יום חמישי, 23 באפריל 2009

וולט וויטמן / עלי עשב / שיר הדרך הפתוחה / עברית: ד.מ. Song of the Open Road By Walt Whitman

itzik patish / grass / israel 2008



"ההתבוננות איננה מתת אלוה, אלא יכולת נרכשת." / וולט ויטמן

"Observation is not a divine gift, but a cultivated faculty."

(מתוך ריאיון נדיר שנערך עמו בשנת 1911 ופורסם תחת הכותרת Walt Whitman and Mental Science  )

 

 

שיר הדרך הפתוחה / וולט ויטמן

 

1

קַל לֵבָב וְרֶגֶל אֲנִי עוֹלֶה לַדֶּרֶךְ הַפְּתוּחָה,

בָּרִיא, חָפְשִׁי, הָעוֹלָם לְפָנַי,

הַנָּתִיב הָאָרֹךְ הַחוּם לְפָנַי, מוֹלִיךְ לְאָן שֶׁאֶבְחַר.

 

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ אֵינִי שׁוֹאֵל לְמַזָּל-טוֹב, אֲנִי עַצְמִי הוּא הַמַּזָּל הַטּוֹב,

מֵעַתָּה וָאֵילָךְ אֵינִי מְיַבֵּב יוֹתֵר, מְעַכֵּב יוֹתֵר, לֹא זָקוּק לְדָבָר

אֵין יוֹתֵר קֻבְלָנוֹת פְּנִימִיּוֹת, רְשׁוּמוֹת, בִּקּוֹרוֹת נִרְגָּנוֹת,

חָזָק וּמָלֵא אֲנִי נוֹסֵעַ בַּדֶּרֶךְ הַפְּתוּחָה. 

 

הָאָרֶץ, הִיא מַסְפֶּקֶת,

אֵינִי רוֹצֶה כִּי מַעַרְכוֹת הַכּוֹכָבִים יִהְיוּ קְרוֹבוֹת יוֹתֵר, 

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵן נִמְצָאוֹת הֵיטֵב הֵיכָן שֶׁהֵן,

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי הֵן מַסְפִּיקוֹת לְאֵלּוּ הַשַּׁיָּכִים לָהֶן.

 

(עֲדַיִן נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת טַעַם מַסּוֹתַיי הַנּוֹשָׁנוֹת,

נוֹשֵׂא אֲנִי אוֹתָם, גְּבָרִים וְנָשִׁים, נוֹשֵׂא אֲנִי אוֹתָם לְאָן שֶׁאֵלֵךְ,

נִשְׁבָּע אֲנִי כִּי אֵין אֶפְשָׁרִי לִי לְהִפָּטֵר מֵהֶם,

מָלֵא אֲנִי בָּהֶם, וּבִתְמוּרָה אֲמַלֵּא אוֹתָם.)


2

אַתְּ דֶּרֶךְ אֵלֶיהָ אֲנִי נִכְנָס וּמַבִּיט סָבִיב, אֲנִי מַאֲמִין שֶׁאֵינֵךְ כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן,

אֲנִי מַאֲמִין שֶׁהַרְבֵּה מִן הַבִּלְתִּי נִרְאֶה גַּם הוּא כָּאן.

כָּאן הַלֶּקַח הֶעָמֹק שֶׁל הַקַּבָּלָה, לֹא הַעֲדָפָה וְלֹא הַכְחָשָׁה,

הַשָּׁחֹר עִם רֹאשׁוֹ הַצַּמְרִירִי, הָעֲבַרְיָן, הַחוֹלֶה, הָאַנְאַלְפַבֵּיתִי, אֵינָם מֻכְחָשִׁים;

הַלֵּדָה, הַדְּחִיפוּת לָרוֹפֵא, הַנַּוָּד הַמְּקַבֵּץ, תְּנוּדַת הַשִּׁכּוֹר, חֲבוּרַת הַמְּכוֹנָאִים הַצּוֹחֶקֶת,

הַצָּעִיר הַנִּמְלָט, מֶרְכֶּבֶת הָאָדָם הֶעָשִׁיר, הַפּוֹשֵׁעַ, הַזּוּג הַבּוֹרֵחַ,

 

עוֹבֵד הַשּׁוּק הַמַּקְדִּים, מֶרְכֶּבֶת הַמֵּת, סַבָּלוּת הָרָהִיטִים אֶל הָעִיר, הַחֲזָרָה מִן הָעִיר,

הֵם עוֹבְרִים, גַּם אֲנִי עוֹבֵר, הַכֹּל עוֹבֵר, דָּבָר אֵינוֹ נִתָּן לִכְבִילָה,

אַף לֹא אֶחָד מִלְּבַדָּם יִתְקַבֵּל, אַף לֹא אֶחָד מִלְּבַד זֶה יָקָר לִי יִהְיֶה.


3

אַתָּה, אֲוִיר, אֲשֶׁר מְשָׁרֵת אוֹתִי עִם נְשִׁימַת הַדִּבּוּר!

אַתֶּם הַדְּבָרִים שֶׁבַּחֹמֶר הַמְּפֻזָּר הַקּוֹרְאִים אֶת כַּוָּנוֹתַי וּמַעֲנִיקִים לָהֶם צוּרָה!

אַתָּה הָאוֹר הָעוֹטֵף אוֹתִי וְאֶת כָּל הַדְּבָרִים בְּזִרְמֵי עֲדִינוּת וְשִׁוְיוֹן! 

אַתֶּם הַמִּרְעוֹלִים שְׁחוּקֵי הַשִּׁמּוּשׁ בַּפְּעָרִים הָאַקְרָאִיִּים שֶׁבְּצִדֵּי הַדְּרָכִים!

אֲנִי מַאֲמִין בָּכֶם הַסְּמוּיִים עִם קִיּוּם בִּלְתִּי נִרְאֶה, כֹּה יְקָרִים אַתֶּם לִי.

 

אַתֶּן מִדְרָכוֹת הֶעָרִים הַמְּסֻמָּנוֹת בִּדְגָלִים! אַתֶּן שְׂפוֹת הַמִּדְרָכוֹת הַחֲזָקוֹת בַּקְּצָווֹת!

אַתֶּן מַעְבּוֹרוֹת! אַתֶּם קַרְשֵׁי וְעַמּוּדֵי הַמְּזָחִים! אַתֶּם צִדֵּי הָעֵץ שֶׁל הָרְצִיפִים! אַתֶּן אֳנִיּוֹת רְחוֹקוֹת!

 

אַתֶּן שׁוּרוֹת הַבָּתִּים! אַתֶּם הַחַלּוֹנוֹת נוֹקְבֵי הַחֲזִיתוֹת! אַתֶּם הַגַּגּוֹת!

אַתֶּן הַמִּרְפָּסוֹת וְהַכְּנִיסוֹת! אַתֶּם חִפּוּיֵי הַקִּירוֹת וּמְגִנֵּי הַמַּתֶּכֶת!

אַתֶּם הַחַלּוֹנוֹת אֲשֶׁר קְלִפּוֹתֵיכֶם הַשְּׁקוּפוֹת יְכוֹלוֹת לַחֲשֹׂף כֹּה הַרְבֵּה!

אַתֶּם הַדְּלָתוֹת וְגַרְמֵי הַמַּדְרֵגוֹת! אַתֶּן הַקְּשָׁתוֹת!

אַתֶּן אֲבָנִים אֲפֹרוֹת שֶׁל מִדְרָכוֹת לֹא נִגְמָרוֹת! אַתֶּם הַמַּעֲבָרִים הַכְּבוּשִׁים!

אֶת כָּל מָה שֶׁנָּגַע בָּכֶם אֲנִי מַאֲמִין כִּי צְפַנְתֶּם בְּתוֹכְכֶם, וְעַתָּה אוֹתוֹ סוֹד יֻטְמַע בִּי,

מִן הַחַיִּים וּמִן הַמֵּתִים אִכְלַסְתֶּם אֶת חָזוּתְכֶם הָאֲדִישָׁה, וְהָרוּחוֹת לָכֵן יִהְיוּ נְהִירוֹת וִידִידוֹת לִי. 


4

הָאָרֶץ נִפְרֶשֶׂת יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה

הַתְּמוּנָה חַיָּה, כָּל פְּרָט בְּאוֹרוֹ מֵיטָבִי,

הַלַּחַן רוֹעֵף הֵיכָן שֶׁרוֹצִים, וּפוֹסֵק הֵיכָן שֶׁלֹּא רוֹצִים,

הַקּוֹל מְלֵא הַחֶדְוָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ הַצִּבּוּרִית, הַתְּחוּשָׁה הַטְּרִיָּה הָעַלִּיזָה שֶׁל הַדֶּרֶךְ.

 

הוֹ דֶּרֶךְ רָאשִׁית בָּהּ אֲנִי נוֹסֵעַ, הָאוֹמֶרֶת אַתְּ לִי אַל תַּעַזְבֵנִי

הָאוֹמֶרֶת אַתְּ אַל תָּעֵז – אִם תַּעַזְבֵנִי אָבוּד הִנְּךָ?

הָאוֹמֶרֶת אַתְּ מוּכָנָה אֲנִי מִכְּבָר, כְּבוּשָׁה הֵיטֵב וּמְזֹהָה, דְּבֹק אֵלַי

 

הוֹ דֶּרֶךְ צִבּוּר, אֲנִי מֵשִׁיב אֵינִי פּוֹחֵד לְעָזְבֵךְ, וַעֲדַיִן אוֹהֲבֵךְ,

אַתְּ מְבַטֵּאת אוֹתִי טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָכוֹל אֲנִי לְבַטֵּא אֶת עַצְמִי,

אַתְּ תִּהְיִי עֲבוּרִי יוֹתֵר מִשִּׁירִי.

 

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מַעֲשֵׂי גְּבוּרָה נֶהֱרוּ כֻּלָּם בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ, וְכָךְ גַּם כָּל הַשִּׁירִים הַחָפְשִׁיִּים,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּעַצְמִי, כָּאן אוּכַל לַעֲצֹר וְלַעֲשׂוֹת נִסִּים,

אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי מָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁאֶפְגֹּשׁ בְּדֶרֶךְ אוֹהֵב, וּמִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁיִּרְאֶה אוֹתִי יֹאהַב אוֹתִי,

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁאֶרְאֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר


5

מִשָּׁעָה זוֹ אֲנִי מְאַשֵּׁר לְעַצְמִי שִׁחְרוּר מִמִּגְבָּלוֹת וּגְבוּלוֹת מְדֻמְיָנִים,

הוֹלֵךְ לְאָן שֶׁאֲנִי רוֹצֶה, אֲדוֹנִי אֲנִי, שָׁלֵם וּמֻחְלָט,

מַקְשִׁיב לַאֲחֵרִים, שׁוֹקֵל הֵיטֵב אֶת דִּבְרֵיהֶם,

עוֹצֵר, מְחַפֵּשׂ, מְקַבֵּל, מְהַרְהֵר,

בַּעֲדִינוּת, אַךְ עִם רָצוֹן בִּלְתִּי מְעֻרְעָר, מְשַׁחְרֵר אֶת עַצְמִי מֵהַכְּפִיתָה הָאוֹחֶזֶת בִּי.

אֲנִי שׁוֹאֵף נְשִׁימוֹת עֲצוּמוֹת שֶׁל חָלָל,

הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב שֶׁלִּי, וְהַצָּפוֹן וְהַדָּרוֹם שֶׁלִּי.

 

אֲנִי גָּדוֹל יוֹתֵר, טוֹב יוֹתֵר מִשֶּׁחָשַׁבְתִּי,

לֹא יָדַעְתִּי כִּי אוֹחֵז אֲנִי טוֹבָה כֹּה רַבָּה. 

 

הַכֹּל נִרְאָה לִי יָפֶה,

אֲנִי יָכוֹל לַחְזֹר וְלוֹמַר לִגְבָרִים וּלְנָשִׁים, כֹּה טוֹב עָשִׂיתָ לִי, אוֹתוֹ הַדָּבָר הָיִיתִי עוֹשֶׂה לְךָ,

וּבְהוֹלְכֵי אֶקַּח אֶת עַצְמִי וְאוֹתְךָ,

אֶפְזֹר אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרִים וְנָשִׁים כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ,

אָטִיל בֵּינֵיהֶם שִׂמְחָה חֲדָשָׁה וְסַעַר,

מִי אֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בִּי לֹא יַטְרִיד אוֹתִי,

מִי אֲשֶׁר יְקַבֵּל אוֹתִי, הוּא אוֹ הִיא, יְבֹרַךְ וְאוֹתִי יְבָרֵךְ.

 

6

עַתָּה, אִם יוֹפִיעוּ אֶלֶף גְּבָרִים מֻשְׁלָמִים, לֹא אֻפְתַּע

עַתָּה, אִם תּוֹפַעְנָה אֶלֶף צוּרוֹת יֹפִי שֶׁל נָשִׁים, לֹא אֶשְׁתּוֹמֵם

 

עַתָּה אֶרְאֶה אֶת סוֹד הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הָאֲנָשִׁים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר,

לִגְדֹּל בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ לֶאֱכֹל וְלִישֹׁן עִם הָאָרֶץ.

 

כָּאן יֵשׁ מָקוֹם לַמַּעֲשֶׂה הָאִישִׁי הַגָּדוֹל,

(מַעֲשֶׂה כָּזֶה תּוֹפֵס אֶת לְבָבוֹת כָּל גִּזְעֵי הָאָדָם,

 שְׁפִיעַת כּוֹחוֹ וּרְצוֹנוֹ עוֹלִים עַל הַחֹק מַלְעִיגִים כָּל סַמְכוּת וְכָל טִעוּן כְּנֶגְדּו.)

 

הִנֵּה מִבְחַן הַחָכְמָה,

מִבְחָנָהּ הַסּוֹפִי שֶׁל הַחָכְמָה אֵינוֹ בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר,

חָכְמָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָעֳבֶרֶת מִזֶּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹתָהּ לָזֶה שֶׁאֵין לוֹ אוֹתָהּ,

הַחָכְמָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הִיא, אֵינָהּ נִתֶּנֶת לְהוֹכָחָה, הִיא הִיא הַהוֹכָחָה,

חָלָה עַל כָּל הָרָמוֹת וְהַדְּבָרִים וְהָאֵיכוּיוֹת וְהַתְּכָנִים,

הִיא הַוַּדָּאוּת שֶׁל הַמְּצִיאוּת וְאַלְמָוֶת הַדְּבָרִים, וּגְאוֹן הַדְּבָרִים;

מַשֶּׁהוּ שָׁם בְּרַחַף רְאִיַּת הַדְּבָרִים הַמְּעוֹרֵר זֹאת מִתּוֹךְ הָרוּחַ.

 

עַתָּה מֵחָדָשׁ אֲנִי בּוֹחֵן רַעֲיוֹנוֹת וֶאֱמוּנוֹת,

יִתָּכֵן שֶׁטּוֹבָה הוֹכָחָתָם בְּחַדְרֵי הַרְצָאוֹת, אַךְ לַחֲלוּטִין לֹא מוּכַחַת תַּחַת מֶרְחֲבֵי הָעֲנָנִים וּלְאֹרֶךְ

הַנּוֹף וְשֶׁטֶף זְרָמִים.

 

הִנֵּה הַתּוֹבָנָה,

הִנֵּה נֶאֱמָד גֶּבֶר – הוּא נֹכַח כָּאן מָה יֵשׁ בּוֹ,

הֶעָבָר, הֶעָתִיד, הוֹד, אַהֲבָה – אִם הֵם נֶעֱדָרִים מִמְּךָ, הִנְּךָ רֵיק מֵהֶם.

 

רַק הַגַּרְעִין שֶׁל כָּל דָּבָר מֵזִין

הֵיכָן הוּא אֲשֶׁר יִקְרַע אֶת הַקְּלִפּוֹת עֲבוּרְךָ וַעֲבוּרִי?

הֵיכָן הוּא הַמְּבַטֵּל תִּכְנוּנִים וְכִסּוּיִים עֲבוּרְךָ וַעֲבוּרִי?  

 

הִנֵּה הַדְּבֵקוּת, אֵינָהּ מְעֻצֶּבֶת מֵרֹאשׁ, הִיא כָּךְ מֵעַצְמָהּ;

הֲתֵדַע מָה זֹאת כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר לִהְיוֹת נֶאֱהָב עַל יְדֵי זָרִים?

הֲתֵדַע אֶת הַשִּׂיחָה שֶׁל מִפְנֶה הָעֵינַיִים?

 

 

Song of the Open Road

By Walt Whitman 

1

Afoot and light-hearted I take to the open road,

Healthy, free, the world before me,

The long brown path before me leading wherever I choose.

 

Henceforth I ask not good-fortune, I myself am good-fortune,

Henceforth I whimper no more, postpone no more, need nothing,

Done with indoor complaints, libraries, querulous criticisms,

Strong and content I travel the open road.

 

The earth, that is sufficient,

I do not want the constellations any nearer,

I know they are very well where they are,

I know they suffice for those who belong to them.

 

(Still here I carry my old delicious burdens,

I carry them, men and women, I carry them with me wherever I go,

I swear it is impossible for me to get rid of them,

I am fill’d with them, and I will fill them in return.)

 

2

You road I enter upon and look around, I believe you are not all that is here,

I believe that much unseen is also here.

 

Here the profound lesson of reception, nor preference nor denial,

The black with his woolly head, the felon, the diseas’d, the illiterate person, are not denied;

The birth, the hasting after the physician, the beggar’s tramp, the drunkard’s stagger, the laughing party of mechanics,

The escaped youth, the rich person’s carriage, the fop, the eloping couple,

 

The early market-man, the hearse, the moving of furniture into the town, the return back from the town,

They pass, I also pass, any thing passes, none can be interdicted,

None but are accepted, none but shall be dear to me.

 

3

You air that serves me with breath to speak!

You objects that call from diffusion my meanings and give them shape!

You light that wraps me and all things in delicate equable showers!

You paths worn in the irregular hollows by the roadsides!

I believe you are latent with unseen existences, you are so dear to me.

 

You flagg’d walks of the cities! you strong curbs at the edges!

You ferries! you planks and posts of wharves! you timber-lined sides! you distant ships!

 

You rows of houses! you window-pierc’d façades! you roofs!

You porches and entrances! you copings and iron guards!

You windows whose transparent shells might expose so much!

You doors and ascending steps! you arches!

You gray stones of interminable pavements! you trodden crossings!

From all that has touch’d you I believe you have imparted to yourselves, and now would impart the same secretly to me,

From the living and the dead you have peopled your impassive surfaces, and the spirits thereof would be evident and amicable with me.

 

4

The earth expanding right hand and left hand,

The picture alive, every part in its best light,

The music falling in where it is wanted, and stopping where it is not wanted,

The cheerful voice of the public road, the gay fresh sentiment of the road.

 

O highway I travel, do you say to me Do not leave me?

Do you say Venture not—if you leave me you are lost?

Do you say I am already prepared, I am well-beaten and undenied, adhere to me?

 

O public road, I say back I am not afraid to leave you, yet I love you,

You express me better than I can express myself,

You shall be more to me than my poem.

 

I think heroic deeds were all conceiv’d in the open air, and all free poems also,

I think I could stop here myself and do miracles,

I think whatever I shall meet on the road I shall like, and whoever beholds me shall like me,

I think whoever I see must be happy.

 

5

From this hour I ordain myself loos’d of limits and imaginary lines,

Going where I list, my own master total and absolute,

Listening to others, considering well what they say,

Pausing, searching, receiving, contemplating,

Gently,but with undeniable will, divesting myself of the holds that would hold me.

I inhale great draughts of space,

The east and the west are mine, and the north and the south are mine.

 

I am larger, better than I thought,

I did not know I held so much goodness.

 

All seems beautiful to me,

I can repeat over to men and women You have done such good to me I would do the same to you,

I will recruit for myself and you as I go,

I will scatter myself among men and women as I go,

I will toss a new gladness and roughness among them,

Whoever denies me it shall not trouble me,

Whoever accepts me he or she shall be blessed and shall bless me.

 

6

Now if a thousand perfect men were to appear it would not amaze me,

Now if a thousand beautiful forms of women appear’d it would not astonish me.

 

Now I see the secret of the making of the best persons,

It is to grow in the open air and to eat and sleep with the earth.

 

Here a great personal deed has room,

(Such a deed seizes upon the hearts of the whole race of men,

Its effusion of strength and will overwhelms law and mocks all authority and all argument against it.)

 

Here is the test of wisdom,

Wisdom is not finally tested in schools,

Wisdom cannot be pass’d from one having it to another not having it,

Wisdom is of the soul, is not susceptible of proof, is its own proof,

Applies to all stages and objects and qualities and is content,

Is the certainty of the reality and immortality of things, and the excellence of things;

Something there is in the float of the sight of things that provokes it out of the soul.

 

Now I re-examine philosophies and religions,

They may prove well in lecture-rooms, yet not prove at all under the spacious clouds and along the landscape and flowing currents.

 

Here is realization,

Here is a man tallied—he realizes here what he has in him,

The past, the future, majesty, love—if they are vacant of you, you are vacant of them.

 

Only the kernel of every object nourishes;

Where is he who tears off the husks for you and me?

Where is he that undoes stratagems and envelopes for you and me?

 

Here is adhesiveness, it is not previously fashion’d, it is apropos;

Do you know what it is as you pass to be loved by strangers?

Do you know the talk of those turning eye-balls?

 

7

Here is the efflux of the soul,

The efflux of the soul comes from within through embower’d gates, ever provoking questions,

These yearnings why are they? these thoughts in the darkness why are they?

Why are there men and women that while they are nigh me the sunlight expands my blood?

Why when they leave me do my pennants of joy sink flat and lank?

Why are there trees I never walk under but large and melodious thoughts descend upon me?

(I think they hang there winter and summer on those trees and always drop fruit as I pass;)

What is it I interchange so suddenly with strangers?

What with some driver as I ride on the seat by his side?

What with some fisherman drawing his seine by the shore as I walk by and pause?

What gives me to be free to a woman’s and man’s good-will? what gives them to be free to mine?

 

8

The efflux of the soul is happiness, here is happiness,

I think it pervades the open air, waiting at all times,

Now it flows unto us, we are rightly charged.

 

Here rises the fluid and attaching character,

The fluid and attaching character is the freshness and sweetness of man and woman,

(The herbs of the morning sprout no fresher and sweeter every day out of the roots of themselves, than it sprouts fresh and sweet continually out of itself.)

 

Toward the fluid and attaching character exudes the sweat of the love of young and old,

From it falls distill’d the charm that mocks beauty and attainments,

Toward it heaves the shuddering longing ache of contact.

 

9

Allons! whoever you are come travel with me!

Traveling with me you find what never tires.

 

The earth never tires,

The earth is rude, silent, incomprehensible at first, Nature is rude and incomprehensible at first,

Be not discouraged, keep on, there are divine things well envelop’d,

I swear to you there are divine things more beautiful than words can tell.

 

Allons! we must not stop here,

However sweet these laid-up stores, however convenient this dwelling we cannot remain here,

However shelter’d this port and however calm these waters we must not anchor here,

However welcome the hospitality that surrounds us we are permitted to receive it but a little while.

 

10

Allons! the inducements shall be greater,

We will sail pathless and wild seas,

We will go where winds blow, waves dash, and the Yankee clipper speeds by under full sail.

 

Allons! with power, liberty, the earth, the elements,

Health, defiance, gayety, self-esteem, curiosity;

Allons! from all formules!

From your formules, O bat-eyed and materialistic priests.

 

The stale cadaver blocks up the passage—the burial waits no longer.

 

Allons! yet take warning!

He traveling with me needs the best blood, thews, endurance,

None may come to the trial till he or she bring courage and health,

Come not here if you have already spent the best of yourself,

Only those may come who come in sweet and determin’d bodies,

No diseas’d person, no rum-drinker or venereal taint is permitted here.

 

(I and mine do not convince by arguments, similes, rhymes,

We convince by our presence.)

 

11

Listen! I will be honest with you,

I do not offer the old smooth prizes, but offer rough new prizes,

These are the days that must happen to you:

You shall not heap up what is call’d riches,

You shall scatter with lavish hand all that you earn or achieve,

You but arrive at the city to which you were destin’d, you hardly settle yourself to satisfaction before you are call’d by an irresistible call to depart,

You shall be treated to the ironical smiles and mockings of those who remain behind you,

What beckonings of love you receive you shall only answer with passionate kisses of parting,

You shall not allow the hold of those who spread their reach’d hands toward you.

 

12

Allons! after the great Companions, and to belong to them!

They too are on the road—they are the swift and majestic men—they are the greatest women,

Enjoyers of calms of seas and storms of seas,

Sailors of many a ship, walkers of many a mile of land,

Habituès of many distant countries, habituès of far-distant dwellings,

Trusters of men and women, observers of cities, solitary toilers,

Pausers and contemplators of tufts, blossoms, shells of the shore,

Dancers at wedding-dances, kissers of brides, tender helpers of children, bearers of children,

Soldiers of revolts, standers by gaping graves, lowerers-down of coffins,

Journeyers over consecutive seasons, over the years, the curious years each emerging from that which preceded it,

Journeyers as with companions, namely their own diverse phases,

Forth-steppers from the latent unrealized baby-days,

Journeyers gayly with their own youth, journeyers with their bearded and well-grain’d manhood,

Journeyers with their womanhood, ample, unsurpass’d, content,

Journeyers with their own sublime old age of manhood or womanhood,

Old age, calm, expanded, broad with the haughty breadth of the universe,

Old age, flowing free with the delicious near-by freedom of death.

 

13

Allons! to that which is endless as it was beginningless,

To undergo much, tramps of days, rests of nights,

To merge all in the travel they tend to, and the days and nights they tend to,

Again to merge them in the start of superior journeys,

To see nothing anywhere but what you may reach it and pass it,

To conceive no time, however distant, but what you may reach it and pass it,

To look up or down no road but it stretches and waits for you, however long but it stretches and waits for you,

To see no being, not God’s or any, but you also go thither,

To see no possession but you may possess it, enjoying all without labor or purchase, abstracting the feast yet not abstracting one particle of it,

To take the best of the farmer’s farm and the rich man’s elegant villa, and the chaste blessings of the well-married couple, and the fruits of orchards and flowers of gardens,

To take to your use out of the compact cities as you pass through,

To carry buildings and streets with you afterward wherever you go,

To gather the minds of men out of their brains as you encounter them, to gather the love out of their hearts,

To take your lovers on the road with you, for all that you leave them behind you,

To know the universe itself as a road, as many roads, as roads for traveling souls.

 

All parts away for the progress of souls,

All religion, all solid things, arts, governments—all that was or is apparent upon this globe or any globe, falls into niches and corners before the procession of souls along the grand roads of the universe.

 

Of the progress of the souls of men and women along the grand roads of the universe, all other progress is the needed emblem and sustenance.

 

Forever alive, forever forward,

Stately, solemn, sad, withdrawn, baffled, mad, turbulent, feeble, dissatisfied,

Desperate, proud, fond, sick, accepted by men, rejected by men,

They go! they go! I know that they go, but I know not where they go,

But I know that they go toward the best—toward something great.

 

Whoever you are, come forth! or man or woman come forth!

You must not stay sleeping and dallying there in the house, though you built it, or though it has been built for you.

 

Out of the dark confinement! out from behind the screen!

It is useless to protest, I know all and expose it.

 

Behold through you as bad as the rest,

Through the laughter, dancing, dining, supping, of people,

Inside of dresses and ornaments, inside of those wash’d and trimm’d faces,

Behold a secret silent loathing and despair.

 

No husband, no wife, no friend, trusted to hear the confession,

Another self, a duplicate of every one, skulking and hiding it goes,

Formless and wordless through the streets of the cities, polite and bland in the parlors,

In the cars of railroads, in steamboats, in the public assembly,

Home to the houses of men and women, at the table, in the bedroom, everywhere,

Smartly attired, countenance smiling, form upright, death under the breast-bones, hell under the skull-bones,

Under the broadcloth and gloves, under the ribbons and artificial flowers,

Keeping fair with the customs, speaking not a syllable of itself,

Speaking of any thing else but never of itself.

 

14

Allons! through struggles and wars!

The goal that was named cannot be countermanded.

 

Have the past struggles succeeded?

What has succeeded? yourself? your nation? Nature?

Now understand me well—it is provided in the essence of things that from any fruition of success, no matter what, shall come forth something to make a greater struggle necessary.

 

My call is the call of battle, I nourish active rebellion,

He going with me must go well arm’d,

He going with me goes often with spare diet, poverty, angry enemies, desertions.

 

15

Allons! the road is before us!

It is safe—I have tried it—my own feet have tried it well—be not detain’d!

 

Let the paper remain on the desk unwritten, and the book on the shelf unopen’d!

Let the tools remain in the workshop! let the money remain unearn’d!

Let the school stand! mind not the cry of the teacher!

Let the preacher preach in his pulpit! let the lawyer plead in the court, and the judge expound the law.

 

Camerado, I give you my hand!

I give you my love more precious than money,

I give you myself before preaching or law;

Will you give me yourself? will you come travel with me?

Shall we stick by each other as long as we live?




וולט וויטמן / עלי עשב / הקדשות

את איש לעצמו אני שר, איש פשוט נבדל,
ועדיין הוגה המילה הדמוקרטית, מילת הציבור הנקהל.

על תפקוד הגוף החי מקצה הראש ועד לבוהן אני שר
לא על שיפוט על פי פנים לבדם, לא המוח לבדו הולם את
ההשראה,
ואני אומר הצורה השלמה שווה הרבה יותר,
שוויון הנקבה והזכר להם אני שר.

על עצמת החיים האדירה בתשוקה, בדופק, בכוח,
בצהלתם, על הפעולה המעוצבת במלוא כוחה תחת החוקים האלוהיים,
את האדם של העכשיו אני שר.

http://video.google.com/videoplay?docid=-867464247084467539
שיחת סיכום דדי-כאתם-עברית-ערבית-אנגלית- לינק

headcut



headcut / david michaeli / tlv / 1984

יום שלישי, 21 באפריל 2009

בראבו. אריה בתל אביב

הדמיית מרכז הבקרה. רוב המבנה ימוקם מתחת לפני הקרקע (תצלום הדמייה: משרד ניר-קוץ)
הארץ:
החל תכנון מרכז הבקרה המטרופוליטני של גוש דן
יום שלישי 21 באפריל 2009 01:00 מאת: נועם דביר
צורתו של הבניין מזכירה מעין קונכייה מוארכת, כאשר מרבית שטחי המבנה ממוקמים מתחת לפני הקרקע ופונים לחצר פנימית. הבנייה צפויה להסתיים ב-2012.
משרד האדריכלים "ניר-קוץ" זכה בתחרות התכנון של נ.ת.ע. (נתיבי תחבורה עירוניים) לתכנון מרכז הבקרה המטרופוליטני של גוש דן. במרכז החדש, שעלות הקמתו - 40 מיליון שקל - תתוקצב על ידי משרד התחבורה, ישולבו כל מערכות הבקרה השולטות על התחבורה הציבורית והפרטית בגוש דן, וכן על הרכבת הקלה לכשתופעל.
תכנון המרכז, שימוקם במגרש החניה של גן וולקובסקי בתל-אביב, בין דרך נמיר למנחם בגין, סמוך לתחנת הרכבת ברחוב ארלוזורוב, יימשך עד אמצע 2010 והבנייה צפויה להסתיים ב-2012.
"גן וולקובסקי הוא שטח ציבורי רחב ידיים ונדיר במרכז המטרופולין", אמר האדריכל הזוכה אריה קוץ, "יש תפקיד מרכזי לחלל זה במבט מחלונות מגדלי המשרדים ומגדלי המגורים שיצמחו סביבו, ולא פחות חשוב מכך מחלונותיהם של אלפי העוברים בכלי רכב במקום מדי יום".
צורתו של הבניין מזכירה מעין קונכייה מוארכת, כאשר מרבית שטחי המבנה ממוקמים מתחת לפני הקרקע ופונים לחצר פנימית. לפיכך, למרות ממדיו הנרחבים של הבניין, כ-4,000 מ"ר, הוא נותר כמעט ללא נוכחות ברחוב. מאפיין זה היה גם אחד השיקולים לבחירת ההצעה של המשרד, לצד התחשבות בסביבת הגן ושימוש ניכר באלמנטים של בנייה ירוקה.
לדברי קוץ צורתו של הבניין יוצרת תנועה עצמאית בתוך התנועה העירונית והמוטורית מסביב, "זהו מבנה שיעשיר את החוויה של העובר במקום", הוא אמר. לפרויקט שותפות כאמור נ.ת.ע., משרד התחבורה ועיריית תל-אביב.
משרד ניר-קוץ גבר על ארבעת משרדי התכנון שעלו לשלב האחרון: פייטלסון-שילה-יעקובסון אדריכלים, אריה שילה אדריכלים, דגן מושלי ארכיטקטים ומשה ורד אדריכלים.

יום שני, 20 באפריל 2009

כוורות / שי גטריידה


מתוך רגע ברוח, אנדרה ברינק, תרגום: צילה אלעזר, 1986, מועדון קוראי מעריב
"וספר לי על הים."
"אינני יכול לספר לך. עליך להרגיש את הים כדי להכירו."
"איך אפשר להרגיש אותו?"
הוא בוחן אותה שעה ארוכה, מהרהר. ואז, בחיוך איטי: " אם את רוצה אראה לך. בואי."
הוא מושך אותה בידה ומוליכה לעבר החוף. הגאות השתנתה שעה קודם לכן והמים עולים בהתמדה, אך הוא מדשדש פנימה מול הגלים, מחזיק בידה. קצף מתנפץ על רגליהם הבוהקות החומות-בהירות והחומות-כהות.
"לאן אנחנו הולכים?"
הוא מצביע על אי סלעים קטן עמוק יותר במפרץ, שם הוא נוהג לפרוש רשתותיו.
"אבל הגאות עולה, לא נוכל לחזור."
"זו הדרך היחידה להרגיש את הים. כשכולו סביבך."
הם מטפסים על הסלעים השחורים החלקלקים. מלמעלה מוליכות שכבות אבן מטה אל העיגול הפנימי, כמדרגות רחבות ולא אחידות שבהן בריכות. מתחתם משתרעת חלקת חול קטנה, חול עדין ולבן מזה שעל החוף, כשני מטרים רוחבה וכשלושה ארבעה מטרים אורכה. בעברה המרוחק היא חסומה על ידי קיר גבוה יותר של סלעים שחורים.
לפני כן הייתה כאן רק בעת שפל, והיא מביטה לעבר החוף בלי הרבה ביטחון. "איך נחזור שוב?"
"נחכה לשפל."
"אבל זה יארך עוד זמן רב!"
"נכון."
מדי פעם שוטף אותם רסס מים קל, כאשר גלים גדולים יותר מתנפצים על שורת הסלעים האחורית.
"אינני בטוחה כל כך..." היא מהססת.
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים." הוא כורע על ברכיו ליד בריכת סלע.
"מה נעשה כל הזמן?"
"שום דבר."
בספקנות היא מתבוננת בפניו השלוות והלא-מובנות; ואחר-כך בחזרה למים הסוערים המפרידים בינם לבין החוף. הגלים גדלים באופן ניכר.
" אם את באמת רוצה לחזור, את עדיין יכולה לשחות בחזרה," הוא אומר. "בעוד מעט-קט זה יהיה מסוכן מידי."
בחרדה היא מסתכלת בחוף המשתרע במרחק של מאה מטרים מהם, ועל הצוקים האדומים המתנשאים מעל, מעוטרים בירוק היער; בחצי הסהר של חול לבן בין סלעים לסלעים; ובמערתם, הגבוהה יותר, חור שחור בתהום. עיטם משמיע את קריאתו המפחידה.
"אשאר איתך," היא אומרת, כמעט בזעף, וניגשת להתיישב לידו על משטח הסלע.
פניהם החלקות של הסלעים מכוסות פסיפס של שבלולים וצדפים, מקצתם קדומים, והם שבורים ומשוננים; דבר אינו יכול לשחרר את אחיזתם בסלע. על קרקעית הבריכה זוחלים שבלולים וצדפות, ובתוך כך יוצרים דוגמאות מסובכות בחול. דגיגונים מגיחים ממחבואיהם, חולפים ביעף בחלקות מוארות בשמש ושבים אל תוך הצללים. על הקרקעית ישנם כמה כוכבי-ים מזהירים באדום, וכלניות-ים סגלגלות מניפות בעצלות את עליהן. סרטנים, טלאים בהירים, של אצות, ובצד אחד, בפינה האפלה והעמוקה ביותר, זרועותיו האדומות והלבנות הנעות לאטן של תמנון.
הם מתבוננים בשתיקה, מלטפים את הכלניות, מנסים לתפוס בידיהם את הדגיגונים הכסופים המהירים. כמו בפעמים רבות אחרות. אך אחרת. שכן בעבר נעשו ביקוריהם בעת השפל, והיום הם מוקפים ברחשיו העמוקים של הים, העולה וגואה. פעם היא מזנקת בזעקת פחד כשמתז קצף פתאומי משתבר לפתע על גבה החשוף.
"נבהלת?" הוא שואל בחיוך.
"כן, הגלים מתחילים להשתולל כל כך."
בניגוד לרצונה היא מביטה בחזרה לעבר היבשה.
"עכשיו כבר מאוחר מדי," הוא אומר חרש.
היא מהנהנת.
הוא קם ומתקרב אליה. "את פוחדת?"
"כן."
"טוב. כך תרגישי אותו טוב יותר."
"את מה?"
"את הים." "אלא מה?"
הם עומדים קרובים זה לזה, מביטים מעבר לסלעים בים העמוק, בגלים הבאים, גואים ומתגעשים מעלה כאומרים להשתבר היישר מעל קיר הסל השחור, ואחר כך רועמים מכל צד, משלחים, לכל עבר את הקצף הלבן הזוהר. בעד כל הסדקים והבקיעים אשדות קטנים שוצפים מטה לעברם, ממלאים את בריכות הסלע.
"אתה בטוח שלא נישטף מכאן?"
"אינני חושב כך."
"אבל האם אתה בטוח, אדם?"
"לא, אינני בטוח. מעולם לא ראיתי את זה קורה, אבל עם הים, לעולם אין לדעת."
"אבל איך יכולת להביאני לכאן אם אתה...?"
"באתי אתך, לא? מה שיקרה לך יקרה גם לי."
"אתה מטורף?" היא שואלת, מאבדת שליטה על עצמה. "אתה רוצה שנטבע כאן?"
"ודאי שלא."
"אך מדוע נתת לי... מדוע נתת לנו...?"
"אמרת שאת רוצה להרגיש את הים."
"אבל לא אם זה מסוכן."
"איך את יכולה להרגיש אותו בלי סכנה?"
"אנחנו חייבים לחזור!"
"אמרתי לך שכבר מאוחר מדי."
"הוא יעלה עוד יותר?"
"כן."
"עד כמה?"
"נראה. יש לו עוד שעה פחות או יותר."
"אינני יכולה לחכות זמן רב על-כך. זה בלתי נסבל."
"לא תהיה לך ברירה, עתה, כשאנו כבר כאן."
"אדם, אין בדעתי ל..." היא נסערת מכדי להמשיך.
"אל תהיי מגוחכת," הוא אומר בשלווה.
היסטריה מציפה אותה.
"איך אתה מעז?" היא צווחת, מתקיפה באגרופיה את שרירי חזהו הדקים והחסונים.
הוא תופס את פרקי ידיה.
"עזוב אותי", היא צועקת לעברו.
"רק כאשר תפסיקי."
"אדם, עזוב!"
הוא ממשיך לאחוז בה, מסתובב לכאן ולכאן בעת שהיא מנסה להשתחרר. רק בקושי עולה בידה לשלוט בדחף לירוק בפניו בזעמה חסר האונים.
הם נשטפים בעוד זרזיף של קצף. היא פוערת את פיה במאמץ לנשום.
"אדם, אלוהים...!"
"אני כאן אתך," הוא אומר בקול מרגיע, כמו קודם.
"לא רציתי למות," היא לוחשת, מתייפחת.
"מי אמר שאת הולכת למות?,
היא נושאת אליו עיניה במפגיע, מנסה למצוא תקווה בעיניו או רק הסבר, משהו שיבהיר לה את המתרחש. אך הוא מביט בחזרה, בלי לוותר.
"מה אתה רוצה שאעשה?" היא שואלת בייאוש.
"שכבי."
שוב היא מנסה להתנגד, אך הוא דוחפה לאחור עד שאגב מאבק פראי היא מאבדת את שיווי משקלה. הוא מחזיק בה כדי שלא תיפול ומשכיבה ארצה, מצמידה בתקיפות אל החול. זועמת אך חסרת אונים היא נכנעת.
זמן מה הוא יושב לידה, מרכין עיניו לעברה, עדיין אוחז קלות בכתפיה. אחר כך הוא אומר "אליזאבת."
לעיתים כה נדירות הוא משתמש בשמה, שהדבר נוגע במשהו עמוק בתוכה, בחדרי בטנה, במעמקי ישותה.
"אדם, מה רצונך ממני?"
"הקשיבי לים," הוא אומר. " לשם כך באנו הנה".
היא עוצמת את עיניה, עדיין אחוזת אימה. בשכבה כאן על החול המכסה את קרקעיתו העמוקה ביותר של הסלע, דומה שהיא שומעת את הים לא רק באוזניה; כאילו רחשיו חודרים ישר אל תוכה, אותה רעימה עמומה לא-נגמרת, חודרים לכל תא בגופה, עד שהיא בקושי יכולה להבחין בין עצמה לבין הקול. היא כה מהופנטת מרעם המים העמום, שבקושי היא ערה לנועו לצדה, עליה, אל תוכה. אינסטינקטיווית היא סוגרת את רגליה, אך הוא דוחפה שוב כלפי מטה, פושק את ירכיה בברכו, מכאיב לה. היא מתחילה לצעוק, לא עוד מבינה מה קורה. הוא נראה כאחוז דיבוק בנגחו בתוכה. היא ממשיכה להיאבק כאילו היה זר שמכניע אותה. אך בתוך מעשה הצעקה והמאבק בו היא מגלה, לתדהמתה, בעיניים סומות, שאינה נאבקת עוד בו אלא לאמתו של דבר נצמדת אליו, אוחזת, לופתת, חודרת אל גופו באצבעותיה. שומעת את קולה שלה כצווחתה של ציפור-ים: "כן! כן! כן! אתה מוכרח! אתה מוכרח!"
הרעם גובר סביבם. מתז אינסופי מתנפץ על הסלעים, שוטף אותם. היא איננה מרגישה עוד בקור הפתאומי הדוקר, היא אפילו אינה פוחדת עוד. היא נכנעה לגמרי לרעיון הטביעה כאן. קול המוות הוא המהדהד דרך גופותיהם המתנועעים.
רק שעה ארוכה לאחר מכן, לאחר שהחבטות הפראיות של גופו על גופה שככו, והיא חשה עצמה נרתעת אט-אט מאינסופיות הקול, נסוגה אחור, אל תוך חלקת החול שבין הסלעים, מוגנת מהים, היא שומעת אותו לוחש כנגד לחייה.
"הכל נגמר. זה יורד."


אייץ' אי פי / דוד מיכאלי

הירוסלימה אסט פרדיטה - ירושלים אבודה בלטינית ובקיצור: הֶפְּ! הֶפְּ! קריאת השמחה לאיד הפראית של הליגיונרים הרומאים לאחר החורבן. הביטוי שרד לאורך ההיסטוריה האירופית, חיילי הנאציזם והאס אס השתמשו בו לגנאי וססמת אבדן ליהודים.

2001-2009 / פתווה / דוד מיכאלי

caravan / david michaeli / tlv 1992

בגיל ארבעים ושמונה הבנתי שיש פתווה על ראשי. גזר דין מוות בפסק הלכה מוסלמי. יש פתווה על ראשו של בני, בתי, אשתי, הורי, חברי, כולם מסתובבים ברחוב עם גזר דין מוות. עד אז חייתי כרגיל. כלומר אטום. זה בכלל לא היה במסגרת הראייה שלי. אבל הנה זה הופיע. פתווה. אני קם בבוקר עם הידיעה שמישהו החליט להרוג אותי והוציא עלי פסק. הוציא אותי מחוץ לחוק. איזה חוק אינני יודע, אבל אני בחוץ. כלומר כולנו בחוץ. דספראדוס. טוב. אמרתי לעצמי. אני לא הראשון ולא האחרון ויש לנו מדינת חוק וצבא בתנאי העולם הראשון אז מה אני נכנס לזה בכלל. אבל עובדה. ברגע שנפל לי האסימון הזה זה לא עוזב אותי. אני מסתכל על הקופאית בסופר, נידונה למוות. על הירקן, נידון. על השכן, נידון. מוכר הדלק, נידון. כל הקבוצה הזאת של האנשים, נידונה למוות על ידי מישהו. מי? מישהו. חסר פנים. אני חייב לומר שזה גורם לי חימה קשה. מה זאת אומרת מישהו החליט? כלומר אפילו בלי לדעת אני כבר מגדיר אותו כגבר. ואתם יודעים, אני משוכנע שזה גבר. אי שם ישב איש, גבר, או אנשים, גברים כמובן והחליטו בצידוק עצמי מוחלט, עם תחושה של שליחות, אני בטוח, על גזר דין מוות. לכולם כאן. אני בטוח שהם קמו מלאי סיפוק. הנה הם עשו את העבודה היומית. הרוויחו לחם. רק תנו אפשרות לעבוד ונעשה גלובליזציה כמו שצריך. של מוות. פתווה. מה זה צריך להיות לעזאזל. אני מסתכל על האנשים ברחוב, ואני קולט שהם יודעים את זה באיזה שהוא מקום. הם לא אומרים את זה לעצמם, אבל בפנים יש משהו שיודע. טוב. תראו. תאונת דרכים וסרטן יכולים לחכות לכל אחד בפינה, אבל אני לא יכול לקלוט את התוספת האווילית הזאת של הפתווה. זה נראה לי פינוק מסריח של אנשים בעלי עודף כוח שמשחקים באלוהים. כל האנשים האלה כאן שיודעים שהם נידונים מסתובבים פה עם תערובת של אני לא מאמין ומה אפשר לעשות ואני צריך לעבוד, ולהמשיך לחיות, ואין לי זמן לחשוב, ודי כבר. אבל בפנים יש להם איזה טירוף דיכאוני חבוי. זרקו אותי מהחברה. מחכים לי בדרך הביתה. ירביצו לי. אני הולך לאורך הקירות ובודק אם אין אף אחד. כמו רוברט רדפורד בסרט שבכל מקום קפץ עליו אינדיאני בשביל להרוג אותו. ואני אומר לכם זה לא עוזב אותי הדבר הזה של הפתווה. אני לא יכול להתרכז בציור שאני עושה, השיר שאני כותב יוצא נרגז, המילים עצבניות, והמוזיקה, אוי המוזיקה, כל דבר בצבע של רקוויאם. עכשיו, בתור יוצר אני מבין את הגברים האלה. הם מרגישים יצירתיים. אבל יש שטחי יצירה אחרים חוץ ממות למען השם ואת האמנות שלכם אמנות של קדושים רצחניים תעשו אצלכם בבית. הפרטי. מה קרה?! תתעסקו אחד לאחד עם השכנים שלכם והמשפחה שלכם. תסבירו לי, מה עלה על דעתכם להוציא את הפסק הזה? לא היתה איזה אמא בסביבה שאמרה לכם איך אתם לא מתביישים? לא היתה איזו אשה שאמרה לכם מספיק עם השטויות בואו לאכול? השאירו אתכם יותר מדי זמן בחוץ.

זה לא רציני / אלדד פריבס / הצגה / צוותא 2 / יום רביעי הקרוב

איור: רות גוילי

זה לא רציני

הצגת ליצן

בביצוע אלדד פריבס איש מופעי רחוב ואמן מחונן

במאי אברהם דנא

תאורה מרטין עדין

תלבושות אסף שם טוב

מוזיקה אייל וייס ושי בוקסבאום

מלים דורי פרנס

הדרכה קולית גלינה קנאון


צוותא 2

יום רביעי 22 לאפריל

20:30

יום ראשון, 19 באפריל 2009

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תגובה של דוד מיכאלי ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון

תודה מיוחדת ליו''ר קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" עמירם אורן על העזתו לזמן לדיון כיווני מחשבה שונים מתבניות מקצועיות מקובלות. המשך של תפיסה זו יוכל להפוך את קבוצת הדיון לפורצת דרך ולמנסחת של מושגים ופתרונות חדשים.
תודה ללארי אברמסון על הרצאה מרגשת ומעוררת מחשבה.
לעניין פארק מיני ישראל במבוא להרצאה. אם כי קל להתבונן בדגם השעשועים הזה בעיניים ביקורתיות, ברצוני להעיר על שתי זוויות אפשריות נוספות:
האחת היא שיש משמעות להתמרת הדימויים כתהליך תפיסתי של הבשלה, שבו הדימוי האבסולוטי הופך ליחסי. הצגת אתרים שנתפסו כמקודשים חברתית או מסורתית כצעצועים בדגם הופך אותם לברי משחק ומפקיע את משמעותם כייצוגי מציאות שאין עליה עוררין. המעבר ממציאות לייצוג משמעו התקדמות תפיסתית משום שהוא מאפשר התבוננות, הפשטה, השוואה לייצוגים אחרים, הכנה לקבלתם, הכלה ופירוש של תמונה מושגית שלפני כן לא הייתה ברת מושג. במגמה העולמית של וירטואליזציה, כאשר חברה מתחילה לייצא את דימוייה המכוננים לשעשועים, זה אולי גם סמן למעבר שלב בהתבגרותה.
הזווית השנייה היא מן ההיבט הביולוגי והנפשי והיא נוגעת להערה על הפרופורציות הלא תואמות בדגם של מיני ישראל. תמונת המציאות הנראית שלנו שונה בפרופורציות שלה מתמונת המציאות המוחשת ומתמונת המציאות הרגשית ומתמונת המציאות הנתפסת שלנו. כך למשל חור בשן נתפס בחושינו ובמגע הלשון כענק. מיפוי של אברי הגוף באמצעות גרייה מוחית מייצר תמונת הומונקולוס גרוטסקית למראה (מזכיר פיסול אפריקאי) שבה האצבעות, השפתיים, הלשון והעיניים, אברי המין וכפות הרגליים גדולים באופן חריג. זהו למעשה מיפוי ריכוזים עצביים. הבניה האינטואיטיבית והמצטברת של הדגם ובמיוחד כשהיא מעדיפה אינטרס בידורי כלכלי על אינטרס לאומי סימבוליסטי, אולי מספקת מיפוי תחושתי חברתי דומה, שהוא דיספרופורציוני לקני המידה של הנראה.
הערות לעניין גוף ההרצאה:
לגבי אוטופיה והטרוטופיה: כל דבר חדש הוא אוטופי משום שהוא מבטא את שאיפתנו לשלמות הצופנת בתוכה, יחד עם העיוורון המובנה בשאיפה, גם את המנגנון הכאוטי הפועל כנגדה והביקורת היא חלק מן המנגנון הזה. לפחות בפרק הזמן שלפני הזדקנותו, מאפשר כביש 6 חוויה של תנועה מפוקחת וחלקה ברמה טכנולוגית מתקדמת ורמת שירות גבוהה במרחב מוגן. מרחב מוגן ונוח מאפשר גם חוויה מתקנת, הכרת מדדי פעולה חדשים ואולי גם גדילה מושגית שמהווה את הקרקע לעיצוב הנוף העתידי.
לעניין מרחב הביטחון ולעניין המיליטריזם הסמוי והבלתי סמוי, או תום וחוסר תום בתכנון. לעתים תיאוריות קונספירציה הן השלכות בדיעבד על הצטברות נתונים מתמשכת שלאחר זמן מספיק אפשר לאבחן בה תבניות ומגמות. במקרה של כביש 6 נוח לי להניח שזה אחד ממקרים אלה וחלק מהמגיבים גם גיבו זאת עובדתית. ספק אם מתכנניו ניסו להפריד בין חברות ולפגוע בנוף ואני מתרשם שהתכוונו לטוב כמידת יכולתם.
מוקד הדיון נמצא כנראה במקום שונה והוא נוגע להתפשטות ודורסנות מערכתית שאינה מבוקרת: לתאגידים אזרחיים כבעלי טריטוריות יש חילות שמירה / אכיפה / פיקוח פרטיים עמומים יותר למרחב הדמוקרטי שבהפרטה הוא מוותר על משילות ומגוון לטובת הצירוף צופן הפחד של יעילות ואסתטיקה (אשר מתקשרת חזרה אל האמנים ומעצבי הדימוי). לפיכך יש מקום להתבונן על נדידת מוקדי הכוח וגופי שליטה אזרחיים חדשים שדוחקים את מקומו של הצבא המסורתי.
שאלות מה הסיבות לשיקוע המייצר את האופי התוחם של הכביש, או האם הפקעת שטחי הכביש הייתה מפלה, או מה החלופות, וכן העובדה שהפרויקט הגדול הזה אמור לשוב לחזקת המדינה בתום תקופה, היו חסרות. כמו כן הסוגיה מהו שימור סביבה נכון עדיין אינה מבוררת כל צרכה.
תפקיד האמן הוא להעיר ולהאיר וזאת ההרצאה עשתה נאמנה. תודה.

יום שבת, 18 באפריל 2009

Fabian's video art / שי גטריידה

emphizema / david michaeli / ink and zerox / tlv 1993

Fabian's video art / שי גטריידה

הכלב מוטל על השוליים דרוס מכונית פגעה בו
צלעותיו עולות יורדות מתנשם בכבדות עדיין
מפתיע מוזר מה פתאום נושם במצבו לא רצוי לו
שייגאל כבר וימות אין סימני דם גופו מדולדל
כשק ריק זרבוביתו יבשה לסתותיו חשוקות
העיניים עצומות הפנים מטושטשות בכוונה
לא ניתנות לזיהוי. מוציא את נשמתו בבדידות
אין מי שיסעד ישכך את כאבו ילטף את ראשו
עם כיוון השערות או כנגדן ייטול את הראש
יניח בחיק יזריק זריקה גואלת ייתקע בו כדור.
שָקט לגמרי כולו עם עצמו מתעניין במאום לא בוכה
לא מתאונן לא משתולל פשוט שוכב צלעותיו
יורדות עולות נושם. איך הגיע למקומו זה
לאחר שנפגע האם הוטח או גרר עצמו או דידה
מתוך אינסטינקט המצווה גסיסה איטית
מחוץ להמולה בצילם של איקליפטוסים בשוליים
לצד המסילה. עולות יורדות הצלעות נושם כלב
זכר בגודל בינוני הגזע מעורב הגוונים השולטים
בפרוותו חומים בשחור. אפשר לדמיין אותו במרכז
המסחרי משתובב בחבורה תוססת מתעלל בנעל
גנובה מטלטל גרב נדחק אל ירכתי כלבה מרחרח.
או בגן משחקים עושה את צרכיו על הדשא מרים
רגל משתין על עמוד המגלשה משוטט בשולי דרכים
עזוב מבעלים ומבית. יורדות עולות הצלעות. משב רוח
הדוף ממשאית דוהרת בכביש מנפח את פרוותו מרעיד
את ציציות אזנו מבדר את שער זנבו. שוכב בשקט
על השוליים מתעניין במאום לא בוכה לא מתאונן לא
משתולל צלעותיו עולות יורדות
נשימתו

עומד לצאת לאור / טכנומיסטיקה / עידו הרטוגזון / מדף

הספר טכנומיסטיקה של עידו הרטוגזון יורד בימים אלה לדפוס. מדיה, תודעה, טכנולוגיה, סייבורגים, אנחנו והעתיד הפעיל, סריג של פיקסלים רוטטים. הדיון הנצחי על יחסי חומר ורוח מהות וצורה מעולם לא הוצג בחזות פסיכודאלית כל כך. עדכנית כל כך. קליידוסקופית כל כך. התלבטויות אחרונות בבלוג של עידו הרטוגזון כולל גרסאות של עטיפות.

יום חמישי, 16 באפריל 2009

יום שלישי, 7 באפריל 2009

ספר חדש: עוברת אורח בדממה / פאביאן ורדיה


בראשית שנות ה-80 פאביאן וֶרְדִיֶה, סטודנטית לאמנות, נוסעת לסין הקומוניסטית ללמוד קליגרפיה וציור סיני בחבל סצ'ואן. היא מתמודדת עם שפה, חשדנות, צפיפות, דלות, לכלוך, ועם האכזריות של המפלגה הקומוניסטית הסינית שדחקה את האמנים אל שולי החברה. היא פוגשת את אהבת חייה, והופכת לאמנית מוערכת.

עוברת אורח בדממה, עשר שנות הכשרה בסין, מאת פאביאן וֶרְדִיֶה. מצרפתית: חגית בת-עדה, אסיה הוצאה לאור, 288 ע"מ + צילומים.

יום שני, 6 באפריל 2009

ספר חדש: עגור לבן פורש כנפיים מאת אריה ברסלב


הספר עגור לבן פורש כנפיים הוא אסופת מאמרים המייצגת 30 שנות הוראה ולימוד של מורה הטאי ג'י אריה לב ברסלב החי ומלמד בירושלים במקום החביב עליו - גן השושנים. הספר כולל הרהורים והסטוריה מקצועית ואישית. הספר מכיל עשרים מאמרים. המאמר הראשון, "בגן השושנים", מתאר את ההנאות והקונפליקטים בתרגול בוקר של מורה טאיג'י שהוא גם יהודי שומר מצוות. צירוף ידיים (push hands), סיוע להליכה זקופה ולידה הם חלק מנושאי המאמרים.

אריה לב ברסלב, בעל תואר שני בהיסטוריה אירופאית ורוסית מאונ' וויסקונסין, מתרגל ומורה טאיג'י צ'ואן מזה כשלושים שנה. נולד וגדל בלינקולן, נברסקה. מורהו הראשון היה קנת' כהן בברקלי, קליפורניה. ב-1988 החל ללמוד אצל בנג'מין פאנג ג'נג לו בסן פרנסיסקו ובהולנד. לימד טאיג'י וצ'יקונג באירופה, ישראל וארצות הברית. נציג הפדרציה האירופית של טאיג'י צ'ואן וצ'יגונג בישראל. יוצר תוכנית שיקום ותמיכה לבני גיל הזהב ולמאותגרים פיסית. נשוי לאן - מלמדת טאיג'י, צ'יקונג וריקוד מודרני.
כתב את הספרים: "מאחורי דלתות סגורות: התרבות הסינית ויצירת הטאיג'י צ'ואן", "על כנפי הדרקון", רומן בלשי. ספרו "עגור לבן פורש כנפיים" הינו מחווה למוריו, פרופ' ז'נג מאן צ'ינג ובנג'מין פאנג ג'נג לו ומתורגם לעברית מהגרסה האנגלית שנקראת "בגן מורי" (In the Garden of my Teachers).

"בדרך פשוטה ורהוטה אריה ברסלב מסביר את החכמה וההיגיון שמאחורי תרגול צירוף ידיים ומציג תרגילים פרקטיים לעבודה בשניים. ספר זה הוא למתחילים ומתקדמים כאחד." ניצן מיכאלי.

עגור לבן פורש כנפיים - מאמרים אודות טאיג'י צ'ואן מגן השושנים, 2007-1987, ביבליוגרפיה אנגלית ועברית.
taichi@bezeqint.net
http://www.jerusalemtaichi.com/

נזירה עירונית / דבי עשב

ערפל רך חושני
נשר על החוף:
מילים שיכורות
התגלגלו בגאות ענקים
ככדורי שלג.
היום מחקתי מתוך רשימת המטלות
אחד: את הנזיפה
שתיים: את הזיכרון איך לעמוד
שלוש: את החמלה לדחוף לפינות בקיר
ארבע: את ליטוף פעמוני הפולחן.
בקצה הרחוב עזבתי
את הצורה הקודמת
ללא עור ועצמות נקודה
עכשיו האור בוהק ללא צל.

כַּפָּרְסְקַייָה!!

כַּפָּרְסְקַייָה!!
איזה ביטוי עשיר! איזה חיבור מופלא! איזה חזון! איזה חוש מוזיקלי, בלשני! מהדהד, מחבר, מנחם... הגלישה הרוסית הרחבה מעומק החזה הלבן הרחב, העשיר, הנרגש, הרוגש, נפגשת עם הכפרה המגרבי על סכיני השרב הפנימיים שלו והחמוקים הכהים. הפניה הישירה החמה מתמלאת נענוע ארוך ותנופה מעוגלת. תחרה של גל שפה מתפשטת ומכסה את הישראלי המורכב. כַּפָּרְסְקַייָה!! תודה ללילה איצקוביץ שהביאה את הפנינה הבלשנית הזאת מאלינה הקופירייטרית. מי ייתן וניפגש בקרוב על בורשט וסיגרים. כַּפָּרְסְקַייָה!!

אַלֶס קאפּוּט / שי גטריידה

צילום: שי גטריידה


אַלֶס קאפּוּט
אמר לקשיש הקשיש פחות
זה היה בהדר העיר באביב 2007
ושניהם המשיכו לנבור ולהפריד
בערמת הגרוטאות

למטה בנמל השתכשך לו בבריכות בטון
ים מופרד
חף מזיכרון

אבא שלי כשירד מהאוניה
שהביאה אותם מברלין
סתיו 1937
(פעוט בן פחות משלוש, עד שהושלמה בדיקת הניירות)
שיחק שם בחול

אחר כך
במרחק שני רחובות
ראיתי אותם שוב
הקשיש נח על גדר אבן קורא בעיתון
הקשיש פחות מחבק זוג דפנות של מקלחון.

Tokio blooming / Arie Kutz






יום חמישי, 2 באפריל 2009

דרווין, 200, DARWIN

cityfish / david michaeli / tlv / 1992


שלום רב,
ביום ב', 6/4/2009, יתקיים יום עיון במלאת 200 שנה להולדת דארווין.
הכנס יתקיים באולם דולפי, בי"ס לרפואה.
פרטים נוספים בקישור הבא:
http://www.tau.ac.il/lifesci/Darwin_Meeting.pdf
בברכה,
הפקולטה למדעי החיים

אהוֹב אותי, אהַבי אותי/ שי גטריידה

couple with peacock (detail) / david michaeli / tlv / 1999


ראו מה שהעברית עשתה:
האם שמתם לב שכשאומרים (מבקשים) אהוֹב אותי או אהַבי אותי, האוויר זורם על המילה הזאת?
עולה דרך הקנה, מתאבך בחלל הפה וננשף החוצה בקלות מבעד לשפתיים באמצעות ה- ב' הרפויה.
לעומת זאת כשאומרים:
תאהב אותי! או,
תאהבי אותי! (ציווי), זה מתחיל במעצור של הלשון על ה- ת'.
ההוראה שבטעות מבקשת להיות אהבה מתחילה בהתנגשות, היתקעות, בלימה.

ואכן: האם אפשר לְצווֹת אהבה?
אפשר לבקש אותה, אפשר לייחל לה, להתחנן אליה, ליילד אותה, אבל אי אפשר איתה בכוחו של ציווי.

ונסו את הדבר הבא:

המילים אהיה ("אהיה אשר אהיה"), הוויה ואהבה כל כך דומות בצלילן ומבחינת תהליך ההפקה שלהן בגוף.
שלושתן בנות 3 הברות.
הן נולדות בתנועה של שרירי רצפת הבטן שדוחפת אל הסרעפת שנושפת את ה-א' החוצה.
נביעת מעמקים.
הדהוד תהום רבה.
אח"כ מצטרפת ה-הא שעוטפת את הלב ומרחיבה את בית החזה.
ההברה השלישית של הוויה ואהיה : יה, איננה מסתיימת. רוטטת אל האינסוף, נותרת פתוחה .
לעומתן ההברה השלישית הרפויה של אהבה : בה, איננה אינסופית, עושה דרכה אל מושאה עליו היא מתרפקת, לוחכת אותו כמו האדווה הסופית של גל השוטף במעלה החוף.

יום שלישי, 31 במרץ 2009

לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי / קבוצת הדיון "מרחב הביטחון" / ון ליר י-ם

lizard 6 / david michaeli / givataim / 1998


במכון ון ליר פועלת מאז ראשית שנת 2008 קבוצת דיון "מרחב הביטחון" העוסקת בהיבטים שונים של השילוב, ביטחון, צבא, קרקע, מרחב, סביבה ונוף. מרכז הקבוצה הוא ד"ר עמירם אורן שהוא גם עמית מחקר במכון. על פעילות הקבוצה ראו בקישור הבא: http://www.vanleer.org.il/heb/content.asp?id=779.



המפגש השישי של קבוצת דיון "מרחב הביטחון" התקיים ביום א' 29 במרס 2009. במפגש הציג פרופ' לארי אברמסון את הנושא "נופי ההבטחה והאבטחה של כביש 6 חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי".
המפגש הפעם היה שונה מקודמיו מאחר והצגת הנושא לא הייתה על בסיס מחקר אקדמי ולא על בסיס ניסיון מעבודה מעשית. הצגתו של לארי אברמסון היא סובייקטיבית מנקודת מבטו של הצייר האמן המתבונן במרחב ובנוף ומפרש אותו. הכוונה לנסות להשתמש במתודולוגיה והפרשנות שלו על כביש חוצה ישראל ולהשליך ממנה על הנוף הביטחוני הרב והמגוון של הארץ.
המגיבה ופותחת הדיון הייתה ד"ר דיאנה דולב, שעוסקת בהיסטוריה של אדריכלות והיבטיה המיליטריסטים.


לארי אברמסון נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי במפגש קבוצת הדיון "מרחב הביטחון", מוסד ון ליר, ירושלים, 29.3.09
תקציר


ככל שהמכונית מחליפה את הרגליים כאמצעי ראשוני ל"ידיעת הארץ", כך הופכים הכבישים המהירים לקטגוריה חדשה וייחודית של "נוף". הנוסע בכביש מהיר כמוהו כנוסע במסלול של אתר שעשועים המציע, מחוץ לחלון ובמרחק בטוח, אשליה של מציאות. כבישים מהירים רבים מחופים משני צידיהם בחומות המסתירות את הנוף האמיתי, ומציעות במקומו ייצוגים של נוף סמלי: צלליות של גגות כפריים, קשתות של חורבות עתיקות, או תמונה מופשטת של נוף פתוח וריק. כביש חוצה ישראל אינו נזקק לקירות מגן כדי להפריד את עצמו מהמציאות שמסביב: הכביש וסביבתו מעוצבים עד לפרטי פרטיהם כחלל אוטופי הרמטי, מרחב הסגור בתוך עצמו שמייצר "משטר ראייה" שבאמצעותו הנוף הנשקף ממנו מסופח לחלל האידיאלי של הכביש. כביש חוצה ישראל מתפקד כמה שמישל פוקו הגדיר "הטרוטופיה". אתר מוגדר במציאות, אך בו בזמן מחוץ לכל האתרים האחרים של המציאות. הכניסה אליו כמוה ככניסה לאתר מגודר ומאובטח, מבעד לשער סמלי (המנהרה במחלף בן שמן) ומבעד לשער אלקטרוני (מצלמות הניטור), המפקחים ומווסתים את נוכחותך במרחב הכביש. לכביש סגנון אחיד משלו, חוק משלו ומשטרה משלו, והוא מספק את כל צרכיו של הנוסע – משרות דרכים עד לתחנות דלק ובתי קפה איכותיים.
עיצוב הנוף של סביבת הכביש – איי התנועה ושולי הכביש – מייצר דימוי של ארץ ישראל הישנה והטובה, נוף פסטורלי של כרמי זיתים, שורות תמרים, משוכות צבר ופרחי בר שנעקרו ממקומם ונשתלו מחדש בין המסלולים. הנוף האידילי מספח אליו את הנוף האמיתי, של העיירות והכפרים הנידחים שנחשפו באחת לעין על-ידי הכביש החדש, והופך אותן לחלק מתמונת הנוף הרומנטית של הכביש. כך הופך הנוף המעוצב למנגנון להסוואת המציאות החברתית והפוליטית, מנגנון ששיאו הבוטה במדרון הנוף המלאכותי, המכוסה צמחיה "מקומית" המסתיר מעין הנוסע את חומת ההפרדה החותכת מתוך הנוף את טול כרם הפלשתינית.
כביש חוצה ישראל מייצר מרחב אוריינטליסטי חדש בו המזרח משמש כרקע ציורי ורומנטי לטכנולוגיה המערבית המתקדמת, טכנולוגיה המציעה תנועה אינסופית קדימה. כביש חוצה ישראל מציע מעין "אי תנועה" בלב המציאות, מרחב נפרד ומסודר בו המציאות אינה יכולה לדקור את הבלון, ובו - כל עוד אתה נשאר בגבולותיו, ולא יורד ממנו אל פקק התנועה של המציאות – מובטחת לך, בתמורה לאגרה, אשליה מושלמת של תנועה בלתי מופרעת לעבר מקום טוב.

לארי אברמסון (נולד ב- 1954 בדרום אפריקה עלה לישראל 1961. הציג מאז סוף שנות ה 70- בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר, (מוזיאון ישראל 1979) פרס ע"ש ז'אק אוחנה, (מוזיאון תל אביב 1991), פרס שר החינוך והתרבות (1998) ופרס פונדיק לאמן ישראלי (מוזיאון תל אביב.(2007 גלריה הקיבוץ (תל אביב 1995 הפכה למוקד בדיון על האידיאולוגיה של הנוף הישראלי("tsooba" תערוכתו וייצוגיו "מיני ישראל" (מוזיאון ישראל 2006בהשתתפותם של 45 אמנים) הציעה מודל אוטופי אלטרנטיבי של המרחב הישראלי.
לארי אברמסון עמד בראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 1992-1999 שם ייסד ועמד בראש תכנית בצלאל לאמנים צעירים – תואר שני באמנות. שימש כמרצה אורח במכון לאמנות של סן פרנסיסקו ובחוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה, ומשנת 2002 משמש כפרופסור לאמנות בביה"ס הגבוה שנקר, רמת גן.


תגובה של ד"ר דיאנה דולב ל'נופי ההבטחה והאבטחה של כביש חוצה ישראל: ייצוגים אידיאולוגיים סמויים בעיצוב המרחב האזרחי הישראלי' מאת לארי אברמסון


את הדיון של לארי אברמסון בכביש 6 אפשר לסווג כניתוח איקונוגרפי של הנוף המעוצב בידי אדם, על מרכיביו השונים. איקונוגרפיה מתייחסת למרכיבים שונים של התכנים של יצירה: הסיפור, המטרה, הסמלים והמשמעויות. לכאורה אפשר לשאול: האם לכביש יש בכלל סיפור? משמעויות?
הניתוח האיקונוגרפי של כביש 6 שמציע אברמסון הוא פיתוח של הסתכלות ביקורתית שמקובלת היום אצל חוקרות וחוקרים של סביבה. זו הסתכלות מעניינת ומרתקת בראש וראשונה מאחר שהיא נותנת קרדיט להתייחסות אישית שכוללת בתוכה תפישת עולם ומבט אישי על הסביבה. ושנית, זו התייחסות שמסירה את העטיפות בהן מוגש לנו הכביש, מפרקת את הרטוריקה שמלווה את הקמתו ועיצובו, ומציעה הסתכלות חדשה ומאתגרת.
בדיון ששמענו על כביש 6 אברמסון שם בצד את הסיפור של הכביש כפי שהוגש לציבור על ידי היוזמים, תוך חשיפת תוכן אלטרנטיבי, ומתוך התבוננות ביקורתית בתוצאה: אין זה סתם עוד כביש לבעלי יכולת (מכונית, כסף לתשלום האגרה), או אולי כביש יעיל שמקצר את זמן ההגעה ממקום למקום. הוא אפילו לא חוזר על הביקורת שמציגה את הכביש כעוד מכשיר כיבוש ושליטה בציבור שאינו קשור בהכרח בתנועה בכביש – הציבור שמתגורר ביישובי הערבים הגובלים בכביש. אלא הוא מציע התמקדות בכביש ככלי בעל השפעה על מי שנכנס למכונית ויוצא לנסיעה שמזמנת חוויה של הכביש. כלומר כל המשתמשים: ערבים, יהודים, תיירים וכיוצא בזה הופכים להיות אובייקטים מתומרנים על ידי ההוויה שהכביש וסביבתו כופים עליהם.
איך כל זה מתקשר לנושא הסמינר: מרחב הביטחון?
נושא הביטחון והצבאיות/מיליטריזם מופקע כאן מהדיון הישיר בצבא ופעולותיו במרחב הציבורי של מדינת ישראל והשטחים הכבושים. במסגרת הדיונים שלנו בסמינר, הדיון בכביש 6, כביש אזרחי לפחות לכאורה, שייך להיבט שרואה את ה'ביטחון' לא דרך הצבא והצבאיות בלבד. מוסדות המדינה הרי פועלות כסוכנות של הצבא, ואין לצבא צורך לפעול על מנת לגייס אותן למטרותיו. כך למשל המוסדות המיישבים, מערכת החינוך, בתי המשפט.
בעוד שכאשר הנוכחות של הצבאיות במרחב גלויה ונראית לעין ואין צורך לפענח אותה, המיליטריזציה של המרחב האזרחי סמויה מעצם מהותה: היא מוטמעת בכל רובד של חיינו האזרחיים ונוכחת בהם כחלק אינטגרלי מהם. אנחנו חיים ופועלים בתוך הוויה שמקבלת את המרכיבים המיליטריסטיים כטבעיים ומובנים מאליהם; כמו התבגרות, לימוד מקצוע, פרנסה, הקמת משפחה... אנחנו לא רואות שיש נשק ברחובותינו, עד שבאים זרים ומאירים את עינינו. אנחנו מקבלים פתרונות של כוח לכל בעיה כאילו אין פתרונות אחרים. לכן אולי אנחנו גם לא ממש ערים להיבט המיליטריסטי שבשיתוף הפעולה הממוסד והנרחב של משרד החינוך ומשרד הביטחון והצבא. אנחנו? מיליטריסטים?! רבים בתוכנו מאמינים שכישורים צבאיים מעניקים יכולות בתחומי חיים אזרחיים כמו: מורים, מחנכים, מנהלי בתי ספר, וכמובן מנהלי מפעלים וחברות, פוליטיקאים בכירים וכיוצא בזה. ובכל זאת, לא יכול להיות שאנחנו מונעים על ידי תפישת עולם מיליטריסטית...
התנהלות מיליטריסטית מחלחלת לחיים האזרחיים בצורות שונות ובודאי לכל אחת ואחד מהנוכחים יש התנסויות שמוכיחות זאת. מה שמאפיין התנהלות מסוג זה, בין השאר, הוא ההתייחסות הבלתי ישירה, המתמרנת, מניפולטיבית, כלפי הציבור. כאן אני מתחברת שוב לנושא כביש 6. באמצעות פרקטיקות של תמרון האזרחים הופכים לנתינים. לנתינים אין זכות לנטיות אינדיבידואליסטיות, חשיבה עצמאית, ביקורתיות. אלה מאפיינים של דפוסי חשיבה מיליטריסטיים, שמטפחים: קבלה עיוורת של הוראות ופקודות, צייתנות ללא תנאי, ויתור על רצונות, נטיות וצרכים אישיים.
בהתבוננות של אברמסון בכביש 6 הוא מציע אקט של מרד כלפי המניפולציה. עצם חשיפת המניפולציה היא אקט של מרד. זהו מעשה של אזרח חופשי. אפשר להשתמש בניתוח שלו כמודל להתבוננות במרחב המתוכנן והבנוי כדי לשכלל את יכולתנו להיות חופשיים ממניפולציה של בעלי הכוח. זה אולי לא יביא לפירוק הכביש, אבל לפחות נטפח את המודעות שלנו.
ההתבוננות של לארי אברמסון בכביש 6 היא דוגמה לגישה ביקורתית שמציעה מבט מפולש במרחב שכביש זה מייצר. לכאורה כביש: מעבר לכלי רכב. אולם כבר מלכתחילה אנו יכולים לשער שכדי לדון בכביש 6 ראוי לחדד את חושי הביקורת, מאחר שידוע שהכביש קודם כמפעל לאומי ממדרגה ראשונה, באשר הוא נועד כביכול לקשר בין המרכז לפריפריה.
ככל מעשי ידי אדם, יש למוצר מטרות, מהן מוצהרות וגלויות ומהן סמויות. ראייה מפולשת דרך מטרות אלה דורשת חשיבה עצמאית וגישה ביקורתית וחופשית מאינטרס, מלבד הצורך להסיר מסווים ולגלות את התוצאות הנלוות להצבת המוצר במרחב הציבורי.
ההתבוננות שלנו במרחב הישראלי סובלת משנים של גיוס כל סוכני ההיסטוריוגרפיה, התרבות והחקר האקדמי לצרכי האידיאולוגיה הלאומית. אנחנו יוצאים לטיולים עם ספר תנ"ך, דרך אתרי מורשת קרב וישובים ששמותיהם עוברתו מיד עם הכרזת המדינה.
מזה כמעט שני עשורים נפתח הדיון האקדמי לגישות ביקורתיות שמסתכלות על המציאות שלנו דרך פריזמה שמורכבת מגישות כלליות ולא רק כאלה שמייחדות את המציאות שלנו כעומדת בנפרד. מתוך גישות אלה הסלילה של כביש 6 ועיצוב סביבתו מעלים שאלות כגון: את מי ממדר הכביש? אילו מטרות פוליטיות וחברתיות עומדות מאחורי ההחלטה לסלול אותו? איזו תמונת עולם ואילו דפוסי חשיבה מתחזקים כתוצאה ממנו? למי יש אינטרס להכניס אותנו לתוך בועה מעוצבת על פי אינטרס לקדם אג'נדה לאומית יהודית? וכמובן, איזה קשר יש לממצאים שעולים משאלות אלה עם חיזוק המיליטריזציה של החברה בישראל?

יום ראשון, 29 במרץ 2009

מטוסי ענק / מורן בצר

jet1 / david michaeli / tlv / 1992


מטוסי ענק
בטנם -
מיכל תסיסה של געגוע,
פגישות מוחמצות
מרחפות מעל
אוקיינוסים עמוקים.
זרות
לא נעלמת
רק מחליפה פונדקאי
בפנים שטוחים.
בשולי תמונה
מצוייירם אנחנו
הלומי לבבות
ששיניי זמן ומרחק
לא הותירו בהם סימנים,
דמותך פועמת בי
קרובה
רחוקה.

יום שישי, 27 במרץ 2009

שמעתי את הסירנה שרה / דוד מיכאלי


david michaeli / siren / tlv / 1992


שמעתי את הסירנה שרה


שמעתי את הסירנה שרה
תאי גופי שלי שינו כיוונם
אל רקמת האור המזמר
קראתי קריאה

שמעתי את הרוח נושבת
כאבי בשרי שלי שינו מבטם
זה הזמן הנוהר אל הים
שתקתי שתיקה

קשור בספינה חולפת
חבלים אוסרים את בשרי בנחמה
כל ביתי מרוקן וכואב
שמעתי את הסירנה שרה.

קשור אל חזי הכואב הזוהר
קראתי קריאה
שתקתי שתיקה
שמעתי את הסירנה שרה.

אני הוא זה / אדוויטה אהובתי


frog 1 / david michaeli / tlv / 1992



לכבוד הופעת התרגום העברי של הספר
אני הוא זה
מאת ניסרגדטה מהאראג'
מדף בית הוצאה לאור

תור גונן ואיתמר בשן שמחים לארח בבית בהאוונא

דיונים על אדוויטה

סדרה בת חמישה מפגשים עם מורים וחברים לדרך
בהשתתפות דיויה (שחר לב), מתרגמת הספר לעברית


במהלך כל מפגש ניתן לרכוש את הספר

31 למרץ יום ג' בשעה 20:00 שיחה עם לילה קמחי
14 לאפריל יום ג', חוה"מ פסח בשעה 20:00 שיחה עם לילי בנטב
14 למאי יום ה', בשעה 20:00 שיחה עם ענת צחור
26 למאי יום ג' בשעה 20:00 שיחה עם סטיבן פולדר
18 ליוני יום ה' בשעה 20:00 שיחה עם ערן הרפז

המפגשים ייערכו על בסיס תרומה ונדיבות לבם של המשתתפים

לפרטים: טלפון:03-6025429 או במייל bhavana@bhavanahouse.org

תיעוד וידאו של הפגישות יעלה באתר nrg

לילה קמחי: שוהה תקופות ארוכות במזרח, בתרגול במנזרים ובמרכזי מדיטציה, ועם המורה ההודי המלמד במסורת האי-שניות, ראמש באלסקר. תלמידה ומורה בדרך הויפאסנה והדהרמה. מנחה ריטריטים, סדנאות מדיטציה וקבוצות קבועות ומלווה יחידים בהנחייה אישית. מורה בעמותת 'תובנה' הישראלית, במרכז 'גוף-נפש' ובמסגרות נוספות ברחבי הארץ. מתגוררת במושב גבעת יערים שבהרי ירושלים.

לילי בנטב: מורה ליאנה יוגה, היוגה של ידיעת העצמי האמיתי והאמת המוחלטת. גישה רוחנית זו באה לידי ביטוי במפגשים שהיא מקיימת ובשלושת ספריה: "מודעות – האבולוציה הסמויה", "אלוהים של יום יום", ו"סאטסאנג – מפגשים עם האמת". הוראתה מבוססת על נסיון חייה העשיר, על עבודתה האמנותית, על מחקריה ביוגה ועל התנסות עצמית ישירה באמת הרוחנית העל-זמנית.

ענת צחור: מורה בכירה ליוגה, מנחה מדיטציות, סדנאות ומפגשי דהרמה. הקימה את "יוגה סטודיו- בי"ס ללימודי יוגה ודהארמה" בת"א. חוקרת ומתרגלת למעלה מ- 25 שנה יוגה ומדיטציה. מחברת הספר "מדריך מפה לריפוי טבעי- הדרך לחיים בריאים" בשיתוף עם ד"ר ראובן ברק בהוצאת מפה, 2005. מרכזת ומנחה קורס מורים בכירים ליוגה דהרמה בשיתוף קמפוס שיאים באוניברסיטת ת"א.

ד''ר סטיבן פולדר: מורה, מנחה, חוקר וסופר. פעיל שלום ואיכות הסביבה. מבכירי מורי הויפאסנה בישראל- מתרגל מדיטציה בודהיסטית ולומד את הדהרמה מזה 25 שנה. ממייסדי עמותת תובנה ועמותת שביל הזהב, העוסקות שתיהן בתפיסה הבודהיסטית ויישומה בחברה. עוסק בחיבור שבין בודהיזם ויהדות ובקשר שבין מדיטציית תובנה וחיי היום-יום. עוסק במחקר רפואי בתחום צמחי המרפא וידוע בעולם כמחברם של 12 ספרים בנושא צמחי מרפא ורפואה משלימה. מראשוני הישוב האקולוגי כליל, בו הוא מתגורר עם משפחתו .

ערן הרפז: עוסק במדיטציה ולימודים בודהיסטיים ברחבי העולם מזה כ-15 שנים, במהלכן עשה תקופות ארוכות בדממה במנזרים ומרכזי מדיטציה בהודו, נפאל, אנגליה, צרפת ואוסטרליה. מלמד ומנחה ריטריטים של ויפסאנה, סמינרים וסדנאות מטעם עמותת 'תובנה', מכללת 'רידמן', 'ערנות' ועוד, ומוביל מסעות מדיטציה להודו. מתגורר עם אשתו ובתו, ביישוב כליל שבגליל המערבי.

ד"ר תור גונן: מתוּרגלת בדרך למעלה מ-30 שנה. מזה כ-15 שנה תלמידת הדרך הבודהיסטית במסורת התרוואדה, מקיימת אורח חיים נזירי ותקופות התבודדות. מייסדת שותפה של בית בהאוונא, מרכז מדיטציה בודהיסטי בתל אביב. מנחה סדנאות מדיטציה ומפגשי דהאמה. מרצה וחוקרת מסרים ערכיים בתקשורת ויזואלית.

ד"ר איתמר בשן: פסיכולוג קליני בכיר ומדריך לחיים. מזה כ-15 שנה תלמיד הדרך הבודהיסטית, שתובנותיה ארוגות בעבודתו הטיפולית, המתמקדת במצבי מחלה, זקנה, שכול והתפתחות אישית. מייסד שותף של בית בהאוונא, מנחה סדנאות מדיטציה ומפגשי דהרמה. שוהה לתקופות של תרגול ולימוד במנזר אמרוואטי.

דיויה (שחר לב): מתרגמת הספר "אני הוא זה" לעברית, היא תלמידה של פפהג'י. חיה שנים רבות בהודו וכיום חולקת את זמנה בין הודו לישראל. דיויה תרגמה לעברית את הספרים "האמת יֵשנה", "אוטוביוגרפיה של יוגי", ו"הסוטרה של חוי ננג". "אני הוא זה" מתורגם לעברית ברגישות, בתבונה וברמה לשונית מצוינת, מתנה לקהל העברי.



שירי יסוד / שי גיטריידה

shell 11 / david michaeli / rg / avit 1990


שירי יסוד הם טקסטים שליקטתי מפיותיהם של אנשים עם פיגור שכלי בינוני-קשה. רשמתי אותם בצורה של שירה.
ככה הם נשמעים לי: שירה. שירה בעגה מְפַגְרית.
מדוע שירה?
מהי שירה?
נדמה לי שזה משהו שנוהם לתוכנו תכנים עלומים, מבדר בתוכנו צעיפים מלמלתים של יש ואין, מכסה גְלויים ומגלה כְּסויים, מגיע אותנו אל מימדים סתומים -
במקרים רבים הטקסט "המפגרי" הוא כל מה שאותו אדם יכול להפיק מילולית, הוא משמיע זאת באופן רפטטיבי מספר רב של פעמים במשך היום. מובלעת בו נהמת לב, קולה של נשמה כלואה בבקשה קשר עם העולם שמחוצה לה, תרועה המבקשת לקרוע פתחים בדפנות פְנים ולמוטט חומות בחוץ.
אני שומע את המוסיקה שלה.
ביאליק כותב ב"גילוי וכיסוי בלשון" על חווייתו הטרום שפתית של אדם הראשון בפגשו את איתני הטבע. באוזניו של אדם הראשון מתנפץ רעם וכל מה שהוא יכול להפיק זוהי ההברה ררררררר....אולי ממנה נולדה מאוחר יותר המילה רררעם? בתוך הנהמה הזו דחוס יקום שלם. כל התודעה כולה.
לתחושתי בטקסטים הללו מתממש הרעיון שביאליק מנסח.
הטקסטים נאמרים מחוץ לתרבות, ומבקשים לקרוא ולקרוע את התרבות אליהם, להשתייך.
מזמינים את התרבות להתרחב אל תוכם. אבל התרבות לא יודעת להתרחב. התרבות מעדיפה אורך. מסתפקת בנשימה שטוחה; אז מה אם אפשר להוריד את הנשימה אל הבטן?
התרבות רוצה תכלס; שְכלים טכנולוגיים שיעמידו לרשותה עוד ועוד מנגנוני שעבוד, שליטה וניצול. והתרבות לא יכולה להרשות לעצמה קריעת המסכה המונחת על פניה.
על כן התרבות נותנת לתודעות הללו לגור באזור תעשייה, בין מפעל בטון לפנצ'ריה ומסגריה.
משם הן נוהמות אלינו: "היי, אנחנו כאן, יצריים, כואבים, מתענגים, מרגישים, רוצים, לא רוצים. לא נוכל להיות אחרים משהננו, מבלי שתהיו אחרים משהנכם. בכם הריפוי שלנו, אנחנו הריפוי שלכם..."


שיר חמישי


היום יום? ---
מה יש היום? תרביץ היום לאימא של מומי תרביץ היום לשי
יקשרו אותך, ייקחו אותך לבית חולים, לאיזה בית חולים?
באמבולנס, באמבולנס ייקחו אותך, מי ייסע איתך?
לאיזה בית חולים?
לגהה
יש עוד בתי חולים
יש הרבה בתי חולים
איזה? איזה עוד?
רמב"ם,
בילינסון,
שלוותה,
איכילוב,
איזה, איזה עוד?

שיר שישי


למה מתוק?
שמתוק לא יחשוב שהוא מתוק,
אז למה?
שיחשוב שהוא גם לא מתוק
אז למה אוכלים דברים מתוקים?
למה?
כי הם מתוקים? כן?

שיר שביעי


טיול
בוא נלך טיול
נו בוא


שיר שמיני


מתי מימה תבוא?
היא כבר כאן

שיר תשיעי


אני חושבת שֶכן

*וריאציה על שיר תשיעי*

אולי כן

*וריאציה נוספת

אולי אולי אולי אולי
אולי אולי אולי
אולי אולי אולי אולי
אולי אולי אולי

שיר עשירי


איפה יוסי איפה הוא
איפה יוסי איפה הוא
איפה הוא איפה הוא
הוא הוא הוא
הוא הוא הוא



ועדת פיל / אריה קוץ


שירי נמלה / שי גיטריידה

david michaeli / blue genum / givataim / 1999


בטלפון שאלתי "למי לשלוח את הקבלה"
אחרי שענית, שאלת אתה "מה עוד?..."
נתקעתי
לא הייתה תשובה מוכנה

הנה, מצורפים כאן שירי נמלה.




נמלה שחורה רצה בחול
בדיוק מעל הצל שלה

בדיוק מעל צלהּ
רצה
נמלה

הנמלה השחורה רצה
מעל הצל שלה
מדידות אסטרונומיות יגלו השפעות, שינויים, סטיות, עיוותים,
ואת האפשרות להתקין ביניהם זוויות
וכיוצא בהן

בדיוק מעל הצל השחור
רצה נמלה
עד כמה חשוב לו לצל הדיוק
משוחרר מן המאמץ ה-
כלל לא חשוב –
דִיוּקָהּ
דִיוּקו

נפלא לשכב בחול החם בקיץ החדש
לגרוף וליישר, עד ימַתח חָלק הדף - שאחרי שעה קלה כבר יתפזר -
ובקנה של קש (פליטת הים) לרשום ולצייר –
דג, רכבת, שמש, אווירון,
איש וסוס ועגלה וילד שנוהג
לפתע מתפרצים אל השדה
נמלה וצל

תזזית מקוטעת, חפְזון אנה ואנה
ריקוד של פעולה
רוטטים זה בזה בלי רווח
בדיוק

(כְּ)חרוזים על חוט (אי הנִראות הגדול)
אדמת חול
צל
נמלה
גלגל עין
שמש נוסעת ברקיע קיץ כחול

agnus

abstract sheep / yarden moshe michaeli / givataim / 1997

זו היתה הפסקה ארוכה / כתוב

זו היתה הפסקה ארוכה גם בגלל היציאות למדבר וגם בגלל ג'ט לג שנמשך עד שהסתגלנו חזרה למרחבים האורבניים והאלקטרוניים. אתם לא יודעים כמה שמחנו לראות שישנם 16 קוראים קבועים שביקרו אותנו מידי יום ביומו. תודה. מסתבר שזה נותן כוח וגם תקווה. באמת בראבו. הנה מיקבץ שהצטבר. כפי שאתם רואים הצטרף אלינו שי גטריידה. מאמר הלחם הוא לקראת פסח. מאמר הפרח הוא משום שליד הלחם צריך גם פרח להתבונן בו. חג שמח לכולכם. השארו איתנו.

יום חמישי, 26 במרץ 2009

פרח / דוד מיכאלי

flower / steven moore / israel / 2007


בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה כתב משורר בריטי בשם קולרידג' את המשפט המדהים הבא: ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?'' (תרגום: י. ברונובסקי)

בשנת 1976 סיימתי מסע ביערות הגשם והמדבריות של אמריקה הדרומית, יקום של מבוכים אינסופיים ירוקים ורטובים. בחודש אוגוסט אותה שנה, יצאתי מהמטוס הממוזג בנמל התעופה בן גוריון אל החבטה הלחה והמהבילה של החום בישראל. בכיסי היה שורש ג'ינסנג שקיבלתי מאישה ארוכה ויפה בשמלת עור צבי אינדיאני. בימים שבאו לאחר מכן טוויתי מחדש את קשריי ועליתי ללמוד בירושלים של אבן.

יחד עם קדחת הנעורים פגשתי באותה עוצמה של קדחת שני ספרים שהופיעו לראשונה בתרגום עברי בשנים (75-76), שניהם של סופרים מהמרחב הלטינו-אמריקאי. רק עכשיו, כשאני כותב ממרחק כה רב, אני רואה בפליאה את הקשר בין היבשת הרחוקה שחזרתי ממנה לבין הסופרים שמצאתי בהם מורים. תצרף של פיסות מציאות.

הספר הראשון שנקרא ''גן השבילים המתפצלים'' הוא לקט מתוך ארבעה ספרים של בורחס שראו אור בשנות החמישים, ודרכו לימד אותי בסבלנות רבה סופר ששמו חורחה לואיס בורחס כי בקליידוסקופ המתהפך והמתנפץ של המציאות, רק התודעה הסקרנית של העצמי היוצר היא הדבר שיכול לשרוד ויותר מכך - לברוא ולעצב את תמונת המציאות עבור עצמי ועבור אחרים. השבילים המתפצלים מופיעים בסיפור דאואיסטי עתיק של לייה-דזה, ובורחס מעניק להם חיים חדשים במאה העשרים.

האיש הזה התבונן בתבל כולה כספרייה אחת אינסופית של צירופי מקרים שחש בה כבביתו וחזה את כיווניה. בספריו מצאתי הדים מוכרים של מיתולוגיות ואמגושים מהסהר הפורה לצד רוּניות סתומות וילל זאבים מהצפון הנורדי הקדום באירופה ועד למבוכים הסיניים, וגם יהדות נכספת. כל ההדים האלה שירתו ככלי משחק את התודעה הסקרנית של החוזה שהיה ספרן והלך ונתעוור לקראת סוף חייו כשהוא הולך ומצמצם את יריעת הביטוי שלו לשירה תמציתית.

הסופר השני, מה מוזר, דיבר על אותו הדבר: ראייה, עצירת העולם, סקרנות בתנאי אי ודאות. קרלוס קסטנדה הציג על מדפי הספרים את כרכים שתיים ושלוש בסדרה של פרחי ספרות אקזוטיים שהיכתה גלים ארוכים בעולם: ''מציאות נפרדת'' (1971) ו''מסע לאיכטלאן'' (1972). דון חואן מספר לקראת סוף הספר ''מסע לאיכטלאן'' כי לעולם לא מצא שוב את עיר מולדתו שהוא מנסה לשוב אליה בתום חניכותו. עבור הרואה שהוּזַר, כל מחוז חפץ יגלם בתוכו לעַד גם זרות. הוא ממשיך ללכת גם בידיעה שלעולם לא יגיע, אבל הוא הולך, הולך, מתבונן בדרך בהתפעלות, בתודה ובנשימה עצורה.

מעולם לא הגעתי חזרה אל רמת-גן של ילדותי ואל ישראל של נעוריי. אבל כמו מוריי הסופרים אני הולך בדרך על יערותיה, מדבריותיה ומרחביה האורבניים בעיניים קרועות לרווחה, המום מהתפעלות. לעתים אני מגשש בכיסי אחר הג'ינסנג, שורש החיים. בשנת 1821 כתב משורר בריטי בשם פרסי ביש שלי במאמר ''כתב הגנה על השירה'' כי כל השירים של העבר ההווה והעתיד הם אפיזודות או קטעים של שיר אחד אינסופי שנכתב על ידי כל המשוררים באשר הם עלי אדמות.

לעתים אני חולם שניתן פרח בידי.

לחם / דוד מיכאלי

breadtimes / david michaeli / ink / a4 / tlv / 2001


פעם אחת אמר המלך לאהובו, המשנה למלך: כל אימת שאני חוזה בכוכבים, אני רואה שהתבואה שתגדל בשנה הזאת - כל מי שיאכל ממנה יהיה למשוגע. אם כן, יטכס עצה. ענה המשנה למלך למלך: יפרישו באסמיך תבואה בעדנו, כך שלא נצטרך לאכול מן התבואה החדשה, שהרי להכין בשביל כולם אי אפשר. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו בלבד לא נהיה משוגעים, ואילו כל העולם כולו יהיה משוגע, אז יתהפך המצב - ואנחנו ניחשב למשוגעים. על כן, בוודאי נצטרך גם אנו לאכול מן התבואה הזאת. אבל רק זה, שנסמן סימן במצחינו, כדי שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. כך, כאשר אהיה מסתכל על מצחך, וכן כאשר תהיה אתה מסתכל על מצחי, נדע על פי הסימן שאנחנו משוגעים.
רבי נחמן מברסלב


לחם! כאשר אני חושב על לחם עולות בי כה הרבה שאלות! נניח שהעולם המיקרוביולוגי הוא תבוני. או חלקו. נניח שהשמרים או החיטה הם החלק התבוני. נניח שאנחנו הבינה המלאכותית של החיידקים או הנגיפים. הבינה וההתפתחות של האינטליגנציה האנושית מתואמת על פי הנהוג לזמן גילוי החיטה. לשימוש בבצק שתסס. אולי ההתפתחות אינה כפופה להתיישבות ארוכת טווח במקום אחד על פי המקובל, אלא לריכוז מיקרו אורגניזמים בגוף או בפונדקאי האנושי, או שמא האנושיות כתכונה שאנו מכירים היא התוצאה של הסימביוזה הזאת?
האם ייתכן שטקסי הלחם והיין או הלחם והמלח הם למעשה טקסי ריבוי והעברה לנשאים חדשים? האם ייתכן שמנהג הנשיקה הוא החלפת אורגניזמים ומידע? האם ייתכן שענן המיקרואורגניזמים הנו ישות אחת מתפתחת? והאם ייתכן שרעיונות ומצבי רוח נשתלים מטופחים ומבשילים בנו דרך ישות זאת? או אולי זהו תוצר סימביוטי?

האם ישנם בכלל חיים תבוניים ללא מסה של מיקרואורגניזמים? האם הלחם או הבצק התופח ומוצריו הם כמוסות התעבורה והשכפול של ישות זאת?

מהי רמת ההתפתחות, האינטליגנציה וההפשטה של חברות ללא לחם? הייתכן שאין שום קשר בין חיטה ולחם ללמידה רעיונות והתפתחות? ואם יש קשר מהי ההשפעה של דיאטה נטולת לחם? מהי ההשפעה של צום ממושך והריסת משק החיידקים בגוף? ואם כך האם לחם ובשר הם ההרכב המושלם המייצג את גופנו ואת שותפיו הבלתי נראים?

מה הקשר בין לחם לבשר, והאם יש קשר בין לחם למוסר? מדוע הלחם נחשב לקדוש? האם אמונתנו נגזרת או מוקרנת או משודרת או נספגת מהחייזרים התוססים שאנו נושאים? האם יש קשר בין פעילות מוחית לרמות התסיסה בגוף?

האם אנו תלויים בלחם? האם אנו מכורים ללחם? מהו המתאם בין נוכחות לחם וחיטה לחישובים, אמונות ושפה? כיצד מתחוללת נביטה של רעיונות כמעט בו זמנית בכמה חלקי עולם ביחד? האם הידע או היצירה או התחושה או הניסוח נובעים למעשה משורש אחד של ישות הדגן? אלוהים המופיע בתסיסה במקום בפיצוץ? ואולי התסיסה היא פיצוץ מואט?

אולי אנו יכולים להשתמש במושגים של תעבורה נגיפית, שימור נגיפי, תקשורת נגיפית, הפצת מידע נגיפית, השתנות והתפתחות נגיפית, אנרגיה נגיפית. זה נשמע מבטיח: הטלוויזיה שלי עובדת על שפעת. המחשב שלי עובד על שעלת.

מדוע הגדרות ותיאורי היצירה וההגות הרעיונית מבוטאים בדימויים של תסיסה, גדילה, הפצה, או מגפה? האם אלו מגיפות תודעתיות? כיצד ניתן להסביר את סערות התודעה והדימוי הבאות לידי ביטוי מעשי בהתפרצויות הכיבוש הפראיות של האנושות, את השתלטות הרעיונות או קליטתם ההמונית? את האופנה, הטרנד, הבהלה לזהב, או אולי המגפה השחורה, השפעת, הקומוניזם או הדמוקרטיה.

כיצד לפרש את ענני התופעות וההכרה אם לא במושגי השכפול וההתרבות של המיקרואורגניזמים המתפתחים או מתים בהמוניהם. כמו הקדחת של המלריה המתפוצצת בכבד. האם אנו נוטלים חלק בהזיה פטרייתית עולמית או קוסמולוגית?

מחול ויטוס הקדוש המופק מתסיסת הפטרייה ונבגיה בגרעינים המושחרים של התירס הקדוש, טירוף להבת המכשפות הסגולה של השיפון, אקסטאזה נובעת רק מדוגמית רקיק הלחם שהוא גוף האלוהים שבכנסייה, מדיטציה מרוכזת מספל האורז הבודהיסטי, ברכת הלחם. אלוהי הדגן. אולי אלוהות הדגן? דגון? היש בכלל חלומות ללא דגן? האם הדגן יוצר את החלומות?

האורז המותסס, השעורה המותססת, ההצטברות הגבינתית בין בהונות הרגליים, ההפרשה שבנרתיק, יקומי החיידקים שבמעי הגס. אלו, כנראה, שומרי סודות תעשיית הצואה ממש כמו בנק שמרי תפיחת הבצק הממתינים כאוצר בקירור, ליצירת לחם חדש. יש משהו מרענן בידיעה שיש יקום תבוני בפי הטבעת שלי. אולי בכלל אני נשלט ומכוון על ידי תבונה זאת.

בואו נביט על הדבר שנקרא קאנדידה. אנחנו שומעים שהוא קיים בגופינו כאורגניזם קבוע בריאות, במעיים, בהפרשות. איפה לא? ורמת הבריאות או העייפות או התזונה קובעים את גודלו ומצבו. אם רמת המערכות שלנו יורדת רמת החייזר הזה עולה ולהפך. פטריית שמרים זו מתקיימת בנו עד מותו של הגוף ואז היא מתפרקת החוצה מתמירה בחסד מופלא את הרקמות שנעזבו מרוחן הקודמת ונבנית ומטפסת אל פונדקאים או שותפים אחרים. או אולי חוברת לענן האורגאני האין סופי הזה שחלקים ממנו ספוגים בנו או אולי להפך, אנו ספוגים בו. מי הם ספינות ביולוגיות אלו של הפטרייה היקומית הזאת? שרות השליחים הנגיפי, הנבגי, כל מערכות העל המתוחכמות, גאוניות, חומרה ביולוגית משכפלת את עצמה. טכנולוגיות-על של תעופה, תנועה, שימור חיים, שימור מידע, שיכפול והפצה.

מהו הזמן הנגיפי? האם ניתן לקרוא את ההיסטוריה בעיניים ''נגיפיות''? את ההתפתחות האורבאנית? מהי התבוניות ובמה היא מתבטאת? בזיכרון? ברגש? בסדר? בחסד? בהחלטה? בסגנון? חשוב מכל, מה מקומי בסערה זו? האם ביכולתי להחליט? עצם השאלה היא אמירה, שאפילו תופיע כאיסור, מגדירה את התשובה החיובית.

יום שני, 16 בפברואר 2009

חופשה / שי גטריידה

customer samurai, david michaeli, givatime, 1999


חופשַת מַשְמַע קיץ לַתלמידים נושא ניתֵן (כמו
המוח שלהם שבור ומגמגם),
לא ים פשוט לארמונות ניבנה בחול (עת
יֵין אצות יתסוס ירקיב בַּמסביב, ולאיטן, משֹוּרטנות, מדוזות נמסות)
לא ארטיק ללקק עד סוכריות מחוספסות
שלל לשונות צבועות במנטה, דובדבן, מִשְמש, כתום, כחול, סגול (או
אבטיח לפחות, בערב, ומעט ריח של לימון).
וקיץ לא גם למחנות הרְבּות בהם כפיתות סֵיזַל, צביטות, מצמוץ ונשיקות
בכפתורי שדיים לעתיד (אפשר
בנֶטֶש יאֲפילו סוד, אך כאן ימתיקו בַּכּוּרות),
שמן צ'יפס ומוֹר הטוּנה יִמְשַחוּ השפתיים העוברות.

לא כלום מאלה לוּ יהי לוֹ
(קיץ מתפתל לחופש)
+ תאריך 2.7 (שני
לשביעי) פותח פעילות וכאן השיר מתחיל בַּעקרונות :
הנ אָה וְ ה נ עָה
הצט רפ ות חו פש ית גמי שותמב נית התר ג לו תלס יטו אציות ח דשו תב ח ירה ש ינוימִבְ ני
למיד ה וְ הפק הלמי דה וְהפ גה פ עילו תגופ נית קיש ורל תארי ך

תגמול על המאמץ, תגמול על המאמץ.

בשעה 0830 (אפס
שמונה שלושים)
קיץ של ממש, לא פריקי שכזה רגיש, מרגיש, אינו יודע את עצמו, שרוף במיץ, מקטיר עשן ירוק מריר לאלף עזאזל, מורד, לא מתגייס, ערגונותיו אל אֱרְאלי האור צולב,
ומסתלבט לו ברצינות תמוהה, כמו לא בנעלי בלט רוקד על פי תהום, מוׁעד להתרסק, על שן צוק זו של הנושא.
ניתן אותו דידקטי, פדגוגי, אקדמי, שבַּ"כִּי, נְהֲלי כזה. בטוח, סטטיסטית מאובטח, נְעול פינות, סגור מראש, נטול אי הבנות, בשפת לא כלום כללית, לגמרי לא אישית, שומם, עצוב, מרגיע כמצופה,
כמו שצריך (כלומר),
אוי, כמה, כמה מדכא.

ובשעה 0900 (אפס
תשע אפס אפס) כפופה לאובייקטיביות מדדי הערכה כגון:
חש וב ל שמו ר עלסד רוליי דעהת למ ידיםמה מת רחשה תל מיד ים יפ יקו תוצ ריםשו נים בתח וםהאומנ ותקולו ת י צי רותוכד' ה נאהותגו בות ח יוב יות תוצ רשל טיפ וחהס ביבה שת ילהוגינו ןכל כית התייצ רמז ון מס וים מה טב ע ה נ אָ ה וּ:
מופרטת (כרוח השעה), ריקה (מרגש, מדמיון),
נושפת, מתנשמת, מלחיתה;
שביעות רצון, שביעות רצון.

שיכר אצות חמוץ נִכְרֵה במשתאות דרוזופילה שלנו,
שמן צי'פס ומור הטוּנה, יזילו השפתיים העוברות.

יום חמישי, 5 בפברואר 2009

לעולם אינך יכול להביט ביופי / הנה חזרתי / דוד מיכאלי

1.
לעולם אינך יכול להביט ביופי


לעולם אינך יכול להביט ביופי במלואו
אלא רק להציץ בו במבט מצומצם
כאשר אתה אוחז בחבל ביטחון
או שוקל עוגן כבד המוביל אותך לאפלה
היד הנוגעת בשמיים
שרצפתם מאדימה בתום שטפונות הלילה
או הפנים הטבולות ברוח בוקר שקופה
מתעלמים בחיבה מכאביה של כף הרגל
אליה רתומים גידי הגוף הרועדים
חבלי מפרש הרוח





2.
הנה חזרתי


הנה חזרתי
כדי לטעון את החדרים הקרים
בריח של אורז חם
וניגון מתמשך של גוף

הנה חזרתי
למלא את החלל בין הקירות
בריח דק של בושם ובישול
לכבוד יום הולדתנו הפתאומי

הנה חזרתי
להבריח את הצללים חזרה לפינות
להשאיר פרחי פירורים על השיש
לראות מגע של אור בוקר מצייר את
עלי השיח שבחוץ פנימה בחדרים

הנה חזרתי
ממתין בסבלנות לשריקות הקומקום הכבד
ולקפה הטחון הצונח בדממה חייכנית
מעבר לשולי הכפית המהרהרת
מעל שתי כוסות

הנה חזרתי
לחם ומלח ושמן טוב וכוס חמה
וקולות ללא הדים בחדרים
הנה חזרתי הביתה


דבי עשב שירים חדשים


צלליות בשקיעה, צילום סלוני כצמן, 2005



נתקבל במזרח הרמון ב SMS

Debi – 20.01. 2009 17:06:58

להלן מתכון העוגה:
100 גר' שמרים של כמיהה
80 גר' קרני שמש
200 גר' רוח זֶפיר
50 גר' אבק כוכבים
3 ביצי עוף החול
1 כוס חלומות
חופן צלילי אדמה
קמצוץ חריף של תימהון
כף מרקחת עלומים חומדי לצון
גרד עננים וכפית שמרי חרדה (לאיזון)
לבחוש, חום של 180 מ' למשך זמן...
עד להזהבה משיבת נפש
לבוראה



נתקבל במזרח הרמון על פתק צהוב מצורף לעוגת גזר מצוינת.

וכמו אלת הגורל
עומדת על כדור
כשעיני מכוסות, כנפיי מתוחות,
וקרן שפע בידיי
מאורה מקרה עיוור.
בן חלוף, קל ומלא חן
הרגע הזה.

יום שבת, 10 בינואר 2009

עמותת ענ''ב כסוכנת תרבות לנוער מנותק: פרויקט התנהגות שטח ינואר 2009

עמותת ענ''ב – משרד הרווחה - אגף תקון - חסות הנוער
התנהגות שטח - שביל ישראל דרום X3
פרויקט ירכא – ינואר 2009
בין התאריכים 11 לינואר ל 31 לינואר 2009 יצעדו על שביל ישראל דרום מערד עד אילת בני נוער ערביים כחלק מתוכנית הטיפול דרך שטח של חסות הנוער – משרד הרווחה. המסע ייערך במשך 21 יום רצופים במתכונת של ראלי הישגי. מטרת המסע היא שיקום חוויית כישלון לחוויית הצלחה דרך מאמץ מתמשך הכולל לימוד ניהול עצמי וחברתי, וחווית נוף להעלאת סף רגישות אצל המשתתפים.

לצוות ענ''ב בשטח נבחרו כמדיניות מכוונת מומחים מבוגרים בעלי ניסיון חיים מוכח בשטח וחינוך, בעלי תפיסה בין תחומית של תקשורת והתנהגות. צוות זה יפעל גם כפורום חשיבה נודד לפיתוח תוכניות. לצידם ואיתם פועל צוות הרכזים, המדריכים והעובדים הסוציאליים של מגן נוף הרים – ירכא.

המסע הוא יוזמה של אנשי חסות הנוער ועמותת ענ''ב.

חומר רקע ורציונל:
גלות, מסע, בחירה – טיפול דרך שטח, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, גבעתיים, 2008
סיכומי עוצמה במדבר – פרויקט 6 שבועות, ניר גור, חסות הנוער משרד הרווחה ועמותת ענ''ב, ירושלים, 2006
חיזוק תחושת יכולת בקרב מתבגרים בסיכון – מחקר פעולה, פרופ' רחל לב-ויזל, (עכשיו אונ. חיפה) אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2002.
זמן המדבר, דוד מיכאלי, מדף בית הוצאה לאור, גבעתיים, 2001


צוות ענ''ב (סדר אקראי):
דוד מיכאלי (55) – מרכז ומפתח תוכניות שטח ענב, סופר, אמן, מומחה לתנועה והתנהגות שטח.
רון בן דור (43) – פסיכותרפיסט, מנחה סדנאות ניהול לגופים פרטיים וממשלתיים, גשש.
שי גטריידה (48) – מורה לחינוך מיוחד, סופר, איש טבע ושטח. עבד עם אוטיסטים, מפגרים בכל הרמות, מחנך בדורה, נתניה.
ניר אונגר (50) - מומחה למסעות, מומחה לתנועה. עבד עם חולים סופניים, נגמלי סמים, פתרונות לאלימות בחברות מהגרים.
ניר גור – (58) – מחנך ומייסד שיטת טיפול דרך שטח מדברי בארץ. מנהל חילוץ ובטיחות, מרכז הדרכת שטח. עובד עם משרד הרווחה. ניהל את בי''ס שדה עין גדי.
עמית שריג – מומחה לטיפול מיוחד וטיפול שטח, מאמן אישי, ניהל את הוסטל טבריה חסות הנוער
חנה הררי (56) – מחנכת ומורת של''ח, לוגיסטיקה ואירועי שטח. עובדת עם מלכת המדבר בארץ ובחו''ל, אגד.
אורית שריג – מורה לחינוך מיוחד, מומחית לניהול וארגון.

בנוסף:
גל בלווה – עו''ס ענ''ב
פניאל קריצ'מן – נירים שכונות