''ההר הזה גדול עלי'', וכו'. שאלה מסוג זה יכולה להיענות בתשובה יבשה כגון: ''המון'', ''תסתכל'', ''כמה שיש יש'', ''לא אענה לך'' ואפילו שתיקה. תשובות אלו עוטות גוונים שונים בהתאמה למצב. דחיפות, הומור, נזיפה, התעלמות. ברור הוא שעל הנייר דיאלוג דל זה מאכזב. אולם בשטח אלו הנחיות אל המתרגל להתעמת עם עצמו בתנאי אמת קשים ללא אפשרות של התחמקות.

משל זן מספר כי פוגעת בך סירה בנהר. אם יש בסירה אדם, הנך נמלא כעס רב. אם הסירה ריקה, אין על מי לכעוס. באותו אופן אינך מבטא תוקפנות כלפי השמש או כועס על הסלע. למדבר לא אכפת ממך, מהותו היא תום ואינך יכול להגיש לו חשבון. האפשרות להגיע אל הנואשוּת לבדה בצורה מאובטחת ללא מושא האשמה כלשהו או הרסנות סביבתית, מאפשרת חצייה של קו שממנו יכולה להתחיל צמיחה. ה''טירוף'' של עבודת השטח גדול מהטירוף של המשתתף.

למשל כאשר אנו משאירים מישהו לבדו בתרגיל. על שאלה כמו ''מה אעשה לבד?'' התשובה ''תרקוד!'' הנה מפתיעה, מופרכת שבעתיים על רקע נופי המדבר הקשים, מעלה חיוך ומראה לשואל את פחדיו. המַראה הזאת גם מנחה אותו להשתמש בחומר הלימודי שקיבל להישרדות. השיא הוא שיש כאלו הרוקדים. גם להבין את הביקורת, גם לקבל את המצב וגם לבחור להצטרף לבדיחה! בעיני זו הארה.

הסדנה עוצבה לראשונה כרצף פעילויות שטח על ידי ניר גור - לשעבר מנהל בי''ס שדה עין-גדי, משוגע לדבר ומאסטר של שטח. אופי פעולות אלו, סדרן ומקצבן הזכיר לי משהו שהכרתי היטב: האימון המיוחד של אמנויות הלחימה במזרח הרחוק.

האימון המיוחד מבוסס על סדרה של תרגולים אשר ההצטברות שלהם מובילה לפריצה מנטאלית בשתי רמות: האחת, רמת המאמץ המצטבר עד שהמשתתף מוותר על היצמדות להרגליו והופך להיות אחד עם השטח והפעולה. השנייה, רצף פעולות מתוכנן ומתפתח עד לשיא הסיום. האין זאת אהבה?

עשיתי אימונים מפרכים רבים מסוג זה והנה כאן במדבר מצאתי את אותו אופי של עבודה ואותן המטרות: עשייה מאומצת, יציאה מדפוסי הרגל, זרימה עם תנאי מציאות משתנים, יכולת ריכוז או שמירה על עצמי יציב מול סערות רגש, תרגול ההחלטה לחיוב או לשלילה, ויתור על התנגדויות ופחדים והכרה או חוויה ללא מילים בידיעה שמעבר ובנשגב.

זהו דגם מובנה הפועל ביעילות רבה וכל משתתף רואה לעצמו חובה לעבור את הדגם בשלמותו על אף הקשיים של רצון נחלש, עייפות, כאבי פרקים, שפשפות, שלפוחיות, ושרירים שהגיעו לקצה יכולתם. דרך העשייה אנחנו לומדים לחוות גם את ''הזמן הגדול'' של הסדנה כמכלול וגם את ''הזמן הקטן'' של הרגע הפרטי הבודד.

משתתף שצלח את האימון המיוחד או את סדרת המדבר מרגיש שעשה דבר ענק, שפרץ גבולות יכולת ושהוא שייך לקהל מיוחד ומצומצם שעשה את ''זה''. כוחות חדשים מתגלים וטכניקות של עבודה ופעולה מקבלות ליטוש. זהו מאמץ גדול ואימון נפשי חזק מאוד. מופיעות תובנות: המשתתף מבין את השטח, את עצמו, את יכולותיו, פחדיו, חווה תחושת חופש חריגה, תחושת שקט חריגה.

כפר הנגמלים מלכישוע היה הניסיון הראשון להעביר סדנה זו לנוער בסיכון (1995). מנהל הכפר דאז, בני פישר, הימר על הניסיון. השבוע הסתיים בתחושת הישג והתעלות, ובהתרגשות גדולה לחניכים ולמטפלים. סדנת המדבר הפכה לטיפול שטח קבוע ולסוג של חניכה. בעקבותיהם הצטרפו לתמונה מוסדות חסות הנוער של משרד הרווחה וגופים נוספים העוסקים בנוער בסיכון. הנחינו מאז סדנאות רבות בנות שבוע. באפריל 2006 יצאנו לראשונה לסדנה בת שישה שבועות רצופים לאורך ארבע מאות קילומטרים סוערים במדבר.
כל אחד חצה סף כלשהו של פחד. כל אחד גמר משימה גדולה, מאומצת וארוכת טווח. כל אחד מבטא הערכה וכל אחד חווה אמון. אלו הם קווי חציה שנדרש זמן ארוך להגיע אליהם בטיפול רגיל והמדבר והסדנה מהווים במה, זרז ומעבדה.

בכל פעם שאני מסיים סדנה עם קבוצה בשטח אני רוצה לבכות משום שאכן נגעתי במוות או במוחלט. אני מוצף במה שנושאים עימם המשתתפים: בכעס, בכאב, בדיכוי, וגם בשמחה ובשחרור. אני מכיל את הלחץ ואת ההימור המטורף ללכת איתם על הקצה של התהום בגובהי ענק או על הקצה של התהום הפנימית שאת עומקה קשה לאמוד, ולשרוד בביטחון מתוך האמונה באדם ובנפש האנושית.

נפלתם ממטוס באמצע הלילה. האם תישארו בני אדם? רק אחרי שגמרתם להתלונן ולכעוס ולהאשים את כל העולם, התשובה היא כן. אחרת תמותו נפשית או פיזית. אנחנו בני אדם. ואנחנו מוצאים את הדרך.

נחל לא זוכר / צילומים / שי גטריידה

נחל לא זוכר

נוף באיזור גבעת מדור

מבט אל רכס הר צייד מישור ימין

שיר כאב תקופתי / שי גטריידה

צילום: שי גטריידה, יום רביעי למסע

שיר כאב תקופתי/ שי גטריידה

נושא:
משקל 4/4

רָ פָּ רָ פָּ פָּ
רָ פָּ רָפָּ טָפָּ
רָ פָּ רָ פָּ פָּ
רָפָ טָפָּטָ רָפָ טָפָּ

וריאציה:
טָ טָ טָ טָ רָ פָּ רָ פָּ פָּ
טָ טָ טָ טָ רָפָּ טָפָּ רָפָּ טָפָּ

וכן הלאה......

ימים רבים / דוד מיכאלי

צילום: דוד מיכאלי

חזרנו מהמסע הארוך ועוד לא חזרנו

זאת שיחת הסיכום ממסע 2009

ימים רבים

לפני הרבה ימים יצאנו ממקום אחד
וכל הימים האלה שהלכנו, בדרך,
אנחנו לא ממש זוכרים אותם
הם כבר מכוסים בערפל
ונשארו לנו דקות אחרונות
לסיים את המסע.

המסע הזה היה חלון הזדמנויות בשבילנו
גם להתמודד עם דבר בגודל שלא חשבנו אותו
(וגם הרבה אנשים אחרים בחברה לא חושבים עליו)
ועד הרגע הזה עשינו אותו בהצלחה
ועוד נשאר לנו הסוף. עוד לא סיימנו.
וזה גם היה חלון הזדמנויות לפגוש את עצמנו
כי כל בן אדם שהולך, הולך בשני מקומות:
הוא הולך גם על האדמה שבחוץ,
וגם בתוך הלב שלו בפנים.

כל כך הרבה זמן
זה מאפשר לנו לפגוש אצלנו משהו בפנים
שהוא לא קשור ללאומיות ולא לתרבות
ולא לשום משהו אחר, אלא רק לעובדה הפשוטה
שאנחנו בני אדם.
והמחשבה הזאת שאנו בני אדם היא העתיד,
כי כל מחשבה אחרת היא מיושנת.
ויש חיבור בין האדמה לבין האדם ובין השמים
והחיבור הזה עובר דרך הלב.
וזאת הייתה ההזדמנות שלנו,
לפחות לחלק מאיתנו לנסות לגעת בזה
אפילו אם אנחנו לא מצליחים להגדיר את זה בשם
וזאת היא איזה שהיא הרגשה
שאתם צריכים לקחת את זה אתכם חזרה
לחיים שלכם.

זה הסיום
וכל סיום הוא גם התחלה חדשה
ונשאר לנו הלילה
ונשאר לנו את מחר
ואלו הדקות האחרונות שהולכות ונגמרות.
ואני מקווה שאתם פשוט תנצלו את הדקות האלה
לחשוב, להרגיש, להריח את המדבר.
כי אחר כך אנחנו אומרים שלום.
ואתם צריכים לזכור תמיד שאין זמן.
אין לנו זמן.
אנחנו חושבים תמיד שנחיה לנצח. אנחנו לא.
אין לנו זמן אף פעם וכל דקה היא יקרה.

ואני מקווה שהפגישה הזאת (המסע) תהיה לכם לתועלת
ויהיה לכם רק טוב.

http://video.google.com/videoplay?docid=-867464247084467539&ei=2FWAS9PaBIm62wK_sczgBw&q=catem+bachus&hl=en&view=3#

כחול וירוק - סוף החוף: הפגנה חוף הכרמל - אל תתנו לדגים ללכת

ציור: דוד מיכאלי

אנשים יקרים,

בזכותכם עצרנו את הפיתוח בחוף הבונים, אך כעת אנו עומדים בפני חזית נוספת:

חברת נובל אנרג'י, ושותפתה קבוצת דלק של יצחק תשובה, בעלות קידוחי הגז תמר ודלית, מעוניינות להקים בחוף דור מתקן לטיהור גז בשטח כולל של 250 דונם,
הכולל: העברת הגז מהים בצינורות תת קרקעיים עד למבנה טיהור וניקוי הגז, ארובה בגובה 50 מ', מבנים תעשייתיים, מיכלי דלק ומבני קירור.
בנוסף, שריינה רשות הגז 100 דונמים נוספים העלולים לשמש לתחנת כוח עתידית או תעשייה עתירת אנרגיה אחרת.
רק לאחרונה נודע כי התוכנית כבר אושרה בהליך מהיר על יד חלק גדול מרשויות התכנון. בקרוב אמור להתקיים דיון סופי בוועדה הארצית לתכנון ובנייה.
לפיכך, הוחלט בשלושת הרשויות: מועצת חוף הכרמל, זכרון-יעקב ופרדיס, לצאת למאבק ציבורי ומשפטי בשם כל תושבי האזור, כדי להילחם בהקמת חוות הגז במיקום המוצע.
עמותת כחול וירוק מצטרפת למאבק וקוראת לכל מי שהאזור יקר לליבו להצטרף אלינו.
מדוע אנחנו מתנגדים?
רצועת החוף בין עתלית לקיסריה היא אחת היפות ועתירות המשאבים בארץ. באזור זה קיימות ערי חוף עתיקות, נמלים עתיקים, מצודות ומבצרים צלבניים, וכפרים פרהיסטוריים מוצפים.
החיבור הנפלא של פארק הכרמל, מישור החוף וחוף הים, עם המפרצים היפיפיים מקנים לאזור קסם מיוחד.
לא יעלה על הדעת להקים קומפלקס של תעשייה פטרוכימית מזהמת בלב איזור ייחודי זה. חובה עלינו לשמור את האזור הזה ללא פיתוח תעשייתי, למען כל עם ישראל ולמען הדורות הבאים.
בנוסף, קביעת החלופות ובדיקתם נעשתה ללא שקיפות- ללא שיתוף הציבור, ולמרבה האבסורד – נערכה על ידי היזם עצמו.
אפילו ראשי רשויות באזור לא שותפו בהליך קביעת מיקום חוות הגז. קיימות חלופות אחרות שהוצעו, אך המדינה מסרבת לשקול אותן ברצינות. לא נסכים שהיזם יחסוך בעלויות על חשבון בריאות ופרנסת תושבי האזור!
האינטרס של היזם, חברה פרטית שהוקמה למטרות רווח, ברור לגמרי: אזור זה נבחר מאחר וכנראה זה הפתרון הזול ביותר והנוח ביותר לטיפול בגז.
אבל מי ישמור על האינטרסים שלנו?
לא מדובר כאן בעניין מקומי של תושבי האזור. חוף הכרמל ומשאביו הם נכס לאומי השייך לכל אזרחי המדינה - עזרו לנו לשמור על חוף הכרמל למען כולנו ולמען הדורות הבאים.
חתמו: נגד הקמת חוות הגז בחוף הכרמל
והצטרפו אלינו בהפגנה ביום שני, 15 למרץ בשעה 08:30 בבוקר בצומת פרדיס.
כחול ירוק עמותה לאיכות הסביבה בחוף הכרמל ת.ד. 3047 עתלית 30300 Israel

הצדפה / יצחק פטיש

צדפה. צילום יצחק פטיש. ת''א 2010

הצדפה היא סמלם של הצליינים ההולכים בדרך סנטייאגו (יעקב בן זבדי) בספרד אל קצה היבשת אל הים

לצאת מגבול התפיסה / צוות שביל / עמותת ענ''ב

ציור: דוד מיכאלי

אנחנו יוצאים לדרך!

עמותת ענ''ב – משרד הרווחה - אגף תקון - חסות הנוער

התנהגות שטח – מסילה לנסיכת המדבר

פרויקט מסילה – 22 פברואר – 3 מרץ 2010
בסיוע קרן טד אריסון

כללי:
מסע טיפולי שמקיים ממדים פילוסופיים בשפה פשוטה כמו דיון על סוגיות מוסר והתנהגות תוך כדי הליכה ועבודת שטח ומחזק קשרי קהילה-פרט באמצעות חוויה הורית טיפולית. במקביל צריך המסע לקיים ממד צלייני במובן של תהליך נפשי המתחולל לאורך המסע. הנתיב עוצב בין מצדה לשדה בוקר כמסע מיתי בממד רגשי ממצב של חוסר מוצא ואובדן פרטיים וקהילתיים (מסומל בסיפור ההיסטורי) למצב של חזון ויצירת מקום ובית כחזון קהילתי ופרטי (מסומל בקבר ד. בן גוריון).

מטרות המסע:
1. מסע טיפולי מתמשך לשיפור קשב אישי-עצמי, קשב בין אישי ותקשורת מערכתית.
2. שינוי חווית כישלון לחוויית הצלחה, מחוסר אמון לאמון, עם עיבוד טיפולי יומי.
3. חוויית יסודות חברתיים בקהילה נודדת.
4. חשיפה למומחים מבוגרים בעלי ניסיון חיים מוכח בשטח וחינוך, בעלי תפיסה בין תחומית של טיפול, תקשורת והתנהגות.
5. סדנה מקצועית של השתלמות והתמחות תוכן, כלי טיפול וחזון טיפולי לצוות מסילה.
6. התנסות צוות בשימוש במרחב אחר - מתן תשובה בנושא חוק הנוער ופתרונות אכיפה באמצעות שטח קיצון כמסייע טיפולי.

שיטה:
מודל נדידה.

קונספציה: נסיכת המדבר בהליכה על שביל ישראל
צוותים: 4-5 בנות בצוות. סה''כ 4 צוותים. הליכת חניכה אישית.
מודל הישגי: זמנים, אתגרי שטח ופתרונות, ארוחות, טיפול עצמי, טיפול סביבתי.
מחקר: ליווי מחקרי צוות שביל ענ''ב.

זמן: 10 ימי הליכה + 2 ימי סיכום במסילה
מספר משתתפות: 16-18
מספר אנשי צוות ענב: 11 (6 הובלה וחניכת שטח + תיעוד +לוגיסטיקה)
מספר אנשי צוות מסילה: 22 (7+ 2 + מתחלפים)

חומר רקע ורציונל:
מצגות טיפול שטח עמותת ענ''ב / חסות הנוער משרד הרווחה, גבעתיים 2007-2009
סיכומי עוצמה במדבר – פרויקט שביל ישראל דרום, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, ירושלים, 2009
גלות, מסע, בחירה – טיפול דרך שטח, דוד מיכאלי, מדף, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, גבעתיים, 2008
סיכומי עוצמה במדבר – פרויקט 6 שבועות, ניר גור, אדם בשטח, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, ירושלים, 2006
חיזוק תחושת יכולת בקרב מתבגרים בסיכון – מחקר פעולה, פרופ' רחל לב-ויזל, (אונ. חיפה) אונ. בן גוריון בנגב, 2002.
זמן המדבר, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור, גבעתיים, 2001
הישימון וקורסי הישרדות, ד"ר ראובן ברנס ונח גרינבוים, 1993

צוות שביל ענ''ב מנהלי מסע
1. דוד מיכאלי (56) – מנהל התוכנית, תוכן, ניהול משברים, מנחה קשב והתבוננות.
BDS בצלאל, ממייסדי טיפול שטח בארץ החל משנת 1995, מרכז ומפתח תוכניות שטח ארוכות טווח ומסעות טיפוליים ענ''ב, תוכנית טיפול שטח להתמודדות עם אלימות שרות המבחן, מומחה לתנועה, אמן, סופר ומו''ל. כתב את הספרים "זמן המדבר" ו"גלות מסע בחירה - טיפול דרך שטח".
2. שי גטריידה (49) – מנהל מסע, תוכן, ניהול משברים, מנחה קשב והתבוננות, יומן מסע.
BA מדעי הטבע, מורה לחינוך מיוחד, מטפל בגרייה רב חושית, מטפל שטח ותנועה, סופר ואקולוג. השתתף בעוצמה במדבר 2009.
3. עמית שריג (49) – מנהל מסע, תוכן, ניהול משברים, מנחה קשב והתבוננות, מתאם פעילות וצוותים.
אונ. חיפה, מנהל ציבורי (M.A), מכללת בית ברל, חינוך (B.E.D), אונ. ת"א והג'וינט – קורס למנהלי מוסדות ילדים ונוער, קיבוץ גבת - מנהל משאבי אנוש, מאמן להישגיות אישית וקבוצתית, ניהל פנימייה לנוער בסיכון - רמת הדסה, ניהל הוסטל לשיקום נוער עובר חוק בטבריה חסות הנוער, השתתף בניהול עוצמה במדבר, ריכז חינוך קהילת הנוער מלכישוע.

צוות שביל ענ''ב מנהלות מסע וטיפול:
4. יקירה לוי (49) – מנהלת טיפול, ריכוז עו''ס, הנחייה, סטינג שיחות טיפוליות, מחקר, יומן טיפול: (6 יום)
דוקטורנטית, MA DANCE THERAPY, עו''ס, מדריכת שטח טיפולי, מנחה קבוצות, מרצה, כותבת ומפתחת התוכנית - נערות במצבי סיכון "גוף והגבולות שלהן".
5. אירית גר (49) – אם שטח, ארגון וריכוז מחנה, תיאום, ניהול מזון וציוד במחנה ובהליכה, יומן מחנה: (10 יום)
מדריכת טיולי שטח בסיני ובנגב (בי''ס שדה צוקי דוד סיני, נאות הכיכר, החברה הגיאוגרפית, עצמאית טיולי גמלים), מומחית לצמחי מדבר ותבלינים, מנהלת טיפול גופני בתנאי קיצון.
6. דבי עשב (52) – אמפת, אם שטח וטיפול צוות, ריכוז והדרכת בישול: (6 יום)
גננת (20 שנה, עיריית ת''א), רצת מרתון, חובשת, הנחיית בישול.

הכנת סגל
7. רון בן דור (44) – הנחייה והכנת סגל. (4 יום) יועץ ארגוני בכיר, מנחה קבוצות בתחומי פיתוח מנהיגות, פיתוח ארגוני, עבודת צוות, פיתוח מנהלים. מתמחה בפסיכותרפיה באוריינטציה יונגיאנית.

תיעוד ומנהלה
7. פניאל קריצ'מן (58) – תיעוד סטילס ווידיאו. איסוף חומר מצולם, הכנת מצגות וסרטונים, הקרנה ואינטרנט. (4 יום)
ממקימי כפר הנוער נירים, נירים שכונות, תוכניות ים, תוכניות אופניים לנוער בסיכון.
8. דני טרוצקי – רופא בסטאז' / מע''ר (10 ימים)
9. יואב עוזיאל (10 ימים) לוגיסטיקה, פינוי, חילוץ
מורה דרך מוסמך, בעל חברת ג'יפים וטיולי שטח, מספק שרותי לוגיסטיקה לצוותי טיפול שטח ומסעות ארוכי טווח.

שיחת סיכום מגן נוף הרים ירכא 2009

http://video.google.com/videoplay?docid=-867464247084467539&ei=2FWAS9PaBIm62wK_sczgBw&q=catem+bachus&hl=en&view=3#