טליה פגשה את האנשים בראש המעלה. הם הגיעו אחרי טיפוס של שעות רבות למעלה כאשר הם ספוגים בהלם המאמץ והמקום החדש. טליה ציפתה להם. היא עלתה בעצמה על הסלעים לקראתם. הערב ירד, המדבר לבש את גווני הוורוד הסגול והאפל, השמש לא טענה יותר חום והסלעים החמים שהיא נעה עליהם בישיבה גרמו לה להרגיש משפחתיות משונה וידידותיות בגלל חומם כאילו היו חיה גדולה ומעצם העובדה שלא מתחו עליה ביקורת. יותר מזה. טליה חשה שוב שיש לה שליחות. שיש לה עבודה. שהיא עושה את הטוב ביותר שהיא יכולה. היא ניזונה מהקבוצה וסיפורה שנפרש לפניה. זה היה מלקוח הגון והיא נלחמה עליו. כן. זאת הייתה המילה. זאת הייתה המלחמה שלה והיא הרגישה שהיא לוקחת אותה כמו כל המצבים האחרים בשנים האחרונות, שהיא לוקחת אותה בלי בעיות. הנהג היה שבוי בקסמה, חברי הקבוצה היו שבויים בקסמה, דהוּמים כל פעם שראו אותה. רק אורן ונועם נראו שווי נפש או מתעלמים והיא רק הזינה בכך את תחושת הזעם שלה. היא תיקח את מה שצריך ולא יעצרו בעדה. הסלעים החמים שנעה עליהם בישיבה נעלמו באפלה שירדה ונמחו מתודעתה. היא קמה למחרת בבוקר לובשת את הג'ינס המקוצר והתפור בתוך שק השינה. נועם ואנשיו חלפו על פניה. נועם התבונן בה מסתכלת בעקשנות לצד ולא אליו. עלבונה היה פעיל. הוא הלך. טליה נשארה עם אורן. אורן היה חסר סבלנות להוציא את אנשיו להמשך הדרך שירדה אל הוואדי הקרוב. היא הגיעה עם הג'יפ אל קצה הסלעים ומשם ירד שביל מסומן צר כמאתיים מטר ארכו אל תחתית הוואדי. היא אמדה את השביל ולא ראתה דבר שאינו אפשרי מבחינת מעבר. הבוקר היה קריר יחסית והיא הטילה את עצמה להחלטה כפי שעשתה אין ספור פעמים. אני יורדת, היא אמרה, והתחילה לגלוש על עכוזה במורד השביל. מגובה עיניים של תינוק היא הכירה במעורפל ובלי לשים לב את האופק המתקצר, את הפיתול שאחריו לא רואים, את האבנים הקטנות, הסלעים המשוננים הגדולים יותר, את הקוצים האקראיים, את גללי הפסמון, מאורת הקוצן וקליפות השבלולים, את שיח המלוח ואת נוף הגובה. השביל פרש לפניה את פרטיו אבל טליה, דחופה בנטל ההוכחה, חלפה דרך השביל כאילו היה תפאורה. היא רצתה להיות למטה, ולמטה היא הגיעה. יודעת שהיא יחידה במינה, יודעת שהיא פורצת דרך וחלוצה חרוצה, חלפה בישיבה והדיפות ידיים על פני הסלעים ההולכים וגדלים לקראת הקרקעית, מרשה לעצמה לקראת הסוף להיאסף על ידי ידיים עוזרות ולהצטרף אל הקבוצה המריעה. המלקוח היה שלה שוב. אורן התבונן בה בעיניים מצומצמות אומד את נחישותה, מעריך בלי דעת את הקרב על תשומת הלב של הקבוצה, משועשע מהחלטת האתגר שהציבה לעצמה, מטיל ספק בהמשך הדרך שהחלה להתוות, אבל חוסר הסבלנות צף מבעד לסקרנות. הוא פנה ממנה.
טליה עיכלה במשך כל הצהריים את הישגה. זה היה קשה אבל אפשרי. היא תשיג את הראיונות ואת ההערכה ואת הדבר הלא ברור שיענה על הרעב והצער שבתוכה. האנשים ירדו בחבלים למקום שאינו אפשרי גם להרבה אנשים שנראים שלמים לחלוטין, ועלו ממנו. היא המתינה להם. הם אכלו והיא איתם ואז הלכו לנוח לפני העלייה שציפתה להם אל הדופן השנייה של הוואדי. טליה החליטה לעלות בכוחות עצמה לצד השני. נשענת על הניסיון ואורך הירידה של הבוקר. היא חשקה ודחפה את לסתה קדימה ושלחה את ידיה לעבודה, מטלטלת את גופה קדימה במעלה השביל, זוחלת מדלגת אישה נחושה, אדם, הטעם המתוק של היות גיבור. זה היה לרוחה. החלטה ללא תכנון, ניצול מצב ללא הכנה. וכן, זה היה קשה. בחום של אחר הצהריים כאשר האבן והקרקע עדיין חמים מאוד היא נעה עליהם פוגשת את זיכרון המאמץ של מפרקי הידיים והכתפיים מהבוקר. בונה את המאמץ מחדש, התחילה טליה להכיר, עדיין בלי זיכרון וידיעה, את העבודה האוטומטית שבה גופך נשכח, את ידיעת המטרה והסוף ויישומם לתוך הרצון, את הזיכרון שבא תמיד עם הכאב ואת חסימתו בהידוק שיניים, את כל הפרטים הקטנים של השביל שהפסיקו להיות תפאורה אלא גדלו לממדים של דלתות שעוברים דרכן אחת אחרי השנייה. והיא עברה במרחק קטן את אשר הציע לה המדבר לפי מנהגו תדיר במעלות: את הסלעים בתחילה ואת השביל בזווית ואת הפניה לכיוון ההפוך ואת הישורת הצרה לאורך הסלע ואת העלייה על פני הסלע עצמו ואת הזווית התלולה של הקרקע או הדרדרת ולבסוף הכותרת הסלעית לקראת המישור נשוב הרוח שהשמש כבר הייתה במערבו. היא פגשה את הזיעה יורדת לעיניה והיא פגשה אותה יורדת על גבה ואל חריץ עכוזה המעופר ואל תחתוניה. והיא פגשה את חברתה של הזיעה שהיא השאלה ''מה אני עושה כאן לעזאזל, ומה אני צריכה את זה?'' והיא חשה את הזיעה מצטננת על גופה כאשר עצרה, והיא פגשה את תחושת הצדקנות של זה אשר עובד עבודה קשה והיא הייתה מיוחמת. אבל, הנה הנה חצתה את כתר האבן של השפה ושם היה הג'יפ עם סלים ותדהמתו, מלקוח כה נאה, ואורן והפתעתו מלקוח כה משובח וכל הקבוצה לאחר מכן כה קטנים בעיניהם כה גדולה בעיניהם והיא פרחה בגאווה ואכן הייתה ראויה לה. אבל תחתיה נפרשה אדמת המדבר והסלעים הקטנים והגדולים יותר והעורבים השחורים אשר צפו בשמים הכחולים והגבעות האפורות וורודות במערב והחשוב ביותר העומק המדהים שבמזרח שכאשר התבוננה בו, בדבר שלא ראתה אי פעם, בסלע שצונח במדרגה אין סופית לקרקעית בלתי נתפסת, נתקבע זה בתוכה כפי שהוא עושה לכל אחד שרואה אותו, תמונה שאינה מפסיקה לפעול עד אשר אנו מצטרפים אליה בסוף צורתנו. אבל היא דחקה וכבשה אותו מיד כי זה היה פן אחר של הגלגל הגדול שהפריד בינה לבין רגליה וכל דרכה עד כה הייתה ממנו והלאה. היא לא הבינה זאת אבל היא עשתה משהו למען עצמה שאינו מלקוח ואינו גניבה ואינו הישרדות, והיא נמצאה במקום שבו כולם נמצאים.
כולם הוכנסו לאותו שטח. והדרך היחידה לצאת ממנו היא בצד השני. בששון זעמה ונטל ההוכחה היא הייתה עמוק בפנים, אבל היא לא חשבה על כך. היא פעלה בזריזות. דיברה עם אנשים וכבר חשבה איך לכלכל את הסיום ולטפל בחומר שאספה בצילומים, בכתיבה ובמכירות. היא חשה ביטחון. היא הייתה בסביבה המוכרת לה, היא הייתה המרכז. אנשים עשו את אשר ביקשה, היא התמודדה עם השטח. זה היה קשה, אבל, היא לקחה אותו. כרגיל, למעשה. היא רוצה הלאה. הרעב בתוכה דחף אותה אל הדיבור אל ההקלטה אל המלקוח הבא אל תחושת הגבורה ובה במידה זרם המדבר אל תוכה כפי שהוא עושה לכולם והמתין לה. האפלה ירדה. האנשים יצאו לדרכם וטליה עלתה על הג'יפ. היא הייתה עייפה מאוד אבל במצב רוח מעולה. היא חצתה את הלילה טועמת בתשוקה את קצה עולמם של הגברים הלוחמים בחלק זה של העולם. תנועה מתכת וקשר על פני אבק, ערוצים ואפלה, ולמחרת, זרחה השמש.
הקבוצה המשיכה לדרכה. הלומים מהמאמץ, שכחו כבר את היום הראשון והשני. גבעות חומות חשופות המתינו להם. הם נעלמו בין הערוצים. הג'יפ נסע לנקודת המפגש הבאה. הם היו שם בתשע בבוקר. אורן, סלים, טליה ושני מלוויה. קומקום שחור רתח על הגזיה הכחולה, הם שתו תה כהה מתוק מתובל עשב מר. כה מהר משכיחה השינה את מאמצי היום הקודם. המקום שבו היו היה רמה חשופה וצרה מכוסה באבנים שטוחות משוננות וחדות. משני צדי הרמה היו גאיות שהוליכו אל קו מצוק אנכי של מאות מטרים. ראש גבעה מעוגל וכהה סימן את תחילת השביל היורד. טליה ישבה בראש המעלה והשקיפה על האגן הענק שדרש מהעין לנוע עליו בקשת גדולה לאורך קילומטרים. הצוקים היו ענקיים. זה היה מעלה ממשי. היא ראתה בבירור את ההבדל שבין הירידה של אתמול למה שנפרש מתחתיה עתה. הציפורים ריחפו בשתיקה הרחק מתחתיה. מורד רך וחלק בזווית של שלושים מעלות זרם במרחק אל מדרגת הסלע. המורד הזה הוא מורד של סלעים ואבנים והוא אינו רך כלל ועיקר. היא הייתה לכודה בתוך עצמה ובתוך המדבר מבלי דעת.
טליה עיכלה במשך כל הצהריים את הישגה. זה היה קשה אבל אפשרי. היא תשיג את הראיונות ואת ההערכה ואת הדבר הלא ברור שיענה על הרעב והצער שבתוכה. האנשים ירדו בחבלים למקום שאינו אפשרי גם להרבה אנשים שנראים שלמים לחלוטין, ועלו ממנו. היא המתינה להם. הם אכלו והיא איתם ואז הלכו לנוח לפני העלייה שציפתה להם אל הדופן השנייה של הוואדי. טליה החליטה לעלות בכוחות עצמה לצד השני. נשענת על הניסיון ואורך הירידה של הבוקר. היא חשקה ודחפה את לסתה קדימה ושלחה את ידיה לעבודה, מטלטלת את גופה קדימה במעלה השביל, זוחלת מדלגת אישה נחושה, אדם, הטעם המתוק של היות גיבור. זה היה לרוחה. החלטה ללא תכנון, ניצול מצב ללא הכנה. וכן, זה היה קשה. בחום של אחר הצהריים כאשר האבן והקרקע עדיין חמים מאוד היא נעה עליהם פוגשת את זיכרון המאמץ של מפרקי הידיים והכתפיים מהבוקר. בונה את המאמץ מחדש, התחילה טליה להכיר, עדיין בלי זיכרון וידיעה, את העבודה האוטומטית שבה גופך נשכח, את ידיעת המטרה והסוף ויישומם לתוך הרצון, את הזיכרון שבא תמיד עם הכאב ואת חסימתו בהידוק שיניים, את כל הפרטים הקטנים של השביל שהפסיקו להיות תפאורה אלא גדלו לממדים של דלתות שעוברים דרכן אחת אחרי השנייה. והיא עברה במרחק קטן את אשר הציע לה המדבר לפי מנהגו תדיר במעלות: את הסלעים בתחילה ואת השביל בזווית ואת הפניה לכיוון ההפוך ואת הישורת הצרה לאורך הסלע ואת העלייה על פני הסלע עצמו ואת הזווית התלולה של הקרקע או הדרדרת ולבסוף הכותרת הסלעית לקראת המישור נשוב הרוח שהשמש כבר הייתה במערבו. היא פגשה את הזיעה יורדת לעיניה והיא פגשה אותה יורדת על גבה ואל חריץ עכוזה המעופר ואל תחתוניה. והיא פגשה את חברתה של הזיעה שהיא השאלה ''מה אני עושה כאן לעזאזל, ומה אני צריכה את זה?'' והיא חשה את הזיעה מצטננת על גופה כאשר עצרה, והיא פגשה את תחושת הצדקנות של זה אשר עובד עבודה קשה והיא הייתה מיוחמת. אבל, הנה הנה חצתה את כתר האבן של השפה ושם היה הג'יפ עם סלים ותדהמתו, מלקוח כה נאה, ואורן והפתעתו מלקוח כה משובח וכל הקבוצה לאחר מכן כה קטנים בעיניהם כה גדולה בעיניהם והיא פרחה בגאווה ואכן הייתה ראויה לה. אבל תחתיה נפרשה אדמת המדבר והסלעים הקטנים והגדולים יותר והעורבים השחורים אשר צפו בשמים הכחולים והגבעות האפורות וורודות במערב והחשוב ביותר העומק המדהים שבמזרח שכאשר התבוננה בו, בדבר שלא ראתה אי פעם, בסלע שצונח במדרגה אין סופית לקרקעית בלתי נתפסת, נתקבע זה בתוכה כפי שהוא עושה לכל אחד שרואה אותו, תמונה שאינה מפסיקה לפעול עד אשר אנו מצטרפים אליה בסוף צורתנו. אבל היא דחקה וכבשה אותו מיד כי זה היה פן אחר של הגלגל הגדול שהפריד בינה לבין רגליה וכל דרכה עד כה הייתה ממנו והלאה. היא לא הבינה זאת אבל היא עשתה משהו למען עצמה שאינו מלקוח ואינו גניבה ואינו הישרדות, והיא נמצאה במקום שבו כולם נמצאים.
כולם הוכנסו לאותו שטח. והדרך היחידה לצאת ממנו היא בצד השני. בששון זעמה ונטל ההוכחה היא הייתה עמוק בפנים, אבל היא לא חשבה על כך. היא פעלה בזריזות. דיברה עם אנשים וכבר חשבה איך לכלכל את הסיום ולטפל בחומר שאספה בצילומים, בכתיבה ובמכירות. היא חשה ביטחון. היא הייתה בסביבה המוכרת לה, היא הייתה המרכז. אנשים עשו את אשר ביקשה, היא התמודדה עם השטח. זה היה קשה, אבל, היא לקחה אותו. כרגיל, למעשה. היא רוצה הלאה. הרעב בתוכה דחף אותה אל הדיבור אל ההקלטה אל המלקוח הבא אל תחושת הגבורה ובה במידה זרם המדבר אל תוכה כפי שהוא עושה לכולם והמתין לה. האפלה ירדה. האנשים יצאו לדרכם וטליה עלתה על הג'יפ. היא הייתה עייפה מאוד אבל במצב רוח מעולה. היא חצתה את הלילה טועמת בתשוקה את קצה עולמם של הגברים הלוחמים בחלק זה של העולם. תנועה מתכת וקשר על פני אבק, ערוצים ואפלה, ולמחרת, זרחה השמש.
הקבוצה המשיכה לדרכה. הלומים מהמאמץ, שכחו כבר את היום הראשון והשני. גבעות חומות חשופות המתינו להם. הם נעלמו בין הערוצים. הג'יפ נסע לנקודת המפגש הבאה. הם היו שם בתשע בבוקר. אורן, סלים, טליה ושני מלוויה. קומקום שחור רתח על הגזיה הכחולה, הם שתו תה כהה מתוק מתובל עשב מר. כה מהר משכיחה השינה את מאמצי היום הקודם. המקום שבו היו היה רמה חשופה וצרה מכוסה באבנים שטוחות משוננות וחדות. משני צדי הרמה היו גאיות שהוליכו אל קו מצוק אנכי של מאות מטרים. ראש גבעה מעוגל וכהה סימן את תחילת השביל היורד. טליה ישבה בראש המעלה והשקיפה על האגן הענק שדרש מהעין לנוע עליו בקשת גדולה לאורך קילומטרים. הצוקים היו ענקיים. זה היה מעלה ממשי. היא ראתה בבירור את ההבדל שבין הירידה של אתמול למה שנפרש מתחתיה עתה. הציפורים ריחפו בשתיקה הרחק מתחתיה. מורד רך וחלק בזווית של שלושים מעלות זרם במרחק אל מדרגת הסלע. המורד הזה הוא מורד של סלעים ואבנים והוא אינו רך כלל ועיקר. היא הייתה לכודה בתוך עצמה ובתוך המדבר מבלי דעת.
המשך יבוא
