ג'קי, צ'אן, ברוס, לי
קסמה של אסופת הכתבים הקלאסיים "טאי צ'י צ'ואן
ג'ינג" הוא במלאכת העריכה והתרגום היצירתית של דוד מיכאלי
ד''ר גליה פת שמיר 22/8/2005
ג'קי צ'אן, ג'ט לי, ברוס לי, קונג-פו, וטאי צ'י, נאמרים
על ידי רבים מאיתנו בנשימה אחת עם "אומנויות לחימה". ניפרד לפי שעה
מכוכבי הסרטים הסיניים ונתרכז באומנותם. "אומנות לחימה" היא אכן תרגום
מילולי למונח הסיני
wushu, הכולל בתוכו אומנויות סיניות שבכללן הקונג פו המוכרת ואחותה
ה"מרוככת" - הטאי צ'י. פניה לטאי צ'י צ'ואן גי'נג - כתבי המופת בתרגום
החדש של דוד מיכאלי (ועם פרשנותו) מלמדת שבטאי צ'י יש אומנות רבה, אך לחימה יש רק
במובן מטפורי של מאבק כוחות פנימי. אומנות הטאי צ'י המופלאה, (בפרט על מנקודת המבט
של המורה צ'אנג מנג צ'ינג וממשיכיו בעולם ובארץ) היא אומנות שבה מהות (ti) של דבר היא יישומו (yong) בחיי אדם, והתנועה שהטאי
צ'י מכוון אליה באה לביטוי גופני, נפשי, ובפרט - בינאישי. הטאי צ'י מתגלה לפיכך
כאומנות האיזון הגופני, שוויון הנפש, והקשר בין אדם לעולם.
"טאי צ'י צ'ואן גי'נג - כתבי המופת" הינו ספר תרגום ופרשנות לאוסף
כתבים המייצגים נקודות מבט של מורי טאי צ'י שונים אודות אומנותם. ניתן למצוא בו
כתבים קלאסיים מהמאה ה-16 בסין ועד פרספקטיבות של מורים בני ימינו אנו, גם בישראל.
הקובץ מציג לקוראיו אוסף יוצא דופן של פרקי שיר, פרקי הגות ופילוסופיה, פרקים
הקרובים ברוח כתיבתם לדברי אמונה דתית, ופרקים שעניינם הוראה והדרכה מעשית. כתבי
המופת מתורגמים מהמקור הסיני ובגרסתם הנוכחית בעברית מוסיפים על המקור מגוון קטעי
פרשנות של המתרגם דוד מיכאלי ושותפים לתרגום ולתרגול טאי צ'י. בין ההערות ניתן
למצוא הפניות אסוציאטיביות למזרח ולמערב החל מספר הדרך והסגולה של לאו-דזה, דרך
האחים צ'נג בני שושלת סונג בסין, ועד לספר בראשית ולפרקי אבות, לאייזיק ניוטון,
ואפילו לברוס לי המציע אינטרפרטציה משלו על היחס שבין תרגול לבין מסתרי הקיום. עם
כולם יוצר דוד מיכאלי דיאלוג ובאמצעותו כותב. או אולי יש לחשוב על כך כאילו הוא
מתרגל איתם טאי צ'י ומתקדם בעזרתם; רוקד איתם ומנסה לשמור הרמוניה.
בקריאת הספר עשויה להתעורר הרגשה שמיכאלי כותב בו בזמן שלושה ספרים. הרגשה
זו היא ביטוי לכוחו של הספר (ובעיני אחרים אולי דווקא לחולשתו). ראשית, הספר הוא
תרגום הקלאסיקה של הטאי צ'י; שנית, הספר מציג מחקר אקדמי על מלאכת התרגום ורעיונות
הטאי צ'י; ושלישית, הספר מכיל יצירה מקורית שעניינה נקודת המבט של מיכאלי עצמו
(בהשראת אחיו מורה הטאי צ'י ניצן מיכאלי, וכמה חברים). זהו מעין "דוד מיכאלי
מתבונן בעולם דרך משקפת הטאי צ'י".
ראשית, באשר לפרקי התרגום. הטקסט המקורי הוא מקסים לעצמו והתרגום מבטא
היכרות עמוקה אתו. המונחים הסיניים הרבים שמציג הטקסט זוכים כאן לתרגום עברי ההופך
את הטקסט בדרך כלל, לקרוב ולפואטי. הבחירה האמיצה למצוא מקבילות בעברית הופכת טקסט
זר למובן, הן עבור בור והן עבור מי שראה תרגומים קודמים. "אינסוף, בסיס,
זרימה, להבה", למשל, מבטאים יפה את הסמלים צ'יאן, קון, קאן ולי מ"ספר
התמורות" ומעניקים להם משמעות גם עבור מי שאינו בקי בספר, ואילו הבקי יפנה
מייד להשלכותיהם המעשיות.
אדם הניגש אל הטקסט מבלי לדעת כי המדובר ב"מדריך
תנועה" ימצא בו פרקי שירה הכתובים על-פי רוב בשפה קולחת דרך ציורי גוף עשירים
בדמיונם. למשל:
בתנועה
כל הגוף כענן מרחף
קל וזורם ללא הרף
הערות על טאי צ'י צ'ואן, פתיחה, עמ' 27
לעתים תגלה השירה לקורא רמז פילוסופי, הקורא לחקירה וגילוי:
אם שליטה היא שחרור
ושחרור הוא שליטה
עצירה תתחדש לזרימה
רוח הדברים בתרגול אמנות שלשה עשר המצגים, עמ' 67
במקרים אחרים מציע בית השיר רמז דתי או קוסמולוגי, (ומזכיר לרגעים בסגנונו
שירה מוכרת יותר מימי הביניים):
יד המוחלט העילאי
שלשה עשר הפיתוחים
נס מתהווה בנשימה בת שני פנים נחלקת
להיבטים משלימים
מתמיר חיי אין סוף הדברים ושב אל החיק
האחד.
השיבה אל החיק האחד,
כעילת העילות, שני המופעים, ארבע
ההתגשמויות, הכל אחד חסר פנים"
שיר המהות והיישום, עמ' 79
ועתים חושף השיר טפח של אספקט מעשי, אשר משאיר בלב הקורא את שאלת היחס שבין
הפשר הגופני של ביטוי לבין פשרו הפסיכולוגי כפי שבא לביטוי בשירה קלאסית מרומזת
שניתן לחזור ולקרוא בה ולגלות בכל פעם היבט נוסף:
"אל תטה
אל תישען
בפתאום תעלם,
בפתאום תתגשם"
תורת הטאי צ'י צ'ואן, ע' 47
באשר לאספקט המחקרי של הספר. זהו ניסיון יוצא דופן
לפרסום מחקר אקדמי על-ידי מומחה שאינו אקדמאי. מאספקט זה של היצירה ראוי לציין את
עבודת המחקר הממושכת שהובילה להוצאת הספר, אשר כללה לימוד סינית לצורך התרגום.
מעשה מרשים זה ראוי לשבח בעיקר נוכח היצירה המוגמרת. מובן שאין לצפות לשלמות
סינולוגית הכוללת היכרות עם המילונים הסיניים ומקורות המחקר המקובלים בקהילה שזה
עניינה. במסגרת זו חשובה במיוחד הצגת הטקסט הסיני בנספח (גם אם אין בו עקביות מלאה
והסימניות הסיניות לעיתים מופיעות בצורתן העתיקה ולעיתים בגרסה שלאחר הרפורמה).
בעזרת הטקסט הסיני המופיע בנספח יכולים קוראים מלומדים לקרוא, להשוות ולסלול דרך
משלהם (כפי שמציע מיכאלי שוב ושוב).
בעיה אחרת מולה ניצבים כל המתרגמים מסינית היא בעיית התעתיק. לדוגמה: האם
לכתוב "טאו" ו"טאי-צ'י" (כפי שמקובל), או "דאו"
ו"טאי ג'י" (כפי שנכון)? רוב קהל הקוראים ודאי שמע את המונח
"טאו" ואולי גם יודע כי המדובר בדרך, התורה, השיטה, ומהלך החיים. רבים
מהקוראים לא יודעים כי כשמופיע הביטוי "דאו" בטקסט, זהו למעשה בדיוק
אותו ביטוי (שעדיף בכלל לתרגמו בפשטות "דרך") אלא שהוא רשום במקרה זה
בצורתו הנכונה (כ"דאו" ב"ד" ולא ב"ט"). מטעמים
היסטוריים שמקורם שיטת תעתיק מסינית ללטינית השתרש בלבול בקרב דוברי שפות המערב
(לא רק העברית). שיטת התעתיק הותיקה (וויד ג'יילס) קבעה כי את הצליל "ד"
בסינית יש להעתיק באנגלית באות
t ואילו "ט" יועתק באות
t' . בעקבות שיטה זו העתיקו בישראל את הצליל "ד" של דאו דווקא באות
"ט" כטאו.
ה"מבינים" הבינו, והאחרים שאינם בקיאים פתחו ספר, ראו tao, והתרגלו כך. כבר למעלה
מעשרים שנה מקובלת בעולם הסינולוגי שיטת תעתיק מאוחרת יותר (פין-יין), אשר
תיקנה עיוות זה והיא משתמשת ב-
d וב-t כתיקונן.
לפיכך בתרגומים לעברית ניתן למצוא כראוי את "ספר הדרך והסגולה" (או הדאו
דה ג'ינג) של לאו דזה (בתרגום דן דאור ויואב אריאל) אך גם את "הטאו של
פו". מיכאלי, ככל מתרגם, חייב להתמודד עם מונחים שגורים בשפה, ועם העובדה
שלעיתים הטעות שגורה ולא תיקונה. בחירתו יוצאת הדופן של מיכאלי היא בחירה
ב"דרך אמצע" שאינה דבקה באף אחת מהשיטות המקובלות. למשל שם הספר:
"טאי צ'י צ'ואן ג'ינג" "טאי צ'י" - מאחר וכך שגור (יש לומר
טאי ג'י) אך" ג'ינג" כפי שיש להגות, אולי כי פחות שגור, ואולי
מטעם אחר. אפשר להניח טעמים לבחירה זו, למשל רצון לדייק, (אך לא בכל מחיר) ועמו
ניסיון להציג טקסט נוח לקריאה לקורא הישראלי. בסוף הספר מצורף מילון מונחים ובו הם
רשומים בשתי שיטות התעתיק גם יחד למען הסר ספק.
מספר מונחים, בעיקר טכניים, מופיעים בספר בגרסה ראשונה
בעברית. ניסיון זה הוא חשוב ונועז ואולי בעוד מספר דורות יתאמנו תלמידים
ב"תרגול דגם" ו"מפגש ידיים" ולא ב"form" "push
hands" ו כיום זה קצת מוזר. אולי בשל רצון לדייק בצד המקצועי,
דווקא כמה מהמונחים הטכניים שבוחר מיכאלי עלולים להישמע מלאכותיים הן למתרגל והן
לבור. למשל, "הדף, גלילה, דחיסה, שינוע" עבור פנג, לו, ג'י, אן נשמעים
מלאכותיים לדוברי עברית שאינם בקיאים בטאי צ'י, וזרים למתרגל המורגל בשמות התנועות
באנגלית - push
, press , roll back ,ward off.
לבסוף, דוד מיכאלי הוא יוצר. הוא פרסם בעבר ספר ("זמן המדבר")
וסיפורים קצרים, הוא מעצב, והוא מומחה בתנועה. כל אלה באים לביטוי בספר החל מעיצוב
הכריכה ועד לדרך הביטוי וההערות האישיות. מיכאלי בודק תרגומים, משווה ויוצר סינתזה
שהיא משום חיפוש הדרך שלו בתרגום. אין תרגום מושלם, אך במקרה זה גם אם אינו מושלם
מורגשת בו היטב נוכחות המתרגל והמבצע. עבורי, כמי שעוסקת כבר זמן ממושך
בפילוסופיות הסיניות, הספר מביא אל החיים רעיונות, עקרונות, ותפיסות, ומדגיש את
המבט המעשי ביחס אליהם. כמי שמתרגלת טאי צ'י נותן לי הספר עוגן (ואולי יש לומר
שורש) לתנועה ולביצוע. בנקודת המבט האישית היוצרת של דוד מיכאלי הוא מטביע חותם
משלו על הטקסט, ובדיוק בעזרתה גם מזמין את קוראיו להשתתף באופן פעיל ביצירה. זוהי
שיחה של איש עם טקסט. זה יפה, מהנה ומלמד.
"טאי צ'י צ'ואן גי'נג - כתבי המופת", תרגום ועריכה: דוד מיכאל, הוצאת מדף, 184 עמ'
