ונתנה תוקף – הפיוט והרהור / שי גטריידה
להאזנה לשירתו של חנוך אלבלק את לחנו של יאיר רוזנבלום:
http://www.piyut.org.il/textual/172.html
וּנְתַנֶּה תּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּום
כִּי הוּא נורָא וְאָיום
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּון בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוכִיחַ וְיודֵעַ וָעֵד
וְכותֵב וְחותֵם וְסופֵר וּמונֶה.
וְתִזְכּר כָּל הַנִּשְׁכָּחות,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרונות.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחותָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁופָר גָּדול יִתָּקַע.
וְקול דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יאחֵזוּן.
וְיאמְרוּ הִנֵּה יום הַדִּין.
לִפְקד עַל צְבָא מָרום בַּדִּין.
כִּי לא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עולָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרון.
כְּבַקָּרַת רועֶה עֶדְרו.
מַעֲבִיר צאנו תַּחַת שִׁבְטו.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּר וְתִמְנֶה וְתִפְקד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּותֶיךָ.
וְתִכְתּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיום צום כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּו וּמִי לא בְקִצּו
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רעַ הַגְּזֵרָה
כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעס וְנוחַ לִרְצות
כִּי לא תַחְפּץ בְּמות הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּו וְחָיָה
וְעַד יום מותו תְּחַכֶּה לּו
אִם יָשׁוּב מִיַּד תְּקַבְּלו.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוצְרָם
וְאַתָּה יודֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסודו מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר
בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל
כְּצֵל עובֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנותֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְארֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבות כְּבודֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶך
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קורְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקּדֶשׁ
הפיוט "ונתנה תוקף", המושר בתפילות המוסף של ראש השנה ויום כיפור, משיאי הטקס הדתי, מזוהה עם אימת הימים הנוראים, בעבורי הוא שירה איומה ונוראה ונפלאה - שירת אדם אוניברסאלית.
המסורת מיחסת את חיבורו לרב ברוך אמנון ממגנצא (מיינץ), אולי דמות אגדית מן המאה ה- 11 .
המחקר מתארך את השירה לכל המאוחר למאה ה-10, ועל פי מאפייני העברית בה נכתבה משייך אותה לפייטן ארץ-ישראלי מהתקופה הביזנטית ואולי אפילו קודם לכך.
מעניין. ככל שטקסט הוא נפלא יותר; מזוקק, מלוטש, צלול לכל מעמקי שקיפותו – עד דק. עד כי אפשר להישיר דרכו מבט. ולדעת את הניבטת מן המעמק; אמת. ולדעת שהיא שם. מוחשית לגמרי, ממשית, אמיתית עד אחרון תהומות אמיתיותה. ככל ששירה מתהווה כך, דרך מילים, מתעורר בי חוסר אמון כלפי האפשרות הפשוטה והמעשית שאדם חיבר אותה. מישהו ש(בתקופתנו...לדוגמא...) אפשר לתפוס בטלפון בכתובת מסוימת. לפנות אליו ולומר "הלו, שלום, כאן מדבר שי...".
תוֹכִי שולח את השירה, אל תהומות זמן קדומים, טרום אנושיים, להיעשות בהם. מתוך בְּלילה קדמונית הסובבת לה וחגה בעצלות אַל-עידנית. ממנה להיעשות. באלכימיה מילולית. ולאחר אותה התגבשות ראשונית, כאותו חלוק אבן שרק הזמן רשם לו את קורותיו, מכבר לא ניכרת בו צורת הסלע הראשונית, אף לא צורת הנתז המשנית. כאותו חלוק אבן המתהווה דרך שבירה גסה ושבירה עדינה, דרך ניפוץ ודרך שיוף רך ועדין, כאותו חלוק אבן העושה דרכו בתנועה, ובמנוחה. כאותו חלוק אבן, חלוק השירה נודד אלינו בנתיבי הזמן העידני. נתיבי זמנו ושפתו של בן אנוש.
ובכל זאת, מעת לעת – אני קורא שירה ומאזין לה ומביט אליה וברור שבשר ודם, גברים ונשים עשו אותה. נשים וגברים שאפשר לגעת בהם. נשים וגברים שהיה אפשר לגעת בהם. לגעת בהם בחזרה.
"ונתנה תוקף" הוא יצירה עידנית כזו.
אני שומע בה את שפתו של בן ארץ רועים חמה וצחיחה. יש רק ארץ אחת, שבתקופות מסוימות, עברית דוברה בה במחוזות מזרע ומרעה וכל מלאכה, מחוזות פרנסה מהם - אדם בנפשו יביא לחמו.
אני שומע את שפתו של אדם היודע עבודת צאן. כלי הציור שלו היא הסמנטיקה שלה: צאן, בני מרון, בקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו.
כאשר הוא מצייר אבק פורח, עלעול קם, מתנשא, מתנפל, מסתחרר ודועך אי שם. מצטיירת גם חזית העפר הניחוחית שתנועת עדר מעלה. פירורי אדמה אחוזים בריח גללים ושתן ושומן וצמר חם מרחפים מאחורי יער אליות קופצניות. והטעם נדבק בלשון ומתיישב במערות האף.
כשהוא מצייר חציר יבש, אני רואה יום הליכה. אחרי כמה שעות תחת השמש, צחיחות הפְּנים והחוץ מיטשטשות, נספגות זו בזו עד אין גבול. להתעורר, ללחלח מעט את חלל הפה, מוצץ-יונק קנה חציר יבש. לכודים בגבעול העשב טעמי הזמן והאור והמים וטעם בטן אדמה.
הַצִיץ קמל כי הקיץ מצץ מן הקרקע את הלחות האחרונה. האדמה מתפוררת. אין עוד מה לקבל ממנה זולת אחיזה רפה. עגינה אחרונה מפני נטישה והיסחפות בדרך להתפרקות. הציץ כַּמהה לטיפות הלחות המְחַיות שרוחות הסתיו ישיבו עליו עוד טרם גשמי החורף הטובים. הציץ יודע שאין שום הבטחה שאחיזתו אכן תתקיים עד בואם.
שגגה שמְטה את כלי החרס מבין הידיים. התנפץ על אדמה אבנית יבשה, קשה, מותיר צרור פיסות חומר פריכות. חיש מהר נספגו המים - מי בור או מי באר שמיועדים היו להרוות צמָא.
צל העוף הדורס המחליק בדממה על פני המישור שמתחת, הוואדי, המדרון.
התמוססות עננה לבנבנה אל אֵיִן תכלת הקיץ.
אלה כולם רשמים חיים של מתבונן. נדמה לי שפואטיקה כזו לא יכולה להיווצר על ידי מעתיקן חוויתי.
מיד היינו חשים שיש כאן מעשה חקיין.
והסיפור על הרב ברוך אמנון ממגנצא (מיינץ), שהיה גדול הדור בתקופתו. שלח אליו ההגמון להעבירו על דתו ומשחזר והפציר ענה הרב שישיב בתוך שלושה ימים. בחלוף הימים לא התייצב הרב בפני ההגמון. ערב ראש השנה שלח להעמידו לפניו בכוח. בהיותו לפני ההגמון פסק הרב שיכרתו את לשונו אשר מלכתחילה השמיעה דבר שקר. גזר ההגמון שייכרתו הרגליים שלא הלכו להתייצב בפניו וייכרתו הידיים שסירבו לעבור על הצלב. מעל גבי האלונקה ביקש הרב ברוך אמנון מקרוביו שיישאוהו אל בית הכנסת. שם לפני תפילת קדושה אמר את הפיוט ומתוך קידוש השם החזיר את נשמתו לבורא.
מה קידש במותו?
איזה שם יכול מוות לקדש?
לא נראה לי שמישהו יסכים לקבל על עצמו מוות בשל וויכוח על שמה של האלוהות שלו. וויכוח כזה איננו מספיק חשוב, יותר מכך; יש בו קטנוניות שמעדיפה צורה על פני תוכן. וויכוח בסגנון " שלי יותר...". על וויכוח כזה אפשר וצריך לוותר.
אולם מאז בריאת העולם, האלוהים והאדם קוראים זה בשמו של האחר. הקריאה בשם היא מעשה של היות. יצירה של נוכחות, בריאה, הולדה של ידיעה עצמית. האדם הנקרא בשם רוכש ידיעה כלשהי אודות עצמו. ואילו האלוהים בהסכימו להיקרא בשם נעשה בדרך זו אלוהיו של האדם. בנוטלו על עצמו תפקיד, בנכונותו לתַפְקֵד, הוויית האל הריקנית, המתבודדת, המושלמת לעצמה, מתמלאת חיים ונעשית משמעותית.
אם שמו של אדם הוא מין כתר, או כותרת, או סיכום, או ריכוז ותמצות של מהותו, והמהות היא האופן שבו האלוהים נמצא באדם וגם האופן שבו האדם נמצא באלוהיו, אזי קידוש השם הוא סירוב ואי הסכמה להפסקת קריאת השם ההדדית שביניהם. סירוב ואי הסכמה להפרדת האלוהים והאדם זה מזה. ההסכמה לקבל מוות היא פעולת מרידה בפגיעה בתנועה אלוהים-אדם-אלוהים-וחוזר-חלילה-עד-אין-סוף.
מהות האדם מכילה שפה ומקום, מנהג ומסורת. מכילה גם את כל הקשרים שמקיים האדם; את כל מערכות היחסים שהיו לו ושעוד צריך שיהיו לו עד שתחלוף דרכו. גם שוכנים בה כל האבות והאימהות – עד אדם וחווה - הראשונים שילדו אותו. רק באמצעות אלה יכול האדם לתפוס את העולם. אולי מן המגבלה האנושית הזו נולדה התרבות והתהוותה. ככלי לתפיסת העולם. כיוון שכך האפשרות של התרבות האנושית כולה נמצאת באדם אחד ויחיד ומן הסיבה הזו רצח האדם הוא רצח האנושות כולה. ההסכמה למות היא אם כן, באופן אבסורדי, אקט של התנגדות, סירוב להירצח. המת פונה אל הממית ודורש להמשיך ולקיים את עצמיותו.
קידוש השם הוא אולי מעשה סירובו האחרון של האדם להפוך לדבר אחר ממה שיחסיו עם אלוהיו קוראים אותו להיות.
הפיוט "ונתנה תוקף", המושר בתפילות המוסף של ראש השנה ויום כיפור, משיאי הטקס הדתי, מזוהה עם אימת הימים הנוראים, בעבורי הוא שירה איומה ונוראה ונפלאה - שירת אדם אוניברסאלית.
המסורת מיחסת את חיבורו לרב ברוך אמנון ממגנצא (מיינץ), אולי דמות אגדית מן המאה ה- 11 .
המחקר מתארך את השירה לכל המאוחר למאה ה-10, ועל פי מאפייני העברית בה נכתבה משייך אותה לפייטן ארץ-ישראלי מהתקופה הביזנטית ואולי אפילו קודם לכך.
מעניין. ככל שטקסט הוא נפלא יותר; מזוקק, מלוטש, צלול לכל מעמקי שקיפותו – עד דק. עד כי אפשר להישיר דרכו מבט. ולדעת את הניבטת מן המעמק; אמת. ולדעת שהיא שם. מוחשית לגמרי, ממשית, אמיתית עד אחרון תהומות אמיתיותה. ככל ששירה מתהווה כך, דרך מילים, מתעורר בי חוסר אמון כלפי האפשרות הפשוטה והמעשית שאדם חיבר אותה. מישהו ש(בתקופתנו...לדוגמא...) אפשר לתפוס בטלפון בכתובת מסוימת. לפנות אליו ולומר "הלו, שלום, כאן מדבר שי...".
תוֹכִי שולח את השירה, אל תהומות זמן קדומים, טרום אנושיים, להיעשות בהם. מתוך בְּלילה קדמונית הסובבת לה וחגה בעצלות אַל-עידנית. ממנה להיעשות. באלכימיה מילולית. ולאחר אותה התגבשות ראשונית, כאותו חלוק אבן שרק הזמן רשם לו את קורותיו, מכבר לא ניכרת בו צורת הסלע הראשונית, אף לא צורת הנתז המשנית. כאותו חלוק אבן המתהווה דרך שבירה גסה ושבירה עדינה, דרך ניפוץ ודרך שיוף רך ועדין, כאותו חלוק אבן העושה דרכו בתנועה, ובמנוחה. כאותו חלוק אבן, חלוק השירה נודד אלינו בנתיבי הזמן העידני. נתיבי זמנו ושפתו של בן אנוש.
ובכל זאת, מעת לעת – אני קורא שירה ומאזין לה ומביט אליה וברור שבשר ודם, גברים ונשים עשו אותה. נשים וגברים שאפשר לגעת בהם. נשים וגברים שהיה אפשר לגעת בהם. לגעת בהם בחזרה.
"ונתנה תוקף" הוא יצירה עידנית כזו.
אני שומע בה את שפתו של בן ארץ רועים חמה וצחיחה. יש רק ארץ אחת, שבתקופות מסוימות, עברית דוברה בה במחוזות מזרע ומרעה וכל מלאכה, מחוזות פרנסה מהם - אדם בנפשו יביא לחמו.
אני שומע את שפתו של אדם היודע עבודת צאן. כלי הציור שלו היא הסמנטיקה שלה: צאן, בני מרון, בקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו.
כאשר הוא מצייר אבק פורח, עלעול קם, מתנשא, מתנפל, מסתחרר ודועך אי שם. מצטיירת גם חזית העפר הניחוחית שתנועת עדר מעלה. פירורי אדמה אחוזים בריח גללים ושתן ושומן וצמר חם מרחפים מאחורי יער אליות קופצניות. והטעם נדבק בלשון ומתיישב במערות האף.
כשהוא מצייר חציר יבש, אני רואה יום הליכה. אחרי כמה שעות תחת השמש, צחיחות הפְּנים והחוץ מיטשטשות, נספגות זו בזו עד אין גבול. להתעורר, ללחלח מעט את חלל הפה, מוצץ-יונק קנה חציר יבש. לכודים בגבעול העשב טעמי הזמן והאור והמים וטעם בטן אדמה.
הַצִיץ קמל כי הקיץ מצץ מן הקרקע את הלחות האחרונה. האדמה מתפוררת. אין עוד מה לקבל ממנה זולת אחיזה רפה. עגינה אחרונה מפני נטישה והיסחפות בדרך להתפרקות. הציץ כַּמהה לטיפות הלחות המְחַיות שרוחות הסתיו ישיבו עליו עוד טרם גשמי החורף הטובים. הציץ יודע שאין שום הבטחה שאחיזתו אכן תתקיים עד בואם.
שגגה שמְטה את כלי החרס מבין הידיים. התנפץ על אדמה אבנית יבשה, קשה, מותיר צרור פיסות חומר פריכות. חיש מהר נספגו המים - מי בור או מי באר שמיועדים היו להרוות צמָא.
צל העוף הדורס המחליק בדממה על פני המישור שמתחת, הוואדי, המדרון.
התמוססות עננה לבנבנה אל אֵיִן תכלת הקיץ.
אלה כולם רשמים חיים של מתבונן. נדמה לי שפואטיקה כזו לא יכולה להיווצר על ידי מעתיקן חוויתי.
מיד היינו חשים שיש כאן מעשה חקיין.
והסיפור על הרב ברוך אמנון ממגנצא (מיינץ), שהיה גדול הדור בתקופתו. שלח אליו ההגמון להעבירו על דתו ומשחזר והפציר ענה הרב שישיב בתוך שלושה ימים. בחלוף הימים לא התייצב הרב בפני ההגמון. ערב ראש השנה שלח להעמידו לפניו בכוח. בהיותו לפני ההגמון פסק הרב שיכרתו את לשונו אשר מלכתחילה השמיעה דבר שקר. גזר ההגמון שייכרתו הרגליים שלא הלכו להתייצב בפניו וייכרתו הידיים שסירבו לעבור על הצלב. מעל גבי האלונקה ביקש הרב ברוך אמנון מקרוביו שיישאוהו אל בית הכנסת. שם לפני תפילת קדושה אמר את הפיוט ומתוך קידוש השם החזיר את נשמתו לבורא.
מה קידש במותו?
איזה שם יכול מוות לקדש?
לא נראה לי שמישהו יסכים לקבל על עצמו מוות בשל וויכוח על שמה של האלוהות שלו. וויכוח כזה איננו מספיק חשוב, יותר מכך; יש בו קטנוניות שמעדיפה צורה על פני תוכן. וויכוח בסגנון " שלי יותר...". על וויכוח כזה אפשר וצריך לוותר.
אולם מאז בריאת העולם, האלוהים והאדם קוראים זה בשמו של האחר. הקריאה בשם היא מעשה של היות. יצירה של נוכחות, בריאה, הולדה של ידיעה עצמית. האדם הנקרא בשם רוכש ידיעה כלשהי אודות עצמו. ואילו האלוהים בהסכימו להיקרא בשם נעשה בדרך זו אלוהיו של האדם. בנוטלו על עצמו תפקיד, בנכונותו לתַפְקֵד, הוויית האל הריקנית, המתבודדת, המושלמת לעצמה, מתמלאת חיים ונעשית משמעותית.
אם שמו של אדם הוא מין כתר, או כותרת, או סיכום, או ריכוז ותמצות של מהותו, והמהות היא האופן שבו האלוהים נמצא באדם וגם האופן שבו האדם נמצא באלוהיו, אזי קידוש השם הוא סירוב ואי הסכמה להפסקת קריאת השם ההדדית שביניהם. סירוב ואי הסכמה להפרדת האלוהים והאדם זה מזה. ההסכמה לקבל מוות היא פעולת מרידה בפגיעה בתנועה אלוהים-אדם-אלוהים-וחוזר-חלילה-עד-אין-סוף.
מהות האדם מכילה שפה ומקום, מנהג ומסורת. מכילה גם את כל הקשרים שמקיים האדם; את כל מערכות היחסים שהיו לו ושעוד צריך שיהיו לו עד שתחלוף דרכו. גם שוכנים בה כל האבות והאימהות – עד אדם וחווה - הראשונים שילדו אותו. רק באמצעות אלה יכול האדם לתפוס את העולם. אולי מן המגבלה האנושית הזו נולדה התרבות והתהוותה. ככלי לתפיסת העולם. כיוון שכך האפשרות של התרבות האנושית כולה נמצאת באדם אחד ויחיד ומן הסיבה הזו רצח האדם הוא רצח האנושות כולה. ההסכמה למות היא אם כן, באופן אבסורדי, אקט של התנגדות, סירוב להירצח. המת פונה אל הממית ודורש להמשיך ולקיים את עצמיותו.
קידוש השם הוא אולי מעשה סירובו האחרון של האדם להפוך לדבר אחר ממה שיחסיו עם אלוהיו קוראים אותו להיות.
