המסע הביתה / טראומה והחלמה בטיפול שטח / יום העיון השמיני של התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח

Eco-encounter seminar

לפני שנת 2009 המושג טיפול שטח (Eco-encounter therapy) לא היה קיים כתחום מקצועי.

עם פתיחת התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים בשנת 2010, המושג טיפול שטח הפך למושג מוביל בכל עולמות הטבע, השטח והאתגר בארץ.

התכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים היא ראש חץ בפיתוח והנחלת המודלים התיאורטיים והשפה של טיפול שטח, ניהול שטח, פדגוגית שטח, בריאות הקבוצה, הנחיית קבוצות שטח, תודעה בתנאי קיצון, ובפיתוח קורסים בנושאים אלו.  

במסע ארוך זה של 10 שנות חקר ופיתוח משתתף צוות מרצים ומנחים שלא חששו להיכנס ולפתח שטחי ידע לא מוכרים.

בשנת 2020 התחום המקצועי של טיפול שטח מוטמע בעמותות טיפוליות והומניטריות, באיגודים מקצועיים, במכון מחקר, במכללות, בכנסים מקצועיים ובפרסומים.

אנו יותר מגאים/ות להזמין אותך ליום העיון השנתי המסורתי של התכנית שבו הבוגרים והבוגרות של מחזור 7 יציגו את עבודות הגמר בנושאי טיפול שטח (15 דק' כל נושא) ויצטרפו לקהילת מטפלי השטח.

יום מרוכז זה הוא הזדמנות פז להשתלם במיטב העדכני של טיפול שטח ולהבין את מקומנו כמטפלי שטח בתחומים של טראומה, הורות, גרייה חושית, חניכה ותודעה.  תודעה היא הכל.

להתראות ביום שלישי 24 למרץ (פעמיים כי טוב),

מחזור 7 וצוות התכנית

המסע הביתה

טראומה והחלמה בטיפול שטח

יום העיון השמיני של התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח

מרתון הצגת עבודות גמר של מחזור 7

קמפוס סמינר הקיבוצים  ǀ  יום שלישי 24 למרץ 2020   ǀ   09:30

חלק א  09:30-15:30  אולם 70 (מושבים 1,2,3)

חלק ב  16:00-18:00  אולם 44 (מושב 4 וטקס חלוקת תעודות)

התכנסות וקפה: 09:30

ברכות:  10:00-10:30

דברי נציג מחזור 7:  יהל כרמי

מושב ראשון – טראומה וטיפול שטח:  10:30-11:45

מנחה: גבריאל לדרמן

1.       ג'וליאן רדיאנו – משמעות רגעי מיינדפולנס בטיפול שטח לנפגעי טראומה נפשית

2.       לילך חממי – התמודדות עם פוסט טראומה דרך גלישת גלים

3.       גלי לפיד - טיפול בילדים שחוו טראומה באמצעות השטח - ניתוח יומן תצפית טיפול שטח בעבודה עם ילדים בפנימייה

4.       נועה לוריה – קבוצת שיקום למחלימות מסרטן "טבע ותנועה"

5.       כרמל כהן – צמיחה ממצבי משבר

הפסקת קפה 30  דק'

מושב שני – הורות בטיפול שטח:  12:15-13:30

מנחה: לילך חממי

6.       בני כהן - המסע המקביל - מסעות אישיים עם ליווי המתנהלים במקביל למסע העיקרי

7.       ערן ברטוב – חשיפה לטבע ולשטח כחוויה הורית מתקנת – כלי בארגז הכלים של החונך לקראת יציאה לעצמאות של בוגרי פנימיות נעדרי עוגן משפחתי.

8.       גבריאל לדרמן -  "נטיב הקשר" – מסע טיפולי להורה וילד מתבגר

9.       ראובן תירם – מתבגרים והורים מתגברים – מוח המתבגר וטיפול שטח משפחתי

10.    מיטל שחף - מסיכון לסיכוי במראות השטח

הפסקת צהריים  45 דק'

מושב שלישי – גרייה חושית בטיפול שטח: 14:15-15:15

מנחה: גליה נצר

1.       בת שבע גבע – עמותת פלא בטבע – פעילות להעצמה אישית

2.       אביטל סימון – תרפיה בבוץ לילדי גן ASD

3.       יונדב בן צבי – הנחיית טקסי טבילה

4.       הלל גרדי – שירת העשבים – תרפיה דרך מרעה עיזים

הפסקה 45 דק' ומעבר לאולם 44

מושב רביעי – חניכה ותודעה בטיפול שטח: 16:00-17:00

מנחה: מיטל שחף

5.       אורלי שמחוני, גליה נצר, סילבי דורי – פדגוגית שטח - מסע מתמשך בתוך מסגרת חינוכית של החינוך הממלכתי – התאמה, חשיפה והטמעת כלים של טיפול שטח

6.       ערבה אלתר – "הסיפור שלי" - הפחתת סטיגמה עצמית בקרב מתמודדי נפש, על ידי אימון נרטיבי ושימוש בטבע עירוני של חיפה

7.       דולב מור -  מסע פסיכדלי – הטריפ כמסע דו-כיווני

8.       יהל כרמי  – קפיצת אמונה - מאפייני מסע טיפולי בשטח אל מול מסע תודעתי. - שרטוט קווי דמיון ואבחנה בין השניים. -בחינת מרכיבי ניהול מסע  - יומן תצפית

הפסקה 15 דק'

מושב חמישי – טקס חלוקת תעודות     17:15-18:00

דברי סיכום נציגת מחזור 7 – אורלי שמחוני

חלוקת תעודות לבוגרים/ות

יומן ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 21

יומן ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 21

מרחק: 15.19 קילומטרים  

זמן 1:17:12  

קצב: 5:05 דק' לקילומטר 

דופק 141 

מסלול: וושינגטון די.סי והפוטומק פארק

וושינגטון הבירה היא עיר בינונית לתיירות ונהדרת לריצה. היא שטוחה, מרוצפת בפארקים ובשבילים, מוארת ומלאה באנדרטאות ומוניומנטים שמתיש ללכת לבקר אבל כיף לרוץ ביניהן.

בגלל הג'ט לג, קל מאוד לקום מוקדם לאימון בארצות הברית. ביום הראשון שלי בעיר התעוררתי כבר בארבע, וחיכיתי עד שבע שהשמש תעלה. התלבשתי היטב ויצאתי, רק כדי לגלות שבחוץ חם ולח יותר מבתל אביב. הזעתי כמו סוס את כל 14 הקילומטרים אבל ירדתי מחמש דקות לקילומטר, בעיקר כי כל מי שראיתי רץ מהר בטירוף, ולא רציתי לבייש את המדינה והציונות מולם. האמריקאים רציניים בצורה מגוחכת בכל תחביב שהם מאמצים, מריצה ועד פארמקלצ'ר.

ביום הבא יצאתי לרוץ בבגדים קצרים אבל הטמפרטורות צנחו בתוך שעה בעשר מעלות וגמרתי את האימון בלי להרגיש את האצבעות. גם הייתי תשוש נורא מחוסר שינה. הג'ט לג אולי עוזר לקום מוקדם אבל בשאר הזמן הוא הורג אותי, במיוחד שאין לי פה וויד אז קשה לי יותר להירדם. מצד שני, זו הזדמנות טובה להתנקות מהחרא הזה לכמה ימים.

ריצה זה עניין של הרגלים, ונסיעות משבשות הכל, ככה שזה לא כזה פשוט לצאת לחמישה אימונים בשבוע. באירופה עוד אפשר לתחזק את הלוז של הבית אבל בארצות הברית הטיסות הארוכות והבדלי השעות כבר הופעים לבעיה. האור עולה פה רק אחרי שבע, וכמו שציינתי, מזג האוויר הפכפך מאוד. בזמן שאני כותב את הפוסט הזה אני מנסה לאגור אומץ לצאת לריצה של 32 קילומטר. בחוץ דמדומים של בוקר ואפס מעלות, שלפי האינטרנט "מרגישות כמו מינוס שתיים". בוושינגטון וגם בניו יורק יש המון ברזיות בפארקים ולאורך שבילי ההליכה והאופניים, אבל במהלך החורף הן מושבתות, כדי שהכפור לא יהרוס את הצנרת. גם זה משהו שצריך לפתור.

*

ראיתי בטוויטר שהמון אנשים צחקו על זה שבמקרה בני גנץ עבר בריצת בוקר ליד הבית הלבן, איפה שהתקשורת הישראלית עמדה באותו יום. אבל האמת היא שיש בזה גם היגיון של ריצה. גם אני עובר כל בוקר ליד הבית הלבן, מהסיבה הפשוטה שהוא והגנים שמשני צדיו הם כמו אצבע שנמשכת לתוך העיר, וריצה לידם חוסכת 5-6 רמזורים על פני הרחובות המקבילים. ברור שיש גם משהו מגניב בלהחליף את רחוב פרישמן בשדרות פנסילבניה בתור המסלול היומי, אבל אחרי כמה זמן מתרגלים לכל דבר, ומבחינת נוחות הגישה ומינימום עצירות, פרישמן עדיף. מה שנראה לי באמת מגוחך זה שגנץ עצר לדבר באמצע הריצה עם הצוות של ערוץ 2. הרי זה מוריד את הדופק ומשבש את כל האימון!

ביום חמישי התחלנו לעבוד מוקדם אז יצאתי לרוץ שעה לפני הזריחה. הרחובות היו ריקים, אבל באזור האנדרטות הלאומיות כבר היו מי שרצו. האזור הזה של העיר הוא המקום הכי מעניין לרוץ בו, במיוחד לתיירים. הקפתי בחושך את האובליסק הענק שנבנה לזכר ג'ורג' וושינגטון, ללא ספק האנדרטה הדרמטית ביותר מכולן. האובליסק נמצא בדיוק מול הבית הלבן, בזווית של 90 מעלות לגבעת הקפיטול, והוא מזכיר בעיקר זיקפה אדירה, שדי הולמת את העיר הזאת וכל מה שהיא מייצגת. אני לא רץ לכיוון הקפיטול כי הפארק שם נחצה בהמון רמזורים, ובמקום זה פונה לבריכת ההשתקפות המפורסמת, היכן שעצרות המחאה הגדולות נערכות. כאן, על המדרגות של אנדרטת לינקולן, נשא מרתין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" באוגוסט 1963. ביתר הזמן יש פה המון תיירים שמנסים להצטלם בנקודה המדויקת שבו האובליסק, האנדרטה ובניין הקונגרס מתאחדים על קו ישר אחד – רק כדי לגלות שיש סטייה של כמה מעלות.

אפשר לרוץ על גדותיה של בריכת ההשתקפות, אבל השבילים במפלס העליון משני צדיה יפים ונוחים יותר. אורך הבריכה הוא מעט יותר מ-600 מטר ורוחבה כחמישים מטר, ואם מקיפים גם את אנדרטת מלחמת העולם השנייה  שבקצה המרוחק מאנדרטת לינקולן, זה יוצא סיבוב של קילומטר וחצי בערך. כל האזור נקי, מטופח ומואר היטב גם בלילה.  אני לא אוהב לרוץ בסיבובים אז אני לא עושה יותר מהקפה אחת.

בצדה הצפוני של בריכת ההשתקפות יש את האנדרטה המפורסמת למלחמת וייטנאם – קיר שחור שעליו חרוטים שמות הנופלים – ובצדה השני את האנדרטה היפה מכולן לדעתי, למלחמת קוריאה. שם, בשטח מגודר בצורת משולש ירוק, בין שיחים ועשבים, ניצבים 19 פסלי מתכת בהירים המדמים מחלקת חיילים בסיור. כל פסל גבוה מעט יותר מאדם רגיל, אבל בפסלים אין שום דבר הירואי או נשגב, כמו שיש בפסל המפורסם של המארינס מניפים את הדגל באיוו ג'ימה. החיילים הולכים במרחקים קבועים אלו מאלו, עטופים מעילי גשם גדולים, נושאים ציוד כבד, חלקם מעט שפופים, והם מזכירים בעיקר רוחות רפאים. לא מקובל לרוץ קרוב מדי לאנדרטאות האלו.

מכאן אפשר לחזור, לחצות את הכביש דרומה ולרוץ לכיוון אנדרטת ג'פרסון, בין עצי הדובדבן. אבל אני לא אוהב את הקטע הזה – השביל מלא בוץ, והעצים המרגיזים שולחים ענפים בגובה המדויק של המצח שלי, ככה שאם אני לא נזהר אפשר לסיים את האימון באופן טראגי (מבזק ב-YNet: "גבר כבן 45 במצב בינוני לאחר שנחבט בעץ דובדבן ונפל לאגם"). במקום זה אני חוצה עוד כביש, ורץ לאורך גדת הנהר אל פארק הפוטומק. על השביל הארוך שמקיף את הפארק אין נפש חיה. האור עולה לאט לאט, ובצד השני של הנהר ממריאות טיסות הבוקר בנמל התעופה רייגן. רק בדרך חזרה אני מתחיל לפגוש כמה רצים.

יומן ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 20

יומן ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 20

מרחק: 38.16 קילומטר.

זמן: 3:21:58 שעות.

קצב: 5:18 דק' לקילומטר.

דופק: 148.

מסלול: בכל רחבי העיר ובפארק הירקון.

אני בכושר הכי טוב שהייתי בחיים שלי. האפליקציה של גרמין מראה שרצתי השבוע 96 קילומטר. אם אני לא טועה, זה שבוע האימונים הכי אינטנסיבי שעברתי בעשר שנים של ריצה, ואני לא מרגיש שהוא חיסל אותי.

רצתי ארבע פעמים באמצע השבוע – כל פעם קצת פחות מ-15 קילומטרים – ועוד ריצה של 38 קילומטר היום (שבת). 38 קילומטר וחצי, אם לדייק. אבל את חצי הקילומטר הנוסף האפליקציה לא ספרה, כי הפסקתי את השעון בטעות לכמה מאות מטרים במהלך הריצה. יכולתי להוריד את המטרים האלו מהמרחק הכולל אבל רציתי שהאפליקציה תרשום לי את המרחק שהתכוונתי לעשות. 38 קילומטרים, לא מטר אחד פחות. אז הוספתי כמה מאות מטרים בסוף. רצתי ברחוב אבן גבירול דרומה לגן החשמל ואחר כך מערבה לנחלת בנימין וצפונה עד לנמל תל אביב ואז דרומה על קו החוף עד לעג'מי, ושוב צפונה עד לרידינג, ומזרחה בפארק הירקון עד לקניון איילון, ושוב מערבה עד לרחוב אבן גבירול ודרומה הביתה.

גם באמצע השבוע הייתי ממושמע: הלכתי לישון בזמן, קמתי כל בוקר בחמש ועשרה, עמדתי בכל אימון בקצב שתכננתי. לא עיגלתי פינות, לא ויתרתי לעצמי, לא בגדתי. כמו שהקורא גיא הציע לפני שבועיים, התמקדתי במהירות השבוע (זה הזמן להודות שוב לכל המגיבים. אני רץ לבד, והקוראים פה הפכו לי בראש לקבוצת הריצה שלי). עדיין לא היה לי חשק לאינטרוולים (אני לא יודע למה אני ממש שונא את האימון הזה)  אז במקום זה הקפדתי על הקצב בריצה. את כל ארבע הריצות באמצע השבוע גמרתי בקצב של פחות מחמש דקות לקילומטר, ואת הריצה הטובה ביותר עשיתי בקצב 4:48 דקות. אם אני מחזיק קצב כזה במרתון, אני מתקרב לשיא שלי.

כמובן, יש הבדל עצום בין לרוץ מהר 15 קילומטר ל-42 קילומטרים + 195 המטרים הארורים של הסוף, אבל המרתון תמיד מהיר יותר מהאימונים. קל יותר לרוץ ישר על כביש מאשר לדלג בין מדרכות למדרגות, קל יותר כשמגישים לך את המים במקום לעצור בברזיות. במרתון אני אוכל ג'לים עם קפאין שנותנים סוכר ומרץ (ולא תמרים, כמו באימונים), וכמובן שהאדרנלין גם תורם לקצב בתחרות – אם כי האפקט שלו יכול להיות מתעתע. ברוב תחרויות המרתון שלי התחלתי מהר מדי ונשפכתי בעשרת הקילומטרים האחרונים. כל הניסיון שלי לא עזר לי להימנע מהטעות הזו. אני תמיד משתכנע שאוכל להחזיק בקצב גבוה עד הסוף, ולמעט באותה ריצה אדירה שבה שברתי את השיא לפני חמש שנים, זה תמיד מתברר כטעות, כי מרתון זו לא ריצה רגילה. כל השקרים שבן אדם מספר לעצמו בשעה הראשונה נחשפים בשעה השלישית.

פעם, לפני שרצתי מרתונים שלמים, ראיינתי את אסף בימרו, שהיה אלוף ישראל בריצה באותה תקופה. הוא ניסה להסביר לי – חובבן שבקושי רץ – את האפקט של 42 קילומטרים. נגיד הציפורן טיפה מציקה לך, בימרו אמר. בעשרה קילומטרים האחרונים זה הופך לדבר בלתי נסבל, למטרד הכי גדול בחיים שלך.

ריצות למרחקים ארוכים בישראל זה מקצוע כפוי טובה, ולמרות שהיו בארץ רצים מרשימים מאוד (רובם מאתיופיה), אני חושב שהם לא זכו אף פעם במדליה בתחרות אתלטיקה משמעותית, ובטח לא באולימפיאדה. בימרו סיפר לי שהוא היה ממש קרוב למדליה קבוצתית באליפות אירופה האחרונה (או אליפות העולם, אני לא זוכר), ובשביל זה הם היו צריכים תוצאה טובה של כל ארבעת הישראלים. אבל אחד מהם נשפך בקילומטר ה-35, וכמה שהם ניסו למשוך אותו, זה לא הלך.

אני לא חובב של ריצה כצופה – למעשה, לצפות בריצה זה אולי הדבר היחיד שמשעמם יותר מהריצה עצמה – אבל אני מעריץ את המרתוניסטים האלו. הקדשתי הרבה מאוד מאמץ לאימונים למרתון תל אביב הקרוב. בקיץ החלטתי לרוץ חמש פעמים בשבוע, ובחמשת החודשים שעברו מאז החמצתי לא יותר משלוש ריצות. בשלושת החודשים האחרונים לבדם רצתי כמעט אלף קילומטרים. ועדיין, לרוץ קילומטר בפחות מחמש דקות זה קשה לי מאוד. בשביל להוציא תוצאה סתמית (מבחינת המקצוענים) כמו 2:30 שעות צריך לרוץ כל קילומטר ב-3:33 דקות! רק המחשבה על זה מסחררת. וזה לא שהרצים האלו נחים כל היום ומקבלים מסז'ים. בימרו היה רץ בבוקר לפני העבודה שלו כמדריך לנוער באיזה מוסד ברמלה. את היילה סטאין, שבגיל חמישים ומשהו סיים במקום העשרים באולימפיאדת אתונה (!) גילו כשהתאמן בריצה מסביב למרכז הקליטה שבו גר. בניגוד לנו, החובבנים, הקריירה של המקצוענים האלו, והתמיכה הכלכלית הלא גדולה שהם מקבלים מהמדינה, תלויה בהצלחה שלהם. תחשבו על הלחץ הזה. בקיצור, אני מתפעל מהרצים האלו לא פחות מאשר מטום בריידי.

אבל זה עדיין לא הופך צפייה במרתון למעניינת.

*

יש סיפוק משונה מאוד בלהיות בכושר אדיר. זה לא שאני מרגיש רענן וקופצני כל היום – למעשה, אני די עייף מהריצות. זה לא שאני מרגיש חזק במיוחד. נשארתי אותו ציפלון רזה, רק עם שרירי רגליים מוגזמים. איך אני אסביר את זה? אני פשוט מרגיש טוב. אני לא חושש מהריצות כמו לפני חודשיים. אני יודע שאני יכול לסיים אותן. אני גם לא מפחד ממזג האוויר. כל ימי הגשם האלו סידרו לי את הראש.

בריצות הארוכות, של שלושים קילומטר ויותר, תמיד היתה לי איזו תחושה שאולי אני לא אסיים את האימון. כי יהיה לי קשה מדי, כי אפצע, או כי סתם אשבר. בשבועיים האחרונים התחושה הזו כמעט עזבה אותי. בקילומטר ה-33 היום ידעתי שאני יכול להגביר קצב, ושלא תהיה לי בעיה לסיים. זו הרגשה טובה. גם לעוף על עצמי אחרי האימון זו הרגשה טובה. אבל ההרגשה הכי טובה תהיה לרדת מתוצאה של 3:25 שעות במרתון, ועל זה אני עדיין לא מעז לפנטז.

ומן ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 19

יומן ריצה 2 – נועם שיזף - טור מספר 19

מרחק: 16.01 קילומטר  

זמן: 1:27:29 

קצב: 5:28 

דופק 143 

מסלול: ביאריץ

הערות: עליות וירידות

ביאריץ, עיירת נופש צרפתית לחופי האטלנטי, לא רחוק מהגבול הצרפתי, הופכת בשיא החורף למקום מנומנם למדי. הגעתי לפה לנסיעת עבודה עם שותפתי ע', מהקוראות הנאמנות של בלוג הריצה הזה. ע' משוכנעת שכל עניין הריצה הוא המפתח לאיזו הפרעה נפשית שאני מסתיר, ובשעה רבע לשש בבוקר, כשבחוץ חושך מוחלט וגשם קל, נראה שהיא צודקת. האור הראשון עולה פה בשמונה והזריחה לקראת תשע, ומהאוקיינוס נשבה רוח קרירה. אין אף אחד ברחובות, ואפילו המאפיות סגורות.

תכננתי לרוץ צפונה לאורך הטיילת, לעקוף את ארמון הקיץ של נפוליאון, ולהגיע עד למגדלור, בקצה של צוק שנמשך לתוך האוקיינוס. אבל במגדלור השעון הראה רק 1.8 קילומטר, ומשם היה צריך לאלתר. המשכתי קצת על מדרכות ובשולי הכביש, ובסוף מצאתי שביל אופניים והמשכתי עליו. הצרפתים הם עם של בטלנים פטפטנים אבל באופניים הם רציניים, והשביל היה רחב ומסומן היטב. אחרי עוד שני קילומטר, הבתים האחרונים נגמרו והשביל המשיך לתוך היער. החושך והשקט קצת הפחידו אותי אז הגברתי קצב, ואחרי חמישה הסתובבתי. גם בדרך חזרה לא פגשתי אף אחד.

*

בשנים האחרונות אני נוסע הרבה. בכל יציאה מהבית של יותר מיומיים – עבודה, חופשה, קפיצה למשפחה בשדה בוקר – הדבר הראשון שאני אורז זה נעלי ריצה. עוד בארץ אני בודק את מזג האוויר ואת מסלולי הריצה האפשריים באזור של המלון או הדירה שאני נשאר בה. ברוב המקומות אין שום בעיה לרוץ. מספיק לכתוב בגוגל את המילה running ושם העיר שנשארים בה, ומגיעים להמון הצעות למסלולי ריצה. בדרך כלל גם כתוב שם איפה ומתי לא כדאי להסתובב.

בערים המסלולים הטובים הם בדרך כלל לצידי הנהרות והתעלות או לאורך חוף הים. דווקא הפארקים הם לא תמיד פיתרון: חלקם סגורים בערב או מוקדם בבוקר, ויש מקומות מסוכנים כמו הפארקים במזרח ברוקלין או אפילו מורנינסייד פארק הקטן ליד אוניברסיטת קולומביה, שם נרצחה צעירה לא מזמן. בחלק מהגנים של טוקיו בכלל אסור לרוץ. גם מזג האוויר ביפן לא סלחני. בקיץ לח וחם, בחורף קר נורא, ובאביב יורד גשם במשך חודש ללא הפסקה.

מחוץ לעיר אפשר לרוץ על חופים, שבילים או בשולי הדרכים. את תקופת האימונים הנוכחית התחלתי באוגוסט בפורטוגל. גרנו בבית שכור בדרום המדינה ורצתי על דרך העפר שהובילה ממנו לכביש הראשי. אורך הדרך היה שישה קילומטרים אבל הסתובבתי אחרי חמישה כי היה שם כלב גדול שנבח עלי בפראות והיתה לי הרגשה שבאחד הימים הוא יעבור מדיבורים למעשים. אבל האמת היא שכל הפעמים שנשך אותי כלב בריצה קרו על חוף הים בתל אביב. ביוון יש המון דבורים וצרעות שעסיס התאנים והפרחים באוגוסט מוציא אותן מדעתן, וכמה פעמים כבר נעקצתי בריצה. אבל בגדול פורטוגל ויוון הן מקומות נהדרים לרוץ, והעליות המרובות הופכות גם אימון של קילומטרים בודדים לממש אפקטיבי.

באיסטנבול רצתי דרך כיכר טקסים ואיסתיקלאל, ואז לחופי הבוספורס, בין דייגים וכל מיני גברים מקומיים שטבלו בים בין הסלעים. מדי פעם אפשר היה לראות צוללת או משחתת בדרך מרוסיה לים התיכון. בברלין יש מסלולים מצוינים לאורך התעלות אבל צריך להיזהר כשהאדמה קפואה. חבר שלי יצא לריצה בחורף במינכן, החליק ושבר את הברך.

הריצה המטרידה ביותר שלי היתה בנור-סולטאן, הבירה של קזחסטאן (כשהיא עוד נקראה אסטנה). לפי מה שראיתי בחדר כושר של המלון, הקזאחים יותר בעניין של הרמת משקולות ואימוני כח מאשר ריצה, ובאמת ברחובות הסתכלו עלי במבטים ממש משונים. רצתי על דרך לצידי נחל עגמומי, וכשנגמרה הדרך טבעתי בבוץ שחור. נור-סולטאן היא עיר מלאכותית שהוקמה רק לפני שלושים שנה באיזו גחמה משוגעת של נשיא קזחסטאן, על אדמת ביצות פראית.

*

ריצה היא צורת התיירות הכי טובה. עשרה קמ"ש זו המהירות המושלמת להתרשם מאנדרטאות, כיכרות, גשרים ופארקים. הריצה עדיפה בהרבה על ההשתרכות הבלתי נגמרת לאורך השדרות והרחובות בין נחילי התיירים בעיר זרה, עד שהרגליים כואבות. מצד שני, היא איטית מספיק כדי להריח את האוויר ולראות אנשים ומקומות.

בשנה שעברה צילמנו בוושינגטון במשך כמה שבועות ממש לפני מרתון טבריה. קמתי מוקדם כדי להספיק להתאמן לפני ארוחת הבוקר, ורצתי בין הבית הלבן, האובליסק ואנדרטת לינקולן. כשהייתי צריך לעשות עוד קילומטרים המשכתי מעבר לפוטומק לבית הקברות בארלינגטון ולאנדרטת המארינס. עד אז, ראיתי את כל המקומות האלו רק בסרטים, ועכשיו התחלתי להבין דרך הרגליים איך העיר בנויה. חזרנו שוב לוושינגטון באביב ויצאתי לרוץ בדיוק ביום השיא של פריחת הדובדבן. בוושינגטון יש 5,000 עצי דובדבן שממשלת יפן העניקה לאמריקאים במתנה והפריחה שלהם מרהיבה לא פחות מזו שבטוקיו. זה כמובן לא הפריע לשתי המדינות לצאת אחר כך למלחמה זו בזו, אבל את העצים המשיכו לטפח.

הדבר הכי טוב בריצה בחו"ל זה שהיא מגשימה את השאיפה של כל תייר, וגורמת להרגיש לרגע כמו מקומי בעיר זרה. את ריצת ההכנה למרתון טבריה עשיתי בניו יורק, לאורך ההדסון עד השפיץ של מנהטן, ואז במעלה האיסט ריבר עד בניין האו"ם בערך. יש שם רגע שבו הרציף מתעקל, ואז בבת אחת רואים את גשרי ברוקלין ומנהטן מקרוב, לצדם את גורדי השחקים של הדאון-טאון, והלב מתרחב מהתרגשות ומיופי.

הבעיה היא שמה שלא עושים, כל הנסיעות האלו משבשות את תוכנית האימונים. הטיסה בשבת לישראל היתה בעשר בבוקר, וכדי להספיק אפילו עשרה קילומטרים הייתי צריך לקום לפני חמש בבוקר ולצאת לריצה נוספת בבורדו, עיר שלא הייתי בה מעולם, בחושך, באחד האזורים המפוקפקים בעיר. ויתרתי, ואני חושב שזה מעיד על התבגרות מסוימת מצדי.

בסופו של דבר רצתי השבוע רק שני שליש ממנת הקילומטרים הקבועה (53 קילומטרים במקום שמונים פלוס), ובעוד שבוע אני טס שוב לוושינגטון. אנסה לעשות השבוע תשעים קילומטר, כולל ריצת הכנה מסכמת ביום שבת, שאחריה אתחיל בהורדת העומס לקראת המרתון. המאני טיים מתקרב. 

Desert Time / Where to

Where to?

David Michaeli 

Where are you going? What is the thing that haunts you? Why can’t you be satisfied with what you have? Why aren’t you pleased? What do you want? What are you looking for? What do you expect to find beyond the horizon? So many questions. All reasonable. All practical. I do not want to be practical. Once again, I want to stand in the center of the flow and feel a great motion flowing over me. It excites me. I am in the middle of action, making love to life. Every crossing of a ridgeline is a move from one section of the terrain to another. With effort I break through the shell that encapsulates me in, and I will break through the next shell too, until my time is done.

I walk because I want to walk. I search because I enjoy the search. I like to feel that there are worlds ahead of me. What is the thing that drives the large flocks through the sky?  What is the thing that fills me with unrest? That makes me twitch in place?

What is this vigilance, this hunger, this craving? I yearningly gaze at the clouds that move across the sky, at the large red sun setting, at the big bird that glides slowly, far over the sky. I watch the greyish-pink misty horizon fading.

“Noman's land" what a magical expression! Oh, nomad. The foot set in the ground has always asked her uplifted partner: where to? Is there a meaning to this question? Do the ebb and the flow have any meaning? Does the sunrise or the sunset? The magic lies in the stretched, quavering motion between the two. That is where I am going. There! There! The eyes, the hearts, are all attracted with hope. Will and light. A transparent space vibrates between me and the horizon.

Nomad, oh nomad! The eternal endless motion gives meaning to your life. I wander therefore I am. The horizon, the dreadful feminine dune, the adventure of the precipice. Waves of parched hills, glass-like black flint stones sparkling in the early morning hours, drops of dew that leave the throat unquenched with disappointment.

Bare. No lies, no secrets. Hard, dry, remote, indifferent, endless. Again, and again I throw myself into the wilderness. Being curious I submit my body. Out there I am an only child. My face follows the sun – east, south and west. On rare instances I am not squeaking with effort, breathless, strengthless, withdrawn, coiled by the cold.  On those rare instances when I do not pant with dehydration, shivering from exhaustion, boiling hot on the verge of collapse, I stand at the peak of a wave of effort and soil.  My head raised I face a non-existing, flickering, melting horizon created by my gaze. I grow with an effort equal to that exerted by the four-legged creature who rose to stand on two feet. With the same squeak as the one made by of the gills of a marine creature thrown unto dry land. I have done it. I am doing it. I tread on melting soil for a set period of time.  I peak. I stretch myself over the wall to see the new. Who is there? I am a child and I am obligated, I am bound, crave to grow. I stand on my two feet, I am leaving my home. Curious. To the next encounter. To the next horizon.

רסיסי מילים טורפות / דבי עשב / ברלין / אוצר דורון פולק

הקיר הרביעי באדנאואר פלאץ Waitzstrasse 17

רסיסי מילים טורפות / דבי עשב / ברלין / אוצר דורון פולק 

הכי עושה כמיטב יכולתי 
בתוך הסרבל 
חרוצה לייצר שיגרת חורף 
יופי זורם מכיס חד-פעמי 
יופי שר על העצים 
הבוקר נשבה רוח דרומית 
ועורו של אלוהים בטיסה פנימית 
מין, טיול, ריקוד 
שיר פיזי מאולתר 

Carnivorous word fragments

Debbi Essev 

Berlin exhibition

Curator: Doron Pollack

The best I can do
Inside the overalls
Hard work to produce a winter routine
Beauty flows from a disposable pocket
Beauty sings on the trees
This morning a southerly wind was blowing
And God’s skin in an internal flight
Sex, outing, dancing
Improvised physical song

Journey is a physical prayer / / Haiku on Mars / הייקו במאדים

Mars
Sky are strange
God is not

מאדים
הרקיע זר 
האלוהים לא 

火星
空は奇妙です
神はそうではない

Kasei sora wa kimyōdesu kami wa sōde wanai

🔻

Black space
White drops plummet
On a red land

חלל שחור 
טיפות לבנות צונחות
על ארץ אדומה

ブラックスペース
白い滴が急落
赤い土地で


Burakkusupēsu shiroi shizuku ga kyūraku akai tochi de

🔺

Mission, horizon 
Packed in a capsule
Exhaleing, inhaleing, pulse

משימה, אופק 
ארוזים בקפסולה 
נשימה, דופק

ミッション、地平線
カプセル入り
呼気、吸気、脈拍


Misshon, chiheisen kapuseru-iri koki, kyūki, myakuhaku

🔺

כוכב מאדים

בתוך ספלון אספרסו

כדור הארץ

Star of mars

Inside an espresso cup

Planet earth

火星の星

エスプレッソカップの中

地球

Kasei no hoshi esupuressokappu no naka chikyū

Beginning / Desert time

Beginning  

David Michaeli 

English Translation: Efrat Yaari

I remember, at the age of three or four, the vast openness demarcated far, far away, by blueish cloudy mountains. A trail progressing endlessly through the day and then cutting through the night. I remember the stars, the darkness and an impression of a never-ending journey suspended in the middle of the warm twilight of the world, intermittently interrupted by the tiny lights of a distant town. Time after time, my brother and I, joined my father the road guide. We crossed Nabataean cities buried in dust, abandoned Byzantine basilicas, Roman bridges, white stone walls, wide dry riverbeds dotted by retama broom bushes. Concrete passageways protect the bright, narrow roads from flash floods, the flat tops of thorny acacias mirroring the plains. 

I remember the old casbah of a deserted desert town. A yellowish street along an adobe wall lined with dusty flame trees. A house of sun-dried earth and straw, a green patch of cool, shady, grassy miracle concealing in its backyard. At night, clammy tree-frogs silently climb the mosquito nets protecting the windows. I watch them from my spot on the chilly floor tiles as sleep takes over.

My feet still feel the smooth muddy loess under the running water…

I remember layers of white rock with promising a cool relief from the endless road that quivers in the heat and dust. We would descend the steep diagonal path, crossing skewed rock layers, happily greeting the first salt cedar tree, and – twenty minutes later - the deep cistern of dark water.

I remember a cloud of locusts rising from behind, covering the sky and draping us. Driving as insects drop on the windows like dark rain, and smash beneath the wheels. At home, everything was covered by locusts. The sky speckled as far as I can see; an incessant buzz in the air. We collected the insects and fried them in oil, like the Yemenites do.

Red walls of rock, black mountains, green stones. A square crystal of salt collected on a real salt mountain of indescribable magnitude melting on a shelf. A clock of salt. It is now the size of my fist. I used to love licking it. 

I remember the small black desert cobra that fell into the dark green cistern twisted like a lethal bracelet. 

I was a teen the first time I headed to the desert, to the rock, alone. I went back again and again.  Bend after bend of the dry infinitely winding wadi.

Once I was swallowed by a white ravine that sucked me in like a piece of candy. It spat me out, parched and hallucinating, and watched me weakly crawl up its edge. I was freezing cold. My temperature surged fast. I shivered. The soil was burning at fifty degrees Celsius. When I could no longer stand, I crawled on all four to a green toad rush. There was a damp strip of water on a rock. I laid by the thin layer of mud and licked the dampness. I licked and licked for a very long while.

I have seen people die in the desert; boundless plains cleaved by tracks of tanks and off-road vehicles; wide spaces and the cardinal directions inscribed on maps, weapons, burnt metal and oil, charred palm trees.

The sacred boulders of the Sinai, ice upon the High Mountain, the granite, the red sands, turquoise mines, 6,000-year-old stone domes, hot springs. The desert has no boundaries.

I ventured out to the desert in distant places. I saw towers of stone, magnificent cactuses, full moons rising, a rattlesnake. Sacred pools glowing in turquoise-blue and engulfed in travertine frames, an enormous lake basined in bare rock and arches of rock. Once I traveled for three days on shimmering, sweltering iron rails amidst a cloud of red dust and parked in a stifling mist of yellow and orange butterflies. I visited dried up cities of stone and red fortresses that had long been forgotten. Stone gates towering six stories high open to oceans of sand.

In a city made of stone, at the far edge of a desert, I learned to observe with a painter's eye. For four years the desert breathed behind my window, thickening and blurring my blood with its hot, demented easterly winds, overwhelming me with scents of carob and stone. Then, I turned west.   

The mold of the vast empty desert in me made all the other places small and insignificant. To my dismay, it eventually made them taste bland. Each attempt to settle down was doomed to fail. I created my own private wasteland in the middle of the labyrinth. I moved around like an urban nomad, watching the sun rise and set over the metropolitan cliffs.

One day I ran into an old friend. He had known me since birth. Our fathers were friends. We used to run in the sand dunes amidst white lilies and primrose flowers. We used to collect locusts together. We both remember walls of dried mud and the tree frogs. Together we used to descend the great cliff. The desert sets our bearing. We reunited in the wilderness. The paths we walked were very similar and very different. He followed a track paved with clay artifacts and ancient lots. At one time he had almost succumbed to the desert. He played with flames and metal, traveled through foreign countries, and never stopped talking to the desert. A tireless nomad, a genius fieldcraft artist and a teacher of the desert. We re-met in the ancient low-lying oasis cradeled by tall precipices, covered at night by a blanket of heat. He took me back to the desert from the labyrinth.

Come, he called out to me, come. He awakened within me the dormant art of our childhoods, the art of the wilderness. Once again, I saw the big stars in the sky and the blueish sketch of the ridges on the horizon.