הצוללת / דוד מיכאלי

 

הצוללת

 

לְיַד הַדִּירָה אוֹתָהּ אֲנִי שׂוֹכֵר

בַּמִּגְרָשׁ הָרֵיק, קְבוּרָה צוֹלֶלֶת.

בַּלֵּילוֹת נוֹהֲמִים מְנוֹעֶיהָ

חֲתוּלִים שׁוֹחִים וְצוֹוְחִים מֵעָלֶיהָ

רַק הַפֵּרִיסְקוֹפּ מֵצִיץ

אַרְבָּעִים ס''מ מֵעַל גַּלִּים שֶׁל חוֹל וְאַשְׁפָּה.

עַיִן מְרֻשֶּׁתֶת וְחָלָל שָׁחֹר

פְּעִימוֹת חֲלוּלוֹת עוֹקְבוֹת אַחֲרֵי

מְכוֹנִיּוֹת שֶׁמְּחַמְּמוֹת מְנוֹעִים בְּעַרְפִלֵּי הַבֹּקֶר

לִפְנֵי שֶׁהֵן מַחֲלִיקוֹת לַתְּנוּעָה לְחַפֵּשׂ מָזוֹן.

קוֹצִים וְאַשְׁפָּה מַקְצִיפִים בְּלָבָן וְאָפֹר

מְעַרְבּוֹלוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל פַּחֵי אַשְׁפָּה שְׁחֹרִים

מַפְרִיחוֹת דְּרוֹרִים אֲפֹרִים

מֵעַל אֲדָמָה קְרוּשָׁה מַמְתִּינָה

וַאֲנִי מִבַּעַד לַחַלּוֹן מַבִּיט מְחַכֶּה

לַסֶּדֶק הָרִאשׁוֹן שֶׁיּוֹפִיעַ.

הָאָבִיב, הַפְשָׁרָה,

הַפְּרָאוּת, הַשְּׁבִירָה,

וְהַקֶּצֶף

הָעוֹרְבִים יִמָּלְטוּ בִּצְוָחָה

הַצּוֹלֶלֶת יוֹצֵאת לַחָפְשִׁי – אַדִּירָה

לְבָנָה עִם פַּסִּים שֶׁל זֶפֶת

מִתּוֹךְ אֲדָמָה מִתְנוֹעַעַת

אַרְגְּזֵי מָזוֹן לַחִים מִתְפָּרְקִים

עָשָׁן מַפְלְטִים

חַלּוֹנוֹת מִתְנַפְּצִים וּבָתִּים נִדְחָפִים

הִיא יוֹצֵאת הִיא נוֹסַעַת הִיא שׁוּב בִּתְנוּעָה

זֶה זְמַנָּהּ, עוֹנָתָהּ, מְנוֹעֶיהָ חַמִּים

הִיא עוֹזֶבֶת אוֹתִי

מִתְנַדְנֵד מַעְלָה מַטָּה

מֵנִיד בְּרֹאשִׁי מָלֵא בְּקִנְאָה וּבְכֹסֶף

וּבְיָדִי רְשִׁימָה שֶׁל מַכֹּלֶת