סירוב לבכות את המוות, בשריפה, של ילדה בלונדון / דילן תומס

שיר הקינה של דילן תומס "סירוב לבכות את המוות, בשריפה, של ילדה בלונדון" הינו אחד משירי המלחמה הידועים ביותר של דילן תומס, שנכתב בעקבות ההתקפות האוויריות של גרמניה הנאצית על לונדון במהלך מלחמת העולם השנייה.

דילן מסרב לקונבנציה של הקינה הפרטנית, המקטינה את הזוועה הכוללת אל קנה מידה של מקרים יחידים וקושר את המוות הנורא של הילדה הנשרפת אל הטרגדיה של תופעת האלימות האנושית: "אף פעם עד למעשה האנושי"; בעולם הטבע, הרצחנות האנושית חריגה משום שהיא כרוכה ברצון ומודעות ולפיכך בבחירה מזעזעת. דילן ממשיך ומרחיב את המוות הנורא הפרטי אל מהות המוות הראשון של העשייה האנושית; "לאחר מוות ראשון אין אחר". זו התייחסות אל קין והבל, הרצח הכתוב הראשון, וכמובן אל ענשו של האל החל על הרוצחים באשר הם. ובפראפראזה על גרטרוד סטיין: רצח הוא רצח הוא רצח.

שפתו של דילן תומס היא מעשה של פיסול לשוני חופשי וסימן היכר של עבודתו הפואטית.

השיר פורסם לראשונה בשנת 1945 במגזין Horizon , ונכלל באסופה "מיתות ומבואות"Thomas's Deaths and Entrances שיצאה לאור לראשונה בשנת 1946.

 

סירוב לבכות את המוות, בשריפה, של ילדה בלונדון / דילן תומס 

עברית: דוד מיכאלי

 

אַף פַּעַם עַד הַמַּעֲשֶׂה הָאֱנוֹשִׁי 

צִפּוֹר, חַיָּה וָפֶרַח

חֲשֵׁכַת אָבוֹת מַצְנַעַת כָּל

מְסַפֶּרֶת בִּדְמָמָה אֶת פְּצִיעַת הָאוֹר הָאַחֲרוֹנָה

וְדּוֹמֶמֶת בָּאָה שְׁעָתָהּ מִן הַיָּם הַמִּתְהַפֵּךְ בְּרִתְמָה

וְשׁוּמָה עָלַי לְהִכָּנֵס שׁוּב לְמַעְגָּל

צִיּוֹן שֶׁל אֵגֶל הַמַּיִם

וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל גְּלוּמַת הַדָּגָן

הָאֶשָּׁא תְּפִלַּת צֵל שֶׁל צְלִיל

אוֹ אֶזְרֶה אֶת זַרְעֵי הַמֶּלַח

בָּעֵמֶק הַפָּחוּת שֶׁל שַׂק הַבָּכוּת

הַמָּעֳרָץ וְהַבְּעֵרָה שֶׁל מוֹת הַיַּלְדָּה

אָנֹכִי לֹא אֶרְצַח

אֶת הָאֱנוֹשׁוּת שֶׁלָּהּ בְּלֶכְתִּי עִם אֲמִתּוֹת הַקְּבָרִים

וְגַם לֹא אֲחַלֵּל אֶת תַּחֲנוֹתֶיהָ שֶׁל הַנְּשִׁימָה

עִם כָּל תּוֹסֶפֶת

קִינָה עַל תֹּם נַעֲרוּת

 

עֲמֻקּוֹת עִם הַמֵּת הָרִאשׁוֹן נָחָה בַּת לוֹנְדוֹן

עֲטוּפָה בְּחַבְרֵי עֶרֶג

הַגַּרְעִינִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַגִּיל, הַוְּרִידִים הַכֵּהִים שֶׁל אִמָּהּ,

צְפוּנָה לְצַד מַיִם שֶׁאֵינָם מְבַכִּים

שֶׁל הַתֵּמְז הַדּוֹהֵר

לְאַחַר מָוֶת רִאשׁוֹן, אֵין אַחֵר.

 

 A Refusal to Mourn the Death, by Fire, of a Child in London / Dylan Thomas

Never until the mankind making
Bird beast and flower
Fathering and all humbling darkness

Tells with silence the last light breaking

And the still hourIs come of the sea tumbling in harness

And I must enter again the round

Zion of the water bead

And the synagogue of the ear of corn

Shall I let pray the shadow of a sound

Or sow my salt seed
In the least valley of sackcloth to mourn

The majesty and burning of the child's death

I shall not murder

The mankind of her going with grave truth

Nor blaspheme down the stations of the breath

With any further
Elegy of innocence and youth

Deep with the first dead lies London's daughter,

Robed in the long friends,

The grains beyond age, the dark veins of her mother,

Secret by the unmourning water

Of the riding Thames.

After the first death, there is no other