tigermount, david michaeli, judea desert,2001מכורבל בשק השינה, השמים מעל היו קרים, חלקם מכוכבים וחלקם מוסתרים מאחורי עננים. עשהאל הרהר שהוא שכח מזמן את דבר קיומם ושכח כי יש מראה שכזה של עומק ושקט רוחש. הרהר על שקט רוחש, כי אחת לכמה רגעים חלף לוויין בדרכו מאי אן לאי שם ומדי פעם בפעם נפל כוכב. הוא הבחין שקבוצת הכוכבים גימל הדרום כבר זזה קצת מתחילת הערב. אמר בלבו שבדיוק השקט הזה דרוש לו, הנה זאת התחלה טובה לדבר שלא הותיר לו כל בררה אלא ללכת עד כאן. הוא שאל מה עושים עכשיו בבית, הקשיב לסביבה ושמע את נהמת מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, שמע את חריקת השיניים של לַחְמון המעלה גרה, ומדי פעם בפעם מחרחר, ופתאום תהה כמה זמן לילה כבר עבר ולא היה יכול להשיב, אף לא באומדן. רק ידע שעל אף עייפותו הרבה – השינה הלאה ממנו.
אחרי עוד זמן הוא הכיר את האי שקט שנכנס בו. ניסה לגבור עליו בכל מיני תרגילי אטימת מוח בתוך השק שינה, אבל הוא הרגיש לא נוח לטמון את ראשו בשק השינה כי מה אם תתקרב אליו איזו חיה רעה, יש פה צבוע וזאב וקרקל, אולי איזה נמר אחד נשאר. לחש לעצמו זה לא אי שקט. זה מתח. יצא מהשק להפיג את המתח בתנועה. התקרב אל לחמון וראה שהוא רובץ אך צווארו זקוף ומבעו דרוך וערני, עוקב אחרי התרחשויות שהיו נסתרות מעשהאל.
ועשהאל הלך לקושש, ליבה מגחלים את המדורה והניח קומקום לתה, אוף כמה לאט עבר הזמן עד שהתה רתח. עשה פיפי אחרי התה וחזר לשק השינה, שוב הסתכל בשמים ושמח לראות עוד טיפונת תזוזה, הנה קסיופיאה הסתובבה מעט סביב צירה. והוא הרהר מזל שאני רואה לוויינים עפים. וכוכבים נופלים. מקצבי קסיופיאה איטיים מדיי בשבילי. אוף. עד שהם זזים. ולא. אלה לא כוכבים, אלה שנופלים. בכוכבים מתכוונים לכל מיני שמשות שמתכלות מתוך בעֵרה פנימית. אלה שנופלים הם חלקיקים אבקיים. נסחפים ונלכדים בכוח, נמשכים ומתחככים, ונשרפים. בהירים כל כך. כל כך בהירים. וקצרים. זה רק שאני מביט מכאן טועה לחשוב שהם גדולים וכבירים. והוא חשב על בהירותם; איזו בעֵרה מרוכזת מפיקה אותה. והוא חשב על ההסתובבות של הגופים השמימיים סביב עצמם, ואיך תנועתם קשורה בתנועת גופים אחרים. על תנועות התרחקות הוא הרהר ועל תנועות של התקרבות.
ועדיין הייתה השינה רחוקה ממנו. כבר שכחתי את זה, אמר בלבו, אני כבר לא רגיל לבדידות. אוף אם היה לי פה אוטו הייתי עכשיו נוסע הביתה. ועוד קצת אחר כך אמר בלבו זה לא מתח זאת מועקה, ושוב יצא מהשק ושוב ליבה את המדורה ועוד זמן העביר על ידה, אינו מצליח להתקדם הלאה במחשבותיו וגם לא להיחלץ מן המועקה או לדלל אותה. הוא אמר "זה יותר מדיי בשבילי, אני הולך לאבד פה את הקצת שפיות שעוד נותרה בי. מחר באור ראשון, לא מעניין אותי מה יהיה עם לחמון, אני רץ לכביש ועולה על הטרמפ הראשון שיעצור לי". והיה בהסכמה הזאת עם עצמו דבר מרפא ואחריו הרגיש שהוא כבר עייף באמת וחזר לשק השינה.
שארית הלילה ההוא עברה עליו בין התעוררויות שבהן היה מצלם בעיניו את תמונת השמים להיווכח שהכוכבים אינם נחים במסילתם ונעים אל דעיכתם, ובהתעוררויות היה מרגיע ששום חיה רעה אינה זוממת עליו, ובהתעוררות הלפני אחרונה, אור ראשון כבר האיר, הרגיש איך באה עליו הקלה עצומה על אף שרירי הצוואר והכתפיים התפוסים ועל אף הלאות שממנה נפקחו עיניו. באור הראשון הזה אהב את קול מנועי המשאיות המזנקות בכביש הערבה, אהב את שחור הזנב הראשון שבא להתעניין על ידו בפְרִירות כנף וזנב, אהב את לחמון הרטוב מטל שעדיין היה דרוך וערני אבל דבר מה נראה בו ידידותי יותר ורך כלפיו, ואמר "עכשיו אני אישן עוד קצת", נרדם הפעם לשינה שלווה ועמוקה אם כי קצרה, וממנה הקיצו אותו הצקות זבובים וקרניים של שמש מדברית חמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה