עשב / דבי / 7.7 / קטע מוסיקלי

ציפורים וירח 1 / יצחק פטיש / ישראל 2008

קטע מוסיקלי.

השדה נותר מאחור כה צהוב מחמניות.
האלים שיצאתי לבקש קמים לתחייה, משתקפים במראה:
מפהקים, מגחכים.
בסבלנות חיכיתי שיניחו זר על ראש, שהקתרוס ילווה
את יקיצת הנצח.
להתחיל מחדש מבידיון הכוכבים הזוהרים אחורה בזמן, המעבירים
מידע בחושך, ושאר בראשיתונים
כמין חיות קדמוניות שאינן פוסקות מלהיכחד חדשות לבקרים
עד קצה הנשימה שלי והלחץ בחזה והעצב הדבק למוחי.
אינני רוצה להרגיז את יושבי מרום או לשבש את מהלך הדברים.
כיצד נוהגים בחצר המלוכה?
קידה, כניעה, דברי חנופה?!
- מחפשת מורה דרך – אני אומרת, שיעבירני במסע
מהחלון לדלת לים, לעצמי.
הם דוברים שפה אחרת.
אינני מבינה פשר החולשה התוקפת ומותירה אותי עייפה מתמיד.
אחד מהם קם בכבדות, ניגש קרוב ושולף מחזי סכין
ואנחת רווחה נשלפת עימה. אני תמהה לדעת האם הלחץ בחזה
היה הפגיון של בורחס או חדות בהירה ונוקבת של
ראייה בעל כורחי.
כולם מהנהנים בראשם ומפנים מבטם לדגים המעופפים
השוחים סביבי – יש להם כנפיים.
אז חשות רגליי את האדמה נמסה, זולגת
והמסה של המסע נמצאת בגרגיר אחד בודד, כבד ודחוס,
כמה גדול היקום הפועם בו.
ניסיתי לחייך מבלי לדמוע. עקבתי בעיניי אחר החוט הקושר
ביני לבין אלה שהיו כאן לפני – חולמים את חייהם
כשברקע מתנגנים צלילים המריחים סדקים: היכולים
להסתנן כמו הרוח כמו המים ולהכיר אותי מתגשמת
בענן אי-שם למורדות הרי אררט.