birds faces 3 / david michaeli / tlv 1993לדבי
סיפור יַמִי מתוך "סוף חורפית"/ שי גטריידה
פונה לטבול בים הנח ממערב. ברֵכות מי הים שבין הסלעים היו נדמות בעיניו לגונות נרחבות. ברווח שבין תחילת קיץ לשלהי סתיו, יורד אליהן מצויד במסכת צלילה וקנה נשימה, יוצא למסעות המסתיימים רק בשעות בין ערביים. ובערביים ההם, כשהרוח הצפונית סוחפת את החוף, מצמררת כל פיסת גוף הנחשפת אל האוויר הנושב, היה הגוף משתוקק לשוב ולהיטבל להתכסות במים המלוחים-נעימים האוצרים את חמימות היום הזה, את חמימות אלה שלפניו, רק קריאות הוריו הממהרים לשוב הביתה בסוף יום עבודתם היו כופות אותו להגיח אל היבשה.
הדרך אל הים. שחיקת הרגל היחפה בחול הזיפזיף הגס. השריטות הקטנות הנסבלות. לפעמים דורכים על קוץ יבש. התנועה ברגל קלה, נחפזת, המרחיפה את הגוף, לחסוך את הכאב. אולם יש עוד לדלג על חַדודי הכורכר.
היה יורד לשם עם צהוב שיער אחד, לבלות את השעות שבהן הוריהם עסוקים בענייני עבודתם, שם בנצחם את השיממון האורב לאדישים היו מאושרים. על הסלעים בקו המים התרוצצו הסרטנים, רחשו הזבובונים, נחו בקונכיותיהם החלזונות. הם למדו כי הכיפה הסרוגה ניתקת בקלות ממצע הסלע שדבקה אליו, התבוננו כיצד כונסת עצמה בחיפזון לפנים קונכייתה, נדחקת להיסתר בנבכי הפיתולים, ורגע לאחר מכן, מששבו והניחוה על הסלע, זוחלת בתנועות קטנטנות להיאחז בו חזרה. ואילו צלחית הים, בחושה מגע ולו קל ביותר, מיד נצמדת לסלע בכוח עצום, רק בלהב סכין יצליחו לנתקה. שושני הים האדומות צבען שזיף בשל, מפתות לנגיעה, מקצבי הגאות והשפל מאלצים את פעילותן. נוגע ללב גורלם של ברווזוני הים, יצורים זעירים המתאספים בהמונים, עגונים ברגל יחידה לקרשים הצפים בים, כמו ספינות מסע גאות מנווטות ביד בטוחה – ומתייבשים למוות בהתנגש לוחות העץ בשרטון היבשה. וכן. מתחת לפני הים רבצו קיפודי הים ומלפפוני הים הרכרוכיים, שבהילכדם פולטים נוזל עכור, הדונגיוֹת הטועמות-מלטפות את האצבע המוגשת אליהן, חבצלת הים שאינה נענית למשחקי אצבע וחומקת זריזה אל נקבתה. ועמוק עוד יותר מנצנצים חופזים הסַרגוסים, רועים בשלווה בין כרי האצות, הערָסים שלפעמים העלו בפתיון על קרס, נזהרים שלא להידקר בקוץ הארס בעורפם, מובילים אותם אחר כבוד לרחוש בשמן במחבת.
ושם, מרגע שירדו למים שיחקו משחק של תחרות מי יתפוס ראשון את המפל. פִּרצה בסלע שדרכה גלי הים שוטפים מן המרחב אל הלגונה פנימה. היושב בפרצה היה נאחז היטב בסלעים ומפקיר את גופו לשטף מי הגל המתפרץ או משתמש בתנופתם לגלישה מהירה אל לב הברכה, ובכלות התנופה מתהפך וחותר כנגד, לתפוס את המקום מחדש, מתמרן בין גופות קהל הילדים והאִמהות ההומים אתם.
אלה נאספו ממשכנותיהם בעיירה ובמושבים הסמוכים, אל המתת הטבעי הזה, לצנן את גופם, לרווח את נשמתם, לסעוד מתוך סלי פלסטיק תְפוחים שהניחו על החוף, לפני שיתקבצו אל התחנה קרושים ממלח, להמתין לאוטובוס שישיבם למעונות – "שני פעמים לטֶכְּשש"; ומונים מטבעות.
השאון הרב בברכה. אלה רודפים, מים ניתזים לכל עבר, ואלה בורחים. זה עומד פשֹוק רגליים, ומולו במרחק מה, חברו שואף אוויר, דוחס לריאותיו ומיד טומן עצמו במים. צולל, מגשש אל בין מְצָרי רגלי אחיו, מחליק בינן וכבר פורץ מן המים בשאגות שמחה לאחר שהבקיע דרך. המנסים להעמיק לצלול חוזרים וחופן חול בידם, להוכחת עומק צלילתם, בהגיח ראשם מתוך המים, עוד עיניהם צרובות ואפם מנטף, שורקת נשימתם האחרונה. אחות בכירה אוחזת את אחיה בעורפו חוזרת וטובלת אותו במים, מחזיקה אותו עד פקיעת האוויר מריאותיו, מה היא מנסה עליו. מעורבבים קצת. נוגעים ומתחמקים. משתוקקים ונזהרים. יש שנתקל ומיד מגניב מבט מתנצל, ויש שאינה נרתעת להחציף פנים ולהישיר מבט בהתגרות. יש מי שמסנן איום. יש שפורץ את לשונו לקלל.
באוויר מתפזרות קריאותיה של אחת כְּבוּדה, הטובלת במים, חרדה לצאצאה המתרחק. תחילה פוקדת עליו שישוב, ולמראה דמות העצמאי הקטן ובאין פתרון אחר וכמוצא אחרון משנה את גוון קריאתה לתחנון, שישמע היילוד בקולה ויחזור אל קרבתה. עטיפות בדי שמלותיה דבוקות למשמניה, חזה הכבד קונה חיים משל עצמו ברטטו כבן לוויה לגוף המקונן את תחנוני הזעקותיה. והיבחוש. לאחר שאטם אוזניו למשמע הקולות, והסב גבו שלא לראות, שמא תצמית את מבטו ותעורר בו אילוצי כיבוד ומוסרי כליות – כיוון שהחליט שבא הרגע הנכון לצאת ולדהור. הנה מחזיר היבחוש את פניו אליה. כאילו הוכרע המאבק בידי סיב טבורי שקוף. בפנים מתכרכמים משגר התינוק, מהמרחק הבטוח, אָלות ושבועות להרגיעה, כדי שיוכל לזכות בכל זאת בהסכמתה. אולם חששותיה אינם מתרוקנים, ביטחונה אינו מתמלא ומפני היבחוש המכורכמים זולגות דמעות שליש, זעקותיו כבר מגלגלות אל אמו קללות וכבר נהיות ליללות, עכשיו דווקא יצא מהמים, הנה הוא משאיר אותה, לא אכפת לו כלום. הוא עוד יראה לה. היבחוש. ומיד כרגע הזה הולך הביתה. והיא. מאיומיו דעתה מתבלבלת לגמרי. קיפאון ותדהמה אוחזים בה. כְּבוּדה. כמה לידות אחריה, טלטלות חיים חוצות ארצות, עד שבא לעולם בן הזקונים הנעווה. מאיפה נתרגשה עליה הצרה החדשה הזאת. מה פתאום ילך התינוק לבד הביתה אל העיירה. רגלו יחפה. רק בגד ים לגופו. איפה נשמע. הנה בשנית הוא שואף להפליג בלעדיה לדרך שאם יתמיד בה, ינוע בשממת שטחי בור, דרך פרדסים, שדות תירס ותלתן. יחמוק ממבטי החקלאים, יצטרך לעקוף שני מושבים שלא נעים לחצות דרכם – כי על תושבי העיירה פוקחים בהם חשד – עד שיימצא נתיב לקצר אל השיכונים שעל הגבעה. המסע הזה גרוע בעיניה מהאפשרות הקודמת שנטל לעצמו בהפליגו אל מרחבי הלגונה, שבלגונה לכל הפחות מתאפשר לה לצפות בו מחוף מבטח. בכוחות שעייפו לשאת את הגוף הכבד מושכת עצמה אל סל הפיקניק שהביאה, לשלות ממנו איזה פיתוי שיבלום את הסורר, כבר כלה מרצו במאבקים, שכך זעמו, הוא מבקש אפשרות לשוב אל חוג אמו, מתפייס, מתרצה, מרפה ממלחמותיו, אך אינו מבטיח דבר למחר.
ובשבתות. משעת בוקר מוקדמת היה יוצא לשחיות ארוכות, עמוק לתוך הים, להיכן ששייטו סירות המפרש הקלות, חורשות על פני המים נתיבים קצרי חיים. כשפיריות צבעוניות משייטות אנה ואנה, עוצרות לשנייה, חגות על עומדן ואחר פונות לנתיב אחר. שעות של חגיגה שובבה נכונות להן עד הסתלקות השמש. רחיפת המפרשיות הקלות. מהירות, במפרש קצר מתוח בזווית חדה. נחושות לכאורה על מגמתן המתחלפת בפירואט לא צפוי, משתתפים בו גוף השייט וגוף הסירה. השייט, ידו האחת על המפרש והאחרת על מוט ההגה. לפני רגע היה גופו מאזן בשכיבה החוצה, בשרירים מאומצים אל מעבר לגוף הסירה, רחוק ככל האפשר, כמעט חותך את המים, ובהרף עין אחד, בזריזות מיומנת ובתנועה המתאימה עצמה אל גוף הסירה העולה אל הרוח, מחליק את המנור שמעל ראשו, עובר אל הדופן הנגדית, מותח את המפרש מתיחה מחודשת וההגה מייצב את החרטום לכיוון הרצוי. עוד הרוח, לא רפה לרגע לחצה, והשייט כבר מוצא את שיווי המשקל החדש. נשלם העקלתון ורצה לה המפרשית ברוח ההיא לאגפי ים אחרים. ושייט אחד ניגש בסירתו, חולף במהירות בסמוך, מושיט יד, דג את הילד השוחה במשיכה מיומנת אל סיפון המפרשית הזעירה להפליג אתו – ומרעיד מצינת המים שעל גופו, לבו רחב.
סיפור יַמִי מתוך "סוף חורפית"/ שי גטריידה
פונה לטבול בים הנח ממערב. ברֵכות מי הים שבין הסלעים היו נדמות בעיניו לגונות נרחבות. ברווח שבין תחילת קיץ לשלהי סתיו, יורד אליהן מצויד במסכת צלילה וקנה נשימה, יוצא למסעות המסתיימים רק בשעות בין ערביים. ובערביים ההם, כשהרוח הצפונית סוחפת את החוף, מצמררת כל פיסת גוף הנחשפת אל האוויר הנושב, היה הגוף משתוקק לשוב ולהיטבל להתכסות במים המלוחים-נעימים האוצרים את חמימות היום הזה, את חמימות אלה שלפניו, רק קריאות הוריו הממהרים לשוב הביתה בסוף יום עבודתם היו כופות אותו להגיח אל היבשה.
הדרך אל הים. שחיקת הרגל היחפה בחול הזיפזיף הגס. השריטות הקטנות הנסבלות. לפעמים דורכים על קוץ יבש. התנועה ברגל קלה, נחפזת, המרחיפה את הגוף, לחסוך את הכאב. אולם יש עוד לדלג על חַדודי הכורכר.
היה יורד לשם עם צהוב שיער אחד, לבלות את השעות שבהן הוריהם עסוקים בענייני עבודתם, שם בנצחם את השיממון האורב לאדישים היו מאושרים. על הסלעים בקו המים התרוצצו הסרטנים, רחשו הזבובונים, נחו בקונכיותיהם החלזונות. הם למדו כי הכיפה הסרוגה ניתקת בקלות ממצע הסלע שדבקה אליו, התבוננו כיצד כונסת עצמה בחיפזון לפנים קונכייתה, נדחקת להיסתר בנבכי הפיתולים, ורגע לאחר מכן, מששבו והניחוה על הסלע, זוחלת בתנועות קטנטנות להיאחז בו חזרה. ואילו צלחית הים, בחושה מגע ולו קל ביותר, מיד נצמדת לסלע בכוח עצום, רק בלהב סכין יצליחו לנתקה. שושני הים האדומות צבען שזיף בשל, מפתות לנגיעה, מקצבי הגאות והשפל מאלצים את פעילותן. נוגע ללב גורלם של ברווזוני הים, יצורים זעירים המתאספים בהמונים, עגונים ברגל יחידה לקרשים הצפים בים, כמו ספינות מסע גאות מנווטות ביד בטוחה – ומתייבשים למוות בהתנגש לוחות העץ בשרטון היבשה. וכן. מתחת לפני הים רבצו קיפודי הים ומלפפוני הים הרכרוכיים, שבהילכדם פולטים נוזל עכור, הדונגיוֹת הטועמות-מלטפות את האצבע המוגשת אליהן, חבצלת הים שאינה נענית למשחקי אצבע וחומקת זריזה אל נקבתה. ועמוק עוד יותר מנצנצים חופזים הסַרגוסים, רועים בשלווה בין כרי האצות, הערָסים שלפעמים העלו בפתיון על קרס, נזהרים שלא להידקר בקוץ הארס בעורפם, מובילים אותם אחר כבוד לרחוש בשמן במחבת.
ושם, מרגע שירדו למים שיחקו משחק של תחרות מי יתפוס ראשון את המפל. פִּרצה בסלע שדרכה גלי הים שוטפים מן המרחב אל הלגונה פנימה. היושב בפרצה היה נאחז היטב בסלעים ומפקיר את גופו לשטף מי הגל המתפרץ או משתמש בתנופתם לגלישה מהירה אל לב הברכה, ובכלות התנופה מתהפך וחותר כנגד, לתפוס את המקום מחדש, מתמרן בין גופות קהל הילדים והאִמהות ההומים אתם.
אלה נאספו ממשכנותיהם בעיירה ובמושבים הסמוכים, אל המתת הטבעי הזה, לצנן את גופם, לרווח את נשמתם, לסעוד מתוך סלי פלסטיק תְפוחים שהניחו על החוף, לפני שיתקבצו אל התחנה קרושים ממלח, להמתין לאוטובוס שישיבם למעונות – "שני פעמים לטֶכְּשש"; ומונים מטבעות.
השאון הרב בברכה. אלה רודפים, מים ניתזים לכל עבר, ואלה בורחים. זה עומד פשֹוק רגליים, ומולו במרחק מה, חברו שואף אוויר, דוחס לריאותיו ומיד טומן עצמו במים. צולל, מגשש אל בין מְצָרי רגלי אחיו, מחליק בינן וכבר פורץ מן המים בשאגות שמחה לאחר שהבקיע דרך. המנסים להעמיק לצלול חוזרים וחופן חול בידם, להוכחת עומק צלילתם, בהגיח ראשם מתוך המים, עוד עיניהם צרובות ואפם מנטף, שורקת נשימתם האחרונה. אחות בכירה אוחזת את אחיה בעורפו חוזרת וטובלת אותו במים, מחזיקה אותו עד פקיעת האוויר מריאותיו, מה היא מנסה עליו. מעורבבים קצת. נוגעים ומתחמקים. משתוקקים ונזהרים. יש שנתקל ומיד מגניב מבט מתנצל, ויש שאינה נרתעת להחציף פנים ולהישיר מבט בהתגרות. יש מי שמסנן איום. יש שפורץ את לשונו לקלל.
באוויר מתפזרות קריאותיה של אחת כְּבוּדה, הטובלת במים, חרדה לצאצאה המתרחק. תחילה פוקדת עליו שישוב, ולמראה דמות העצמאי הקטן ובאין פתרון אחר וכמוצא אחרון משנה את גוון קריאתה לתחנון, שישמע היילוד בקולה ויחזור אל קרבתה. עטיפות בדי שמלותיה דבוקות למשמניה, חזה הכבד קונה חיים משל עצמו ברטטו כבן לוויה לגוף המקונן את תחנוני הזעקותיה. והיבחוש. לאחר שאטם אוזניו למשמע הקולות, והסב גבו שלא לראות, שמא תצמית את מבטו ותעורר בו אילוצי כיבוד ומוסרי כליות – כיוון שהחליט שבא הרגע הנכון לצאת ולדהור. הנה מחזיר היבחוש את פניו אליה. כאילו הוכרע המאבק בידי סיב טבורי שקוף. בפנים מתכרכמים משגר התינוק, מהמרחק הבטוח, אָלות ושבועות להרגיעה, כדי שיוכל לזכות בכל זאת בהסכמתה. אולם חששותיה אינם מתרוקנים, ביטחונה אינו מתמלא ומפני היבחוש המכורכמים זולגות דמעות שליש, זעקותיו כבר מגלגלות אל אמו קללות וכבר נהיות ליללות, עכשיו דווקא יצא מהמים, הנה הוא משאיר אותה, לא אכפת לו כלום. הוא עוד יראה לה. היבחוש. ומיד כרגע הזה הולך הביתה. והיא. מאיומיו דעתה מתבלבלת לגמרי. קיפאון ותדהמה אוחזים בה. כְּבוּדה. כמה לידות אחריה, טלטלות חיים חוצות ארצות, עד שבא לעולם בן הזקונים הנעווה. מאיפה נתרגשה עליה הצרה החדשה הזאת. מה פתאום ילך התינוק לבד הביתה אל העיירה. רגלו יחפה. רק בגד ים לגופו. איפה נשמע. הנה בשנית הוא שואף להפליג בלעדיה לדרך שאם יתמיד בה, ינוע בשממת שטחי בור, דרך פרדסים, שדות תירס ותלתן. יחמוק ממבטי החקלאים, יצטרך לעקוף שני מושבים שלא נעים לחצות דרכם – כי על תושבי העיירה פוקחים בהם חשד – עד שיימצא נתיב לקצר אל השיכונים שעל הגבעה. המסע הזה גרוע בעיניה מהאפשרות הקודמת שנטל לעצמו בהפליגו אל מרחבי הלגונה, שבלגונה לכל הפחות מתאפשר לה לצפות בו מחוף מבטח. בכוחות שעייפו לשאת את הגוף הכבד מושכת עצמה אל סל הפיקניק שהביאה, לשלות ממנו איזה פיתוי שיבלום את הסורר, כבר כלה מרצו במאבקים, שכך זעמו, הוא מבקש אפשרות לשוב אל חוג אמו, מתפייס, מתרצה, מרפה ממלחמותיו, אך אינו מבטיח דבר למחר.
ובשבתות. משעת בוקר מוקדמת היה יוצא לשחיות ארוכות, עמוק לתוך הים, להיכן ששייטו סירות המפרש הקלות, חורשות על פני המים נתיבים קצרי חיים. כשפיריות צבעוניות משייטות אנה ואנה, עוצרות לשנייה, חגות על עומדן ואחר פונות לנתיב אחר. שעות של חגיגה שובבה נכונות להן עד הסתלקות השמש. רחיפת המפרשיות הקלות. מהירות, במפרש קצר מתוח בזווית חדה. נחושות לכאורה על מגמתן המתחלפת בפירואט לא צפוי, משתתפים בו גוף השייט וגוף הסירה. השייט, ידו האחת על המפרש והאחרת על מוט ההגה. לפני רגע היה גופו מאזן בשכיבה החוצה, בשרירים מאומצים אל מעבר לגוף הסירה, רחוק ככל האפשר, כמעט חותך את המים, ובהרף עין אחד, בזריזות מיומנת ובתנועה המתאימה עצמה אל גוף הסירה העולה אל הרוח, מחליק את המנור שמעל ראשו, עובר אל הדופן הנגדית, מותח את המפרש מתיחה מחודשת וההגה מייצב את החרטום לכיוון הרצוי. עוד הרוח, לא רפה לרגע לחצה, והשייט כבר מוצא את שיווי המשקל החדש. נשלם העקלתון ורצה לה המפרשית ברוח ההיא לאגפי ים אחרים. ושייט אחד ניגש בסירתו, חולף במהירות בסמוך, מושיט יד, דג את הילד השוחה במשיכה מיומנת אל סיפון המפרשית הזעירה להפליג אתו – ומרעיד מצינת המים שעל גופו, לבו רחב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה