גליה ואירופה, 1990,Galya and Europa
פרידה
נילי לנדסמן
היה לי פעם מורה שלא נפרדתי ממנו כראוי. ואולי לא היתה דרך להיפרד, חוץ מלהסתלק. על כל פנים, הוא אמר לי פעם שתלמידים הם כפויי טובה ולכן אסור למורה לתת להם יותר מדי מעצמו. הייתי אז מורה בתחילת דרכה, וחשבתי שזאת אמירה אומללה. עם הזמן, כעסתי פחות, ופחות נזקקתי לתירוצים להצדיק את כשלון היחסים ההם, ויכולתי להתבונן באמירה הזאת, שהבליחה מפעם לפעם ברגעי התסכול כאזהרה.
הלא קל מאוד לדבר על אהבה ללא תנאי, על הימנעות מציפיות, על טיפוח שוויון הנפש כלפי מחמאות ואכזבות, אך קשה מאוד להתנהל במערכת יחסים על תקן הקדוש שאינו מפתח ציפיות. בבסיס כל מפגש מלבלבת האפשרות לפתח ציפיות מהקשר, בעיקר כשמהעבר השני ניצב תלמיד קשוב, ההולך ונפתח ונקשר אליך. והמורה, הרי הוא בן אנוש, העלול להחליק, מבלי משים, אל המלכודת הזאת. מעל כל קשר של מורה ותלמיד מרחפת הסכנה של מניפולציה וסחטנות רגשית.
על כל תלמיד בודד שמחליט לכרות ברית עם מורה ולדבוק בו, יהיה אשר יהיה, ישנם רבים, עוברי אורח, חולפים. חלקם מעולם לא התכוונו ליותר, אחרים נואשו מסיבותיהם. על כל אחד שמבקש שתלווה אותו במסע הרצוף פרידות תמידיות מדברים שחשבנו שלעולם יהיו חלק מאיתנו (כולל, כמובן, המלווה במסע הזה), נכנסים ויוצאים אלה שמחפשים להם מאמן כושר, גואל, הורה שיכריח אותם לפעול, או אובייקט להיקסמות.
תלמידים נאחזים ונושרים. מתלקחים, בוערים וכבים. מחפשים סיבות לחדול כי זה קשה, תובעני, לא כיף כמו בהתחלה, יקר, לא מביא תוצאות מובטחות בקצב המתאים, מכאיב, מתיש, נמשך, או כי סתם נמאס להם. אבל המורה, הוא אמור להישאר. להמשיך. ללא שבחים וללא תרועות. אפילו לא לצפות לראות את התלמיד חוזר. נגזר על המורה לתרגל ללא הרף: לתת מבלי לצפות.
ואם מתחשק לו גם להתבלבל קצת, מוזמן הוא ללכת אצל המורה שלו.
מורה ותלמיד יחדיו בדלת. מה מחכה להם שם? מה ביניהם? מה הם חולקים? הבנה, הנובעת מתוך הניסיון המשותף ובסופו של דבר בדידות. אכן, בדידות גדולה.
להרהר בהבנה שהמורה והתלמיד חולקים זה עם זה ברגעי החסד, הבנה שהיא לרוב בשתיקה, בבדידות שלעולם נוכחת, של רצים למרחקים ארוכים, מתחנה לתחנה. הנוף חולף, הרים, עמקים, ים מכסיף, שדה טרשים זעוף סבר, אנשים עולים ויורדים. השמש נעה, היום מחשיך.
בדידות שזורה לבלי הפרד ביחסים של מורה ותלמיד שנפשם נקשרה. המורה יכול לספק נחמה, תמיכה, קרן מזבח שאפשר להיאחז בה. לעיתים שלובים השניים האחד בשני כך שאחד מחזק את השני וכל פריצת דרך אצל האחד מסייעת לאחר.
מה מלמד המורה?
מה שלמד מהמורה שלו ומה שלמד מעצמו ומה שילמד מתלמידו.
אולי כבר אינו מלמד מה שלמד כי היה לכופר. אולי הוא משנה בקצוות כדי להטביע חותם. מה לומד המורה? אוזלת יד, צניעות, יוהרה, סבלנות, סלחנות?
והאין תפקידו של המורה הגדול ללמד את התלמיד את חכמת הפרידה? מהרגליו, מדעותיו הקדומות, מתפישתו, מאשליות ומציפיות. ממאמץ להידמות.
ובסוף, להיפרד ממנו עצמו.
תגובה 1:
שלום יקירתי,
לדעתי, בסופו של דבר המהות והדרך גם של התלמיד וגם של המורה היא הדבר שמחבר בין שניהם. לא איי אלו דברים אשליתיים שעלולים ליצור חיץ וכעס בינהם מתוך רצון למצוא חן או מקום של קבלה בשביל התלמיד. אז אני חושב שבסופו של דבר יש הוקרת תודה עמוקה למורה כנה, שדבק, דובק באתיקה של הדרך ושיש בו מידת חמלה. סביר להניח שיהיו מהמורות אבל בסופו של דבר צריכה להיות אהבה או הוקרה רבה שם של שני אנשים בודדים אמנם, שונים אבל כל כך דומים גם: מחפשים את האמת, הבנה של עצמם ונגזר מכך של כולנו.
אני חושב שראוי לשמור על איזה שהוא קשר כי בכל זאת משהוא מאוד עמוק נרקם שם.
הוסף רשומת תגובה