cobalt madonna / david michaeli / tlv 2000אסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים / דוד מיכאלי
בשנת 1975 הגעתי לריו דה ז'נירו היישר מן הקרנבל הגדול בסלוואדור בהייה. לצד הסמבה והטנגה, מרצפות החוף המעוטרות ושדרת התפוזים, מתחת לצילו של הגואל המאובן מבטון הפורש את זרועותיו על ההר שכונה פעם חרוט הסוכר, או בשמו המוכר יותר הקורקובדו, הגיבן, סיפרו לנו גם על המשטרה החשאית המוציאה אנשים מבתיהם. לקראת הפסטיבל, כך סיפרו לנו, הורידו פבלה שלמה של פחונים, משום שחסמה נוף של בית מלון שאירח ועידה, העמיסו את תושביה והורידו אותם 1000 ק''מ אי שם הרחק מריו, לגורלם. שמענו את זה על רקע לילי שבו בצמתות הפתוחות אל ארבעת רוחות השמיים הוצבו נרות, קערות פירות, פרחים, וחלקי עופות מבותרים שהוגשו כמנחה בטקסי מקומבה פרטיים וקהילתיים. זה היה אכזוטי, מפחיד מעט בתחום שעדיין יכול להיחשב כתיירותי אבל בהחלט כבר היה שייך לעולמותיו של גרהם גרין שבהם נשק המערב הלבן לחום האפל. אבל אנחנו היינו צעירים ותמימים. טפשים מוגנים גם על ידי צבענו, גם על ידי שיוכנו התיירותי, גם על ידי הקהילה היהודית. חודש לאחר מכן בדקו לי את הדרכון בפנים חתומות כשאני עומד בקבוצה ליד קיר ותת מקלעים טעונים מכוונים אלינו, יומיים לאחר ההפיכה בארגנטינה בדרכנו למפלי האיגואסו. חזרנו לברזיל, לסאו פאולו. בתחנת הרכבת המרכזית וברחוב שלידה ראינו מצוד קבצנים נכים שהוטלו על ידי סניטרים לבושי לבן אל טנדר מכלאה ופונו בשם האסתטיקה מהעיר. לאן? משיכת כתפיים. לג'ונגלים במקרה הטוב. למחרת היינו על הרכבת לבוליביה ולא חזרתי מאז לברזיל. ההפרטה, האסתטיקה, הציידים, מסתבר שאסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים, – כולם הגיעו לכאן, אל ארץ ישראל, זו שתמיד עמדה לה בלבי זכות הארץ הישנה והטובה והמוחלטת. אני מרגיש זר, עובד זר. הפעם אין רכבת להסתלק איתה למחוז שעדיין איננו מכירים את אלימותו ועוולותיו. הפחד של העובדים הזרים הוא גם הפחד שלי. אם היופי הוא אהבה, האסתטיקה היא פורנוגרפיה.
בשנת 1975 הגעתי לריו דה ז'נירו היישר מן הקרנבל הגדול בסלוואדור בהייה. לצד הסמבה והטנגה, מרצפות החוף המעוטרות ושדרת התפוזים, מתחת לצילו של הגואל המאובן מבטון הפורש את זרועותיו על ההר שכונה פעם חרוט הסוכר, או בשמו המוכר יותר הקורקובדו, הגיבן, סיפרו לנו גם על המשטרה החשאית המוציאה אנשים מבתיהם. לקראת הפסטיבל, כך סיפרו לנו, הורידו פבלה שלמה של פחונים, משום שחסמה נוף של בית מלון שאירח ועידה, העמיסו את תושביה והורידו אותם 1000 ק''מ אי שם הרחק מריו, לגורלם. שמענו את זה על רקע לילי שבו בצמתות הפתוחות אל ארבעת רוחות השמיים הוצבו נרות, קערות פירות, פרחים, וחלקי עופות מבותרים שהוגשו כמנחה בטקסי מקומבה פרטיים וקהילתיים. זה היה אכזוטי, מפחיד מעט בתחום שעדיין יכול להיחשב כתיירותי אבל בהחלט כבר היה שייך לעולמותיו של גרהם גרין שבהם נשק המערב הלבן לחום האפל. אבל אנחנו היינו צעירים ותמימים. טפשים מוגנים גם על ידי צבענו, גם על ידי שיוכנו התיירותי, גם על ידי הקהילה היהודית. חודש לאחר מכן בדקו לי את הדרכון בפנים חתומות כשאני עומד בקבוצה ליד קיר ותת מקלעים טעונים מכוונים אלינו, יומיים לאחר ההפיכה בארגנטינה בדרכנו למפלי האיגואסו. חזרנו לברזיל, לסאו פאולו. בתחנת הרכבת המרכזית וברחוב שלידה ראינו מצוד קבצנים נכים שהוטלו על ידי סניטרים לבושי לבן אל טנדר מכלאה ופונו בשם האסתטיקה מהעיר. לאן? משיכת כתפיים. לג'ונגלים במקרה הטוב. למחרת היינו על הרכבת לבוליביה ולא חזרתי מאז לברזיל. ההפרטה, האסתטיקה, הציידים, מסתבר שאסתטיקה מגיעה תמיד עם ציידים, – כולם הגיעו לכאן, אל ארץ ישראל, זו שתמיד עמדה לה בלבי זכות הארץ הישנה והטובה והמוחלטת. אני מרגיש זר, עובד זר. הפעם אין רכבת להסתלק איתה למחוז שעדיין איננו מכירים את אלימותו ועוולותיו. הפחד של העובדים הזרים הוא גם הפחד שלי. אם היופי הוא אהבה, האסתטיקה היא פורנוגרפיה.
פחד
רגלי טובעות עקבות שחורים מתפשטים
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.
הזיעה מצטברת בחריץ העכוז
בתי השחי שלי מסריחים
שיערי מיטנף מתמלא קשקשים
דבוק מסתבך לרגליי
ניגרר מתלבט ונועץ ציפורניים
הפחד שלי חסר לב, לבן, בלי עיניים.
זעקות רצות הלוך וחזור
מפי הטבעת שלי לגרוני
באגם של פחד משתקף אור עיני
ולבי שוקע לצד השני.
מכות של חשמל ביום חורף
שמות את קולי על מדף
מפותל וחרוק מאומץ ופתוח
לנצח.
לידו נשענת שורה של קולות
במגרש גרוטאות מפלצתי
היכן הם היכן הם היכן הם
נוהמים השכנים מסתכלים
לאחור ולצד
כשאני נגרר מחושמל מנופח
וגפי מזדקרות
והפה הוא קצה של צינור
היכן הם היכן הם היכן הם
הרוח נושבת בלילה
שותקים העלים
מותכים ארוזים מודבקים
מושקעים אל שדות נפט של הנצח הבא
אני והפחד
אני ואתה.
השנאה
כשאני מתפשט ונכנס למקלחת
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.
שוטפת אותי השנאה
בזרם חזק של אפור התרגשות
ושל פחד.
אז נהיה לי בור בבטני
ועורי מאדים ברוח נושבת
עוצם את עיני
מתנדנד לי למעלה
אל תוך זרמים שקופים וחדים
באפור וצהוב וסגול ושל פחד.
השנאה נופלת עלי ורועפת
מנקה מקיזה מגבשת
ציפורני מתקלפות משיירים
אני עוצם את עיני בשמחה
ופוסע לתוך מישורים
מישורים ושטחים נקיים
ונגב נפרש בצבעי לבנה
יבש עם חול מאווש בנשיבות של שנאה.
פלטות של שיש בצבע צהוב חצי מת
מבט קר של עייש סגול עם פסים אפורים.
רחבות לבנות ממתינות לצופה
להביט אל אופק רחוק ודומם לא מותווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה