אה! !AH

ריואנג'י, יפן. אפריל 2008. צילום: אריה קוץ. Ryoanji, Japan. April 2008. Photo: Arie Kutz

אה!

על השירה הקצרה בעולם.

"מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה". ט.ס. אליוט.

1.
הייקו הוא תבנית שיר יפנית המורכבת משלוש שורות שיר: בשורה הראשונה חמש הברות, בשורה השנייה שבע הברות ובשורה השלישית שוב, חמש הברות ובסך הכל שבע עשרה הברות בלבד. זוהי מסגרת קפדנית ובעלת היסטוריה לפעמים מכובדת לפעמים פרועה, ובמסגרת הזאת אנו מציגים תמונות מצב. כל תמונה עומדת בפני עצמה. התמונות לכאורה פשוטות. כדי להיכנס לעניין ניקח מצלמת קטנה, ונעשה סדרה של שלוש תמונות רגילות בתכלית, למשל: כפית על השולחן. או, כוס קפה שהתהפכה, או, המכנס הרטוב, או למשל: השמש שוקעת בחוף תל אביב ושורת הכיסאות על הטיילת ומלון דן מאחור, לפנינו סדרה של שלוש תמונות. כאשר אנו מתבוננים בתמונה אחת, יש לה משמעות משלה. כאשר אנו מתבוננים בסדרה, יש משמעות גם ליחס שבין תמונה לתמונה. יש משמעות חשובה לחיבור ביניהן, וזה כבר דבר חדש. ערך מוסף של חיבור. עכשיו אפשר לשים את התיאורים של התמונות אחד אחרי השני למשל:

שמש שוקעת
שורת כסאות ריקים
בית מלון

אנחנו יכולים להחליף את סדר התמונות כמו בלוטו של ילדים למשל:

שורת כסאות ריקים
שמש שוקעת
בית מלון

או,

שורת כסאות ריקים
בית מלון
שמש שוקעת

אבל, אנחנו רואים שדווקא בהנחה הראשונית של התמונות שהיא...

שמש שוקעת
שורת כיסאות ריקים
בית מלון

...פרחה איזו שהיא משמעות מעבר לתמונות. אה! יש לנו סיפור! וההקשרים הנובעים הם:
שמש שוקעת - כמצב של סיום,
שורת כיסאות ריקים - כלומר כולם הלכו,
ובית מלון - כאירוח לזמן קצוב.
פשוט לא?
אבל התמונה על החוף, הרבדים השונים והנוספים של סוף היום ותחילת הלילה, כלומר בין הזמנים, כמו "צ'ק אין" ו"צ'ק אאוט" ותחושת הסיום והכיסאות הריקים שבמובן הסיום של היום והשקיעה מתחברים לסוף אירוע, ובית המלון המתפקד כשעון חול של זמני אירוח, בתשלום כמובן, ובכן – סוף, זמן קצוב, וסקלה עולמית של זמן – השמש, יוצרים אצלנו אמירה על החיים, על עצמנו, ועל מקומנו כאן. וזה גדול! זאת אמירה ענקית ביחס לתמונות כל כך קטנות. אבל, עובדה היא שזה קורה. וכל האמירה הענקית הזאת באה לידי מיצוי בזק באנחה הקטנה הזאת: אה!

מי אומר את ה"אה!"? האמן המתרשם. ומי עוד? הקורא, וזאת בתנאי שהאמן הצליח ליצור באמצעיו המוגבלים את התחושה. "אני מרגיש, ובכן, אני קיים!" אומר האמן ומנסח את תחושתו המופיעה לפתע. "אני מרגיש, אני קיים!" אומר הקורא כאשר זיכרון תחושתו מקבל ניסוח לפתע. ומיד עולה שוב שאון הקיום לאחר שהעולם נמוג לרגע קט.

עלה מנצנץ
ממטרה מבדרת
זנב בשמש

כמובן שהאמן המצלם באופן אקראי מובל על ידי מצב רוחו באותו הרגע. זה אשר מצלם את מכולת הזבל למשל, יכול להתרכז בפתח המכולה, במכולה עצמה, בחתולים שליד המכולה, בעץ הנוגע במכולה וכמובן בזבל. תמונות קטנות מאד. אבל הצלם, הנדרש רק לצלם באופן אקראי לחלוטין, או אם תרצו, הרי זה אני הנדרש לחשוף את יכולתו הרגשית על מנת שהמציאות תרשם עליה. ובכן, אם הוא זחוח ונינוח, אולי יבחר את החתול המנמנם. אם הוא נרגז ומתוח, אולי יבחר ( אקראי, אקראי…) את הפתח הפעור של המכולה. ואם, ואם, ואם... אבל כאשר נחבר את התמונות הרי לפנינו סיפור. וסיפור יש לערוך. אז אנחנו משחקים עם התמונות, והסיפור שבו נחשפת החוצה משמעות ואווירה ותחושה מוחלטים, הוא הסיפור הנכון. ועלינו לזכור: מוחלט אינו חייב להיות ברור. כלל וכלל לא. למעשה, אמירה ברורה לגמרי אינה משאירה לנו את ההשתתפות והריגוש, אלא רק את הצפייה. לא כדאי לחשוף הכל, אה?

עכשיו ללא המצלמה הקטנה, אנחנו מצלמים בעיני רוחנו, ממסגרים את הרשמים הנראים, המוחשים או הנשמעים של החיים, הזמן והנופים המשתנים סביבנו, תמיד בפשטות, ובונים את הסיפור. אנו הקוראים, אנו הצופים בתערוכת מצבים. האם הצלם הצליח לעורר בנו משהו? האם מרחפת רוח מעל שבע עשרה ההברות?

ראי על הקיר
מתג החשמל מורם
דלת נפתחת

שלשה עצמים. אבל אלו יחסים! הה! האם זהו ראי הקסם, האם המתג מדליק את הראי, האם הדלת נפתחת בראי, האם הדלת נפתחת בחדר, האם המתג יפתח את הדלת, האם הראי הוא הדלת, מי בא, מי יוצא, האם, האם, סוף סוף… כל כמיהתנו לעולם חדש, לסוד נסתר, לגוף נאהב, ליכולת לנסוע בין העולמות עולה מבין השורות.
שלוש תמונות – תערוכה.
מה שמה של התערוכה? השיר.
הייקו.

2.
כשלימדתי פעם עיצוב וציור מצאתי את ה''הייקו'' היפני ככלי מושלם על מנת ללמד ביטוי מרוכז ללא עודפים טפלים, לבטא רגש אישי ופרטי ללא מסננים תרבותיים וחברתיים וכמו כן את היכולת לערוך סדר עניינים. דיבור פשוט היוצר שירה, לוכד ומבטא משמעות ורוח דרך פורמט מצומצם. לאחר הצעדים הראשונים של כתיבת הייקו שבהם התנסינו בניפוי הטפל ולכידה של הרגע עצמו, נתבונן בתוצאה: מהי הרוח?

ראשה הצחור
שותתת ריח מתוק
חבצלת החוף

ההרגשה מופיעה כצליל על והיא אחד מסימני האיכות של הביטוי. מינוח הודי בן מאות שנים הוא ''ראזה'' והוא מגדיר תחושה זו כתוצאה ממשית הנדרשת כמטרה מהיוצר ומהיצירה. כל עבודת היצירה מכוונת לכך כמנסחת תחושה. ישנן שתי דרכים למצוא את ה''ראזה''. האחת היא בבנייה מודעת על מנת להשיג את המטרה. השנייה והיא מתאימה יותר לענייננו, היא לכידת הרגע עצמו ללא כוונות מיותרות. אז בהתבוננות חוזרת ניווכח מיד האם אור נסתר זה של התחושה מופיע או אינו מופיע.

שתי דרכים אלו הן הויכוח, הנצחי כמעט, אודות הדרך להארה. ליטוש ושינון עד הרגע שבו נופל המסך או הליכה סקרנית בדרכך עד אשר תמצא את עצמך ''במקרה'' מצדו השני של המסך. מבחינה זו יצירה זו של יפן תואמת את פריצותיו של הזן. היה ריק. לך ישר. ראה. ראה.

המצבים עצמם באים משדות שונים של האחד ההווה סביבנו שיש להבחין ביניהם בבירור: סביבה, גוף, יחסים. אלו שדות יסודיים. עליהם נבנים וצומחים שדות על גבי שדות היוצרים במורכבות מופלאה את עולם התופעות או החלום. זהו המסך שדרכו צריך לפרוץ. אין שום סיבה לבטלו, גם אין אפשרות, אולם עינו הנוקבת של היוצר נחה לרגע על דבר משותף לכל. זהו רגע חסר אינטרסים ומשום כך הוא חסר תועלת במהותו. אז יכולה, במבט המשותף, להיווצר אחווה, ועימה כצליל-על קורטוב של עצב על העובדה שמבטנו, מה שאנו רואים, ואנו עצמנו, כולנו כה רגעיים.

לשירים יש כיוונים. ממני אל עלה צף במי שלולית. משיח התבלין וריחו הנישא אלי. מבטי נמשך לשמשת מכונית, השתקפות אור ניתזת מולי. בהתאמה, אני קורא את השיר, השיר מדבר אלי, אני מתעמת עם השיר וגם, השיר הוא אני. שלושת חלקי השיר מרכיבים שאלה נסתרת והנחה עם מסקנה.

ביפן מולדת ההייקו נדרשו הכללים הבאים: מספר הברות מדויק, אזכור של אחד מזמני השנה שהם: האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, על ידי ייצוג של שם או דימוי, ואם אפשר, תמונת טבע. כל אלו היו חלק מדופק החיים היפני. ההייקו נולד מסגנון שירי מורכב יותר בשם "טנקה", שלצידו צמח ה"קיוקה" כשיר סטירי. סגנון זה נקרא "שיר מטורף". הייקו שימש כבידור חברתי ואינטלקטואלי עילי כאשר הוצג שיר כאתגר שממנו היה צריך לשרשר שיר חדש העונה לנושא שהוצג מחד ופותח נושא כאתגר חדש מאידך. שרשראות כאלה נקראו רנגה. לצד ההייקו עצמו צמח ה"סנריו" (על שם יוצרו) שהוא הייקו סטירי, חורג לעיתים מהמבנה ההברתי, ועוסק בעיקר בנוף האנושי. סגנון המשלב פרוזה והייקו רווח ביפן וקטעי הפרוזה נקראים הייבון.

עם יד על הלב, לכתוב הייקו בשפה זרה זה לשחק ב''כאילו''. המבנה ההברתי החד של היפנית, המצלול, המרווחים ותודעת הזן המושרשת, כל אלו הם כלים שאופייניים ליפנית ואינם בנמצא בעברית. אבל אני רוצה להאמין שרוח הדברים אכן חולפת בתוך צורות שונות ומשתנות ואני אוהב לשחק.


3.
ששת חלקי הדיבור המקובלים הם שמות עצם, פעלים, תארים, תוארי פועל, מילות יחס ומילות קישור. נסו לכתוב את השיר שלכם בשימוש בשמות עצם ושמות פועל בלבד. שני חלקים נטולי חיווי ופרשנות מתוך ששה. זהו תרגיל מצוין לוותר על קלישאות אוטומטיות וסיסמאות ספרותיות ועיתונאיות, נוסחאות לשוניות תעשייתיות המשתלטות ומלסטמות את התחושה שאמורה להיות ראשונית ומקורית שלכם בלבד.

לא פשוט לוותר על כך משום שאנו מזדהים עם האופנה הדיבורית הזאת כמעט באופן מוחלט. לוותר על כך משמעו להתעורר, לוותר על לחשי השבעה לשוניים, הגזמות, העצמות והדגשים שמתפקדים כביטוח מילולי ורגשני, תוספת רעש, נוצות אינטלקטואליות, נזמים לשוניים, ואז לגשש את הדרך אל עצמנו מבעד לתכנות חברתי המעניק ציונים לשבח על עיבודי המוּכּר.

כל התארים והתחושות צריכים להופיע כצליל-על מתומצת מעל העובדות היבשות של הקיום המצולם בשיר. זהו הקסם.

משחיר הים
קול אווז-בר
מלבין נעלם.
(באשו).

רגעיות, עונת מעבר, עמידה מול הנצח, טביעה, בדידות, געגוע, דמעה, פחד. עם מי אפשר לחלוק דבר כביר כל כך? כיצד ללכוד את כל האפוס התחושתי הזה לשירה? לשירה מצומצמת? לשירה מינימליסטית? לשורת קוד פרטית ביותר ואוניברסאלית בו-זמנית? אין לנו ולאינטרסים הקטנוניים שלנו, לפחדים שלנו, לתאוות הפרסום שלנו, מקום שם. אין מקום. זו ההישרדות המאפשרת רק את ההכרחי ביותר. נאמר: אמן טוב אינו מותיר עקבות. לכן, היעלמו ממה שכתבתם ויהיה לכם סיכוי להתחבר לרוח העולם.

ראשה הצחור,
שותתת ריח מתוק,
חבצלת החוף.

פגיעות, עונת מעבר, דימום רגעי החיים, היכחדות אקולוגית, געגוע, דורסנות, זיכרונות, תום שנעלם, כורכר, דיונות.

העגלה
מתמהמהת לרגע
ויוצאת בעקבות הסוס.
(פוקיאו).

הזמן הנפתח (!), כובד חיינו, עייפות החומר, התמדה, משימה, יעוד, חובה, הכרח, עבודת פרך, רתמה, מרידה, כניעה, מותרות וחסד של התבוננות, ניצחון האהבה.

הדייר עזב
בין סלעי הגבעה
מוטל שריון צב

ההברות הספורות בקפדנות של ההייקו מרחפות מעל לתהום של תפיסת הדאו אשר המשורר האמיתי רואה אותה בבירור. שם הסתמי נשגב דרך חלונות עיניו. הרואה רואה את הריק ואת החומר כאחד ומבין את יחסי הגומלין התמידיים ביניהם בזרימה ובהתמרה בצמיחה וקמילה, כשירה שהוא אחד מחומריה, מושאיה ומשורריה.

ניתז בשמחה
צליל האסלה הזהוב
בבוקר אביב

דאו, הדרך או הנתיב, הכיוון, המוחלט או הקבוע או התמידי, החוק, הטבע, העיקרון העילאי, אוֹפֶן, אוֹרַח. התהוות שאין לנו אפשרות של בעלות עליה, היבט אלוקי שהיה הווה ויהיה והדרך לגשת אליו היא להיות, לקבל ואפילו לגחך והכל יחדיו מתכנס לחיוכו הפנימי של היוצר שנעלם. זהו זן ושורשו של הזן הוא אכן הדאו, והייקו וכל שירה אמיתית היא כולם כאחד. חמלה ופגישה, יופי, נס, נשגב, ושמיימי. עולם שלם ברגע פרטי.

הסתמי נשגב
דרך חלונות עיניו
של המשורר


4
כמו הסושי והמצלמה הדיגיטלית הפך ההייקו לביטוי אמנות בינלאומי הנכתב בשפות רבות ומתאים באופן מושלם לתקשורת הרשתית והסלולרית בפורמט של אימיילים ומסרונים וכמובן לא נפקד גם מקומן של הודעות לקוניות של המדיה הטכנולוגית המעוררות בנו פרץ רגשות עז:

חשבונך חסום
אנא פנה לסניף שלך
תודה ושלום


יישום לא חוקי
התקשר בבקשה
לספק שלך

אפשר לומר עליו, על ההייקו שהוא פשוט המתין שלוש מאות שנים לטכנולוגיה המתאימה והנה זה בא, באמפליטודה מרהיבה משירה צרופה עם דימויי טבע, אל גלגול ויראלי של סלנג אורבני ופלסטיקי מקודד שבתורו ימריא כנראה למרחב פואטי חדש. וכפי שפתחנו את המאמר בקביעתו של ט.ס. אליוט: "מעט מאוד דברים יכולים לקרות לעם שיהיו חשובים יותר מאשר גילוי צורה חדשה של שירה".

שוֹמֵר מָסָך
עַל פְּנֵי גָן הַמִילִים
חַשְמָל מִתְהַפֵּך

אולי בהקשר זה כדאי להזכיר את דוברי האנגלית/אמריקאית שבגלל יחס הברות שונה בין השפה היפנית לשפה האנגלית הם צמצמו אל מבנה של שלוש חמש שלוש המכונה "לוּן" (Lune) בכדי להגיע לאופי דומה יותר ליפנית. ישנן שתי גרסאות של לון. האחת מיוחסת לרוברט קלי, פרופסור אמריקאי לספרות המונה חמש הברות, שלוש הברות וחמש הברות. השניה מיוחסת לג'ק קולום שלימד ילדים ושכח את סדר המניה של ההברות.במקומן הוא מנה שלוש מילים, חמש מילים ושוב שלוש. דבר שהיה קל יותר לילדים.

ועדיין, ועל אף כל המשחקים, ההתפתחויות, הגרסאות, העיבודים והניסיונות, בסופו של דבר כפי שקבעה מסורתית, במחיאת כף יד אחת, גרטרוד סטיין:

שושנה
היא שושנה
היא שושנה.