izak 16 / david michaeli / tlv 2005*
אל פינת החצר בה אני יושבת לשתות קפה אחר הצהרים, מגיעה רוח לשחק בעלים. השכן שתל שורת שיחי במבוק. מאולצים, גדלים במזג אוויר יבש. הכנרת עומדת בקושי בשלושת אלפים הסמ"ק לשנה מים שהם צריכים. הדשא מכוסה פריחה צהובה. נשרה מהעץ הגדול עליו הייתה תלויה בילדותנו נדנדת חבלים מאולתרת. בין הפרחים הצהובים שמתבוננים מלמטה אל מקומם הנפסד בצמרת, שותקות נוצות אפורות לבנות סיפור של לילה. גוזל היונים שהמה על גג האזבסט לא ילמד לעוף.
*
הכל נפרד. אדם נודד ממקום למקום ונושא בכיסיו געגוע. תבניות נוף מסתתות את לבו המנסה לקבוע גבולות על פני האדמה. נואש מתאמץ ליצור מקום שליו ומפר את הדממה. ים כחול מלמעלה לא נוגע בעומק ים למטה. שלמות שנקרעה לפני שנים בלחישת המילה "ויהי". לדמעות שנולדו אז קרא האדם גשם, ובין סופות האבק מחכה לו כי ישוב. לתקווה קרא עונות השנה, כדי לא למות מצער והחליט כי מה שיהיה הוא מה שהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה