סוזי
נכתב כשהייתי סטודנט באוניברסיטת סטנפורד, לאחר שנחשפתי לניסויים של חבר, פוסט דוק, שנועדו להבין את פעולת הקורטקס הוויזואלי של קופים. הפרטים הטכניים משקפים את מהלך הניסוי, וכך גם התחושות שקלטתי מהקופה הקטנה שישבה בסד הניסויים באפילה, במרחק מטר ממני. הסיפור ממחיש את המאבק בין מרכיבי המוח: הקורטקס שבא לידי ביטוי בהגיון צונן ורציונליות והמערכת הלימבית כלומר המוח היונקי שאחראי על הרגשות, ברובם בלתי נשלטים או נשלטים בקושי, ואת המאבקים והסבל אותם נדונו לחוות בעלי מוח זה, על הארכיטקטורה המשונה שלו, הן בני אדם והן קופים פרימאטים.
הניסוי עומד להתחיל. היא יושבת מקובעת בתוך מסגרת המתכת, צווארון
פלסטי קשיח סביב צווארה, מוט כרום נעוץ בכיפת הפלסטיק שהושתלה בחלק העליון של
גולגולתה. מטרתם של אלה למנוע כל תנועה של ראשה במשך חמש השעות הבאות. אלקטרודת
פלטינה דקה נעוצה בתוך מוחה. ליתר דיוק, בחלק הקרוי קורטקס ויזואלי. החוקר הצעיר מניע
את האלקטרודה פנימה באינקרמנטים זעירים של חמישה מיקרונים, בחיפוש אחר תאי עצב
שיגלו סלקטיביות כיוונית, דהיינו, יגיבו אך ורק לנקודות אור הנעות בכיוון מסוים.
התפקיד המושת עליה פשוט – עליה למקד את מבטה בנקודת אור אדומה על המסך המוצב במרחק
מטר ממנה. תאי העצב של רשתיות עיניה יבצעו את עיקר העבודה ויעקבו אחר מִקבצים של
נקודות אור נעות שיוקרנו על המסך, סנטימטרים ספורים שמאלה לנקודת האור האדומה.
זרמים חשמליים יעברו מהם דרך סיבי עצב אל תאים בחלק האחורי של מוחה, בסמוך לאלקטרודה,
ותגובתם, תגובת תאי המוח שלה, תועבר דרך רשת כבלים למערכת מגבירים משוכללת ומהם
למחשב, המציג בגרפים צבעוניים סינוסואידליים,
מושכי עין, את הפעילות החשמלית של תאי מוחה, ניצוצות (ספייקים) ביחידות מילי-וולטים.
אותות חשמליים המתורגמים לקולות המושמעים מרמקול, קול נפצוצים ורעש, קול
פעילות מוחה. כשהיא מבצעת את תפקידה כראוי וממקדת את עיניה בנקודה האדומה –
החוקרים השתילו סביב גלגלי עיניה לולאות של מוליכים ותנועתן בשדה המגנטי מציינת
למחשב הכול יכול אם אכן ביצעה תפקידה כראוי
– היא זוכה לפיצוי: כמה טיפות מים מטופטפות לפיה דרך צינור פלסטי. כיוון שלא שתתה
כבר 24 שעות, היא דרוכה ומתוחה, רוצה בכל מאודה להשביע את רצונו של החוקר כדי
שטיפות המים תמשכנה לזרום. היא יודעת מה צפוי לה בחמש השעות הבאות. ותק רב לה בניסויים
אלה. היא שרויה באפילה ומסתכלת בנקודות המרצדות על המסך מולה. החוקר בחדר הסמוך
יקיש במרץ על מקשי המחשב, ומפעם לפעם יזיז את האלקטרודה בתוך מוחה בניסיון למצוא
מגעים מבטיחים עם תאי עצב, יקליט את פעילותם ולבסוף, כשיתרצה, ינתק אותה מהמכונה וימשוך
את האלקטרודה מתוך מוחה, יאטום את הפתח בגולגולתה בפקק פלסטי ויובילה לחדר הסמוך,
שם מוחזק עוד קוף מקק כמוה. בכלובה, בדָלת האמות שלה המוקפות סורגי מתכת, מונחים מגש
האוכל, מגש הגללים ובקבוק המים. כך עוברים עליה חייה. יום נוסף במרתף המעבדה. את
השמש, האור, העצים והירק לא תזכה לראות לעולם.
היום הדברים שונים. לאחר שסוזי חוברה אל הכיסא ואל האלקטרודות, נכנסה
לחדר אישה. היא התקרבה אליה, הסתכלה בה במבט לח ונענעה בראשה, ואחר פנתה בקול נרגש
אל החוקר שניגש לכלוב. הוא ענה לה בקול שקט, אך זה לא הפחית את התרגשותה. היא המשיכה
לדבר בקול רועד. ראשה המקובע של סוזי אינו מאפשר לה להסתובב ולבחון אותם, מה גם
שהיא עסוקה במעקב אחר הנקודה האדומה כדי להמשיך ולקבל את המים היקרים. היא כה
צמאה.
לאחר פרק זמן בו הם ממשיכים בחילופי הדברים, האישה בטון גבוה, רוגש, והגבר
בקולו הרגוע, נשמעת טריקת דלת והאישה מסתלקת. הגבר מנסה
לשוב לעבודתו למשך כמה דקות ואחר, מתוסכל, הוא זורק את עטו על השולחן ונשמעת טריקת דלת נוספת. במשך זמן ארוך נותרת הקופה לבדה באפילה. רק קול נפצוצים ורחשים שבוקע מהרמקולים – קול תאי העצב של מוחה שממשיכים
בפעולתם, מייצרים פוטנציאלי פעולה ומתפרקים מהם – מפר את דממת המעבדה. תא עצב
בודד, קופה בודדה, אנשים בודדים. קול רחשם בעולם, בלב האפילה, על סף התהום.
סוזי
אדם מתבונן בי בדריכות דרך סורגי כלובו המצוי ליד כלובי. הוא חושק בי. אברו
האדום, המתוח, מספר על ענות בשרו. צווחות רמות מתמלטות מגרונו, מבשרות לעולם על
תשוקתו שלמרבה הצער לא תבוא על סיפוקה. לבסוף, נרגז, בגרון ניחר יאונן וייפטר
מהארס התוסס בין רגליו. הנוזל הלבן, חריף הריח, יטפטף לרצפה ויגיע לנחיריי. זהו המגע
הקרוב ביותר שלי עם ישות זכרית, אלימה, תובעת, דורשת, תוססת, שואפת לחדור אליי,
שואפת ליצור דמויות נוספות בצלמה כדי שגם הן בתורן ינתרו, יתבעו, יתעוותו, יתייסרו.
רצף אומלל של קופי מעבדה שכל מטרתם לספק לקופים הזקופים והיומרניים הבנה שתעזור
להם ליצור ולשמר יותר פרטים מבני מינם המיוסרים. בשם הבנה הזאת כלאו אותי כאן עד ליום בו יהרגוני
וינתחו את מוחי. בשם הבנה הזאת הם מושיבים אותי יום יום בכלוב מתכת, מחברים חוטי
חשמל למוחי וחוקרים את פעולתו.
רוברט
סוזי חסרת מנוחה. ראשית, היה קשה למשוך אותה מכלובה אל המעבדה. גופה
הקטן – קופת מקק בגודל בינוני – התעוות והתפתל. היא נלחמה בי, מנסה לדחות את הרגע
בו יקובע ראשה במסגרת המתכת למשך חמש שעות. משונה. חשבתי שמזמן למדה להשלים עם
גורלה ופיתוי המים בבקבוק חזק ממנה. ייתכן שחוסר המנוחה שלה נגזר מהאנרגיות העצבניות
שרוז פיזרה סביבה, ובפרט אחרי הוויכוח הקולני שהיה לנו אמש במעבדה, בו רוז ניסתה לשכנע
אותי שהניסויים בקופים הם אכזריים ומיותרים ועלי להפסיקם לאלתר, ובסוף לקינוח
הודיעה לי שהיא עוזבת אותי. וייתכן שסוזי פשוט מיוחמת. באמת אין צורך לקרוא
בתופעות האלו משמעויות מטפיזיות כשההסבר המטריאליסטי כה ברור ונהיר.
עתה ראשה מקובע ומופרד משאר גופה על ידי מחיצת פלסטיק שמותקנת סביב
צווארה, אבל גופה שמתחת לצוואר ממשיך להתפתל, ידיה נסגרות ונפתחות, רגליה עולות
ויורדות. קשה לה לקבע את מבטה בנקודת הלייזר על המסך. משהו מטריד את מוחה הקטן, שלמרבה
הצער איננו יכולים להבין אותו מתוך ניתוח פוטנציאלי הפעולה בנוירונים שבמוחה. כל שתאי
העצב שלה משדרים הוא רצף של פוטנציאלי פעולה, זרמים חשמליים זעירים הזורמים בתעלות
העצב, ואיכשהו סכום פעולתם מייצר התרגשות, כאב, שמחה, תשוקה. והרי גם הסקרנות
המדעית שלי מיוצרת על-ידי זרמים דומים במוחי, וכך גם תשוקתי לגופה של רוז, והסתייגותי
מרגשנותה המופרזת.
במידה מסוימת אני יכול לחוש סימפטיה כלפי הקופה הקטנה. כמוני, היא מצייתת לחוקים ביולוגיים נוקשים. אותם נוירוטרנסמיטרים זורמים
בפרצות הסינפטיות שלנו, מאוחדים בכימיה זהה ובמבנים ביולוגיים דומים המייצרים
פעילות קוגניטיבית דומה במוחותינו. כשאני חש תשוקה, זעם או כאב אני יכול לזהות את
התחושות המקבילות בהתנהגותה של סוזי ונבהל
מהזהות, ומאידך חש היכמרות רחמים על שותפות הגורל שלנו, שותפים לניסוי גדול כל-כך מבלי שנשאלנו כלל. שותפים לניסוי שהחל לפני כשלושה מיליארד
שנה ב'מרק הראשוני'.
בעיתות כאלו אני יכול לראות את הנבזיות והאכזריות שכרוכים בניסויים
שלי בקופי המקק העלובים. אך זו בדיוק הקִרבה הביולוגית בינינו שמצדיקה את הניסויים
שלי. כי אם יש לנו תקווה להבין את עצמנו ואת המורכבות שלנו, היא נובעת מהבנת הפעילות
של מוחנו. מזמן החלטתי שההצדקה העיקרית לקיומי כיצור חושב היא חקירה ותהייה,
ניסיון לעדן ולשכלל את הבנתי את העולם שסביבי ובפרט את העולם שבתוכי. אני מאמין
באמת ובתמים שההסבר להכרתנו הסבוכה – לְמה
שהתיאולוגים, הפילוסופים וההדיוטות מכנים נפש – כל ההסבר כולו מונח באיבר המסובך
שאני מקדיש את חיי למחקרו, בביליונים של נוירונים
ואינספור חיבוריהם הסינפטיים.
יותר מדי אנשים טובים תעו וממשיכים לתעות בבִּיצה המטפיזית שהותיר לנו
דקארט. דואליזם,[1] מיי
פוט (MY FOOT). הנה
לאחרונה קראתי ספר של קרל פופר וג'ון אקלס[2], שני אנשים מבריקים, וכל שיש להם להגיד הוא שהכרתנו אינה יכולה להיות
מוסברת באמצעות חוקי הפיזיקה והכימיה. ואם שני אורים ותומים אלה משתמשים
באובסקורנטיזם שכזה, מה צריכים לחשוב ההדיוטות? מאז שקראתי את ספרו של תומאס קון
על מהפכות מדעיות, שם למעשה השווה את החיפוש אחר אמיתות מדעיות לחילופי מודה של
אופנת נשים מהסלונים הפריזאים, לא התרגזתי כל-כך.
ובאשר לסוזי, חייה משרתים מטרה חשובה יותר מקיומם הסתמי של מרבית
האנשים סביבי: מרדף חסר פשרות אחר האמת. האמת המדעית. הניסויים בה יאפשרו ירידה אל
שורשי האמת הזאת. איתרע הגורל והיא ישובה בסד העינויים ואני לפני צג המחשב, אך
שנינו משרתים מטרה גדולה יותר מקיומנו הפרטי.
סוף סוף היא נרגעת. הבִּיפִּים של המחשב מאשרים שהיא החלה למקד את
מבטה בנקודת האור. בחזרה לניסוי. אני מזיז את האלקטרודה במוחה ולבסוף קולט פלט
ברור וחזק, רצף מהיר של קולות נפץ נשמע מהמגבר. הנקודות על המסך נעות אופקית מימין
לשמאל. הצלחתי למצוא תא עצב שמגיב סלקטיבית לתנועה אופקית בלבד. על-ידי שינוי קצב תנועת הנקודות על המסך אנסה לבדוק מהו סף
הגירוי בו התא מסוגל לזהות תנועה ברורה. צמרמורת קלה עוברת בגווי. היכולת של תאי
עצב בודדים, אותם אני מכנה 'האטומים של ההכרה', לבצע פעולות קוגניטיביות מורכבות
יחסית, מדהימה אותי כל פעם מחדש. כעת מעביר פיקוד למחשב הכול יכול. הוא יבצע את
הסטת הקצב ויאסוף את הנתונים, תוך ביצוע סטטיסטיקות על המידע.
ועכשיו אני יכול להרהר מעט על הסצנה הקולנית שרוז ארגנה לי במעבדה
אתמול, אף שברור לה שהמחקר שלי מחייב שימוש בקופי מעבדה, שאין דרך אחרת להבין את פעילות המוח כאנסמבל של
תאים, אלא לחטט במוחם של קופים חיים המגיבים לגירויים מסביבתם. היא מאשימה אותי
שאני מתייחס אל הקופים כאל מערכות מקיימות-חיים שתפקידן לשמר את מוחותיהם ולספק
להם חמצן וחומרי הזנה, שחדלתי להתייחס
אליהם כאל יצורים חיים, וגם לשיטתי המטריאליסטית אני מבלבל את היוצרות, שכן המוח
קיים כדי לעזור לאורגניזם להתקיים ולא להפך. ועוד המשיכה לטעון – כשהיא בשוונג קשה
לעצור אותה – שהתייחסותי אל הקופים הנה חלק מהתנהלות רחבה יותר. שאני מתייחס גם
לאנשים כאל מערכות הניתנות להפרדה לגורמים, וגישתי הרציונליסטית מעקרת אנשים מאנושיותם
והופכת אותם לאוטומטונים – בובות מכאניות – המגיבים לגירויים פשוטים כמו כסף, מין
, כוח. וגרוע מכול – היא מזהה בהתייחסותי אליה אותם גורמים הרסניים וחשה שאני
מתייחס אליה כאל אורגניזם בעל דרישות מטבוליות. כאן איבדתי את סובלנותי. עד
כאן ניסיתי לענות באופן מדוד ושקול. הסברתי לה שאין לנו ברירה, השיטה המדעית
מחייבת בידוד של גורמים והתייחסות למערכות מורכבות כעשויות מתתי-מערכות בלתי
תלויות הניתנות לבדיקה ומדידה באופן עצמאי. הגישה ההוליסטית, למרות התחושה הטובה
שהיא מעניקה לחסידיה, נכשלת כשהיא מנסה להוכיח היפותזות. באשר להתייחסותי לאנשים ולקופים
כאל אוטומטונים, זו גישה שיש לה צידוק ניסויי, אמפירי, אך אין זה אומר שזו הגישה
האפשרית היחידה, או הגישה שאני מאמץ בחיי היומיום. וההאשמה שאני מתייחס אליה כאל אוטומטון... לעזאזל. אם ניסתה
להרגיז אותי ולהוציאני מכליי, הרי שהצליחה.
כאן עלה הוויכוח לטונים גבוהים. רוז צעקה שאם אסיט את ראשי ממסך
המחשב ואתחיל לצפות בחיים, אבין למה
התכוונה.-היא מתראה עם גבר אחר, רגיש ומתחשב, ורק קהה רגש כמוני לא קולט שהיא
נשמטת ממני, והסתלקה בטריקת דלת.
אחרי שהלכה המשיכו האשמותיה לאכל אותי. ככפוי שד חזרתי אל מילותיה.
אם לה, שכה קרובה אליי, שכה אני מעריך את חדות הבחנתה, גרמתי את הרושם
המעוות הזה סימן שמשהו בי לקוי ואכן אני מותיר באנשים הרגשה שהם
עבורי אך מריונטות. אני נכשל בניסיון להעביר מסר שאכפת לי, אכפת לי מאוד מכאביהם ומפחדיהם,
כמו משמחתם ומצחוקם. והרי חשבתי שהקשר ביני לבין רוז היה קשר טוב, הדדי, נטול
רגשנות שמאלצית ורווי הערכה הדדית לאינטליגנציה, לעידון הרגש ולעומקו ואף למראה
החיצוני. והנה מסתבר שמה שרוז רוצה, צריכה, הינה רגשנות שמאלצית. ביטויים חיצוניים
חסרי תוכן של חיבה ואהבה. כאילו אני מאהב לטיני עם רפרטואר
משונן היטב של פואמות אהבה וקומפלימנטים חסרי
תוכן .
ואני חשבתי שעברתי את השלב המביך הזה, את הריטואלים המטופשים בם
אני מרגיש נבוך ונבוב, מְשחק תפקיד שגור, שחוק וידוע היטב עד כדי שיממון. היא טוענת שאני מתייחס אליה כמובנת מאליה,
שהריגוש והחידוש הולכים ומתפוגגים, האוויר יוצא מבועת
יחסינו. שהגבר האחר קשוב לצרכיה. מה עובר עליה? האם אלה ימי המחזור שלה ובעוד כמה
ימים, כשיתמעטו הורמוני האסטרוגן בדמה תשוב להיות רכה ומתחשבת? או שאבחנותיה
הארסיות הנן פרי הבחנות שקולות, פרי צפייה מאוזנת ביחסינו? ודווקא עכשיו, כשאני זקוק
לה ולהשפעתה המרגיעה על נפשי המסוכסכת, הטרופה, איני יכול להתקרב אליה. אולי אם
אספר לה על מצוקתי, תבין כמה טעתה. אבל זה יהווה הודאה בחולשה ודווקא עתה, כשרוז
כה אסרטיבית, איני יכול לתת לה את הקלף הזה. ממילא מצאה מישהו שמספק לה את העידון
הרגשי שמנעתי ממנה.
מאגרי התקוות, התמיהות והכמיהות
שהמתינו כל אותן שנים, לפני שפגשתי את רוז , שנים נטולות אהבה והבנה. למספר חודשים
מפויסים, כך נדמה היה לי, נמצא היה להם מענה, תשובה ופתרון לחידות שעינו את נפשי, צולל
בודד, אבוד מעמקים, רדוף אימות חשכות, המחפש את רעותו ולפתע, כך נדמה, זכה ללחיצת
יד מעודדת שאומרת, הנה אני פה, אתך, מזור לפחדיך ולאימת קיומך, מן הבהוב פנס
באפילה, והנה, מסתבר, היה זה אך מקסם שווא, תקוות פתאים מנופצת, עוד בת חווה
סתמית, רבת מלל. תשובה נבוכה, נבובה ומאכזבת, לא מענֶה לתפילת לב חרישית, צרובת
שפתיים. לא תשובה מלטפת, מרגיעת פחדים. והנה שוב לפניי התהומות האפלות, ארץ נדודי
הבדד שלי, המרחבים הצחיחים , ממתינים
סבלניים לחזרתי אליהם.
ובינתיים חזרה לניסוי.
הקופה הקטנה שבגללה החל הריב המטופש, מפויסת, צייתנית. היא מקבעת את מבטה
בנקודת הלייזר האדמדמה ועוצמת את עיניה בהבעת סיפוק חלומי, עת המחשב הכול יכול
משחרר לה כמה טיפות מים דרך צינורית פלסטיק המחוברת לפיה. היא מכווצת את לחייה
ואחר בולעת את המים, פוקחת עיניים ומתבוננת שוב במסך. המחשב הבלתי נלאה מוסיף את
המידע למאגר הזיכרון שלו. מידע יקר שישמש הוכחה לתיאוריות שלי על תפקוד הנוירונים
בקורטקס הוויזואלי. הרהור חולף במוחי: ראוי שאוסיף את שמה של סוזי לרשימת הכרות
התודה המצורפת בדרך כלל לסיומם של מאמרים.. אבל הקולגות עלולים להבין את המחווה
כבדיחה חסרת טעם. לא מקובל להזכיר שמות חיבה של חיות מחקר. אולי כדי לא להזכיר לציבור
הקוראים שמדובר בחיות נושמות, מרגישות, כואבות. הרי לרבים מהם חיות
שעשועים בבית - כלב, חתול, אוגר. ואולי כדי שלא להעיר את עינא בישא של אגודות צער
בעלי חיים, שגם ככה גורמות לנו מספיק צרות. הדרישות שהן מעלות בקשר לתנאי הטיפול והמחיה
של חיות המעבדה, מייקרות את המחקר פי שניים. הקיצוניים באגודות האלו מוכנים לחדור
אל מכון המחקר כדי לשחרר בכוח קופים מוכי וירוסים ולהחזירם לשדות הציד באפריקה, עם
כיפות הפלסטיק המחליפות חלק מגולגולותיהם. איזו קבוצה פאתטית של קנאים בחיפוש אחר
מסע צלב. בגללם נאלצנו להתקין מנגנוני בטיחות יקרים – מצלמות טלוויזיה ודלתות
נפתחות בכרטיסים מגנטיים. אפשר לחשוב שאנו עובדים עבור משרד ההגנה על פרויקטים
סודיים. לפעמים אני מקנא בחבריי העובדים עם עכברים וחולדות, בלי פיקוח כמעט. בריאן למשל מחסל חולדה מדי יום, מעלה אותה קורבן על מזבח
המדע ואחר-כך חותך את מוחה ומכין ממנו שקפים
כדי להבין כיצד שכבה מספר 5 בקורטקס שלה מתפקדת. למרבה הצער אני זקוק לאינטליגנציה
של הקופים כדי לאמן אותם לבצע את התפקודים הקוגניטיביים המורכבים יחסית הנחוצים
לניסיונות שלי. וחוץ מזה איני חושב שאוכל להרוג חולדות, ללא קשר לחשיבות המדעית
שאוכל להפיק מזה.
אני מתנער מהרהוריי. קולות הטרטור מן האמפליפיירים שקטו. התגובה ממוחה
של סוזי נחלשת. נראה שתזוזה קלה של האלקטרודה גרמה לאיבוד הנוירון. ואולי התא
השברירי הושפע מקרבת האלקטרודה. מדהים כמה שברירי ומורכב הסוּבְּסְטְרָט הביולוגי
של ההכרה. לסוזי יש הכרה, בזה אין ספק, גם אם זו הכרה מוגבלת יחסית. ניצוץ ההיכרות
בעיניה כשהיא מזהה אותי קרב לתאה. הבְּעָתה בעיניה רגע לפני שהיא מקובעת בסד הניסויים,
מבהירה כי היא מסוגלת לִצפות את העתיד על סמך ניסיונה בעבר. היא מזהה עצמה כישות בת
המשכיות בזמן. יש לה מושג רוּדימֶנטָרי של עצמיות, אישיות, או קופיות, במקרה שלה. הזרעים
שבמשך התהליך האבולוציוני הניבו את פרי ההילולים – או פרי הבאושים, תלוי בהלך רוחי
– של הכרתנו המורכבת. אבל נראה שזכינו ביותר מורכבות מכפי שטוב לנו. כמה קל למוטט
אותה. איזה ארמון קלפים עומד על בלימה. קורי עכביש דקיקים המתיימרים לשאת את משא
העולם, ומה פלא שהם נקרעים?
האם גם סוזי זכתה במורכבות רבה מכפי שיאה לה? המבט המפוחד שאני רואה
בעיניה, מהו? לא. סתם רעיון מטופש. קופה קטנה ופתטית שחיה את חייה הפשוטים ללא
מודעות לסוף המקנן בעתידה. התענוגות הפשוטים של אכילה ושתייה מהווים את מרכז עניינה.
מסקס, לצערי, לא תוכל ליהנות. תקנון המעבדה. מתנת חינם שניתנה לחי, אחד המנעמים
היחידים בקיום קצר, אכזר וחסר פשר, נמנע ממנה. כשהיא מתייחמת אנו נאלצים להזיז
אותה מהחדר עם הזכר, אחרת היו שניהם משתגעים.
אני מזיז את האלקטרודה 10 מיקרונים קדימה בעזרת המחשב. תא עצב חדש
משדר לעולם את נוכחותו. בודק את הרגישות הכיוונית שלו – גם הוא מזהה תנועה אופקית
מימין לשמאל – ומחזיר פיקוד למחשב. מה יהיה הסוף עם רוז? ומדוע כוסס בי הכאב כשאני
מבין שיחסינו גולשים אל סופם? איזה פגם ארור בתכנון המערכות הנפשיות שלנו – הרגשות
והכאבים מעובדים בידי המערכת הלימבית, או המוח היונקי – מערכות פרימיטיביות יחסית
שביולוגית מפותחות אצל סוזי כמעט כמו אצלי. ובמקום לתייקם ולעבור לנושא הבא, המוח
היונקי מטמיע אותם באיטיות, ובפשטנות מחרידה, מאכזבת, הוא חוזר וטוחן נושאים
פשוטים כמו פחד, עלבון, חשש, אהבה. עד זרא, בלי מנוס ובלי טעם. משונה שעמקות רגשית,
דהיינו עיסוק כפייתי ברגשות, מעידה כביכול על עידון ומורכבות, בעוד היכולת להטמיע
ולעכל רגשות בקלות, מאובחנת בזלזול כרדידות רגשית ומאפיינת שטחיות. מאוד הייתי רוצה
לזכות בשטחיות כזאת. מעניין לאיזו עמקות רגשית מסוגלת סוזי להגיע עם המוח היונקי
שלה.
סוזי
מים מים מים מים... לבלוע לבלוע לבלוע... ועכשיו למסך, להביט בנקודה
האדומה. רק כך אוכל לקבל עוד מים. מוזר, מדוע הוא מחייב אותי לחזור על הפעולה
החדגונית הזאת במשך פרקי הזמן הארוכים כל-כך בהם אני מקובעת במסגרת המתכת. בדרך
כלל הוא מסיט מסך המפריד בינינו ואז אני לבד בחלל החשוך ורק הנקודה האדומה מהווה
את עולמי. חלל זר,
עוין, ממוסגר במוטות מתכת צוננים אותם אני אוחזת בעווית. מגעי היחיד עם המציאות,
ואני כה רוצה להינגע ברוך. מגע פרווה בפרווה, כמו
המגע שלי באמי, מגעה של אמי בי. משטחי גופי זועקים להינגע! למצוא רוך, פיוס, כי
העולם כה חשוך, צונן, נוקשה. אי ודאויות מתסיסות פחדים בכל פינה. אבל חוץ ממוטות
מתכת נוקשים מאומה לא נוגע בי. הוא נוטל אותי בעזרת מוט מתכת המחובר לאנקול ברצועה
הכרוכה לצווארי. לעולם לא ייגע בי או ילטף אותי. הוא מחזיר אותי אל כלוב המתכת שלי,
שם העולם קר וצונן, הקירות לבנים, האור מתכתי. הוודאות היחידה היא מגש המזון, אדם שבכלוב
הסמוך והישיבה היומית מול המסך.
רוברט
הניסוי מתקרב אל סופו. בקרביו
של המחשב נאגרו הנתונים שנאספו במשך חמש השעות האחרונות. עוד מעט אורה לו לסיים, לסכם סטטיסטיקות, להדפיס תוצאות. ואז
אוציא את האלקטרודה ממוחה של סוזי ואשים אותה במְכל נוזל מחטא. אחר כך אסתום את
הפתח בכיפת הפלסטיק שעל ראשה לבל יחדור זיהום למוחה. אחר כך... כן, אחר כך אצטרך
לחבר מוט מתכת לקולר שעל צווארה ולהסיר את מסגרת הפלסטיק שעל צווארה ולהובילה בקצה
מוט המתכת חזרה אל הכלוב. התקנות אוסרות במפורש על מגע כלשהו עם הקופים. הפה שלהם
גדוש אוכלוסיות אקזוטיות של וירוסים שעלולים לגרום לאינספור צרות למדען חסר המזל
שיינשך על ידם. כמה משונה, סוזי ואני מכרים ותיקים, מבלים כמעט כל יום חמש שעות
בדומייה אינטימית כבר קרוב לחצי שנה, ואף פעם לא נגעתי בה. אפילו לא באצבע. ובעצם
כשחושב על כך, שום יצור חי לא נוגע בסוזי והיא אינה נוגעת בשום רקמה חיה, יצור טקטילי
שכמוה, מצוידת באצבעות זריזות וקלות תמרון עשויות למגע ולמישוש קשורות לחלק הקורטיקלי
במוחה המתמחה בפענוח תחושות מידיה ומפרוותה הרגישה, וכל אלה מושבתים. מעניין מה
עושה חסך חושי מצער זה להכרתה העמומה. איך אמרה רוז? מתייחס לקופים כאל אוטומטונים? אורגניזמים עם
דרישות מטבוליות? אני אראה לה, ולעזאזל תקנות המעבדה.
אני פותח את צווארון הפלסטיק של סוזי ונוטל אותה בזרועותיי. גופה הקטן
מתקשח בהפתעה ואחר כך נרגע, מתרכך ומתמסמס אל מתאר גופי. זרועותיה עולות ומקיפות
את צווארי. מבלי משים, ידי מלטפת את ראשה מעל כיפת הפלסטיק החופה על החור
בגולגולתה. היא נושאת אליי את עיניה, מבריקות, רטובות, ומסתכלת בעיניי. כיוון
שאינה יכולה להבין את פשר הלחות המתאספת בזוויות עיניי, אני מניח לדמעות להיאסף
ולזלוג על לחיי. קופה קטנה ועלובה, צֶבֶר של רקמות רועדות, כל-כך אסירות תודה על
מגע, על חום. איך היא מתרפקת עליי. והרי כבר חצי שנה אני אחראי לקיומה המעוות,
לעינוייה. האם אינה מבינה זאת? ועכשיו די. מספיק עם הסנטימנטליות. עלי להשיב את
סוזי אל הכלוב, למלא אוכל במגש ומים בבקבוק, לסגור אותה היטב ולחזור אל המחשב, לבחון
את הנתונים. אלא שמשום מה אני נשען באפיסת כוחות על הקיר, ליד הכלוב. גם היא וגם הקוף
הזכר בוחנים אותי בסקרנות. אני גולש לרצפה ומתיישב, גבי אל הקיר, אוחז את ראשי
בידיי ותוהה על הצינה האוחזת בי, חללים הנפערים לפני. וכפזמון עקשני ובלתי פוסק המתנגן
ברקע, אני מודע לכישלוני. הנה אמרתי זאת , הודיתי, ויש בכך שחרור קתרטי. אין יותר צורך
להתחבא. אפשר לרגע מפויס לשכוח את העמדת הפנים. אני לומד את הכניעה השקטה, הָרגיעה
שתבוסה יכולה להציע. כל סימני הקריאה הרגוזים, הגאווֹת המותשות והרצונות המפותלים,
כל אלה הוכו, הובסו, הונמכו לעפר. אפוס רצון, מפויס, אני סוקר אותם, מאובנים
עתיקים שבזמנם רגזו, קצפו וטרפו, והנה לבנוניותם החשופה בסלע. מנוחה סופית ומוחלטת
בחיק כישלונם. אכן נכשלתי. וההודאה אין בה אלא רוגע, ומשעה שהתוודיתי אני פטור מן
המאבק הסיזיפי להיות צודק. כי בעשר
השנים האחרונות חייתי מתוך התכחשות לכל מה שמהווה את המושג 'אנושי'. המרדפים חסרי
הפשרות שלי אחר עקביות, והתלות העקשנית בפוזיטיביזם, גרמו לי לבוז לכל מה שאינו
עומד בקריטריונים המחמירים הללו. רגש וחולשות אנושיות תרגמתי למעין פעילות נחותה
של המערכת הלימבית, או גרוע מזה – של המוח הזוחלי. וכך חייתי את חיי כאילו היו הרפתקה
אינטלקטואלית, מודע רק לרגעים חולפים למוחמץ ולחולף מאחורי גווי. אך למרות שרוז
האשימה את אורח החשיבה המדעי, חסר הרגשות, שהפכני לכזה, אני יודע וחש רגשות. בעיקר
את רגש העצב, הרגש היחידי המוכשר והמורשה על ידי השכל, היעד הבטוח והסופי של חשיבה
רפלקטיבית. הכרה בגזירת הסופיות ובחוסר המשמעות של גזירה זאת.
מועקה אוחזת בי ומשתקת את יכולת ההבעה. המילים אינן נשמעות לי עוד.
מרוסקות ומפויחות, זעופות וסמורות, הן מסרבות להתקבץ. גם המבנים המנטליים בהם
שובצו, כרעיונות או הפשָטוֹת, דומה כי הם זרים מאוד. אני מנסה למקד מבט בתהליכים
פנימיים עלומים. מושגים כמו דופמין, אמיגדלה, פרוטאין ג'י ורצפטורים, מתערבבים ונבחשים
ואיכשהו משרים בי דיכאון קל. שכבות שכבות של ישויות, חזויות ומסכות, ועם
החדירה לעומק הולכת ופוחתת הבהירות האובייקטיבית ומתגלים גושים עמומים של מהויות
פנימיות, מהוססות. עייפתי מלרדת ולחתור אל מעמקי הכאב, אל הפצע הפעור שנקרא "אני"
או "עצמיות", אל הריקנות המתגלה בכל פעם מחדש. מרים את שולי המסך בתקווה שהנה יתגלה לי שם משהו מן המהות הממשית,
מפרודות הנפש שלי, והנה ריקנות. כמה סתמי. ובכל פעם התקווה הנאיבית שהנה תתגלה
באור שבין העופאים הדמות החומקת בצללי העלווה, ובכל פעם לשווא. ההיגיון מגחך בלעג
דק - מה המלאכה הזאת לך? והרי מכבר תרגלת
עצמך בהכרת הריקנות ואמדתָ אֶת ממדיה הנוראים, ומה תקווַת הפתאים הזאת? ואם נאמין לזיגמונד, הרבה לא נמצא שם. מעט דחפים
מיניים ורדיפת כבוד והרבה קטנוניות. אך איני מאמין לזיגמונד. מה הוא יודע על העושר
החבוי שם, על היופי, הכאב, החמדה והתקוות? איני
יכול להאמין שכה קטנים, נבוכים ומכוערים הם שורשיהן, כי אם כך על מה ולמה יפחת
הכאב הזה, הטורדני?
לא תמיד הייתי מאובן, זה, דומני , המצב בשנים האחרונות. לפני כן שַׂשׂתי
אל הניצוץ החי, הכואב, כסימן לחיים, לתסיסה מפרה. לבסוף
נמאס לי גם מכך, מהפוזה האינטלקטואלית המזויפת. וֶלְט שְמֶרץ[3], מה יַפְיָפִיתֶם,
ייסוריי. אך הם היוו, למצער, חלון דרכו חוויתי את העולם במישרין, ללא תיווך, ללא סיבה
ומסובב. והנה, אודה, כה דל היה קיומי שעוויתות כאב אלו היו המדיום הרגשי היחיד
דרכו יכולתי לחוות באותנטיות את התייחסותי לעולם. וכיוון שנטשוני, לאחר שרוויתי
מהם, איבדו את דריכותם – דומה היה שאיבדתי את השלהבת היחידה שעדיין בערה בי ונותרתי
כזומבי, מת-חי ,לנקוט בצעדים השגורים, לומר את המילים המתבקשות, לחשוב את המחשבות
הפשוטות והבנאליות. אינרציה ארורה. ודומה שבנוסף לאובדן המקוריות הרגשית התחלתי
לאבד את היכולת לראות בִמקוריות את עולם החומר על שפע תופעותיו והכול הפך כה פשוט,
מתבקש, מובן מאליו. כל שנותר הוא מעט קלישוּת ועמימות של עצב שכבר אינו עז ונוקב
כמו אז, אך הדים עמומים, מתפוגגים. והחלומות גם הם סבלו מהתיישנות ומהתדלדלות. שוב
לא הבליחו, והם אך זוהר קלוש, עמום, אור דועך לגווֹע.
כיצד אפשר להסביר התאבנות זאת? האם היא תהליך ביולוגי בו תאי העצב
והסינפסות במוחי הגיעו למרב המורכבות לה הם מסוגלים ומכאן התהליך היומי של מותם
מרוששני, על לא עוול בכפי, מאותם תהליכים שבשיאם, לפני עשר שנים בערך דמיתי למיתר
כינור דרוך על סף פקיעה, קשוב ורגיש לכל אוושה דקה? האם סבלם של קופי המקק שצפיתי
בו זחוח במשך שנים הביא להתאבנותי? אם אכן כך והתרוששותי הרגשית הינה תהליך בלתי
נמנע שילך ויחמיר, יהא עלי לחפש הצדקה אחרת לנשיאה בעול. לא פיללתי כלל שחוסני הרגשי, הקשיוּת והגבריות המתנשאת יהיו
לי לרועץ, ויעשקוני מהתכונה לה רחשתי בוז – היכולת לבכות, ויאבנוני כך.
בשעת לילה מאוחרת זאת אני לומדה
מחדש, מלוּוֶה בשביב תקווה לעתיד.
ואולי מעתה המילים תצייתנה לי
ודרכן אוכל לקרוא למציאות בשם.
ולאחר שאקרא לה בשם אדע את סודה
ולאחר שאדע את סודה אמצא כי הוא חלול.
לשווא המאמץ – מהתלה מרה.
טוב. מספיק עם הניסיונות בפוּאֶזְיָה. אדרת האינטלקטואל הסובל אינה
מתאימה לי. לנגב יפה את שולי העיניים והלחיים בשרוול ולקום מן הרצפה. לא יאה למדען
במעמדך לשבת על הרצפה ולייבב רק משום שקופה קטנה התבוננה בך במבט לח. מה יחשבו
הקופים על כך! הם עדיין ישובים בסמוך לסורגים, בוחנים אותי בסקרנות. אף פעם לא ראו
דבר כזה. להתייצב, לצאת מכאן, לסגור את הדלת וללכת למשרד.
צריך להגיע לכלל מסקנה בקשר לרוז. איך אסביר לה שאני זקוק לה, שאיני
מתייחס אליה כנתונה מאליה ? לעזאזל. היא
בטח מצויה עתה עם הגבר הרגיש שלה ורוֹוָה דודים. הם ודאי מנהלים שיח מלא רגשות, בדומה
לשיח שניהלנו היא ואני בהיכרות הראשונית שלנו. נפלא הדבר. עת חיבקתי לה והבטתי
לתוך עיניה, אומר את הקלישאות המקובלות ושום צלצול אזהרה לא נשמע, שום עפעוף עין,
שום מבוכה. בתום מלא, בחפּות מכל האשמת כזב נאמרו ונשמעו הדברים. כל מטען הזיכרונות
שלי עם קודמותיה, ומטענה שלה עם קודמיי – נעלם, נשכח, אבד. קשה לי להאמין שאני
נוטל חלק באופרה בּוּפָה הזאת. המאהב המרומה, האישה הבוגדנית – טוב, נו, אישה
הפוסחת על שני מאהבים – והמאהב הלטיני, הדון ז'ואן המסחרר את ראשה של הגיבורה.
אני בהחלט נוטל חלק בעלילה האידיוטית הזאת: מנוחתי נודדת בגללה! שתלך
לכל הרוחות. כנראה אצטרך לשכוח ממנה. אחרי שנה שבמהלכה
היה נדמה שסוף סוף מצאתי את הזיווג הראוי, אחרי שיחות הנפש, ההיחשפות
הפנימית, הדיאלוגים הרגישים, קולי המהסס, הנשבר, שמחפש אחר מילים מתאימות כשאני
מנסה לגלות לה את הנפש הרגישה המפעמת בי, כל הזמן שנגזל מעבודת מעבדה פרודוקטיבית.
מילא. ג'ין, הדוקטורנטית במעבדה הסמוכה, מתבוננת בי כל אימת שאנו נתקלים ליד מכונת
הקפה במשרד המחלקה. מחר אנסה לקשור איתה שיחה ולהזמינה לקפיטריה של הקמפוס, ואחר
כך התמרונים המקובלים: ארוחות ערב לאור
נרות במסעדות איטלקיות קטנות, כמה קונצרטים של מוזיקה קמרית, ואחרי שהוכחתי את
רגישותי ועדינותי, קדימה למיטה. כמה צפוי, כמה מחויב המציאות, כמה משעמם.
לעזאזל עם רוז. אילו ניסתה לגלות יותר הבנה לבעיות שאני מתחבט בהן במקום
להיות ממוקדת בצורך שלה ב"חום והבנה". ומה עם צרכיי שלי? מציין לעצמי
בעצב אירוני. עד כמה כולנו שואפים להיות מובנים. תמידית מוצאים שזולתנו מחטיאים את
המטרה ואינם יורדים לעומק דקוּת אבחנתנו, לעושר השקפותינו, לבהירות הגיוננו. ואין
צורך לומר שעקב כך אינם אומדים אותנו כפי שווינו. וכמה מוטעית השקפה זו, שכן מעבר
לרצונות הבסיסיים ביותר – אוכל, מין וכוח – איננו מובנים אף לעצמנו.
מחליט לחזור למעבדה כדי לקחת את הנתונים מהניסוי האחרון ואת התיק שלי
ששכחתי שם. ממילא אין טעם לחזור הביתה, מאומה לא מחכה לי שם. אחשק את עצמי ואתחיל
בכתיבת המאמר שהשתהתה. יורד במעלית ופונה אל רצפת הלינוליאום של המסדרונות
הסטריליים ומעביר את הכרטיס המגנטי במנעול. הדלת נפתחת ואני ממשיך לחדר המחשב.
המחשב הנאמן פלט את המידע, מעובד בטבלאות נוחות להבנה, והדפים מונחים ליד המדפסת. אני דוחף אותם לתיק, פונה לצאת ומחליט להעיף מבט אחרון בסוזי, לוודא שהכול
כשורה בחדר הקופים.
סוזי
היום נוגעתי, נוגעתי, נוגעתי... במקום להוליכני בקצה מוט הברזל הוא
נטל אותי בידיו. יכולתי לחוש את חום גופו, את ידיו החזקות שתומכות בי, התחושה של
לחץ בשר אל בשר, המרקם הצונן של חלוק המעבדה הלבן, ריח הזיעה האנושית העולה ממנו,
הניצוץ החי בעיניו הכחולות מאחורי עיגולי הזכוכית. כך לא הייתי, לא הרגשתי, מאז נלקחתי
מזרועות אמי על-ידי אדם
שנראה בדיוק כמוהו. ואני יכולה לאחוז בו, זרועותי סביב צווארו, על שערו, ראשי על חזהו, מקשיבה לפעימות הלב הקצובות. וידו חולפת על-פני ראשי וצווארי, ליד כיפת
הפלסטיק הדבוקה בעקשנות לראשי. כמה רך, כמה טוב. ואני רצויה, נאהבת, מוגנת. ושוב אני
נושאת את מבטי אליו, הכול יכול, שליט גורלי, ורואה את הלחות הנאספת וניגרת במורד
לחייו. שולחת ידי לגעת בטיפה הנוצצת. לפתע הוא מזדקף, הניצוץ החי נעלם באבחה
מעיניו והוא מכניס אותי לכלוב השנוא. אך במקום ללכת כהרגלו לאחר שהניח את האוכל
במגש, הוא נשען על הקיר ובוהה בקיר הנגדי. אחר כך, כמה משונה, הוא גולש לרצפה
ומתיישב שם ומבטו, בלתי ממוקד וקהוי, בוהה בקיר ממול, כאילו מצויה שם נקודת אור
אדומה ועליו לעקוב אחריה. הלחות המשונה נאספת בעיניו, זולגת במורד לחייו ואחר
נאספת בסנטרו ומטפטפת על חלוקו. ואני מתבוננת בו, זאת הפעם הראשונה שאני מביטה
מלמעלה על ראשו עדוי השערות הצהובות. אצלו אין כיפת פלסטיק, כמה משונה. גם אדם
ישוב בכלובו ובוהה בסקרנות במחזה המוזר. כל-כך מעט מתחולל אצלנו פה בחדר. בסוף הוא
קם – דומה שהזקיפות והנחישות אזלו ממנו, נטשוהו עם דמעותיו – ושפוף הוא יוצא מן
החדר. אני דוחפת את דלת הכלוב הסגור, רוצה
לצאת אחריו, לא לאבד אותו עכשיו, אחרי שאחז בי. הדלת נפתחת. כמה משונה, הדברים
שונים היום, כל-כך לא שגורים. הוא שכח לסגור את הוו על מנעול הדלת. אני ישובה נדהמת,
לא מאמינה. לפנֵי הדלת הפתוחה, לפניי משתרע החדר הלבן. ואז אני קופצת דרך הפתח אל
מרחב החדר ואצה אל הדלת דרכה יצא. אך זו כבר נעולה.
רוברט
אני פותח שוב את הדלת לחדר הקופים. לנגד עיני כלובה הריק של סוזי ודלתו הפתוחה. לעזאזל, איפה היא? והנה ברק חום
מבליח בזווית עיני והקופה מזנקת מפינת החדר, נלחצת בין רגליי לבין משקוף הדלת
ונעלמת במסדרון בדהרה מתנחשלת. רק זה חסר לי עכשיו. לנהל מצוד אחר קופת מקק שוחרת
חופש במסדרונות הארוכים. איזו רוח נוססה בה? אני חש ליטול את מוט המתכת ורץ אחריה.
לא נעים, אך לא נורא. היא כלואה בבניין המעבדה וזו רק שאלה של זמן עד שאתפוס אותה.
זה לא בדיוק הבילוי המועדף עלי, מרדף לילי אחר סוזי, אבל זה חלק מהעבודה.
היא פנתה ימינה לעבר שער היציאה. קטע מסדרון קצר ביחס. נו, איפה היא? הו, הנה היא,
לחוצה כנגד דלת הכניסה, קטנה ושפופה, והיא מתבוננת בי כלפי מעלה, במבט אלכסוני, ספק סקרני ספק חושש. אין
לך מה לחשוש, סוזי, הרי עברנו את תרגולת הקולר אינספור פעמים. אני מתקרב אליה,
מושיט את מוט המתכת אל הוָו שבקולרה ואז, לנגד עיניי הקמות, נפתחת הדלת ובפתח עומד
וויין, הפוסט דוק הצעיר. לפני שאני מספיק לזעוק לו שייזהר, סוזי חומקת מבעד לדלת
הפתוחה ואצה החוצה, חופשייה מאוד. אני מתפוצץ: ''אידיוט, מה אתה עושה פה?!" אבל
וויין, למרות שהוא אך 'פוסט דוק' זוטר בעוד אני סגן מנהל המעבדה, אינו מאבד את
עשתונותיו. "לא ידעתי שאסור לבוא למעבדה בלילה, אבל אם אלו ההוראות
החדשות..." והוא מסתובב כעומד ללכת.
"מצטער על ההתפרצות, אבל יש לנו כרגע בעיה עם קופה שמסתובבת חופשיה
בקמפוס."
"ומה אתה רוצה לעשות?" וויין מזכיר לי בנימוס שהמילה 'לנו'
כוללנית מדי. הבעיה נגרמה על ידי ועלי מוטלת החובה לפותרה.
"בוא וננסה לחפש אותה חמש דקות. נסתובב ונקרא בשמה, אולי היא
תתרצה ותבוא אלינו. ואם זה לא ילך, אין ברירה, נצטרך לצלצל למשטרת הקמפוס ולהודיע
להם על הבריחה מהסטאלג. היא עלולה להיות נגועה בנגיפים ואם חלילה וחס היא תנשוך
מישהו, החרא יתנגש במאוורר וכל מיני ראשים יתחילו להתגלגל."
"כמו הראש שלך, למשל?" מצא לו זמן להתגנדר בחוש הומור.
"אם אתה רוצה לעזור, בבקשה. ואם אתה רוצה להצטעצע בבדיחות
מטופשות, עוף מפה."
"תירגע, אפשר לחשוב..." ואז השתתק ועיניו אורו לפתע. "חכה
כאן, אני כבר חוזר." ואץ במורד המסדרון, נעלם באחד החדרים ואחר הגיח, על פניו
מרוח חיוך ניצחון ובידיו שתי בננות, כפרה על חוצפתו.
"נהדר, תן לעצמך שתי נקודות. ועכשיו בוא נקווה שסוזי אוהבת בננות
יותר מחופש."
וכך, באופן גרוטסקי למדי, שני מדענים מסתובבים בשעת לילה מאוחרת על
המדשאות ליד בניין המחלקה לנוירוביולוגיה, מחזיקים בננות מקולפות ומעוכות מעט, כדי
שהריח יתפשט, כך הציע וויין, ובקול רם קוראים, "סוזי, בואי הנה." אך
סוזי, חופשייה ומאושרת ויש לומר, גם שבעה ורוויה, שכן לא מכבר אכלה ושתתה לשובע, מתעלמת
מאיתנו. היא מתחבאת, קרוב לוודאי, מאחורי אחד השיחים ומתה מצחוק, או מה שמפחיד יותר – כבר מזמן איננה פה והיא בדרך
למעונות הסגל, לנשוך את הילדים הקטנים של הדיקן. איזה כאב ראש.
חמש הדקות המוקצבות חלפו ועדיין אין סימן לפליטה הקטנה. אנו חוזרים
אבלים וחפויי ראש אל המעבדה ואני מתקשר למשטרת הקמפוס. קולו המשועמם של תורן הלילה
מתחלף בהפתעה מהולה בשעשוע והוא מבקש ממני שאחזור על הסיפור לאט, לטובת הפרוטוקול.
"כן, בדיוק מה ששמעת, קופת מקק בת ארבע נמלטה מהמחלקה לנוירוביולוגיה...
סימנים מיוחדים? יש לה כיפת פלסטיק על החלק האחורי של ראשה. שמעת טוב, כיפת פלסטיק...
מסוכנת? קשה להגיד. היא עלולה לשאת וירוסים ועלולה להעביר אותם בנשיכה. כן, המחלקה
לניורוביולוגיה. מדבר דוקטור רוברט פרוסט. אני ממתין בכניסה למחלקה."
אני ממתין בכניסה יחד עם וויין, שמתחיל להיות מוטרד מהניסוי שלו ומהלילה
היורד לטמיון. האורות המהבהבים, כחולים-אדומים, של רכב הפטרול , נראים במהרה.
הסרג'נט הצעיר היוצא מהרכב פונה אלי, כולו סמל של יעילות וקורקטיות.
"אתה דוקטור פרוסט?"
"כן."
"סרג'נט אוקיף. ספר לי בבקשה מה קרה פה."
ואני חוזר על הסיפור. עוד פעם.
"אני רוצה להבין, הקופה נושאת וירוסים קטלניים?". כנראה ראה
יותר מדי סרטי מדע בדיוני על לוחמה ביולוגית.
"אלה וירוסים שמהווים חלק מהפאונה הרגילה של קופים, אס-אי-ווי
וכדומה. לא מדובר במוטנטים."
"אבל הם מסוכנים לבני אדם?"
"במקרה של נשיכה, כן. "
"לפני כמה זמן זה
קרה?"
"עשרים דקות בערך."
"אם כך, סביר להניח שלא הרחיקה לכת. נצטרך לנסות לתפוס אותה עוד
הלילה."
"איך אתה רוצה למצוא אותה בחושך הזה?"
"אתקשר למשטרת המחוז והם ישלחו לכאן כלב
גישוש."
מבריק, פשוט מבריק. איך לא חשבתי על זה בעצמי?
בזמן שהסמל אוקיף מתקשר למשטרת המחוז ניגש
אלי וויין. "אם אתה כבר לא צריך אותי..."
"תודה לך, אני מעריך את שיתוף הפעולה."
וויין נעלם. הסמל סיים את שיחתו במכשיר הקשר ויצא
מן הרכב. היעילות המכנית
שלו מפחידה. מחשבה מרתיעה מבליחה במוחי.
"הייתי מבקש מאוד להימנע מצעדים דרסטיים. הקופה עלתה הרבה כסף
והיא חשובה מאוד למחקר שלי."
איני יכול להגיד לו שהקופה עצמה, סוזי, יקרה לי מאוד. חייהם של קופים
נחשבים רק במידה שהם משרתים מטרות אנושיות או שהם עולים הרבה כסף. השתמשתי בשפה
שהוא מבין.
"לצערי, במידה והקופה לא
תשתף פעולה או תהווה סכנה, נצטרך לחסל אותה."
היעילות המכאנית הזאת. הדבֵקות הלגליסטית בתקנות.
"אני מבין את התקנות שלך, אבל תן לקופה ליהנות מהספק. זכור שהיא
איננה חיה תוקפנית והיא תנשוך רק אם יעמידו אותה בסכנה."
"דוקטור פרוסט, אני מבין את הדאגה שלך. אני מקווה שתוכל להעריך
את הדאגות שלנו. אם קר לך אתה יכול לשבת בתוך הרכב שלי."
אכן, אני רועד מעט. צינת הלילה או התרגשות?
אני מודה לו ומתיישב במושב ליד הנהג. הוא שוקע במושבו. קרינה כחלחלה
מזדרחת ממכשיר הקשר המאוושש מפעם לפעם. קולות עלומים של שוטרים עולים מדי פעם על
הגל. גניבת רכב; פריצה לבית מגורים. לילה טיפוסי במשמרת. דממה שורה בינינו ואיני
מתאמץ להפר אותה בשיח ידידותי. אנו שני פרטים שמסלולם הנפרד חופף לרגע במטרה לתפוס
את הקופה. חוץ מזה אין בינינו שום עניין משותף.
אני חוזר לעיין בפרשת רוז. נראה שבמשך השנים האחרונות נואלתי לחשוב
שהשתקעות במסגרות – העבודה במכון המחקר ויחסיי עם רוז – תספק לי מזור מהחיפוש
הכפוי אחר מטרה או עוגן של ודאות. האם העובדה שצייתי לתכתיבים ביולוגיים המתוכנתים
עמוק במבנה מוחי – התכתיב להתרבות והתכתיב להיתחברת – סיפק לי מנוח? והאם העובדה
שברגעים זכים כגבישים בבהירות הבחנתם אני מכיר בחוסר התוחלת של התכתיבים הללו, משיבה
אותי בהינף מכאיב אל הטריטוריות השוממות, אל ארצות הבדד? ורוז, אני מתגעגע לתנועותיה
החדות בזמן שדיברה, קוצבת את האוויר. מתגעגע לקביעותיה הנחרצות. יודעת להבחין בין
טוב ורע, בין נכון ומוטעה, מכוח הארה פנימית. איך הצליחה לבצע את ההכלאה בין חשיבה
ספקנית ובלתי משוחדת לבין ודאויות נחרצות.
"אני מניח שהם צריכים להגיע בכל רגע," פולט הסמל, ואכן
טנדר משטרה מגיח מן הסיבוב באורות מהבהבים. הסמל מדליק את אורות הניידת בקריאת כיוון
וזיהוי, והטנדר עוצר לידנו. שני שוטרים לבושים במדים אפורים יורדים ממנו. למרבה הבעתה,
אחד מהם נושא רובה עם כוונת טלסקופית. הם ניגשים אלינו.
"אתה הדוקטור שאיבד קוף?" פונה אלי המבוגר יותר, זה בלי
הרובה.
"כן. אני הדוקטור שאיבד קוף." בקצב
הזה אצטרך להוסיף את השורה הזאת לקוּרִיקוּלוּם וִיטֶה שלי.
" נצטרך לבקש ממך חפץ שלה." אין לו זמן לגנדורי נימוסים.
אפילו לא הציג את עצמו.
"כן, כמובן. אצטרך ללכת למעבדה למצוא משהו."
אני יוצא מהרכב וניגש למעבדה, בזמן שהם מסתודדים עם הסמל אוקיף ומתעדכנים
בפרטי האינצידנט. לפחות חסכו ממני את הטרדה של חזרה על פרטי המקרה. אני נכנס
למעבדה וחש לחדר הקופים. לפחות אדם עודנו בכלובו. יש קופים שניתן לסמוך עליהם. אם
הסיפור ייגמר בשלום, אאמץ אותו לניסויים הבאים. כלובה הנטוש של סוזּי מהווה תזכורת
לא נעימה לתסבוכת. שולח יד אל מגש האוכל שלה, ולרגע מהסס. הרובה עם הכוונת
הטלסקופית נראה כה מאיים. אני יכול להחליף בין המגשים ולבלבל את כלב הגישוש,
להרוויח זמן. אבל זה רק יסבך את העניינים. אשחק את תפקידי הבלתי נמנע
בדרמה המתרקמת. אני נוטל את מגש האוכל שלה וממהר אל הניידת. שני השוטרים הוציאו
בינתיים מהטנדר את כלב הגישוש מגזע בלאד-האונד (כלב דם), שֶרְמַן שמו, והוא מסתובב
סביב המאמן שלו, השוטר המבוגר, קשור ברצועה ומרחרח בקדחתנות את הרצפה. מתאמן על
יבש. הגשתי לשוטר את המגש וקיבתי התכווצה, כמו חוללתי בגידה. איפה שלושים שקלי
הכסף?[4]
"אני מבקש מאוד שתנסו לתפוס את הקופה בחיים. מחירה יותר מ-5,000
דולר ובמספר מובנים, בעיקר לצורך המחקר שלי, היא חסרת תחליף." הגזמתי מעט במחירה,
בתקווה שהשוטרים יגלו יראת כבוד נוכח הנזק הכספי הכרוך במותה.
"מר פרוסט (מר, ולא דוקטור. הם לא מתייחסים להיבטים האקדמיים של
אובדן חיית מחקר יקרה), הסמל אוקיף עדכן אותנו בדילמה שלך. יש לי שאלה אחת: אם היא
כל-כך חשובה, למה נתת לה להימלט?"
הוא אינו מתאמץ להסתיר את איבתו. בגללי הוא מסתובב בשעת לילה מאוחרת
ומחפש אחר קופה. ודאי הוא חושב על ההלצות שיצטרך לשאת
מחבריו לתחנה. מדוע ההתייחסות הזאת לקופים
מעלה גיחוכים כל הזמן?
"איפה ראית את הקופה לאחרונה?" הוא שואל, ואני יכול להישבע
שכמעט עמד להגיד "החשודה".
"פה, ליד הדלת," אני
מצביע על דלת המעבדה.
השוטר מעביר את מגש האוכל של סוזי מתחת לחוטמו של שרמן. זה מזורר אחת
ושתיים. הריח נרשם. ואז מוליך אותו השוטר אל הדלת, כדי לקלוט את פרודות ריחה של
סוזי. הכלב מייבב יבבת הכרה וזיהוי ומושך ברצועה. חוטמו
השחור מודבק לקרקע והוא קולט את שפע הריחות, מעבד אותם דרך אפו, מתאי החישה הפקוחים
לעולם, הרוטטים למגע עם המולקולות הכימיות, עובר המידע לבלוטת הריח ומשם לאותו
אזור בקליפת המוח בו מיליוני תאי עצב מופעלים ומזהים את הריח האחד והיחיד. כולו
מכשיר רגיש לביצוע אנליזה לריח של סוזי, שגורם לו להתמתח מקצה זנבו עד לכפתור
אפו. בבטחה חסרת ספקות הוא מתקדם ואחריו מתקדמים מאמנו, השוטר עם הרובה, הסמל
אוקיף הנושא פנס רב עוצמה, ואני. אני משיג את נושא הרובה.
"האם לא ניתן להשתמש בחיצי הרדמה?"
"מר פרוסט, אנחנו לא מצויים בשמורות הצייד של אפריקה. אנחנו לא
בנויים להרדמת חיות. אבל אל תדאג. הבאתי איתי רובה בקליבר עשרים ושתיים, קליע קטן
ובלתי מזיק, ואני אשתדל לא להרוג אותה."
שרמן מושך בבטחה דרך המדשאה, חולף על-פני מגרש החניה הריק ומשם אל
חורשת האיקליפטוסים שמאחורי המגרש. הוא מתקדם בין העצים ולבסוף עוצר לפני עץ עב
גזע, נושא ראשו מעלה ונובח קצרות. מאמנו מלטף את ראשו ופולט קצרות, "היא
למעלה." הסמל אוקיף מאיר בפנס במעלה העץ ואכן, על הצומת שבין ענף לגזע בגובה
כעשרה מטרים, ישובה סוזי מכווצת לכדור קטן של פרווה, ומביטה בנו במבוכה. לבי נחמץ.
מה הבאת על עצמך, סוזי אומללה?
אני פונה לסמל אוקיף, "תנו לי לנסות להוריד אותה בטוב. ייתכן שלא
נצטרך להשתמש ברובה."
"חשבתי שהיא נגועה בווירוסים קטלניים," אמר אוקיף במבוכה.
"הקשיבו כולכם," אני אומר בקול, מבין את הסיבה לנחישותם
הקודרת, "הקופה עלולה להיות נגועה, לא אמרתי שהיא נגועה. ובאפריקה מסתובבים
אלפי קופים כאלה חופשיים ולא קורה כלום. היא איננה חיה טורפת, היא רק קופה קטנה
שברחה מהכלוב שלה ותשמח לחזור אליו כשכל זה יסתיים."
"ומה אתה מציע?" שואל המאמן של שרמן.
"אני אנסה לקרוא לה, היא תרד אלי ואז אקח אותה חזרה. אני מוכן
לקחת את הסיכון על עצמי."
"בבקשה, תתכבד, אתה מוזמן," מגלה המאמן נדיבות.
אני ניגש אל מתחת לעץ ומושיט כלפי מעלה את הבננה המעוכה שנשאתי בחלוק
מעילי כל העת.
"סוזי, ילדה טובה, בואי אלי... והנה בננה שמנה וטעימה, פרס לילדה
הטובה. בואי למטה... בואי, נו," ואני מניע את ראשי כדי להראות לה לאיזה כיוון
עליה לבוא , ומנענע את הבננה מול עיניה.
אבל היא, נבוכה ומבולבלת, אולי מאור הפנס החזק המאיר עליה כל העת
ומסנוור אותה, מסרבת לנטוש את מושב המבטחים שלה. לדעתי היא חוששת משרמן הנוהם
בסמוך . אני קורא לשוטרים, "תוכלו להרחיק את הכלב? היא מפחדת ממנו."
המאמן מתרחק בלי אומר ודברים וגורר את שרמן הלהוט ליצור מגע עם מושא הריח. השוטרים
משתפים פעולה בחיוכים משועשעים. מראה המדען בחלוק המעבדה, אוחז בננה ומפציר בקופה
שתרד אל חיקו, כאילו היא ילדה קטנה, מבדר אותם. אתנחתא קומית.
"סוזי, תהיי ילדה טובה. תמיד שיתפת פעולה. עשי זאת גם הפעם,
בשבילי, בשבילך. הרי את ילדה טובה... סוזי... סוזי..."
קריאותיי נופלות על אוזניים אטומות. היא מתבוננת בי במבט חודר. אני
מבין. היא חוששת שאני עומד לקחת אותה אל חדר הניסויים. אלוהים, מה לעשות איתה?
"סוזי... סוזי..." קולי נחלש.
יד אוחזת בכתפי והסמל אוקיף אומר ברוך, "דוקטור פרוסט, היא מסרבת
לרדת. עכשיו תורנו."
המאמן ושרמן חזרו והוא פונה לרובאי, "סטיב, היא כולה שלך."
אני פונה לסטיב ומבקש בקול רועד, רווי בהלה ופחד, ''אל תהרוג אותה,
בבקשה, נסה רק לפצוע." אני מאבד את תדמיתי השקולה והרגועה, אבל לא אכפת לי
כרגע.
סטיב, רגוע, מיומן ומקצועי, עונה, "אל, תדאג דוקטור. ניתן לה
שריטה קלה ונוריד אותה. אתה מדבר עם המומחה."
הוא מקרב את רובהו ללחיו, מביט דרך הכוונת הטלסקופית ומהמהם, "איפה
נפגע בך, סוזי? בשוק? בכתף? בזרוע?" תוך שהוא מזיז קלות את רובהו ממטרה
למטרה.
לבסוף הוא מחליט. שפתיו נחשקות לקו דק עת הוא סוחט את ההדק. נשמע קול
רעם ואחריו צווחתה המרה של סוזי. אני מזדעזע כאילו הכדור פגע בי, רוצה לאטום את
אוזניי לצווחות החדות המייסרות את הדממה. נושא את עיניי מעלה ורואה את סוזי חובקת
את הענף בזרועה הבריאה. זרועה השנייה מדולדלת לצִדה ודם זורם ממנה. ראשה לחוץ אל
הגזע והיא צורחת על העוול שנעשה לה, הכאב החד שהונחת עליה בלי כל סיבה. אני ממלמל,
לאף אחד במיוחד "בבקשה, בבקשה...".
סטיב מרים שוב את הרובה אל כתפו, מקרב את עינו לכוונת ומושך בהדק.
צווחתה של סוזי, חדה ונוקבת, עולה שוב. ואז לנגד עיניי הקמות, בתנועה איטית, כשזרועה
השנייה נשמטת שטופת דם לצִדה, היא מתמוטטת ונחבטת בענפים בנופלה מטה ובקול חבטה
מחליא מוטחת בקרקע. שקט. אני מתקרב לגופה הקטן, נפחד ממה שאראה, נבעת. אני רוצה
לראות זאת, כמו נידון המצפה למכת הגיליוטינה. אני קורס לידה. רק לא לבכות. לא לתת
לבני הזונות את הסיפוק. ראשה מוטה בזווית לא טבעית. מפרקתה שבורה. לסתותיה פעורות,
שפתיה עדיין משוכות לאחור בזעקה קפואה של תדהמה וזעם. גופה קטנה, עדוית פרווה. מתה.
בתנועה מוכנית עייפה אני עוצם את עיניה הפקוחות. שלום לך, סוזי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה