יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 10

יומן ריצה 2

טור מספר 10

פורסם לראשונה בדה-באזר

https://www.facebook.com/WeAreDebuzzer/

מרחק: 32.25  ק"מ        

זמן: 3:00:09        

קצב: 5:35      

דופק ממוצע: 140        

מסלול: חוף העלייה ביפו-הממדיון בפארק הירקון.

כל המרתונים שונים אלו מאלו, כל הרצים שונים אלו מאלו, ואיכשהו, כולם נשפכים בקילומטר ה-32. יש רצים שמתייחסים לקילומטר ה-32 בתור האמצע האמיתי של המרתון, כי המאמץ בעשרה קילומטרים הבאים שקול למאמץ בשלוש השעות הקודמות. אני לא מסכים: עשרת הקילומטרים האחרונים הרבה יותר קשים מהשלושים הקודמים. אין בכלל מה להשוות.

פעם בשבוע, כשאני עובר בפינה של אלנבי והירקון בתל אביב – שם בערך נמצא הקילומטר ה-33 במרתון – אני מצטמרר. בחופשה המשפחתית בצפון, בנסיעה בין דגניה לצומת צמח, הלב שלי צונח לתחתונים. זה המקום. הקילומטר ה-32 של מרתון טבריה. את שלושים הקילומטרים הראשונים במרתון אפשר לזייף – לרוץ מהר גם כשלא התאמנתי מי יודע מה, או סתם ביום חלש. בקילומטר ה-33 השקרים נחשפים. במרתון טבריה האחרון הרגשתי מעולה עד הסיבוב, סבבה גם אחרי, ובום, בקילומטר ה-32 שום דבר כבר לא עזר.

כמו שכתבתי כאן בעבר, בכל ארבעת המרתונים האחרונים שלי הוצאתי אותה תוצאה: 3:30 שעות. המטרה במרתון תל אביב הנוכחי היא לרדת מ-3:25. פעם אחת אחרונה לחזור לטווח התוצאות שהיה לי לפני גיל 40. פעם אחת, שאחריה אני ארוץ רק בשביל הכיף. אולי.

בשביל להוציא את התוצאות של גיל שלושים פלוס, אני צריך להתאמן הרבה יותר ממה שעשיתי בעבר. אני לא יכול להסתפק בארבע ריצות בשבוע, בשלוש-ארבע ריצות מעל שלושים קילומטר לאורך כל תקופת האימונים, בחודש אחד של 300 קילומטרים. אני צריך לרוץ חמש פעמים בשבוע, להגיע לשמונה ריצות של שלושים פלוס לפחות, לכמה שבועות של תשעים קילומטרים, לשלושה חודשים של 300 קילומטר ומעלה. כשאתה צעיר אתה יכול לעגל פינות ולא לשאת בתוצאות. בגיל 45 צריך להיות יסודי, עקבי ודייקן, וגם אז ההצלחה לא מובטחת.

אני לא עובד עם מאמן ולא עם תוכנית אימונים קבועה מראש, אבל יש לי בראש איזו תוכנית כללית: עד לקיץ רצתי שלוש פעמים בשבוע, רק בשביל לשמור על קצת כושר. בחופשה בפורטוגל באוגוסט עברתי לחמש פעמים. בחגים באוקטובר עברתי את ה-60 קילומטר בשבוע. עכשיו אני מתעסק עם הריצות הארוכות. זה הקטע הכי חשוב. אם אני אעשה מספיק ריצות כאלו, אני אוכל לדחוף את המשבר של הקילומטר ה-32 במרתון קדימה. לקילומטר ה-36, או עדיף, ל-38. התוכנית לחודש נובמבר היתה לרוץ 26 קילומטר בשבת אחת, 28 בשבת אחריה, 30 בשבת אחריה, 32 בשבת אחריה, ואז שבת עם ריצה קצרה למנוחה בסוף החודש, וחזרה לשלושים פלוס בדצמבר.

כבר חודש שאני מרגיש עייף רוב שעות היום, למעט בשעה-שעתיים אחרי הקפה השני שלי בבוקר. משימות מורכבות שלא נכנסות לחלון הזמן הזה כבר לא ייעשו לעולם. ריצת השלושים קילומטרים בשבת שעברה הסתיימה בשלום, אבל אחר כך דברים התחילו להשתבש. ביום ראשון הצטננתי ממש. מזג האוויר היבש היה סיוט. האף שלי הרגיש כמו נייר זכוכית. העיניים שלי היו אדומות. בריצות על החוף הרגשתי בין השיניים את החול שהרוחות הדרומיות נשאו. פתאום גם נהיה קר מאוד בשש בבוקר. על החוף ראיתי לפחות שלושה אנשים אחרים רצים עם טישו ביד, והתעודדתי קצת. אחווה של רצים, או של מנוזלים.

פעם הייתי מפסיק לרוץ בשבועות שבהם הייתי חולה, אבל גיליתי שזה לא הכרחי, כל עוד אין לי חום. עם צינון רגיל אפשר לרוץ, רק קצת יותר לאט. זה עניין מוזר: במצבים האלו אני יכול לצאת בחמש וחצי בבוקר ל-14 קילומטר, אבל אני לא מסוגל לשבת מול המחשב לעבוד. ואולי זה לא מוזר בכלל. על ריצה אחת כן ויתרתי השבוע – האימון הראשון שהחמצתי בשלושת החודשים האחרונים. כמובן שהרגשתי באותו היום כמו כישלון. שבת הגיעה. ריצת ה-32 קילומטר. המרחק הזה.

32 קילומטרים זו ריצה של שלוש שעות. המטרה הראשונה של הריצות האלו היא להרגיל את הגוף להיות במאמץ בלתי פוסק במשך הזמן הזה. עוד לא התאוששתי לגמרי מהצינון אז החלטתי להתחיל לרוץ לאט מאוד, ולראות כבר איך יהיה בהמשך. בגלל הקור והיובש, מרחתי וזלין בין האצבעות של הרגליים (למנוע יבלות), במפשעה (למנוע שפשפות), ועל הפטמות (שפשפות ודימום). הכנתי לי להאזנה פרק שהמליצו לי עליו מתוך This American Life, תוכנית הדגל של הרדיו הציבורי בארצות הברית, ויצאתי לדרך ברבע לשבע, עם השירים הלא ברורים ש-88FM  שמים בשעות האלו.

הפודקסט היה מצוין. הוא עסק בקורבנות של חיות. הקטע הפותח היה על האופן שבו מנהג הקרבת הקורבנות נעלם מהדת; אחר כך שמעתי סיפור של אשה מפורטלנד שמלמדת אנשים להרוג ולשחוט בעצמם את החיות שהם אוכלים; סיפור על הכלבים ששירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה (לצבא לא היה עוד חיל כלבים, אז הם גייסו את חיות המחמד של 150 אלף אמריקאים. רבים מהם קיבלו אחר כך דואר רשמי שהודיע שיקירם נהרג בפעילות צבאית). הקטע האחרון היה על היחסים המשונים בין אירה גלאס, המנחה המפורסם של This American Life, לבין הכלב שלו.

התוכנית היתה ארוכה ממה שחשבתי, וכשהיא הסתיימה כבר הייתי בקילומטר ה-17. כבר לא היה קר, והשירים ברדיו השתפרו. אכלתי שני תמרים. המחשבות שלי נדדו והקילומטרים עברו. באזור הספורטק הרגשתי דבר מוזר: פתאום הריצה הפכה קלה והקצב שלי עלה יותר ממה שתכננתי. בהתחלה ניסיתי להילחם בזה ולרוץ לאט יותר אבל אחרי כמה זמן ויתרתי. דניאל קרן, שרץ את מרתון הסהרה ומרתון אנטארטיקה, אמר פעם שבימים מהירים צריך לרוץ מהר ובימים איטיים לרוץ לאט.

בשבתות קודמות הריצה הפכה קשה מאוד באזור גני יהושע, אבל הפעם הרגשתי פגז. כל האימונים האלו השתלמו. הסתובבתי ליד הממדיון, ושמתי בספוטיפיי אינדי ישראלי. שכחתי לאכול את התמר האחרון, ופתאום הגעתי לפנייה לאבן גבירול, לכיוון הבית. הרגשתי שאני יכול להמשיך לרוץ, לרוץ ולרוץ.

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 9

טור מספר 9

פורסם לראשונה בדה-באזר

https://www.facebook.com/WeAreDebuzzer/

מרחק: 12.60  ק"מ                   זמן: 1:07:18    קצב: 5:21        דופק ממוצע: 142        

מסלול: חוף תל אביב

הייתי אמור לקום לריצה של 11 קילומטרים ביום רביעי, אבל התעוררתי מאוחר ונשאר זמן לחמישה-שישה קילומטרים בקושי. התלבטתי אם לצאת או לדחות את האימון למחר. הבעיה היתה שאם לא הייתי רץ ביום רביעי, הייתי חייב לעשות שלושה אימונים רצופים בימים הבאים, כשהאחרון שביניהם הוא ריצה של 30 קילומטרים. התלבטתי והתלבטתי והדקות עברו. עד שהתלבשתי נשאר זמן רק לארבעה קילומטרים. בשלב הזה התעוררתי. השעה היתה ארבע בבוקר. היו לי הרבה חלומות מז'אנר האיחור בתיכון ובאוניברסיטה, אבל בשנים האחרונות הם מגיעים פחות. איכשהו הצלחתי לחזור לישון – נותרה עוד שעה ללילה. כאילו כדי להרגיז, חזרתי להתארגן לריצה. התעוררתי שוב. חמש וחמישה. לא היה טעם לנסות להירדם לעוד רבע שעה. קמתי. התארגנתי ויצאתי לרוץ, בפעם השלישית הלילה.

כבר שלושה שבועות שאני רץ יותר משבעים קילומטרים בשבוע. חובבנים כמוני צריכים להגיע ל-75 עד 95 קילומטרים כדי לסיים מרתון כמו שצריך. 75 קילומטרים בשבוע זה ארבע ריצות של שעה בערך, ועוד ריצה של שלוש שעות. כשמוסיפים לזה את ההתארגנות וההתאוששות מכל אימון, זה יוצא כמו עבודה בחצי משרה. זו עבודה שמשאירה אותך רצוץ פיזית ולפעמים גם נפשית. וכמו כל עבודה, אני לוקח אותה איתי לכל מקום. אחרי ריצה גרועה אני מרגיש שפוף. אחרי ריצה טובה אני עף על עצמי כל היום. מעניין אם אנשים אחרים שמים לב לשינויים האלו, שלא קשורים לשום דבר אובייקטיבי, אלא לחיים הסודיים שאני מנהל בחמש בבוקר, ושעכשיו מתחילים להופיע לי אפילו בחלומות.

אני מרגיש את העומס של הריצה בכל רגע בשבוע, אגב. ביחד עם הזמן שגוזלת העבודה האמיתית שלי, שלא לדבר על חיי המשפחה עם שלושה ילדים קטנים, התחושה היא שאני רץ כל היום בערך. הבוקר שאני הכי אוהב בשבוע הוא זה שאני לא רץ בו, כמובן. אני קם ברבע לשש מתוך הרגל, שותה קפה במרפסת, רואה את הבוקר עולה ועוד יש לי זמן לענות לאימיילים. מצד שני, אני גם מרגיש צורך בלתי פוסק לרוץ יותר. עכשיו שעליתי לחמישה אימונים בשבוע, אני מרגיש ששישה-שבעה זה הדבר הנכון. פעם מצאתי ברשת תוכנית אימונים "לרץ המתקדם", שכללה שני אימונים ביום, ובערך 12 אימונים בשבוע בסף הכל. חמישה קילומטרים בערב – שמונה קילומטרים בבוקר למחרת. אימון הפוגות בערב, אימון שחרור בבוקר. וכך הלאה והלאה. מדי פעם תוכנית האימון חגגה "ערב חופשי!" או "בוקר מנוחה – אפשר לישון!". אבל אסור היה להגזים עם הבטלה הזו – בערב כבר היה עוד אימון, כמובן.

אני מדמיין אותי מנסה להתאמן לפי התוכנית לרץ המתקדם. כמות הכביסה שתידרש לכל בגדי הריצה האלו היא די מדהימה. אני אצטרך לעזוב את העבודה, ומן הסתם גם את הבית. רוב מה שאני אעשה זה לרוץ, לעשות מתיחות, ומקלחת. ואולי לא יהיה בכלל טעם להתקלח – כל סוף של אימון הוא התחלה של האימון הבא.

ועדיין, יש משהו מושך בתוכנית לרץ המתקדם, לא? ללכת עם משהו עד הסוף באמת, לחגוג את הטירלול שלו בלי חשבון, ולראות מה קורה. הרי אין שום היגיון בריצת מרתון חוץ מהקיצוניות של המאמץ הזה. אז אחרי 13 מרתונים רגילים, אולי הגיע הזמן לקחת את זה לשלב הבא?

*

אנשים שנכנסים חזק מדי לקטע של הריצה ממשיכים הרבה פעמים לטריאטלונים למיניהם, אבל אני לא רוצה לקפוץ למים קרים כל בוקר ואני מפחד לנסוע על אופניים כל כך מהר. הריצה ממלאת לי את הנפש והחיים אבל לענפי ספורט עממי אחרים אני בקושי מקדיש מחשבה, וכל העיסוק בהם נראה לי מופרך. כשאני חושב על עוד ספורט, הכוונה היא אך ורק לעוד ריצה.

לטובת אנשים כמוני המציאו את האולטרה-מרתון. רשמית, אולטרה מרתון הוא כל מירוץ מעל ה-42.195 קילומטרים של המרתון. קיימים אולטרה-מרתונים של חמישים או 55 קילומטרים, אבל כשאני חושב על אולטרה מרתון הכוונה היא למירוצים למרחק הכפול ומעלה. שמונים, תשעים, מאה קילומטרים. אני מדמיין את המרוצים האלו כמו שאנשים שלא רצים חושבים על מרתון. איך לעזאזל אפשר לרוץ מאה קילומטרים ברצף? מי שעושה את זה נראה לי בו זמנית כמו פסיכי גמור, וגם סוג של אל. אני מקנא בהם על תהומות היאוש ופסגות ההתעלות שהם פגשו.

בניגוד למרתון, שהוא ענף אולימפי קלאסי עם כללים קבועים, האולטרה מרתונים רבים ומגוונים, וכולם נבחנים בקיצוניות שלהם. האולטרה מרתון של הסהרה (מרתון החולות) בדרום מרוקו נמשך על פני שישה ימים ו-251 קילומטר. ההארדרוק מרתון (160 קילומטר) האמריקאי מתרחש בגובה 3500 מטר, לעתים קרובות תוך כדי סערות ברקים וגשם. בקנדה יש מירוץ של 700 קילומטרים בטמפרטורה שיכולה להגיע למינוס 25. אולטרה מרתונים זה כמו פורנו – אם אפשר לחשוב על איזה רעיון מופרך במיוחד, תדעו שמישהו כבר עשה אותו.

אני פחות מתעניין במירוצים המוזרים בהרים ובמדבריות, שהם אתגרים טכניים בתנאי שטח קשים, ויותר במירוצים שבהם המתחרים ממש רצים, אבל לאורך זמן ומרחק גדולים מאוד. מאוד מאוד. למשל מירוץ ה-24 שעות, שבו המטרה היא לגמור כמה שיותר קילומטרים ביממה אחת בדיוק. מעניין אותי איך הרצים מרגישים. על מה הם חושבים. איך הם דוחפים את עצמם. השעה ה-18 למשל, כשעברו כבר איזה 150 קילומטר אבל נותרו לרוץ עוד שני מרתונים, היא בטח חוויה פסיכדלית לגמרי (אגב, בחלק מהמירוצים האלו יש תופעה מעניינת – הפער בין המינים מצטמצם, ולפעמים הנשים מנצחות את הגברים. יש כל מיני תיאוריות על הסיבות לזה).

אבל יש מירוץ אחד שזוהר מעל כל האולטרה מרתונים. המירוץ הארוך, הקיצוני, המופרע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. האתגר שממצא את כל הסיבות האמיתיות לרוץ - ועוד הרבה יותר - ושבו גם החזקים ביותר יתקשו לעמוד. זהו "מירוץ ההתעלות העצמית", שנמשך לאורך 3100 מייל (כלומר טיפה פחות מחמשת אלפים קילומטרים). לרצים יש 52 יום להשלים את המרחק, ואלוף המסלול - איזה בחור מפינלנד - סיים אותו בארבעים יום.

הנקודה שהופכת את מירוץ ההתעלות העצמית לקשה כל כך, ולראוי לשמו – מעבר, כמובן, למרחק הפסיכופטי - היא המיקום שלו. המירוץ לא מתרחש על פסגה של הר געש או בין תנינים באפריקה, אלא סביב בלוק אחד בניו יורק. וליתר דיוק, על המדרכה בין רחוב 164 ל-168 בג'מייקה, קווינס. המסלול כולל 5649 הקפות, וכדי לא להשתעמם, רצים כל יום בכיוון אחר – פעם נגד השעון, ופעם עם השעון. כמובן, המדרכות ממשיכות לשמש את תושבי השכונה בזמן הזה. בין חצות לשש בבוקר לא רצים, ולאורך היום מתנדבים מספקים למשתתפים ארוחות טבעוניות.

מירוץ ההתעלות העצמית הומצא על ידי מורה המדיטציה ההודי סרי צ'ינמוי, שהטיף לאימוני סיבולת והרמת משקולות כדרך להארה.

המירוץ, הסביר פעם צ'ינמוי, הוא דרך להתעלות מעל העצמי, ומעל מושגי האפשרי שמגבילים ומגדירים אותו.

דרך המכחול והחרב מתוך ראיון עם האמנית גִ'יָא לוּ

דרך המכחול והחרב

מתוך ראיון עם האמנית גִ'יָא לוּ

"כשהייתי צעירה, מעולם לא חשבתי על השניים יחדיו. קיימת אמנות, יצירה, חיים מצד אחד, ומלחמה, חורבן ומוות מהצד השני. מאוחר יותר הבנתי שבנוגע לפעולות בני האדם שני הדברים בלתי נפרדים. השירה של צָאוֹ צָאוֹ, אחד המצביאים המפורסמים של תקופת שלושת הממלכות, מאוד מרגשת. האידיאל הסיני של יכולת וכשרון במיומנות אמנות הלחימה, אינם אודות מלחמה או אודות יופי מסוגנן של אמנות הלחימה.

האידיאל הינו הבנת הבסיס דרך תרגול, בחירות מכוונות הנוצרות מהשתקפות העצמי, ורעיונות המובנים דרך פעולה נחושה. עבור אלה ההולכים בדרך (הדָאוֹ), החרב והמכחול הופכים פשוט לכלים המביאים שלום לקהילה, הרמוניה לחיי המשפחה, בהירות לעיסוק ותבונה עצמית.

החרב והמכחול הם כלים שכדאי ללמוד יחדיו. אמן החרב יביא את העוצמה לקליגרפיה שלו בעידון לתנועות החרב. לא ניתן באמת להבין את האחד בלעדי השני. קצה המכחול וקצה החרב הן הנקודות בהן מתמקדים לימוד, מעלה, מוסר וכוח פיזי". 

"The Way of Brush and Sword: An Interview with Artist Jia Lu".

Journal of Asian  Martial Arts, Vol. 13, No. 4, 2004.

מתוך הקדמת הספר: נמר בהיר דרקון אפל / מאת אבי מוריה 

הערות זמניות על תנועה

התחושות והמפגשים

עברו ואינם.

נשארו המלים. כמו עקבות של גל על החוף,

או צדף ריק  - קליפות.

אבל כשאנו פוסעים על קו המים המתנועע

והמשתנה ללא הפסק,

אנו אוהבים לראות את הצדף,

את עצם הדיונון ואת עקבות רגלי

הסרטן.

הם מספרים לנו שמשהו היה, שמשהו ישנו.

כבני אנוש הנוטלים חלק בעולם

אנו חולקים בסיס משותף

של דימויים.

לכן אפשר לחוש משהו בקליפות

המפוזרות על פני הדפים.

עקבות, סימני דרך,

ותחושת הכרות.

הדרך להתייחס אל הדפים היא

כקטעי שירה.

איננו יכולים להיות ברגע עצמו

דרך מידע כתוב או דרך מתכון,

אבל אפשר לשמוע צליל רחוק.

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 8

יומן ריצה 2

 פורסם לראשונה בדה-באזר 

https://www.facebook.com/WeAreDebuzzer/

טור מספר 8

מרחק: 28.40  ק"מ                   זמן: 2:40:10    קצב: 5:39        דופק ממוצע: 136         

מסלול: חוף תל אביב

חזרתי מהריצה לפני חמש שעות ואני עדיין בקושי נושם. הברך הימנית שלי כואבת מעל הפיקה ושני שרירי התאומים מציקים גם כן. זה היה שבוע קשה, שנגמר בריצה מפרקת. בתקופות אימונים אני משתדל לא לרדת משבע שעות שינה והשבוע ישנתי פחות. ביום שלישי עשיתי מהירה והרגשתי מצוין, ביום רביעי עשיתי ריצה מעט ארוכה מהרגיל והכל היה בסדר, ביום חמישי גררתי את הרגליים עשרה קילומטרים וקיללתי את כל מה שראיתי בדרך, הזריחה המחורבנת, הדייגים הארורים, הרצים האחרים שנראים כאילו הם נהנים.

לקראת השבת הצטננתי מעט אבל החלטתי לצאת בכל מקרה לריצה שתכננתי – 28 קילומטר. רצתי לאט, לא הרמתי את הראש מהאדמה, איכשהו סיימתי, ומאז קשה לי לעמוד על הרגליים. נרדמתי לשעתיים, לא עמדתי בהתחייבות שלי לניצן, שעורך את "דה באזר" (הבטחתי שאעביר את הטור בבוקר), הילדים תקועים מול הטלוויזיה ומבחינתי שיישארו ככה עד שבוע הבא, ומחר יש עוד ריצה.

ככה נראים השבועות של השבעים קילומטר פלוס. בשביל לסיים את המרתון כמו שצריך, אני צריך לפחות ארבעה שבועות כאלו. השנה אני מקווה גם להגיע לכמה שבועות של שמונים פלוס, ואולי גם לתשעים. הסיבה הרשמית היא שאני רוצה לעבור את המרתון קצת יותר בקלות מהשנים הקודמות. זה מה שאני מספר לאחרים. אבל הסיבה האמיתית שאני משקיע יותר השנה היא התוצאה.

את מרתון תל אביב שלפני ארבע שנים סיימתי ב-3:30 שעות. זו היתה ריצה מאכזבת. חשבתי שאני בכושר טוב אבל איפשהו ברחוב דיזנגוף, באזור הקילומטר ה-35, הבנתי שכבר לא אתקרב לתוצאות הטובות הכי שלי. לפני הריצה הכנתי לי צמיד עם הספליטים (התוצאה בכל קילומטר) שהייתי צריך בשביל לסיים בקצב הנכון. קרעתי אותו בפינה של שדרות בן גוריון, והמשכתי עצבני ומאוכזב מעצמי עד לקו הסיום. בשנה שלאחר מכן כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. חילקתי את הכח נכון ונהניתי יותר מהריצה, רק שסיימתי פחות או יותר באותה תוצאה, 3:30. ככה בדיוק היה גם בשנה שעברה. השנה  עשיתי את מרתון טבריה, שהוא ריצה שונה מאוד מתל אביב. בטבריה רצים מהר יותר, בין השאר בגלל שמדובר במסלול ללא פניות, למעט הסיבוב חזרה באזור עין גב. סיימתי ב-3:30.

אגב, 3:30 זו תוצאה לא רעה בכלל לחובבנים. במרתון טבריה זה היה מקום 251 בין 943  רצים. אבל בשנים מוקדמות יותר כבר גמרתי שלושה או ארבעה מרתונים בפחות מ-3:25, למרות שהתאמנתי פחות טוב, לדעתי. חמש הדקות האלו מטריפות אותי. אני חושב עליהן בלי הפסקה. אני לא מאמין שאוכל להפסיק עם התחביב האיום הזה לפני שאני ארד עוד פעם אחת מ-3:25. אין מצב שזה בלתי אפשרי. רק פעם אחת, ודי. 

בהשוואה לרצים אחרים, המצב שלי הולך ומשתפר, מכיוון שאני מטפס בקטגוריות הגיל. אחרי שתמיד הייתי מדורג ב"גברים, כללי" – הקטגוריה העמוסה והמהירה ביותר – רצתי בחמש השנים האחרונות ב"גברים, 40-44", הנינוחה יותר. במרתון טבריה האחרון נכנסתי ל"גברים, 45-49", שם הייתי במקום השישים מתוך 211 רצים. אבל כל ההשוואות האלו לא ממש מזיזות לי. לא אכפת לי אם אני גומר את המרתון במקום המאתיים או ה-400. זה עניין שרירותי לגמרי. הדבר היחיד שחשוב זה המחסום הארור הזה, 3:30. שלוש שעות ושלושים דקות. בכל מקום, בכל מזג אוויר. רצף הספרות האיום שמייצג את העובדה שאני כבר לא אהיה בן 30 שוב, וגם לא בן 35. שלא משנה כמה אני אתחזק, תקרת הזכוכית של כאבי המפרקים תהיה שם, ופשוט תעצור אותי כשהיא רוצה.

אני אוכל תפריט נכון ומאוזן בהרבה. אני מעשן ושותה פחות. אני לא יוצא למסיבות בסופשבוע של אימון. למעשה, אני לא יוצא למסיבות בכלל. אני במשקל הכי נמוך שלי מאז הצבא. אני קם כל יום בחמש וחצי בבוקר ואין לי בעיה מיוחדת עם זה. אבל כל המאמץ הזה הוא חסר תוחלת. לחוסר התוחלת הזה יש צורה ושם. אני נפגש איתו פעם בשנה. קוראים לו 3:30.

*

האמת היא שאני דווקא כן משווה את עצמי לאחרים. לאחר אחד ליתר דיוק. קוראים לו ע' ואם הוא קורא את הטור הזה הוא יודע בדיוק שבו מדובר. עבדנו ביחד פעם, וכשהתאמתי למרתון הראשון שלי הוא עודד אותי להמשיך – זו כבר היתה התחרות השנייה או השלישית שלו.

זה היה המרתון המלא הראשון בתל אביב בסבב הנוכחי (היה בעיר מרתון שהופסק בסוף שנות השמונים, וחודש רק ב-2009). במסלול עצמו היו לא מעט קטעים שבהם טור הרצים עשה פנייה של 180 מעלות, כך שכל הרצים עברו אחד על פני השני. פניות של 180 מעלות הן דבר גרוע מאוד מבחינת הקצב, אבל הן מיצרות את אחד הרגעים היפים בריצה, כשהחובבנים מוחאים כפיים למקצוענים שעוברים מולם, וחברים פוגשים אחד את השני. כל פעם שע' עבר על פני הוא אמר לי זרק איזו מילה טובה.

במירוץ הבא ראיתי אותו רק בהתחלה, ומכיוון שהורדתי 15 דקות מהזמן שלי, שיערתי שגמרתי לפניו. אבל כשכתבתי את התוצאה בפייסבוק, הוא החמיא לי בתגובות ואמר שהוא סיים שתי דקות לפני. כשעשיתי את מרתון טבריה בפעם הראשונה הוא גם היה שם, והפעם כבר שמתי לב לטון העוקצני בתגובה שלו בפייסבוק. "איחרת בשלושים שניות", או משהו בסגנון הזה. אחר כך הוא נפצע, ונשאר לי להתמודד רק עם השיא שלו. לפני שש שנים הוצאתי את התוצאה הכי טובה בחיים שלי, די במפתיע, במרתון תל אביב, בלי איזה הבדל בהכנות או במירוץ משנים קודמות. 3:22:28. בחיים לא הרגשתי כל כך גאה במשהו. ואם זה לא מספיק, בדרך שברתי גם את השיא של ע'.

או ככה חשבתי. מסתבר שהוא היה שם, וסיים עם 3:21 ומשהו. קיבינימט.

עברו שנים מאז. באינסטגרם של ע' ראיתי בעיקר תמונות של אוכל. מסתבר שהוא הפך לפודי, עניין שלא משתלב כל כך טוב עם ריצה. אחותי אמרה לי שהפציעה של ע' חזרה, ושהוא ניסה לשוב לרוץ אבל לא הצליח. האמת, הצטערתי בשבילו. ממילא אני כבר לא מאמין שארד אי פעם מ-3:21. אז צריך להניח לדברים כמו שהם.

לפני שבועיים, כשהתחלתי עם הריצות הארוכות באמת, עברתי על פניו ליד ארומה בנמל. הוא היה מזוקן יותר מהרגיל, ולדעתי הוא עלה קצת במשקל. אבל אי אפשר היה לטעות. זה היה ע', עם חולצת ריצה אדומה, טיפה כפוף, מתנשף, בכיוון הנגדי. כרגיל, הוא לא נראה מהיר במיוחד. 

יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור 7

יומן ריצה 2

פורסם לראשונה בדה-באזר 

https://www.facebook.com/WeAreDebuzzer/

טור מספר 7

מרחק: 26:01  ק"מ    זמן: 2:24:42    קצב: 5:34       דופק ממוצע: 134         

מסלול: חוף עליה ביפו לגשר ראש ציפור

אני זוכר את הפעם הראשונה שהשלמתי ריצה של עשרה קילומטרים. עיריית תל אביב סימנה חמישה קילומטרים על המדרכה בין נמל יפו לנמל תל אביב, ורצתי אותם הלוך חזור באיזה ערב. זה היה לפני שהתחלתי לרוץ עם שעון ואני לא יודע מה היתה התוצאה. לבשתי בגדים לא נכונים (מכותנה), ונעליים לא נוחות (לא ידעתי שצריך לקנות לפחות מידה אחת למעלה), ובכלל עדיין לא הבנתי את העניין הזה של הריצה. אבל הצלחתי לסיים מרחק שאף פעם לא רצתי קודם לכן. עמדתי על הפינה של הנמל ליד האנגר 2, הסתכלתי דרומה על האורות של יפו העתיקה שמכיוונם הגעתי, נשפתי והתנשפתי, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש היתה "איך לעזאזל אפשר לרוץ את המרחק הזה ארבע פעמים ברצף?"

השבוע התחילה תקופת האימונים הארוכים. ההכנה למרתון כוללת הרבה ריצות למרחקים קצרים ובינוניים, ובדרך כלל גם ריצה שבועית ארוכה ואטית יחסית, שמלמדת את הגוף לעמוד במאמץ רצוף במשך כמה שעות. אני חושב שצריך לעשות כחמש ריצות של יותר משלוש שעות לפני מרתון, מתוכן שתי ריצות מעל שלוש וחצי שעות (בין 36 ל-38 קילומטרים). אלא שבפועל אני אף פעם לא עומד בזה. בדרך כלל אני מצליח לעשות שלוש-ארבע ריצות ארוכות בכל שנה, ורק ריצה אחת של שלוש וחצי שעות.  

גם אחרי יותר מעשר שנים של ריצה, אני מפחד מהריצות הארוכות. אני זוכר איך בהכנות למרתון הראשון שלי יצאתי לריצה של 28 קילומטר, ואיפשהו ליד הדר יוסף פשוט נגמרתי. שמעתי לפני כן על "הקיר" – ככה קוראים בסצינת הריצה לנפילה פתאומית של כל האנרגיה באימון ארוך או במירוץ – אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי אותו ממש. הבעיה בקיר היא לא רק שהרגליים הופכות כבדות והנשימה גם כן, שמרגישים קור פתאומי וצמרמורות (הדופק צנח והבגדים רטובים), אלא בעיקר ריקון מוחלט של מאגרי הסרטונין במוח, שגורם למחשבות עגומות ופסימיות, לתחושה שאי אפשר וממילא אין טעם להמשיך, שעשינו את הבחירות הלא נכונות בחיים, ולראייה אני רטוב ורועד מקור רחוק מהבית, והדרך היחידה להגיע למקלחת היא לדשדש עשרה קילומטרים נוספים בחזרה.

מאז למדתי כמה דברים: שריצות ארוכות מתחילים לאט מאוד. שצריך לקחת אוכל. שצריך לתכנן את המסלול נכון. שכדאי לקחת חמישים שקל או פלאפון, שיהיה איך לחזור במקרה חירום, או אפילו סתם כדי לקנות חטיף אנרגיה בדרך. אבל גם כשלא פוגשים את הקיר, ריצות ארוכות מפחידות אותי. בלילה לפני אני חושב על שלוש שעות המאמץ המתמשך הזה. זכרונות מהריצות הפחות טובות – מול הרוח, בגשם או בחמסין, והפעם המחרידה ההיא שפתאום הייתי חייב לשירותים – עוברים לנגד העיניים. לפעמים החששות קשים יותר מהריצה עצמה, שבדרך כלל נינוחה ורגועה, ונעשית קשה ממש רק בשעה האחרונה.

*

השבוע הגיע הזמן לרוץ 26 קילומטרים. זה האזור – שני שליש מרתון בערך – שבו הדברים מתחילים להיות מאתגרים. גם בתקופות שאני בכושר טוב אני לא יכול סתם לקום בבוקר ולרוץ שעתיים וחצי. צריך לוודא שישנים טוב בלילה לפני, ובלילה אחרי, שאוכלים טוב, שאני לא רץ מצונן. אז ביום חמישי שתיתי פחות מהרגיל עם החברים וחתכתי חצי שעה מוקדם יותר מהפאב.

תכננתי לקום מוקדם בשבת בבוקר, לצאת לקראת שש וחצי, ולגמור עם הריצה עד תשע. הבעיה היתה שלפני חמישה חודשים ד' הזמינה כרטיסים למינימל קומפקט בשבת בלילה. "אתה בא או שאני צריכה להתארגן עם מישהו אחר", היא שאלה בכל יום בשבועיים האחרונים. לא הצלחתי להחליט. רציתי שנצא ורציתי לראות את ההופעה אבל גם ידעתי שערב ארוך עם אלכוהול אחרי ריצה ארוכה ולפני שבוע עבודה ואימונים זה רעיון רע. צריך גם לחשוב קדימה: אם אני יוצא במוצאי שבת אז אני לא יכול לרוץ ביום ראשון, וזה אומר לרוץ ברצף בימים שני עד חמישי, כל בוקר מעל עשרה קילומטרים. אחרת אני לא עומד במכסה השבועית.

אם זה לא הספיק, השבת המשיכה להתמלא במשימות: יומולדת בכיתה של הבן, אחר כך אירוע אצל חברים בפרדס חנה. בקבוצת הוואטסאפ של החבורה שלי מהתיכון זממו לקיים את המפגש החצי שנתי שלנו בשני בערב. גם אחרי הערב הזה יהיה קשה. כשאתה מתחיל לרוץ, אף אחד לא מספר לך שתצטרך לתכנן את השינה וההתעוררות, את השתייה ואת האוכל, את הבילויים ואת העבודה, שבועיים מראש. פעם  הייתי קופץ לחבר לראות טלוויזיה בספונטניות. עכשיו צריך לפתוח אירוע בגוגל קלנדר.

החלטתי לנסות לעשות הכל. כמו באותה שנה לפני עשור שבה הלכתי לבלוק אחרי מרתון תל אביב, רק בשביל להוכיח שאני יכול. קמתי באור ראשון. רצתי לאט. כדי לא להשתעמם עשיתי את הקילומטרים הראשונים בעיר, בין אלנבי לשדרות רוטשילד, הסנטר והבימה. היה קריר וריק מאנשים. ברדיו עוד ניגנו שירים רכים של לילה. בכיס היתה לי שקית עם ארבעה תמרים שמנמנים לחצי השני של הריצה. השיפוץ בנמל יפו הפך את הקטע הדרומי שלו למירוץ מכשולים, ובנס ניצלתי מקרס של חכה שאיזה דייג ניסה להשליך. הטיילת היתה צפופה מרצים. ב-45 הדקות האחרונות עברתי מהנוסטלגיה המנומנמת של 88 FM לפלייליסט האינדי בספוטיפיי. סיימתי חזק והחלטתי לעשות 28 קמ כבר בשבת הבאה. באירוע החברתי בפרדס חנה לא שתיתי ולא עישנתי אבל הרגליים התחילו לכאוב והמחשבות על ההופעה בערב הטרידו אותי. שני אנשים דיברו איתי על עניין הריצה – התרשמתי שהם מתחילים לראות בי תמהוני. קיוותי שמינימל קומפקט לא יעשו הדרן, ועם קצת מזל בחצות וחצי אהיה במיטה. הודעתי בקבוצת הוואסאפ של התיכון שאני לא יכול להיפגש השבוע. ברך ימין ממש כאבה, לדעתי בגלל השילוב של הריצה והנהיגה שאחריה. תהיתי אם יש באולם ברדינג 3 מקומות ישיבה. בארבע אחרי צהריים הודיעה ד' שהיא עייפה מדי, ומכרה את הכרטיסים בפייסבוק. אם יש משהו שהחיים מלמדים אותך, זה שיש בעיות שנפתרות מעצמן.

מסעותיי עם דודה קאיה במדבר יהודה / 2005

מסעותיי עם דודה קאיה במדבר יהודה / 2005

ביום ששי בצהריים התבוננתי משפת מצוק גבוה אל הים במזרח. ששי נחשב אצל הספנים בימים עברו כיום פסול הפלגה. אמונות טפלות סבבו יום זה, אבל דודתי מבטלת אמונות טפלות במבט. הדודה לוקחת אותנו למדבר בעשר, הודיע לי חבר. אבל, הדודה חייבת לחזור לקבלת שבת.

בבוקר היה חוף תל-אביב שומם כמדבר. הים היה חלבי מחול מתערבל וקצף לבן. שלוש דמויות תרגלו באיטיות מסע מורכב של תנועות ברוח העזה. במסע אחר, צף אדם עטוף זרועות מתכת וצינורות שקופים בקפסולה האדירה של בית החולים איכילוב. עסקנו באמנות הנוודים העירוניים: שתיית קפה הבוקר. אין-סוף מסעות פרטיים חוברים למארג אחד.

הדודה חצתה את הרחוב בשלווה אנינה. דודה נדיבה, רחבה, שטח הפנים שלה מטופח ואפור יורד בקווים מעוגלים בקארה מדויק, מכונית שטח כהלכתה. קאיה סורנטו. נהג בה חברי האופנוען. דבר שגרם לה הפתעה קלה משום שהדודה אינה רואה סיבה לרוץ לפתע עם צעירים. הרי אין שום ספק שהיא תגיע בדיוק לאן שהיא רוצה. ובאותו הזמן. 

כבורגנית מכובדת עטתה הדודה תכשיטים יקרים: מכשיר ניווט לוויני, על מדף הנהג, מחוץ לתושבתו, נח מחשב ניווט קטן, מחובר אליו בכבל פלסטי מצידו האחד ולדודה בחוט טבור פלסטי מצידו השני. טלפוניה סלולארית נחה בין המושבים. כמו טבעת פשוטה מימים בלתי מכופתרים, נתחבה מפת שטח מנייר מצופה למינציה בחריץ המסורתי שבין המושב לתא האחסון במרכז.

עלינו אל גב ההר, ענני הגשם הכבדים נעו אחרינו כחומה אפורה, עמוקה, מתגלגלת. גשם כבד עומד ליפול, שר בוב דילן. יציאה למסע משמעה מסע גם אל עצמך וזיכרונותיך. הגיאולוגיה של גבעות לקייה ובודרוס מהפכת את קווי הגובה המסולעים, מתפתלים על צידם. מחסומי הביטחון עם הגיאולוגיה הקטנה של קוביות בטון וערימות חול החוסמות את דרכי הגישה לכפרים הגדירו גבול שמורה חדש ישן.

בסיבובים מלאי הביטחון של הדודה החליק מחשב הניווט במעוף על פני מדף הנהג. זרוע זריזה לכדה אותו, מעלה זיכרון של מפקד טנק במלחמת יום כיפור. מה שנותר מהטען קשר שלו הייתה זרוע אחת ששמר עליה מכל משמר, מחזיר אותה למקומה כאשר החליקה הצידה עם סיבוב הצריח. רב חסד הוא הבורא כאשר הוא נועל אותנו בקפסולה בלתי נראית המגוננת עלינו מהרוח העזה שבחוץ. כך גם אנו מוגנים בקפסולה של חמוקי הדודה, מביטים החוצה דרך מגנים שקופים, רואים הכל ולא שומעים דבר.

על קו פרשת המים של גב ההר הביטה לרגע הדודה לאחור בחיוך קל כנוטה חסד אל חומת העננים העולה ומיתרי הכביש הנמתחים ואז השארנו מאחורינו את הכל וצללנו אל המדבר בצל הגשם שמתחת לפני הים, בירידה ארוכה על תוואי האוטוסטראדה העתידית לעמאן, של המזרח התיכון החדש.

האין זה כך בכל מסע? הוילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן הנמשך של הסיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב הזר מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד, אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה.

לעולם אינך יוצא לבד למדבר. תמיד באים אתך בממשות או בדמיון חברי הצוות. ראשית, האישה. דולציניאה זו יושבת לידך או בזיכרונך ולמענה אתה חוצה ישימון ונלחם בדרקון במומחיות וחירוף נפש. היא זאת שתגיש לה בגאווה את ראשו, או את כוס הקפה שהכנת ברוח העזה, ותניע את ראשך בביטול: אה, הרי זה מובן מאליו! איתה תקיים את השיח הפנימי שלך ותקים לתחייה לטיפות שגידלו אותך. שנית, או שני: הלוחם. בעל הנשק, הצייד ובמקרה שלנו, הצלם שירה ולכד רגעים חומקים, מוארים דרך דמעות גשם. שלישי, הקפטן. הנהג, מודד הדרך ומושל הזמן. רביעי, הטבח. אישיות טובת לב וצחקנית זו שכל רגע נכון מבחינתה לחלוק את טוב העולם ונופו בהפסקה מבורכת. ואני? אה, אני הוא רק הטרמפיסט האוסף את אבני החן של הזיכרונות. עם צוות זה הינך שלם ובלתי מנוצח, נכון לצנוח על כוכב זר ולהקים את הגזע האנושי מחדש.

ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הוילון השני נוכח פנינו: הכניסה לשטח. חברי הצוות, כל אחד מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום כביש ושירותים, היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות. והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, מנקודות הציון האלקטרוניות, מהקווים המשורטטים, מהמכשירים והמפות והאביזרים. אנחנו בדרך. הו! הדרך! ולו רק עבור הרגע הזה שבו הדרך קיימת כנוכחות חיה. נמצא אותך, הדרך! נגשש בזהירות את המהמורות הראשונות, הירידה התלולה הראשונה, העלייה הראשונה, והלאה. נאהב אותך הדרך! התווים הנחשפים, עקבות אלו שהיו לפנינו, אנחנו מקנאים מעט אבל סלחניים: נו, אם עברו כאן… טוב שעברו כאן! נעבור גם אנו. נדהר עלייך ובתוכך! המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! דולציניאה העצמאית שלנו מתבוננת מעט בקנאה ותמיהה אל בת התחרות שלה אבל עוד מעט תהיה גם היא, סמוקת לחיים ונחיריים רוטטים, שבויה בקסמה של ריצת הגברים ואבן הדרך.

הדודה מרקדת בכובד ראש על מדרגות הסלע, עולה בחשיבות עצמית את המדרונות. היא אוצרת בתוכה מרחב חמים. תמונת המרחב הראשונה בחיי היא בתוך מקלט מואפל עם הדי אזעקות. דרי הבניין, זרים לרגע שכונסו יחדיו. ציפייה, אינטימיות. בחינה מוסתרת. קשב רציף. בדיקת גבולות זהירה. דריכות ואיזונים. הדיבור מכסה בפכפוך מרגיע, מייצב רגשות. מכונית, מטוס, ספינה בים, רכבות, תחנות, מלונות, מערות בהרים, מעליות, כיתות לימוד, חדרי המתנה, חדרי טיפול, חדרי מדרגות. מרחבים סגורים לקראת מימד חדש. מוזר הדבר: יצאנו החוצה אל הישימון הפתוח מתוך עיר הקופסאות והנה אנו בתוך קופסה.

יש שוני מהותי בין שוכן הקופסאות לבין ההלך שמחוץ להן וכל אחד צדיק באמונתו. שוכן הקופסה המהודרת חש בצד העונג והגאווה, אשמה קלה על הרכוש הכביר שהעניק לו האל הטוב. זאת, יחד עם זהירות מובנת לשמור על הפלא העיצובי והטכנולוגי הזה המייצג את הברק של החשיבה האנושית. לא ייתכן שברברים יניחו את ידם על כלי פלא זה וידהירו אותו כחמור פשוט. לא יעלה על הדעת שדודה כשלנו תמצא את עצמה דוהרת כפוחזת חסרת דעת ומראות צד עמוסה קרשים או שקי חשיש. עם כל הכבוד למימוש עצמי וסחף חושים, לא! פשוט לא! אנו מנופפים בפטרונות חששנית לרועה על חמור עם אוכף רקום והוא מנופף לנו חזרה. דו-קיום!

מצד שני, ההלך. מתבונן בחשדנות ברכב. ראשית, הוא מפואר מדי. שנית, כל הכפתורים הללו, מה תפקידם? קצר חשמלי במוח האלקטרוני הזה וכל הפאר – פגר. נוצץ, אבל עומד. ושוכניו? ראה את הגברת הנאווה, נעלי פלטפורמה! שומו שמיים! ואם היא תיתקע בשיטפון? אם היא תצטרך ללכת ברגל? אם היא תצטרך לעבור את הלילה? הרי ברגע שהיא יוצאת מהרכב, היא וגבריה, הריהם כצב שהופשט משריונו. קור, התייבשות, פחד, יצודו אותם כציפורי טרף. איך יוצאים לשטח הקר ללא מעיל רוח, פליס, גופייה טרמית, גרביים, כפפות, סכין, זיקוקים, חוסם עורקים, משאף, מטהר מים, גפרורים מוגנים. ''אם וכאשר'' ישובים בחמ''ל פרטי עם ניתוחי אירוע ודרכי פעולה. ומה עם ריח הפרחים הסגולים הקטנים שמכסים את מדרונות הקירטון? ומגע הסלע? ונשיבת הרוח? ואותה תחושה ללא שם של האוויר והגשם המתקרב? ותכנון המחסה ללילה? והדופק הנרגש? הנשימה הרחבה? הזיעה המצטננת על המצח הלוהט? היכן כל אלו בתוך הקופסה המהודרת?

ואולם אך הכנס את איש השטח לטרקלין הרכב, הרי הוא מתרווח בעונג והתפעלות, מעלה ומוריד את החלונות כברון פוחח. מצד שני, הקילומטרים החולפים ביעף משנים לחלוטין את פני השטח האיטיים בזיכרונו וראייתו אינה משיגה אותם. אנחנו כבר בהר והוא, הברון זה מקרוב, הנוסע עם מפתו, ראשו נותר מאחור עדיין מדשדש בבקעה.

מולנו באוויר הפתוח, הוא והיא זוג טיילים עם תרמילי גב – קופסאות? נגמר לכם הדלק ברגליים? טען מולנו בחור מאפיר ברוח צדקנית. חברתו התבוננה בנו בחיישנות. כן! כן! ענינו לו באושר. אין כמו לראות הלך מתייגע בזמן שאתה מפליג -  פו! פו! על פניו ומרגיש את עוצמת הבורגנות של הדודה, ריחנית כגבינה משובחת ויין אנין.

חצינו מכבר את הוילון השלישי: מלאכת ההתמצאות וקריאת השטח. התאקלמנו. ממזרח לדרך, שמורה. ממערב, שטח אש. אם תחנה ממזרח תקבל קנס. אם תצא מערבה, יירו עליך. מה תעשה? הרי זו חידת זן מושלמת ופיתרונה הוא חסידי כהילכתו, כפי שנהג הרב שירדה עליו השבת והוא עדיין בעגלה ביער. הרים הרב את ידו ונעשה נס: נחצתה השבת לשניים. שבת מימין, שבת משמאל והרבי וחסידיו נסעו בגאון באמצע. כך גם אנחנו. וכל זה לאן? לאן הנך רוצה להגיע? אל הקצה. הקצה? הדודה ירדה במורד גבעה תלולה, כדוכסית המניעה את אחוריה על מדרגות, עלתה בהדר מאובק, לתצפית. בחוץ נשאה הרוח כל דבר שלא היה מחובר כראוי. שלום לך רוח. אנו המוגנים בקופסה מברכים אותך לשלום.

כפועלים וותיקים שהרוויחו את לחמם, אנו יורדים מהרכב ומסדרים את חלצינו בתנועה למודה. מתוך הרגל אנחנו מחפשים את החבל לקשור את הסוס, סליחה, הדודה, לקורה שליד המסבאה ומגלים שיש לנו ביד שלט קטן בלבד עם לוח כפתורים. כפתור ופרח! על שפת מצוק יש להזהר ממכות רוח. נכתב בספר הישרדות. הורד את הכובע על שפת מצוק כדי שלא תקפוץ אחריו בטעות כאשר יעוף בפתאומיות. נכתב באותו ספר. הרוח צנפה בעוצמה את העולם סביבנו על שפת המצוק. מכוניות זעירות נעו לאיטן על פס כביש דק. נוכח פנינו מזרחה ים חסר קצה, אפוף אובך, גלים ברוח, סחף שטפונות בהיר פולש אל העומק.

''ברווח שבין הדברים - כוחם'' אמר לאו טסה הוותיק. אם כך, הפסקה. הוילון הרביעי הופשל. קפה בבקשה. וגם תה. וגם חומוס. וגרגרים. וטחינה. וחמוצים. ופיתות. ועוגיות ובוטנים ומנדרינות ותמרים, הי! הי! הי! לאט! מצאנו מחסה מהרוח על מדרגה צרה ממש מעבר לשפת המצוק. גבירתנו של המצוק פסעה בזהירות והתיישבה קרוב ככל האפשר לקיר. הקרבה לקצה אכן מקרבת לבבות. השיחות השנונות שעל שפת המצוק, אין לתארן. טעמו של האוכל על שפת המצוק, עשיר וטוב. אמנות הכנת הקפה מחייבת ספר נפרד. הפינג'אן היה מפוייח כראוי, הקיימאק היה עשיר ועבה, הסוכר היה במידה נכונה. אנחת העונג שמשמיע השותה אחרי ששאף במשיכה את הלגימה הראשונה אין דבר שישווה לה. חומת העננים ניצבה כהה כהר על קו הגבעות החדודות ממערב, האוויר הלך והצטנן. בחלק הפתוח של השמיים, ההולך ונעלם במהירות, נטתה השמש החיוורת מן הדרום של הצהריים אל המערב.

בספר ההישרדות כתוב: בטן מלאה יכולה להביא להחלטות פזיזות. התנדנדנו, זחוחים, על נקודת השיוויון של המסלול. זהו הוילון החמישי של המסע: הבחירה. מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום. האם נמשיך על שפת המצוק דרומה או שמא נעריב פנימה להרים? האם נגיע לכניסת השבת? האם ניכנס לגשם? האם נראה שיטפון? במקום לשאול, נזוז. לאן? מערבה! האופנוען הדהיר לפתע את הדודה, מופתעת, אך נכונה לכל. קיר עננים התנשא לימיננו מכסה בחוטים אפורים של גשם את הגבעות, המצוקים, המערות, הקניון הגבוה שתועדו זה מכבר בתחריטים של וילסון. קרני האור שפרצו מהעננים תועדו זה מכבר בתחריטים של דירר. כך גם מדרגות הסלע הלבנות, הרועים, בור המים שזרקנו אבן קטנה למזל פנימה. כל אלו, תחנותיו של ההלך, חלפו ביעף, נמוגו, בדרכנו אל קו פרשת המים והוילון הששי: הסיום.

צעיפי הגבעות מאחורינו ולפנינו, מרחיבה נשימה, ארץ חדשה. אגן הניקוז הגדול, גבולו הרחוק, שלא נגיע אליו היום, מטושטש עננים. הרחק למטה, בסוף הדרך הנופלת, נפנה הביתה. השבת נכנסת עוד שעתיים. כתוב בספר ההישרדות: הזמן המועד ביותר לתאונות הוא הסיום, כי שם מתרופפת הדריכות. זהירה זהירה גולשת הדודה בפיתולים הדוקים. מלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות. קולה של הדרך משתנה במעבר לכביש הגישה ומספר לך כי יצאת החוצה מן החלום או מן המציאות. בחר לך.

סרט הכביש נושא אותנו מערבה, מעלה מעלה אל גב ההר. שם, מכסה אותנו הוילון השביעי, הפרידה, כולו עננים ומים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון כבר החלה, נושאת אותנו הדודה באהבה אל מרבד האורות של העיר הגדולה ומסעי אנשיה ההולכים, נרקמים ללא הרף.