גם הדג ישיר / הלדור לכסנס / עם עובד 1976 / מאנגלית: ג. אריוך
תודה מיוחדת לרון בן-דור המבלב"ג (המביא לבלוג)
ביום קיץ שקט אחד ישבתי לי בבית העלמין ושיחקתי על המצבה דמוית- הספסל של המלאך גבריאל, עליו השלום, שכונתה כך משום שמלאך עשוי שיש היה כורע עליה. לפתע נשאתי את עיני וראיתי, לא הרחק, תהלוכת-הלויה קרבה ובאה, אם אמנם ראויה היתה להיקרא תהלוכה. סוסים לא היו. גם מזמרים לא היו.
ארבעה אנשים נשאו ארון-מתים קצר ורחב שהוצא מחדר המתים. --- רוח מרעננת להפליא היתה מנשבת ביום ההוא בבית-העלמין ורוחם של הזקנים אמנם היתה מרוממת. הם השגיחו בפרחח קטן לא הרחק מהם - ראשו הגיע אז קצת למעלה מקצה המצבות - שהיה עוקב אחר תנועותיהם בתשומת לב עצומה.
"בוא לכאן, ילד ונשוחח," אמר הכוהן יוהאן. "דרוש לנו מלווה שלישי".
קפצתי ובאתי אליהם בעמדם בשביל ולחצתי את ידיהם, והכוהן יוהאן ואייוינד הנגר הציבוני ביניהם והוליכוני עמם מאחורי הארון בתורת מלווה שלישי בתהלוכת-ההלוויה: כל הדברים הטובים מנינם שלושה. ---
שאלתי מי האיש שם בארון. והם לא ידעו לענות. הכוהן יוהאן אמר: "אנו קוברים אותו לא משום שאנו יודעים מי הוא, אלא משום שיודעים אנו כי האל אוהב במידה שווה את כל בני האדם; הוא רוחש לי ולך ולאייוינד הנגר, זה האיש האוחז בידך השניה, אותה האהבה שרוחש הוא לאיש המוטל בארון המתים הזה".
"אולי זה האיש שהיה בחדר-המתים אתמול או שלשום ושאין לו פנים?" שאלתי.
"כן, זה הוא, כנראה," אמר הכוהן יוהאן. "פניו חסרים, אם אפשר לומר כך, ומטעם זה אין אנו יודעים מי הוא".
לאחר שהארון הורד לקבר, והכוהן יוהאן אמר מילים אחדות על שפת הבור, הוא חזר אלי, אחז בידי והוליך אותי אל שפת הקבר ואמר:
"ועכשיו, אלפגרים, נשיר את המזמור שכתב האלגרים פטורסון לשמם של כל בני- האדם החיים ומתים באיסלנד במות עליו בתו הקטנה".
ואז פצח הכוהן יוהאן בשיר בקולו הסדוק, קול יגע וחסר גוון של אדם זקן.
ואני, ידי אחוזה בידו שרתי עמו בקולי הילדותי הצלול; וכך התחלתי לשיר לעולם כולו. לא בלי גאוה חשתי, כי נבחרתי איכשהו לשיר לחיים ולמתים גם יחד. יונאס השוטר שר גם הוא עמנו, וגם אייוינד הנגר. האיש הקיטע בעל הסוסים השתדל גם הוא לשיר. והצפורים שרו.
ואז הלכנו משם. "הלויה נאה מאד" אמר הכוהן יוהאן. "הלויה נהדרת. הלואי יתן האל לכולנו הלויה נאה שכזאת".
אני לא אמרתי כלום, ורק החשתי צעדי לצדו וידי אחוזה בידו. נבצר ממני להבין, מדוע סבור היה הכוהן יוהאן, כי ההלויה נאה כל-כך, שהרי אפילו סוסים לא היו.
כוהן הקתדרלה הזקן נפרד ממני לשלום אצל שער הכנסיה. "שלום לך," אמר. "ואם יזדמן לך לשחק בבית-העלמין שלנו בשעה שנערוך הלויה ותראה, שאין קהל-המלווים גדול ביותר, כלומר, תראה שיש תהלוכה קטנה ונאה כמו זו שהיתה היום, למשל, מוזמן אתה להצטרף אלינו ולזמר אתנו. אני איני מיטיב עוד לשיר, חוששני. אבל אף שאיני מיטיב לשיר, יודע אני, כי יש צליל אחד, שהוא מאד טהור.
("גם הדג ישיר", עמ' 62)
"כל האנשים הטובים חבוי בהם צליל אמיתי, לא הייתי אומר כעכבר במלכודת אלא אולי כעכבר בין הקיר לבין ציפוי. אבל חסד מיוחד הוא, אם האל מאפשר להם לשיר את הצליל שהם שומעים … מעולם לא שיחק לי מזלי עד כדי כך שיכולתי לשיר את הצליל ששמעתי בקרבי, ואף על פי כן הצליל קיים ואמיתו אינה נפגמת" (גם הדג ישיר עמ' 123)
קרוב יותר שצליל זה יהיה לא לפרסום אלא אדרבא, לאלמוניות גמורה" (211 )
ארבעה אנשים נשאו ארון-מתים קצר ורחב שהוצא מחדר המתים. --- רוח מרעננת להפליא היתה מנשבת ביום ההוא בבית-העלמין ורוחם של הזקנים אמנם היתה מרוממת. הם השגיחו בפרחח קטן לא הרחק מהם - ראשו הגיע אז קצת למעלה מקצה המצבות - שהיה עוקב אחר תנועותיהם בתשומת לב עצומה.
"בוא לכאן, ילד ונשוחח," אמר הכוהן יוהאן. "דרוש לנו מלווה שלישי".
קפצתי ובאתי אליהם בעמדם בשביל ולחצתי את ידיהם, והכוהן יוהאן ואייוינד הנגר הציבוני ביניהם והוליכוני עמם מאחורי הארון בתורת מלווה שלישי בתהלוכת-ההלוויה: כל הדברים הטובים מנינם שלושה. ---
שאלתי מי האיש שם בארון. והם לא ידעו לענות. הכוהן יוהאן אמר: "אנו קוברים אותו לא משום שאנו יודעים מי הוא, אלא משום שיודעים אנו כי האל אוהב במידה שווה את כל בני האדם; הוא רוחש לי ולך ולאייוינד הנגר, זה האיש האוחז בידך השניה, אותה האהבה שרוחש הוא לאיש המוטל בארון המתים הזה".
"אולי זה האיש שהיה בחדר-המתים אתמול או שלשום ושאין לו פנים?" שאלתי.
"כן, זה הוא, כנראה," אמר הכוהן יוהאן. "פניו חסרים, אם אפשר לומר כך, ומטעם זה אין אנו יודעים מי הוא".
לאחר שהארון הורד לקבר, והכוהן יוהאן אמר מילים אחדות על שפת הבור, הוא חזר אלי, אחז בידי והוליך אותי אל שפת הקבר ואמר:
"ועכשיו, אלפגרים, נשיר את המזמור שכתב האלגרים פטורסון לשמם של כל בני- האדם החיים ומתים באיסלנד במות עליו בתו הקטנה".
ואז פצח הכוהן יוהאן בשיר בקולו הסדוק, קול יגע וחסר גוון של אדם זקן.
ואני, ידי אחוזה בידו שרתי עמו בקולי הילדותי הצלול; וכך התחלתי לשיר לעולם כולו. לא בלי גאוה חשתי, כי נבחרתי איכשהו לשיר לחיים ולמתים גם יחד. יונאס השוטר שר גם הוא עמנו, וגם אייוינד הנגר. האיש הקיטע בעל הסוסים השתדל גם הוא לשיר. והצפורים שרו.
ואז הלכנו משם. "הלויה נאה מאד" אמר הכוהן יוהאן. "הלויה נהדרת. הלואי יתן האל לכולנו הלויה נאה שכזאת".
אני לא אמרתי כלום, ורק החשתי צעדי לצדו וידי אחוזה בידו. נבצר ממני להבין, מדוע סבור היה הכוהן יוהאן, כי ההלויה נאה כל-כך, שהרי אפילו סוסים לא היו.
כוהן הקתדרלה הזקן נפרד ממני לשלום אצל שער הכנסיה. "שלום לך," אמר. "ואם יזדמן לך לשחק בבית-העלמין שלנו בשעה שנערוך הלויה ותראה, שאין קהל-המלווים גדול ביותר, כלומר, תראה שיש תהלוכה קטנה ונאה כמו זו שהיתה היום, למשל, מוזמן אתה להצטרף אלינו ולזמר אתנו. אני איני מיטיב עוד לשיר, חוששני. אבל אף שאיני מיטיב לשיר, יודע אני, כי יש צליל אחד, שהוא מאד טהור.
("גם הדג ישיר", עמ' 62)
"כל האנשים הטובים חבוי בהם צליל אמיתי, לא הייתי אומר כעכבר במלכודת אלא אולי כעכבר בין הקיר לבין ציפוי. אבל חסד מיוחד הוא, אם האל מאפשר להם לשיר את הצליל שהם שומעים … מעולם לא שיחק לי מזלי עד כדי כך שיכולתי לשיר את הצליל ששמעתי בקרבי, ואף על פי כן הצליל קיים ואמיתו אינה נפגמת" (גם הדג ישיר עמ' 123)
קרוב יותר שצליל זה יהיה לא לפרסום אלא אדרבא, לאלמוניות גמורה" (211 )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה