מה שקרה ב-7 באוקטובר כל כך גדול, שכל דיבור פוליטי כרגע נשמע כמו חילול הקודש. כל מחשבה על ההווה או רעיון לעתיד, כל ניסיון לדבר על מקורות הרוע הזה, נראים מגוחכים אל מול הגופות השרופות והתמונות של הילדים החטופים. אבל ברגעי שבר כאלו מתעצבת המציאות מחדש, ונקבע כמה ימים מחרידים כאלו עוד מחכים לנו. השמאל צריך לצאת מהשיתוק.
ביבי והממשלה גמורים לדעתי, אבל זה באמת משהו שולי ולא חשוב, הסיפור של אתמול. הבעיה היא שהם עומדים לשטוף את הכישלון והאשמה שלהם בנהרות של דם, ישראלי ובעיקר פלסטיני. גם האחדות הנעימה של הרגע הזה, ״אין ימין ואין שמאל״, תיגמר בקרוב. הימין כבר רודף שמאלנים ברחובות ובבתים, קובע עובדות בשטח בגדה ושולח את המשטרה לאסור ערבים על לייקים בפייסבוק. המגמות האלו יחריפו. הם מתעוררים מההלם, ואנחנו הולכים לימים מכוערים כל כך שהשנה האחרונה תיראה משחק ילדים מולם.
צריך לומר ברור: מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו, שהישראלים התאהבו בה מאז 2009, התפוצצה לנו בפנים, ואיתה כל תפיסת החד-צדדיות. ב-7 באוקטובר מתו יותר ישראלים מבכל האינתיפאדה השנייה. פושעי ניהול הסכסוך לדין, ומיד. אפשר לקרוא לחמאס דעא״ש ונאצים כמה שרוצים, אבל אנחנו הולכים להמשיך לחיות כאן, מספר שווה של יהודים ופלסטינים בארץ הזאת, וראינו איך נגמרה הגישה של החומות והגדרות. אנחנו נצטרך לחיות עם המיליונים שהולכים לאבד את האבות והילדים, הנשים והבנות, הדודים והאחיות, בפלישה הקרקעים ובהפצצות, והכאב שלהם לא פחות גדול משלנו. גם לא השנאה והזעם, כמו שראינו.
הימין לועג לזה שבין הנרצחים היו גם כל כך הרבה פעילי שלום. חושב שהנה, למדנו לקח. אבל פעילי השלום האלו לא זכו מעולם שהרעיונות שלהם יבואו לידי ביטוי במדיניות. הרעיונות שלהם לא נכשלו, אלא להפך. הטרגדיה האיומה במוות שלהם מהדהדת חזק יותר. הכישלון של מדיניות הימין, האסון הפנימי והחיצוני שהוא הביא עלינו, מהדהדים עוד יותר.
המשך הסכסוך מסוכן לנו הרבה יותר, ולכן חשוב לנו הרבה יותר מאשר ההסברה באנגלית שכולם מתעסקים בה עכשיו. הסברנו לכל העולם את מה שקרה בשבעה באוקטובר, והעולם הקשיב. עכשיו צריך להסביר לעצמנו איך אנחנו הולכים לחיות פה. הימין מסוכן לנו, פיזית, הרבה יותר מאשר כל מיני שמאלנים אמריקאים ֿשקראו יותר מדי פראנץ פנון עד שהם איבדו קשר למציאות. עם כל הכבוד לאיזו אגודת סטודנטים בהרווארד או מרצה לחוג באנתרופולוגיה, הם לא מה שהרוצחים ביום שבת היו צריכים בשביל לצאת לדרך.
לישראל יש עכשיו אשראי בינלאומי לעשות מה שהיא רוצה, אבל חוץ מתאוות נקמה, היא לא יודעת מה היא רוצה. אין מנהיג אחד שיקום באומץ ויאמר שאין פיתרון צבאי לסכסוך ושכל סבב צריבת תודעה בסוף נצרב רק בבשר, שלהם ושלנו, והתודעה דווקא מתחזקת בטמטום הרצחני שלה, בשני הצדדים. החזקנו שני מיליון איש בכלא שהוא עזה במשך כמעט שני עשורים. יותר ממיליון מהם נולדו לתוך המציאות הזו, ולא הכירו שום דבר אחר חוץ מרעב אבטלה והפצצות. שיחדנו את הדיקטטורה שלהם כדי שתייצר לנו תקופות של שקט, ובעיקר כדי להימנע מכל מהלך של שלום בגדה. זה לא מצדיק רצח של ילדים במיטות שלהם, אבל זה כן הקונטקסט שלו. האסירים רוצים לברוח מהכלא וכשהם מצליחים זה אסון. מי שחושב שהפיתרון הוא כלא אכזרי יותר לא מבין היסטוריה או בני אדם.
מי שמאמין שכל הפלסטינים הם נאצים ויש להם איזה תא במוח שגורם להם להשמיד יהודים - הייתי ממליץ לו לעזוב את הארץ. כי זה אומר שימים כמו השביעי באוקטובר יחזרו שוב ושוב ושוב. אנחנו והם מעורבבים, בכל מקום ולתמיד. אבל מי שמאמין כמוני שבחיים יש גם אלימות ויש זוועות אבל אפשר גם ליצור את התנאים למצבים אחרים, לשקט ולשלום, צריך לדבר עכשיו נגד הרג אזרחים ונגד מהלכים צבאיים באוטומט. נגד ההיגיון שהביא אותנו לרגע הזה. ה״אנחנו ננצח״ הזה שמופיע על כל שלט באיילון וכל באנר באינטרנט מסתיר את העובדה שאף אחד לא יודע איך אמור להיראות הניצחון.
הניצחון היחיד הוא השלום.
היכולת האנושית לפיוס מדהימה לא פחות מהיכולת לרצח. אנחנו סלחנו (מעשית, גם אם לא נפשית) לנאצים האמיתיים שמונה שנים אחרי השואה. הפלסטינים לא נאצים, וגם אנחנו לא. נוכל להתפייס. אבל צריך ליצור את התנאים לכך. ישראל היא עדיין הצד החזק. אנחנו צריכים להציב היום מטרות שגם נותנות לפלסטינים מוצא ותקווה. המינימום הוא לומר שסוף שלטון חמאס הוא גם סוף המצור, שלפלסטינים גם מגיע לחיות בכבוד ובשלום. ואני בכלל לא יודע אם סוף שלטון חמאס זו מטרה ריאלית, ואם הממשלה שלנו בכלל יודעת איך להשיג אותה.
מי שמדבר על מחיקת עזה או גירוש כל התושבים שלה לא רק מטיף לפשעים, אלא גם גורם זה שבצד השני יילחמו עד טיפת הדם האחרונה, שלהם ושלנו. מה היה מזיק לישראל לומר שהיא מוכנה לפיתרון נוסח אש״ף בבירות שמוציא את הנהגת חמאס מהרצועה? אולי לא ניתן להגשים את זה. אולי בכלל צריך להימנע מכניסה אם המשמעות היא הקזת דם של שלוש או חמש או עשרים שנות שלטון ברצועה. נכון, כל האופציות איומות. השאלה היחידה שחשובה היא איך חיים פה ביום שאחרי. וזה כולל את החיים של החטופים, קודם כל. בליכוד מציעים להוציא להורג מחבלים ולהדק את התנאים בבתי הכלא, וזה בזמן שיש יותר ממאתיים חטופים בידי חמאס. איזה טירוף. האם נסכים שרק רעיונות כאלו יישמעו מעכשיו? למה לא לבחון את ההצהרות של הצד השני על שחרור האזרחים בתמורה להפסקת ההפצצות? אולי חלק מהדברים שאני כותב לא ריאליים אבל הכי לא ריאלי זה להרוג עוד עשרת אלפים או 20 אלף איש ואז לצפות שיהיה לנו שקט ושלווה, או שהזוועה תישאר רק בעזה ואנחנו נחזור הביתה להתאבל על המתים ולשקם את היישובים.
אבי דבוש שהיה נצור בממד בשביעי באוקטובר וניצל כתב שאי אפשר להמשיך לחשוב ולהתנהג כאילו עכשיו ה-6 באוקטובר. אני מסכים. כל אחד צריך לחשוב מה זה אומר עבורו, אבל לברוח מלחשוב זה הכי גרוע. גם אני מבולבל מאוד, אבל זה המבחן שלנו עכשיו. להיות בתוך זה. בתור התחלה נראה לי שלומר ״די לכיבוש״ כמו שעשיתי בשנים האחרונות זה לא מספיק, ושאני צריך לעסוק יותר בפיתרון, אבסורדי ככל שזה יישמע עכשיו, ושהפיתרון הזה לא יכול להיות גבול וחומה בלבד. נתנו לימין את המנדט לפתרונות ליותר מדי זמן. השמאל לא יזם את ההתנתקות ולא רצה אותה, אבל בסוף ראה בה את הרע במיעוטו, כשהיא היתה הרע במירעו. יש לזה גם השלכות לגדה. בכל מקרה, אלו רק מחשבות ראשוניות. מה שחשוב עכשיו הוא לא להתמסר לשקט יורים הזה, ולדבר בזכות החיים ביום שאחרי. גם פה, גם בגדה, גם בערים המעורבות, גם בעזה. זו החובה שלנו, ואחרת השביעי באוקטובר הוא רק ההתחלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה